האפשרות לתקוף פסק-דין שניתן בהסכמה ונתן תוקף להסכם פשרה הנם או להגיש ערעור במידה ויש טענה כנגד ההליך המשפטי או לבקש לבטל את ההסכם שניתן לו תוקף בהסכם הפשרה עקב פגם שנפל בו שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסה"ד בגין פגם ביטול חוזה כמו מרמה, טעות או הטעיה [ראו סיכום ההלכות בעניין זה רע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577 בעמ' 589-588 וכן ראה ע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573]. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה: 1. בפניי בקשה לדחייה ו/או מחיקה על הסף של התובענה עקב העדר סמכות עניינית ומעשה בי"ד שהגישו המשיבים בתובענה המקורית כנגד המבקשים בתובענה המקורית. 2. בתאריך 03/12/1998 הגישו המבקשים בקשה לפסק-דין הצהרתי בתובענה המקורית כנגד המשיבים המבקשים מביהמ"ש להצהיר שעליהם לשלם, אם בכלל, עפ"י ההסדר שקיבל תוקף של פסק-דין בביהמ"ש המחוזי רע"א 540/93, את דמי השימוש הראויים לקרקע ריקה או שלא לשלם דמי שימוש ראויים בכלל, וכן להצהיר על ביטול מינוי השמאי שלא מסר את פסיקתו במועד. 3. כדי להבין את מהות התובענה יש לבחון את השתלשלות העובדות. המבקשים הנם בעלי זכויות בנכס במקרקעין בראשל"צ. ביום 12/03/1978 מכרו המשיבים למבקש מס' 1 את הנכס ויותר מאוחר, בשנת 1979, הועברו הזכויות ע"י האדם האחר למבקש מס' 2. ביום 23/11/1988 ניתן פסק-דין בה.פ 1409/87 בביהמ"ש המחוזי ת"א שהצהיר שההסכם מיום 12/03/1978 בטל מעיקרו והמשיבים הגישו תביעה לסילוק יד כנגד המבקשים בעוד המבקשים הגישו תביעה כספית כנגד המשיבים שטענו לקיזוז דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהמבקשים עשו בנכס מאז שנת 1978. בעקבות דיונים ופסיקות בהליכים אלו והגשת ערעור בע.א 540/93 הושג הסכם פשרה בין הצדדים במסגרת הליכי הערעור בביהמ"ש המחוזי בת"א שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 21/11/1994 שהוא מהווה את הבסיס והרקע לתובענה זו (להלן:ב"הסכם הפשרה"). בהסכם פשרה זה נקבע בסעיפים 1,2 כי המבקשים ישלמו למשיבים דמי שימוש ראויים עבור השימוש בנכס מתאריך 12/03/1978 ועד ליום 17/11/1993 כשגובה דמי השימוש הראויים עבור תקופת השימוש ייקבע ע"י שמאי מקרקעין מוסמך אשר יקבע את שוויים של דמי השימוש הראויים בדמי השכירות שניתן היה לקבל עבור הנכס במהלך תקופת השימוש בעסקה שבין שוכר מרצון למשכיר מרצון. כן נאמר בין היתר בסעיף 4 להסכם הפשרה שהשמאי ישמע את באי כוח הצדדים ויקבל מהם כל מסמך שיגישו לו, אך זאת רק בנוכחות שניהם, בטרם יקבע את שומתו וחוות דעתו שתערכנה לפי מיטב שיפוטו וניסיונו המקצועי. א. השמאי ייתן את שומתו וחוות דעתו בכתב, בתוך 30 יום מהפנייה אליו. ב. שומת השמאי וחוות דעתו יהיו סופיים ומכריעים, יהוו חלק בלתי נפרד מפסק-דין זה ושכרו ישולם ע"י בעלי הדין בחלקים שווים. בסעיף 5 להסכם הפשרה נאמר: "כנגד דמי השימוש הראויים אשר ייקבעו ע"י השמאי, יקוזזו הסכומים אשר נפסקו לזכות המשיבים ע"י בימ"ש השלום בפסק דינו אשר בתיק אזרחי 17492/88 (להלן:נ'הסכום הפסוק')". בהמשך - ביום 30/06/1998 הגישו המבקשים בקשה בכתב בבש"א 104084/98 לביהמ"ש המחוזי בת"א במסגרת ע"א 540/93 שם נתבקש ביהמ"ש לבטל את מינוי השמאי או לחלופין להורות לשמאי שהעברת השימוש בנכס תיעשה בתור נכס שעליו לא הוקם בניין (נספח ב' לבקשה לסילוק על הסף). בעקבות תגובת המשיבים (נספח ג' לבקשה לסילוק על הסף), דחה כבוד השופט גרוס את הבקשה ביום 14/09/1998 בקובעו כך: "בתיק זה ניתן פסק-דין סופי ואין מקום לפתחו מחדש. אם למבקשים טענות לעניין הסכם הפשרה, עליהם לנקוט בהליכים מתאימים. הבקשה נדחית". על החלטה זו לא הוגש ערעור. לטענת המשיבים - המבקשים בבקשה לסילוק על הסף, אין סמכות עניינית לבימ"ש זה, שכן במידה ומבוקש לתקוף את החלק ההסכמי שבהסכם הפשרה, יש לעשות זאת בפני ביהמ"ש המוסמך, ובמקרה זה מדובר בהסכם פשרה שהושג בביהמ"ש המחוזי ולכן עליהם לפנות לבימ"ש זה, מה גם שהם אינם מבקשים להצהיר שפסה"ד בטל אלא למעשה לשנות את המוסכם. לטענת המשיבים במקרה זה קיים מעשה בי"ד עקב פסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי ולא ניתן להעלות את אותה פלוגתה שוב לאחר שהוכרעו במסגרת הסכם הפשרה כשזהות השמאי הינה חלק מפסה"ד והמבקשים הסכימו בהתנהגותם להארכת המועדים למתן חוות דעתו. לטענת המשיבים לאחר שביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם שהינה זהה לבקשה הנוכחית, הם מנועים מלהעלות את אותה בקשה בבימ"ש השלום. לטענת המשיבים מדובר בחוסר תום לב בהליך דיוני, המונע הענקת סעד הצהרתי במקרה זה. לטענת המבקשים אין מדובר בשינוי פסק-דין ולא טוענים כנגד הליך שיפוטי, אלא מבקשים לקבוע שיש לשלם לפי מצב הנכס ומדובר בנכס ללא היתר. 4. לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את הבקשה לסילוק על הסף ולדחות את התובענה על הסף וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני מקבל את טענות המבקשים בבקשה לסילוק על הסף הן לגבי העדר סמכות עניינית, הן לגבי מעשה בי"ד והן לגבי חוסר תום לב מצד המשיבים בבקשה לסילוק על הסף. ב. אפתח דווקא בנושא תום הלב. אני קובע שתובענה זו הוגשה בחוסר תום לב במטרה למנוע את מימוש הסכם הפשרה וסיומו בהכרעה של השמאי בהתאם למה שסוכם כבר בין הצדדים, תוך העלמת העובדה מביהמ"ש שהוגשה בקשה כמעט זהה לביהמ"ש המחוזי אשר נדחתה ביום 14/09/1998, כחודשיים וחצי לפי הגשת תובענה זו בפניי, ובהתחשב בכך שמדובר בסעד הצהרתי שמקורו בדיני היושר הנתון לשקו"ד ביהמ"ש ניתן לדחות את התובענה רק מסיבה זו. ג. אני קובע שהסמכות העניינית לדון במקרה זה הינה לביהמ"ש המחוזי, כפי שאכן בפועל פנה ב"כ המבקשים לביהמ"ש המחוזי בבקשה בבש"א 104084/98 שניתן לראות שהיא כמעט זהה לחלוטין לבקשה שבפניי. מדובר בהסכם פשרה שהושג בביהמ"ש המחוזי במסגרת הערעור, והסכם פשרה זה יש לתקוף בביהמ"ש שנתן את הפסק שהינו ביהמ"ש המוסמך, ובמקרה זה, ביהמ"ש המחוזי. ולכן, גם מטעם זה בלבד ניתן לדחות את הבקשה [ראה ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לו(2) 185,181 וע"א 219,151/87 ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ נ' א' רחמני ואח', פ"ד מג(3) 498,489]. ד. אני קובע שבמקרה זה קיים גם מעשה בי"ד בין הצדדים עקב העובדה שבקשה זהה למעשה של המבקשים נדחתה בביהמ"ש המחוזי (שהוא ביהמ"ש המוסמך) ביום 14/09/1998. המבקשים נאחזים בדברי כבוד השופט גרוס בהחלטתו מיום 14/09/1998 ש"אם למבקשים טענות לעניין הסכם הפשרה, עליהם לנקוט בהליכים המתאימים", אך הדברים אינם מסייעים בידם במקרה זה. ראשית כאמור, ההליכים המתאימים הנם בסמכות ביהמ"ש המחוזי. שנית, האפשרות לתקוף פסק-דין שניתן בהסכמה ונתן תוקף להסכם פשרה הנם או להגיש ערעור במידה ויש טענה כנגד ההליך המשפטי (דבר שלא נטען במקרה דנן, מה גם שטרם נסתיים ההליך) או לבקש לבטל את ההסכם שניתן לו תוקף בהסכם הפשרה עקב פגם שנפל בו שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסה"ד בגין פגם ביטול חוזה כמו מרמה, טעות או הטעיה [ראה סיכום ההלכות בעניין זה רע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577 בעמ' 589-588 וכן ראה ע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573]. ההלכה לגופה הינה שעקב המגמה של סופיות הדיון במיוחד בנושא של פשרות יש צורך בטעמים כבדי משקל שיצדיקו מסקנה שדין ההסכם להתבטל. ה. במקרה זה לא מבוקש להצהיר על בטלות הסכם הפשרה וגם עו"ד ויור הצהיר בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 23/02/1999 שהוא לא רוצה לשנות את מה שכתוב בביהמ"ש המחוזי ומה שכתוב - כתוב. מה שמסתתר מאחורי בקשה זו הנו כדברי עו"ד ויור בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 23/02/1999 שהוא שם לב שנשארה נקודה שנתונה לטעמו לפרשנות, שכן השמאות הינה לנכס שיש לו רשיון והיתר ולמעשה מדובר בנכס אחר שאין לו היתר וההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין שותק והוא מבקש הוראות לשמאי לשום את הנכס באופן אחר ולפרש את הסכם הפשרה, ובקשה למתן הוראות איננה אמורה לידון בפניי אלא בפני ביהמ"ש המחוזי שכבר דחה את הבקשה. בקשה כזו עומדת בניגוד לקריטריונים שנקבעו בפסיקה לגבי האפשרות ל"פתוח" או לבטל הסכם פשרה מחמת פגם בכריתתו וכן היא עומדת לכאורה בניגוד להסכם הפשרה עצמו שם נאמר מפורשות כיצד יקבע השמאי את דמי השימוש הראויים והדבר נעשה בהסכמת הצדדים וכפי שקבעו בהסכם הפשרה ולכן לא ברור גם הניסיון לתת היום פרשנויות אחרות מזו שהוסכם עליה בלא קשר לשאלה האם לנכס היה היתר או לא. לסיכום, אם מדובר בבקשה למתן הוראות כפי שעו"ד ויור טען שפנה לביהמ"ש המחוזי היא כבר נדחתה. אם מדובר בפרשנות הסכם, הרי הסמכות לביהמ"ש המחוזי וההסכם גם ברור בעניין זה, מה גם שהשמאי טרם נתן את חווה"ד שלו בעניין, ויש מקום לאפשר לו להשלים את עבודתו, שכן טרם ידוע כלל מה יפסוק ומה יהיה פסה"ד. מכל מקום, הבקשה הזו נדחתה כבר ע"י כב' השופט גרוס בביהמ"ש המחוזי שקבע שיש פסק-דין סופי ואין מקום לפתחו מחדש. גם הבקשה לגבי ביטול מינוי השמאי עקב העובדה שחלפו 30 יום מיום הפנייה מופיעה בסעיף 9 לבקשה בביהמ"ש המחוזי, בקשה שכאמור נדחתה כבר. דהיינו, כל הסעדים המבוקשים כיום כבר נתבקשו וכבר נדחו בביהמ"ש המחוזי והמבקשים לא העלו כל טענה חדשה כנגד הסכם הפשרה שיכולה להביא לביטול ההסכמה, מה גם שביהמ"ש המוסמך לעניין זה הנו ביהמ"ש המחוזי. כבוד השופט גרוס לא השאיר את הבקשה ללא הכרעה והפנה את המבקשים לתקיפת הסכם הפשרה אלא דחה את הבקשה ומשדחה את הבקשה שהיא למעשה אותה בקשה, לא ניתן להגישה שוב בפניי. התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה על הסף. אני מחייב את המבקשים בתובענה המקורית - עזרי קרני ויוסף חריזי לשלם למשיבים בבקשה המקורית - ניקולאי פרקש, ליליאנה פרץ ורוזליה בלנק, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. ביטול פסק דין בפשרהחוזההסכם פשרהפשרהביטול פסק דין