קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפרסום הליך שהתנהל בדלתות סגורות:  השופטת ח' בן עמי: ערעור על החלטתו של בית משפט לעניני משפחה בירושלים (כב' השופט ש' אלבז) בבש"א 55151/09 מיום 29.11.09, בו נדחתה בקשתם של המערערים להתיר פרסום ההליך המתנהל בפניו.  להלן העובדות הצריכות לעניין:         המערערים מונו כאפוטרופסים לרכושה של אמם, החסויה ח' ר'. המשיב הוא אחיהם. בין הצדדים סכסוכים שונים על רקע כספי, בעיקר נוכח העובדה כי בשנת 1982 מינתה החסויה את המשיב כבן ממשיך במשק .. במושב י', בו יש לה זכויות של בר רשות, מכוח חוזה משולש בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "המשק").         בשנת 2007 הגישו המערערים כתב תביעה, בו עתרו לסעד הצהרתי לעניין זכויותיה של החסויה במשק, וכן אישור לצורך מכירתו על מנת לממן, כנטען, את הטיפול הסיעודי בחסויה. במסגרת ההליכים שהתנהלו בתביעה, הוגשה על ידם ביום 8.7.09 "בקשה לפרסום ההליך" מכוח סעיפים 68 ו-70א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), בה נטען כי המשיב (הנתבע שם) עושה שימוש לרעה ומנצל את הליכי בית המשפט לטובתו, שעה שבמסגרת בירור התובענה נטען על ידו כי הוא עובד ומשתכר סך של 7,000 ₪ למחייתו, אולם "בהליכים משפטיים אחרים, הקשורים גם הם לתובעים [המערערים כאן - ח'ב'] בפרט, ולציבור בכלל, טען להיפוכם של דברים, כי אינו עובד ולכן על הקופה הציבורית לממן את חובותיו והוצאותיו" (סעיף 4 לבקשה). המשיב התנגד לבקשה, וטען כי למעשה כל מטרתה הינה להכשיר העובדה כי בא-כוח המערערים פנה לחברה בה הוא עובד, על מנת לברר את היקף עיסוקו בחברה, תוך שציין פרטים חסויים אודות ההליך, בניגוד לדין. 3.        בית משפט קמא דחה הבקשה, תוך שקבע כי אין מדובר בסכסוך בענייני ירושה אלא בטענות כנגד זכויות בן ממשיך, ומשכך הכלל הוא הטלת חיסיון על ההליך והחריג הוא הסרתו. עוד כפי שנקבע, אין מקום להקיש מההלכה שנקבעה ברע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592 (2002) (להלן: "עניין מוזס") לעניין הפרסום, שכן מדובר במקרה בעל מאפיינים שונים לחלוטין מהמקרה שנדון בפניו. עם זאת קבע בית המשפט, כי ככל שיינקט נגד בא-כוח המערערים הליך משמעתי או פלילי, או שיינקט הליך פלילי נגד המערערים, בגין הגילוי לכאורה של הפרטים מהדיון שנערך ביום 14.4.08, ניתן יהיה לחשוף בפני הערכאה המבררת את פרוטוקול הדיון ואת כתבי התביעה וההגנה. על החלטה זו הוגש הערעור דנן. 4.        לטענת המערערים, החלטתו של בית משפט שלא להתיר את פרסום ההליך היא שגויה ועומדת בניגוד לעקרון היסוד בדבר פומביות הדיון בבתי המשפט. מה גם, שבמקרה דנן אין לו הצדקה שעה שההליך אינו עוסק בקטינים או בעניינים משפחתיים אינטימיים. עוד לטענתם, בענייני ירושה או עיזבון קיימת חשיבות מיוחדת לפומביות ההליכים. מוסיפים המערערים וטוענים, כי קיימת הצדקה מיוחדת להסרת החיסיון מההליך דנן, שעה שהמשיב עושה בו, כנטען, שימוש לרעה. לחלופין הם טוענים, כי לכל הפחות היה מקום להתיר פרסום פרטים הנוגעים לגובה שכרו של המשיב, על מנת להגיע לחקר האמת הן בהליך זה והן בהליכים אחרים המתנהלים בעניינו של המשיב. באשר לפנייה שנעשתה למעסיקיו של המשיב טוענים המערערים כי הדבר נעשה בתום לב גמור, על מנת לברר האם יש ביכולתו של המשיב לתמוך באמו, כפי הנטען על ידו. 5.        המשיב חוזר על טענותיו בבית משפט קמא, לפיהן המטרה האמיתית העומדת ביסודה של הבקשה היא להכשיר את פנייתו של בא-כוח המערערים למקום עבודתו, כאמור. עוד לטענתו, משהליך ההוכחות בבית משפט קמא הסתיים זה מכבר, והצדדים ממתינים לפסק דין, ממילא אין בפרסום ההליך כדי לשרת מטרה לגיטימית כלשהי. מה גם, שמאחר שעניינו של ההליך הוא בסכסוך על זכויותיו של המשיב כבן ממשיך, וכאשר החסויה שוהה בבית אבות, ממילא אין כל נפקות לשאלת יכולתו לשאת בצרכיה. עוד הוא טוען, כי במקרה דנן, מאחר שמדובר בסכסוך משפחתי בין אחים, או בין אם לבנים, אין העניין נופל לגדר אחד החריגים לעקרון בדבר החיסיון על ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה. עוד לטענתו, אל מול העיקרון בדבר פומביות הדיון, עומדת זכותו לפרטיות, שידה גוברת במקרה דנן גם בהתייחס לכך שאין כל חשיבות ציבורית למידע אותו מבקשים המערערים לפרסם. 6.        עקרון פומביות הדיון, קבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, כהאי לישנא -  "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".  עקרון זה, המהווה "אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט הישראלית" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 450 (1991)), אינו המצאה חדשנית של שיטת המשפט הישראלית, והוא מצוי "עמנו מימי קדם. זקני העדה והשופטים משכנם היה בשער העיר, ואת העם שפטו לעיני כול... כך היה בימים שמכבר וכך דין בימינו" (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341 (1995), להלן: "עניין מרום"). מתן פומביות לדיון המשפטי אינו בא אך לספק את הסקרנות הציבורית ביחס למתרחש בבית המשפט, שכן מדובר באחד הכלים המרכזיים להבטחת תקינות ההליך המשפטי, בירור האמת וחתירה לכך שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה. בפומביות הדיון יש גם כדי להעלות את אמון הציבור במערכת המשפטית, וכפי שנקבע, "עיקרון זה מהווה גורם-בלעדיו-אין לאמון, שרוחש הציבור לרשות השופטת" (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499 (1986)). בצדו של העקרון הכללי הקבוע בחוק יסוד השפיטה, קובע גם סעיף 68 לחוק בתי המשפט, כי "בית משפט ידון בפומבי", וכי "בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה...", כאשר הסעיף מונה רשימה סגורה של אינטרסים הראויים להגנה מיוחדת כגון שמירה על ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, הגנה על המוסר, הגנה על עניינו של קטין, מתלונן או נאשם בעבירות מין, הגנה על סוד מסחרי ועוד. בפסיקה נקבע, כי נוכח היקפו וחשיבותו של העיקרון בדבר פומביות הדיון, ההגבלה עליו תיעשה במשורה, אף כאשר לבית משפט הסמכות לסטות ממנו:  "בדומה לשאר זכויות היסוד בשיטתנו, גם עקרון פומביות הדיון אינו מוחלט אלא יחסי. היקפו נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים, זכויות ואינטרסים אחרים, אשר מוטל על החברה להגן גם עליהם. ברם, בהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עקרון פומביות הדיון, שביסודו כאמור גם חופש הביטוי, נשמר לעקרון פומביות הדיון מעמד בכורה של "זכות עילאית"... הכלל הבסיסי הוא שאין פוגעים בעקרון פומביות הדיון, לרבות בדרך של איסור פרסום פסק-דין, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או על-פי החלטת בית-המשפט מכוח עילות מפורשות שנקבעו בחוק (סעיף 68 לחוק בתי המשפט). מקום שבו נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לאסור פרסום פסק-דין או לפגוע בדרך אחרת בעקרון הפומביות, '...לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון' " (ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714, 718-719 (1999). ראו גם: עניין מרום, בעמ' 341, ועוד).  עם זאת, בעוד שבבתי המשפט הרגילים, פומביות הדיון היא הכלל, והסטייה ממנו תיעשה רק במקרים חריגים הקבועים בדין או על פי שיקול דעתו של בית המשפט, הרי שעל פי סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט, בבית המשפט לעניני משפחה (למעט בהליכים בעניינים נקודתיים), הטלת חיסיון על ההליכים היא הכלל, והדיון הפומבי נעשה רק במקרים יוצאי דופן:  "על אף הוראות סעיף 68(א), עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט"ו-1956, ולפי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963 - יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין, כולו או מקצתו, בפומבי".  הטעמים לסטייה מעקרון היסוד נעוצים בטיבו וטבעו של ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, ומהערך המיוחד שמייחסת החברה - והמערכת המשפטית בכללה - ליחסים המיוחדים במשפחה. התא המשפחתי מהווה, לעתים רבות, את המסגרת האינטימית והקרובה ביותר, אשר העניינים הקשורים אליה חשובים לפרט יותר מכל, ומשפיעים על כל מערכות חייו. בנוסף, משקפת הטלת החיסיון את הרצון להימנע מלהחריף את המחלוקות במשפחה על דרך של מתן פומבי לסכסוך שפרץ בה. עוד יש לזכור, כי לא אחת כולל הסכסוך המשפחתי גם עניינם של קטינים, אשר הפגיעה האפשרית בהם כתוצאה מהפרסום, ובפרט של עניינים שבצנעת הפרט, גדולה וחמורה פי כמה מאשר לבוגרים. החיסיון האמור משרת גם טעמים תועלתניים, שכן ידיעתם של המתדיינים כי הפרטים המובאים בפניו של בית המשפט הם חסויים, מאפשרת להם לפתוח את סגור ליבם, ולמסור מידע אינטימי באופן חופשי יותר. כתוצאה מכך, מתאפשר דיון כוללני ויעיל יותר בסכסוך. עם זאת, אף בענייני משפחה, לבית המשפט סמכות להתיר הפרסום, מכוח סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט. משדן בית המשפט בבקשה להתיר פרסום דבר הנדון בבית המשפט בדלתיים סגורות, עליו לבחון האם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, וכן להפעיל את שיקול דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו (ר' עניין מוזס, פסקה 10 לפסק הדין). באותו עניין נקבע עוד, כי כאשר תוכנו של ההליך כבר ידוע, אין בפרסום משום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים, וכאשר הדברים שפרסומם מבוקש קשורים קשר רופף להליכים שהתקיימו ומהווים עניינים חיצוניים בלבד לדיונים, תיטה הכף לעבר פומביות הדיון והתרת הפרסום. ומן הכלל אל הפרט - בענייננו, עתרו המערערים להסרת החיסיון מעל כלל הפרטים של ההליך המתנהל בין המערערים ואמם מחד, לבין המשיב מאידך. למצער ביקשו הסרת החיסיון רק לגבי הנתונים שעניינם שכרו של המשיב והיקף העסקתו במקום עבודתו. בית משפט קמא דחה הבקשה, ובדין עשה כן. למעט טענות כלליות אודות "שימוש לרעה בהליכים" והעלאת טענות סותרות לעניין כושר השתכרות או השתכרות בפועל, לא הביאו המערערים בדל ראייה לכך, ולו בדרך של הפנייה לאותם הליכים נטענים, וממילא לא הרימו הנטל המונח לפתחם כמבקשים את הסרת החיסיון, ואף זאת, בהנחה שבהעלאת טענות סותרות בהליכים שונים יש כדי להצדיק הסרת החיסיון האמור. בנוסף, כפי שציין בית משפט קמא, בשונה מעניין מוזס, אין ההליך דנן ידוע לכל, והפרטים שפרסומם מבוקש הם חלק בלתי נפרד מהעניינים שנדונו בהליך, ואינם בגדר פרטים פריפריאליים. לא למותר לציין, כי אין חולק שהבקשה הוגשה לאחר שהסתיים שלב הסיכומים בתובענה, וממילא אין בפרסום ההליך כדי לקדם עניין לגיטימי כלשהו בסכסוך. מה גם, שאילו היה ברצונם של המערערים לחקור אודות שכרו של המשיב, בהנחה שיש לנתון זה רלוונטיות לצורך התמיכה בחסויה, היה ביכולתם לעתור להזמנת המעביד כעד, או להורות על גילוי מסמכים בנושא. זאת ועוד, אף שאין מדובר בהליך הנוגע לעניינים שבין בני זוג או של קטינים, הרי שבטיבו הוא מערב עניינים משפחתיים אינטימיים. כאמור, המדובר בתובענה לסעד הצהרתי בדבר זכויותיה של החסויה במקרקעין, בניגוד לכאורה להתחייבות שנתנה למנות את המשיב כבן ממשיך במשק. עיון בכתבי בי הדין שהוגשו לבית משפט קמא, מעלה כי הוא עסק, בין היתר, גם במצבה הנפשי והמנטאלי של החסויה, ובמערכת היחסים בינה לבין המשיב. בנסיבות אלה, ומשכאמור לא ניתן טעם מספק להסרת החיסיון, גוברת זכותם של המשיב והחסויה לפרטיות, על האינטרס במתן פומביות להליך. עוד יצויין, כי אין מנוס מהתחושה לפיה לבקשה להסרת החיסיון יש קשר אמיץ לכך שזמן לא רב קודם לכן פנה בא-כוח המערערים למעסיקיו של המשיב, גילה בפניהם את ההליך המתנהל בין הצדדים, והביא לידיעתם אמירות שונות מתצהירו של המשיב, לעניין שכרו והיקף עבודתו. בא-כוח המערערים הגדיל לעשות כאשר טען במכתב כי "מר י. ר. התחייב לטפל באמו החסויה, אולם מסתבר כי הוא לא נקף אצבע לטפל בה, וכל עניינו לכאורה, הוא לחכות למותה, על מנת לרשתה" ואף ציין כי "מעבר לעניין המשפטי, יש פה עניין אנושי. אם מר ר. אינו יכול לטפל ולממן עלות אישפוזה של אמו בבית אבות סיעודי, שיאמר זאת, ואל ייצור פגיעה בבריאות אמו...". אף שלעורך דין קיימת חובה לייצג את לקוחו בנאמנות, אין במילוי תפקידו, כנטען, כדי להצדיק גילוי לכאורה של פרטים מהליך שהוטל עליו חיסיון בדין. מכל מקום, ברי כי אין מקום שבית המשפט ייתן יד לכך, ולו בדרך של התרה בדיעבד של פרסום הפרטים החסויים. בכל אלו די לטעמי כדי להורות על דחיית הערעור. חנה בן עמי, שופטת השופטת ת' בזק-רפפורט: בפני בית משפט קמא עתרו המערערים להתרת פרסום מידע אודות ההליך שהתנהל בבית משפט לענייני משפחה, אשר התנהל בדלתיים סגורות כמצוות סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בית משפט קמא לא נעתר לבקשתם. המערערים השיגו על כך בערעור זה שבפנינו, ובעת שמיעת הערעור צמצמו עתירתם, וביקשו כי הערעור יתקבל אך באשר לפרסום מידע אודות שכרו של המשיב ואודות היקף העסקתו. דעתי היא כי בעניין זה יש לקבל את הערעור. כפי שנקבע ברע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592 (2002) (להלן - עניין מוזס), עמדת המוצא במשפטנו היא פומביות הדיון, והעדר איסור לפרסם מידע שנחשף בדיון משפטי, אלא אם הדין מורה אחרת. לאור עמדת מוצא זו נפסק כי אין זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום, כך שגם באשר להליך שהתנהל בדלתים סגורות, יש לבחון את ההצדקה לאיסור הפרסום. עוד נפסק בעניין מוזס בהתייחס לעניינים המתבררים בבית משפט לענייני משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות, כי משעה שבאה בפני בית המשפט בקשה לפרסום תוכנו של הליך בדיעבד, נוטה הכף אל עבר פומביות הדיון. כפי שנאמר שם:  "עם זאת, לפחות בדיעבד, כאשר תוכנו של ההליך ידוע, 'תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון' (השופט חשין בע"א מרום, שם בע' 341), פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים".  לנוכח הלכות אלו, כאשר מתבקש בית משפט להתיר פרסום עניינים שהתבררו בדלתיים סגורות, עליו לבחון קיומה של ההצדקה לאיסור הפרסום עליו לבחון האם תוכן הדברים מצדיק את החיסיון, אם לאו. לשון אחר: מקום בו תוכנם של העניינים הספציפיים שהתבררו בדלתיים סגורות אינו מחייב חיסיון, לצורך הגנה על ילדים או שמירת ענייני משפחה אינטימיים בסודיות, יש להתיר את הגילוי. במובן זה, נטל השכנוע איננו על המבקש פרסום, אלא על זה המתנגד לו. בהתאם, אינני סבורה כי על המבקש שלא להחיל את הוראת איסור הפרסום מוטלת חובה לשכנע את בית המשפט כי הוא עושה כן למטרה ספציפית בעלת חשיבות, ולתמוך את בקשתו באינטרס ספציפי הדורש את הגילוי במקרה המסויים הנדון בפני בית המשפט. בקשתו של העותר לפרסום נתמכת מאליה בעקרון שביסוד שיטתנו ובאינטרסים הציבוריים שבבסיס עקרון זה, מכוחם הכלל הוא פרסום ופומביות והחריג הוא איסור פרסום. בענייננו, הנושאים שהמערערים צימצמו את ערעורם לגביהם, אינם קשורים לא בפגיעה בעניינם של קטינים ולא בחשיפת עניינים משפחתיים אינטימיים. שכרו של אדם והיקף משרתו הם עניינים הנחשפים בבית משפט דבר יום ביומו, ומשמדובר בבגיר, שענייני קטינים אינם קשורים בו, אינני רואה עילה למנוע את הפרסום. אשר על כן אני מציעה לקבל את הערעור, כך שהוראת סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט בדבר איסור פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות לא תחול על שכרו של המשיב והיקף משרתו, אף אם אלו התבררו במהלך הליך בפני בית משפט לענייני משפחה. תמר בזק רפפורט, שופטת השופט ד' מינץ: אני מסכים לחוות דעתה של חברתי השופטת ח' בן עמי. דוד מינץ, שופט אשר על כן, בדעת רוב, אנחנו דוחים את הערעור.  המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪ (כולל מע"מ).דיון בדלתיים סגורותפרסום