בקשה לביטול צו ירושה בטענה שיש צוואה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול צו ירושה: .1ביום 1.8.91 הלכה לעולמה המנוחה וביום 11.4.94הלך לעולמו המנוח. לבני הזוג לא היו ילדים. .2לאחר מות המנוחה הוגשה בקשה לצו ירושה בתיק עזבונות 974/94, וניתן צו לחלוקת עזבונה בין חמישה יורשים. לאחר מות המנוח הוגשה בקשה לצו ירושה בתיק עזבונות 979/94, הוצהר כי אין צוואה, נעשה פרסום כדין, ובהעדר התנגדות ניתן צו ירושה לפיו יורשים את המנוח שני ילדי אחותו המנוחה ינטה יעל גורדון, לאמור - הבת אילנה כספי, והבן אבי גורדון, (להלן - היורשים), צו הירושה לגבי עזבון המנוח ניתן ביום .10.10.94 .3ביום 15.1.95הוגשה בקשה זו לביטול צו הירושה. הבקשה הוגשה ע"י ישיבת מרכז הרב (להלן - מרכז הרב), בטענה כי יש צוואה של המנוחים, לפיה ישיבת מרכז הרב היא אחת היורשות. .4בשם מרכז הרב הגיש תצהיר אחד ממנהלי מרכז הרב - יעקב שפירא, ובתצהירו ציין כי ניסה לאתר את מקור הצוואה, אך כל שהצליח להשיג הוא העתק הצוואה בלבד, כאשר המקור אמור להמצא, למיטב ידיעתו, בין חפצי המנוחים בביתם. צילום הצוואה שיעקב שפירא מתייחס אליה - צורף כנספח א' לתצהירו - וסומן ת-.1 יעקב שפירא נחקר בביהמ"ש על תצהירו, ומעדותו בביהמ"ש עלו העובדות הבאות: א. שפירא לא הכיר כלל את המנוחה. (עמ' 1). ב. אין למרכז הרב כל טענות לגבי צו הירושה של המנוחה. (עמ' 4). ג. שפירא הכיר את המנוח שנים רבות. (עמ' 2). ד. שפירא לא הכיר את כתב היד של המנוח. (עמ' 2). ה. שפירא קיבל את צילום הצוואה ת- 1מידי הרב הלברשטם (להלן - הלברשטם) כ- 5חודשים או יותר לפני מועד עדותו בביהמ"ש (עמ' 4). (שפירא העיד בביהמ"ש ביום 11.4.95). ו. במהלך ההכרות ארוכת השנים בין שפירא לבין המנוח - לא הפקיד המנוח בידי שפירא שום מסמך ושום צוואה לטובת מרכז הרב (עמ' 4). ז. המסמך ת- 1אינו מקור, אינו נושא תאריך, ואינו מסמך שלם. לשון אחרת - שום חלק מעדותו של יעקב שפירא אינו תומך בטענה כי המסמך ת- 1הוא בכתב ידו של המנוח או חתום בידי המנוח, או שזהו מסמך שיש בו משום גמירות דעת של המנוח. .5אין אף כל הסבר מדוע לא הוגשה בקשה זו בסמוך לקבלת המסמך ת- 1מידי הלברשטם, לאמור - בנובמבר או דצמבר .1994 .7ע"ס האמור בבקשה, התצהיר של יעקב שפירא, ועדות יעקב שפירא - היה מקום, איפוא, לדחות את הבקשה מכל וכל. .7מבלי שהוגש תצהיר מטעם הלברשטם, שהוא זה אשר לטענת שפירא מסר לו את צילום ת-1, ומבלי שהלברשטם הוזמן ע"י ביהמ"ש - הגיע הלברשטם לדיון, וב"כ מרכז הרב ביקש להעידו למרות העדר תצהיר מטעמו. ב"כ היורשים התנגד לבקשה זו מן הטעם שעפ"י תק' 315לתקסד"א - היה צריך להגיש תצהיר מטעמו. למרות זאת החלטתי לאפשר להלברשטם להעיד בביהמ"ש, וכך אכן עשה. .8שלום דב הלברשטם ליפשיץ העיד בביהמ"ש כי הכיר את המנוח, וכי ת- 1הוא נוסח שהמנוח הראה לו כמה פעמים, ואף סיפר לו לפני 10שנים כי מאחר שלא זכה לבנים - הוא והמנוחה החליטו להקדיש את ביתם בירושלים למטרת לימוד תורה. את המסמך ת- 1- הראה המנוח להלברשטם לפני 3- 4שנים. (עמ' 6). הלברשטם נשאל כיצד הגיע ת- 1לידיו והסביר כי המנוח נתן לו את המקור הבלוי, ושניהם ביחד הלכו לעו"ד רוטנברג כדי שעורך הדין ינסח צוואה שתכלול גם את הישיבה של הלברשטם. הלברשטם נתן את המקור הבלוי לידי עו"ד רוטנברג, ושלושתם, דהיינו - המנוח, עו"ד רוטנברג והלברשטם החלו לנסח את הצוואה החדשה שתכלול גם את הישיבה של הלברשטם. עו"ד רוטנברג צילם את המקור של ת-1, החזיר את המקור להלברשטם, וזה החזיר את המקור למנוח. (עמ' 6). לאחר מכן שאל הלברשטם בעדינות את המנוח מה נשמע, והמנוח אמר לו שאולי ירצה עו"ד אחר, ודיבר על עו"ד הילר שהוא מכיר, ועל עו"ד דויטש שהתיידד עמו. הלברשטם העיד: "הוא אמר לי כמה פעמים שהיה לו קשה להחליט". (עמ' 7). כ"כ הוסיף כי המנוח אמר לו שלגבי הדירה החליט המנוח שזה ישאר כמקום לימוד, ובאשר לכסף הרב שהיה לו בבנקים, הוא רוצה לחלקו למשפחתו ולעוד ישיבות, ולא יודע להחליט. (עמ' 7). הלברשטם העיד כי הוא מכיר את כתב ידו של המנוח, ומזהה על ת- 1את כתב ידו של המנוח ואת חתימתו - במאה אחוז (עמ' 7). כן אמר כי בביתו של הלברשטם יש כמה עשרות חתימות של המנוח, קבלות ועוד שהמנוח נתן תמיד לישיבה (עמ' 7). עם זאת לא הגיש הלברשטם מיזמתו אף מסמך אחד בכתב ידו ובחתימתו של המנוח, ואף לא הסביר כיצד יכולות להיות בידיו קבלות בכתב ידו ובחתימת המנוח, שהרי לא נטען כי הלברשטם או הישיבה שלו נתנו כסף למנוח, ובתמורה לכך נתן המנוח קבלות. הרי ההפך הוא הנכון, המנוח נתן כספים להלברשטם, וע"כ חייבות להיות בידי המנוח קבלות חתומות בידי הלברשטם, ולא להפך. הלברשטם אישר כי שכר מהמנוח את דירתו, אך לא הגיש את חוזה השכירות במסגרת החקירה הראשית. .9בחקירה שכנגד הוצג להלברשטם חוזה השכירות - נ- 1- והוא אישר כי החתימה המופיעה שם, היא אכן חתימת המנוח. כאשר נשאר אם זו אותה חתימה כמו על ת- 1טען - "זו אותה חתימה. יש לי עוד חתימות דומות". (עמ' 10). .10אין צורך להיות מומחה לכתב יד כדי לשלול מכל וכל דמיון בין חתימת המנוח ע"ג חוזה השכירות נ- 1(לגביה אין מחלוקת שזו חתימת המנוח), לבין החתימה ע"ג ת-.1 לא זו בלבד שע"ג נ- 1חתם המנוח תחילה את שם משפחתו ואח"כ את שמו הפרטי (ההיפך מהמופיע ע"ג ת-1), אלא שאין אף אות אחת מהחתימה האוטנטית המופיעה ע"ג נ- 1- התואמת את חברתה בחתימה המופיעה ע"ג ת-.1 אני מקבלת את הטענה כי לפעמים אנשים משנים את חתימתם, אולם מי שטוען כי החתימה ע"ג ת- 1אוטנטית, צריך להציג מסמכים שאין עליהם מחלוקת, הנושאים את חתימת המנוח הדומה לזו המופיעה ע"ג ת-1, כדי שניתן יהיה להתרשם כי המנוח אכן חתם ע"ג המסמך ת- 1המכונה "צוואה". משלא הוגש מסמך כזה, ולעומת זאת הוגש מסמך ממנו עולה בבירור כי אין כל דמיון בין החתימות, הרי לא עלה בידי הלברשטם או מרכז הרב לשכנע כי המסמך ת- 1אכן נושא את חתימת המנוח. .11יתרה מזו, בהעדר מסמך אחר להשוואה, אפילו לא ברור אם נוסח ת- 1נכתב בכתב ידו של המנוח. גם בהנחה שהמסמך ת- 1אינו מזויף, הרי יתכן שהוא נכתב בידי המנוחה, או בידי אחד מעורכי הדין, או בידי אדם שלישי כלשהו, ובכל אחד מהמקרים האלה - אין בפנינו צוואה כתובה בידי המנוח - אפילו הייתי קובעת כי הוא חתם עליה (מה שאינני קובעת מהטעם האמור לעיל). .12היחיד שהעיד כי הוא מכיר את כתב ידו של המנוח - הוא הלברשטם. טענת ב"כ מרכז הרב כאילו הלברשטם הוא עד ניטרלי שאין לו מה להרויח מעדותו - אינו מקובלת עלי. .13הלברשטם גם הוכיח עצמו כעד בלתי אמין, וזאת מהטעמים הבאים: ביום 13.11.94שלח ב"כ היורשים להלברשטם את המכתב נ- 2ובו דרש ממנו לשלם דמי שכירות בעבור הדירה ששכר מהמנוח. בתגובה לכך השיב עו"ד דויטש מטעם הלברשטם את המכתב נ- 3ביום 18.12.94, ובו טען את הטענה הבאה: "בידי מרשי צוואה בה כתב המנוח במפורש בין השאר בסעיף ב' שלה: "הדירה מוקדשת לישיבה (ההדגשה בכתב ידו של המנוח) על מנת שיסודר בה לצמיתות (ההדגשה שלי) מקום לימוד לבחורים, או לכולל אברכים, או למכון מחקרי לימודי (זמנית גם לפנימיה) בצירוף שעות היום ללימוד". ראשית - אין כל הדגשה של המנוח למלה "ישיבה" ב-ת-.1 שנית - באותו מסמך מדובר על ישיבת מרכז הרב, שלהלברשטם אין כל קשר אליה, והוא הסתיר עובדה זו מב"כ היורשים, תוך שנתן להם להסיק שמדובר בישיבה שלו. בהמשך אותו מכתב כותב עו"ד דויטש כי: "כחודשיים לפני פטירתו ערך המנוח צוואה בה ציווה המנוח את הדירה לישיבה דברי יחזקאל - אמת ליעקב יוסף (הוא השתהה עם חתימת הצוואה בגלל מחלתו, אולם לא היתה זו כלל מחלה שפגעה בצלילות דעתו) ומאז עריכת הצוואה הפסיק מרשי לשלם כל שכר דירה למנוח". מדברים אלה שנכתבו מפיו של הלברשטם, עולה כי המסמך ת-1, גם אם נכתב ונחתם בידי המנוח (ואינני אומרת כי כך הוא), אינו מצביע על גמירת דעתו האחרונה של המנוח, שכן לדברי הלברשטם גמר המנוח בדעתו לצוות את הדירה לישיבת דברי יחזקאל ואף הכין צוואה נוספת בה שינה את כוונתו להוריש את דירתו לישיבת מרכז הרב. הצוואה הנוספת הזו (חתומה או בלתי חתומה), לא הוצגה לביהמ"ש, וסביר כי אינה קיימת כלל ומעולם לא היתה קיימת, אלא שכדי להפסיק לשלם דמי שכירות הומצאה ע"י הלברשטם. מאחר שבידי הלברשטם היתה "הצוואה" ת-1, ממנה למד כי היורשת של הדירה היא מרכז הרב ולא הישיבה שלו - דברי יחזקאל, ע"ס מה הרשה לעצמו להפסיק את תשלום דמי השכירות ללא הסכמת מרכז הרב וללא הסכמת היורשים שהדירה רשומה על שמם? אין זאת אלא שהלברשטם ניסה להטעות את היורשים בטענתו שהוא פטור מתשלום דמי שכירות, בטענה שקיימת צוואה לטובת הישיבה שלו, עובדה שידע כי אינה נכונה. .14צודק ב"כ היורשים בטענתו בסיכומיו כי אין כל משמעות לדברי עו"ד דויטש במכתבו נ-3: "הפקיד מרשי את מפתח הדירה לידי בנאמנות בראש חודש חשון (5.10.94)": עו"ד דויטש אינו נאמן של היורשים - שבידיהם צו ירושה, והדירה הועברה על שמם בספרי המקרקעין. עו"ד דויטש גם אינו נאמן של מרכז הרב, שכן שפירא העיד כי אינו יודע כלל שהלברשטם (או מי מטעמו) מחזיק בדירה (עמ' 2). המסקנה היחידה היא שעו"ד דויטש מחזיק בדירה כנאמן של הלברשטם - שאין לו כל זכות חוקית לבעלות בדירה, וזכותו המירבית היא כשוכר בשכירות בלתי מוגנת, שעליה יש לשלם דמי שכירות לבעלי הדירה עפ"י חוזה השכירות נ-.1 עו"ד דויטש לא היה מעלה בדעתו לכתוב את הדברים שכתב במכתבו נ- 2- אלמלא ההצגה המסולפת של העובדות שהוצגה לפניו מפי הלברשטם. די בכך כדי לפגוע במהימנות דברי הלברשטם. .15לא מיותר לציין כי מרכז הרב והלברשטם לא דאגו להביא תצהירים של עו"ד רוטנברג, עו"ד דויטש ועו"ד הילר, ואף לא טרחו להזמינם לעדות בביהמ"ש בדבר הצוואה המקורית של המנוח שכביכול הוצגה בפניהם או בפני מי מהם, לחיזוק הטענה כי אכן מי מהם ראה את המקור של ת-1, או שוחח על כך עם המנוח. .16מרכז הרב טען שסביר שמקור הצוואה ת- 1- נמצא בביתו של המנוח, וכי היורשים מעלימים אותו. טענה זו מוזרה בהתחשב בעובדה כי מי שהחזיק בדירת המנוח - היה דווקא הלברשטם, ולא היורשים, שהם חברי קיבוץ. .17יתרה מזו, הלברשטם טען כי המנוח סיפר לו כבר לפני 10שנים על רצונו שדירתו תשמש כמקום לימוד ותפילה, ולטענתו אף הראה לו המנוח את המקור של ת- 1לפני 3- 4שנים. אם המנוח אכן התכוון להוריש את דירתו למרכז הרב - על שום מה סיפר זאת להלברשטם ולא לשפירא, ועל שום מה הראה את ת- 1להלברשטם ולא לשפירא? וכיצד ארע שבמשך כל השנים בהם התפלל המנוח עם שפירא - לא הזכיר, ולו במילה אחת, את רצונו להוריש את דירתו למרכז הרב? מחדל זה מצביע לפחות על אי גמירת הדעת להוריש את הדירה למרכז הרב. .18העובדה שלא נמצא המקור של ת-1, שהמנוח התכוון לשנותו לטובת ישיבת דברי יחזקאל לדברי הלברשטם, מצביעה יותר על האפשרות שהמנוח השמיד את המקור של ת-1, מאשר על האפשרות שהיורשים מצאוהו והחביאוהו או השמידוהו. .19יתרה מזו, לדברי ב"כ היורשים בס' 6בסיכומיו המנוחה היתה משפטנית, ובתור שכזאת בוודאי ידעה כי צוואה בכתב יד ולא בעדים - חייבת להיות כתובה בידי המצווה וחתומה בידיו. לא סביר, איפוא, כי היא ובעלה חתמו ביחד על מסמך המתיימר להיות צוואה בכתב יד, כאשר רק אחד מהם כתב את הצוואה בידיו, ואילו השני רק חתם עליה. מעשה כזה מתאים למי שאינו משפטן, אך אינו מתאים כלל למשפטן. עובדה זו מצביעה, לכאורה, על כך שלפחות אחת החתימות ע"ג ת- 1מזויפת, וזאת בנוסף לאפשרות ששתי החתימות מזויפות, שכן לא הוצגה כל חתימה אוטנטית של המנוחה - לצורך השוואה, ואילו החתימה של המנוח ע"ג ת- 1- שונה לחלוטין מחתימתו האוטנטית ע"ג חוזה השכירות נ-.1 .20אגב, אפילו היה ביהמ"ש קובע כי ת- 1הוא צוואה כשרה ותקפה של המנוח (מה שלא נקבע), גם אז לא ניתן היה לפעול לגבי הדירה כמבוקש באותו מסמך, ולהורות כי הדירה תשמש כמקום לימוד לאברכים או למכון מחקר תלמודי, וזאת מהסיבות הבאות: א. שפירא עצמו אישר לביהמ"ש כי מרכז הרב אינו תובע את הדירה מכוח ירושת המנוחה. עם זאת ברור כי מחצית הדירה היתה שייכת למנוחה, ואין להניח כי יורשיה יסכימו לתת את חלקם למטרה של מקום לימוד לאברכים. ב. מדובר בדירה באזור מגורים, ולא סביר כי השכנים יאפשרו להפוך את הדירה למקום לימוד לאברכים. הלברשטם העיד כי המנוח אמר לו להעמיד בדירה טבלה עם שמות הנספים בשואה, ולא לקבוע את הטבלה בחוץ - מחשש ששכנים יתנגדו (עמ' 8). אם שכנים היו מתנגדים לטבלה מחוץ לבית, אין צורך לנחש מה היו אומרים על הפיכת הדירה למקום לימוד. אי לזאת - אפילו הייתי קובעת כי המסמך ת- 1הוא צוואה אמיתית של המנוח, לא ניתן היה לקיים בדירה את מבוקשו ולהפכה למקום לימוד לאברכים. .21ב"כ היורשים טען בסיכומיו כי הלברשטם אינו אלא סחטן: תחילה פנה ליורשים וביקש להגיע עמם להסדר תביעותיו לגבי הדירה - לפני שהולכים לביהמ"ש, וכאשר היורשים לא נענו לתביעותיו - פנה למרכז הרב והציע להם את שירותיו - ככל הנראה תמורת תמורה כלשהי. מהתנהגות הלברשטם בנושא זה אכן עולה ריח הרחוק מאד מלהיות ריח ניחוח. להלברשטם לא מגיעות זכויות כלשהן בדירת המנוחים פרט להיותו דייר בשכירות בלתי מוגנת, ופנייתו ליורשים ולמרכז הרב קודם לבואו להעיד בביהמ"ש, מעידה על נסיונו להשיג זכויות שאין לו - תמורת עדותו. בכך הפך הלברשטם עצמו לאינטרסנט, ועדותו אינה אוביקטיבית כלל ועיקר. .22ב"כ מרכז הרב טוען בסיכומיו כי היורשים יכלו להביא מסמכים בכתב ידו של המנוח ולהוכיח כי ת- 1איננו צוואה כשרה, וכי בהמנעם מלעשות כן - יש לקבוע כי ת- 1הינו צוואה כשרה. בטענתו זו נתפש ב"כ מרכז הרב לטעות. אילו רצו היורשים להוכיח כי ת- 1הוא צוואה כשרה - היה עליהם להוכיח ע"י הבאת מסמכים כתובים וחתומים בידי המנוח, כי ת- 1אכן נכתב בידי המנוח ונחתם על ידיו. אולם במקרה שלפנינו מרכז הרב טוען כי ת- 1הוא צוואה כשרה, ועליו לשכנע את ביהמ"ש כי מסמך זה אכן נכתב בידי המנוח ונחתם בידיו, אולם הוא לא הצליח במשימתו. .23יתרה מזו, אנו נמצאים בשלב בו כבר קיים צו ירושה כדין, והטוען כי יש לבטלו מחמת קיומה של צוואה כשרה - עליו ההוכחה, שכאמור - לא עמד בה. .24יתרה אף מזו - אין לנו כל מידע אם בידי היורשים יש בכלל מסמכים וחתימות בכתב ידו של המנוח, ולעומת זאת ידוע לנו מעדות הלברשטם כי בידו מסמכים רבים כאלה - ואף אחד מהם לא הוצג כראייה לביהמ"ש. אין, איפוא, כל הצדקה שהיורשים ימלאו בראיותיהם את החלל הראייתי שהותיר אחריו מרכז הרב המבקש לבטל צו ירושה קיים ותקף. .25נוכח כל האמור - אני דוחה את הבקשה לביטול צו הירושה, ומחייבת את המבקשת, ישיבת מרכז הרב, לשלם למשיב - דהיינו ליורשים אילנה כספי ואבי גורדון, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 000,.20- ש"ח + מע"מ בגין עתירת הסרק. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.צוואהירושהצו ירושהצווים