גביית יתר מס בולים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית יתר מס בולים - היוון מס בולים: בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, שניתן ביום 27.10.08 על ידי כבוד השופט מרדכי בן חיים בת.א 34217/07, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה להשבת כספים בסך 64,193 ₪, בשל גביית יתר שלא כדין של מס בולים בהתאם לחוק מס בולים על מסמכים, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק" או "חוק מס בולים"). העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המשיבה, חברת ירון ישעיהו בע"מ (להלן: "המשיבה"), הגישה תביעה להשבת כספים בסך 64,193 ₪, ששולמו על ידה בגין חיוב במס בולים, ואשר לטענתה נגבו ממנה ביתר ושלא כדין על ידי רשות המיסים (להלן: "המערערת"), בהתאם לפרשנותה השגויה לחוק, ותוך הפרת חובה חקוקה, התנהגות בחוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט מצד המערערת. 2. המשיבה, חברה קבלנית, נקשרה ביום 27.02.02 בהסכם עם עמידר, לפיו התחייבה לספק שירותי דיור לכל אדם שתפנה אליה עמידר, על ידי העמדת 112 יחידות דיור שבבעלותה, לתקופה של 10 שנים, בדמי שכירות חודשיים בסך 2,388 ₪, בתוספת מע"מ (להלן: "ההסכם"). ביום 26.03.03 נחתמה תוספת להסכם על פיה העמידה המשיבה 16 יחידות דיור נוספות, באותם התנאים (להלן: "התוספת להסכם", וביחד: "ההסכמים"). 3. אין חולק כי על המשיבה חל חוק מס הבולים, שבוטל רק בשנת 2006, על פיו עליה לשלם מס בולים בגין ההסכמים שכרתה עם עמידר בהיותם נקובים בסכום מסויים, כדרישת החוק. המשיבה שילמה את מלוא המס שנדרש ממנה, לגבי מלוא סכום דמי השכירות בתוספת מע"מ, והצדדים חלוקים בשאלה כיצד יש לפרש את צמד המילים "ערך הנשוא" המופיעות בסעיף 2(א)(1) לתוספת הראשונה לחוק, שזו לשונו: "2. הסכם ומסמך כללי (א) הסכם או חלק ממנו, לרבות זכרון דברים, בין שהוא בבחינת ראיה להסכם ובין שהוא מחייב את הצדדים (להלן בסעיף זה - הסכם)... - (1) אם ערך הנשוא, כולו או מקצתו, נקוב בסכום מסויים - 1 שקל חדש לכל 250 שקלים חדשים;" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). 4. המשיבה טענה בפני בית משפט קמא כי המערערת צריכה הייתה להוון את סכום דמי השכירות למועד עריכת ההסכמים, ועל בסיס הסכום המהוון להטיל את מס הבולים, דהיינו לחייבה בגין הערך הריאלי של התמורה האמורה להשתלם ע"פ ההסכמים. עוד לטענתה, לא היה מקום לכלול את רכיב המע"מ בחישוב מס הבולים. כל זאת בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 222/00 מדינת ישראל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ פ"ד נ"ז(3) 353 (להלן: "פסק דין שיכון ובינוי" או "פסק הדין בערעור"), שם טענו מספר חברות שהתקשרו עם המדינה במכרז להקמת מרכז אנרגיה כי לשם קביעת מס הבולים יש להוון את הסכומים עליהם הוא מוטל, וכי אין להטיל המס על רכיב המע"מ - טענות שהתקבלו. בהקשר זה, טענה המשיבה כי משנדחתה הבקשה לדיון נוסף במסגרת דנ"א 4239/03 מדינת ישראל נ שיכון ובינוי אחזקות בע"מ ( 06.02.06) (להלן: "הדיון הנוסף") (להלן ביחד: "פרשת שיכון ובינוי") ללא דיון לגופו של עניין - הרי שפסק הדין בערעור הוא המחייב. 5. מנגד, המערערת טענה, כי מטרת החוק הינה הטלת מס על מסמכים - ולא על עסקאות - ולפיכך, סכום המס נגבה כדין, שכן המס מוטל על הסכום הנקוב במסמך, ולא על הערך המהוון של העסקה, כפי שנקבע בע"א 4255/98 שופרסל בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ד (3) 793. באשר לרכיב המע"מ, טענה המערערת, כי בהיותו נקוב בהסכמים, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מערך הנשוא שלהם, ועל כן יש לחייב את מס הבולים גם בגינו. באשר לפרשת שיכון ובינוי, טענה המערערת כי במסגרת הדיון הנוסף לא נדחתה העתירה לגופה, וכי דברי בית המשפט בדיון הנוסף, לפיהם: "בהידרשם לשאלות שעלו בדיון הנוסף, יתנו דעתם בתי המשפט לכך שבית המשפט העליון נענה לעתירה ולעריכתו של דיון נוסף וכי אנו דוחים אמנם את העתירה אך שלא לגופה", משמעותם כי בית המשפט התיר דיון מחודש בשאלות שהיו במחלוקת בפסק דין שיכון ובינוי, וממילא התיר לסטות מההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור, במקרים המתאימים. 6. בית משפט קמא אומנם סבר כי צודקת המערערת בטענותיה לגופו של עניין, ואולם קיבל בסופו של יום את התביעה, בסוברו שפסק הדין בערעור בפרשת שיכון ובינוי, ולא פסק הדין בדיון הנוסף - הוא המחייב, ובהתאם יש לקבל את התביעה. בית המשפט ציין, כי לא ניתן לאמץ את הדברים שנאמרו בדיון הנוסף, שכן מדובר בהערת אגב בלבד, בעוד ההלכה שנפסקה בפסק דין שיכון ובינוי לא בוטלה במסגרת דיון הנוסף. טענות הצדדים בערעור 7. המערערת חוזרת על כל טענותיה כפי שהועלו בפני בית משפט קמא, ומוסיפה כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את התביעה, על אף שסבר כי יש לקבל טענותיה, וכאשר סבר שהוא כבול לתקדים המחייב שנקבע בפסק הדין בערעור בפרשת שיכון ובינוי, ובכך התעלם מהנחיות ומההערות שנקבעו בדיון הנוסף, אשר לטענתה שינו הלכה למעשה את ההלכה שנקבעה בערעור, או לכל הפחות התירו דיון מחודש בשאלות שהיו במחלוקת. 8. המשיבה חוזרת גם היא על כל טענותיה כפי שהועלו בפני בית משפט קמא. לטענתה, הפרשנות הנכונה לצמד המילים "ערך הנשוא" המופיעים בסעיף 2(א)(1) לתוספת הראשונה לחוק הינה כפי שנקבע בפסק דין שיכון ובינוי, היינו, כי יש לחלץ את התקבול הריאלי האמיתי של התמורה המשתלמת בעסקה, ולוּ רצה המחוקק להטיל את המס על הערך הנקוב בהסכם, היה משתמש במושגים כגון: "מחיר התמורה" או "הסכום הנקוב בחוזה". משלא עשה כן, חזקה שהתכוון למס שישולם לגבי הסכום ששולם בפועל, והעדפת פרשנותה של המערערת משמעה הטלת מס שאינו מס אמת, על סכומים שבפועל לא התקבלו אצל המשיבה, ואף עלולה ליצור עיוותים ואפליה בין נישומים. עוד טוענת המשיבה, כי אין להטיל מס על רכיב המע"מ, הן מאחר והדבר אינו עולה בקנה אחד עם העיקרון של הטלת מס אמת, הן מאחר ובמהותו מע"מ אינו חלק מהתמורה אלא מוטל עליה, והן מאחר שעל פי תקנה 7 לתקנות מס ערך מוסף, בעסקה של השכרת נכסים מועד החיוב במע"מ נוצר רק עם קבלת התמורה ורק בגין הסכום שהתקבל, דהיינו, לטענתה, כל זמן שלא נתקבלה התמורה לא קמה החבות במע"מ, ולפיכך אין להטיל מס בולים על סכום זה. דיון 9. מדובר בהסכמים מיום 27.02.02 ומיום 26.03.03 עליהם חתמה המשיבה עם המדינה, ולפיהם התחייבה להעמיד יחידות דיור לשוכרים שיופנו על ידי המדינה, וזאת למשך 10 שנים, ובדמי שכירות חודשיים בסך 2,388 ₪ (סעיף 2.1 להסכם), ובצירוף מע"מ (סעיף 9 להסכם). 10. כאמור, אין חולק כי על המשיבה חל חוק מס בולים, וכי המשיבה שילמה, כפי שנדרשה, מס בולים על מלוא הסכומים המופיעים בהסכם, כולל על רכיב המע"מ, ובערכם הנומינאלי הנקוב בהסכם, ללא היוון. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם יש להטיל מס בולים גם על רכיב המע"מ, והאם יש מקום להוון את התשלומים החודשיים לצורך חישוב המס. המסגרת הנורמטיבית - פרשת שיכון ובינוי 11. בפרשת שיכון ובינוי נדונו, בין היתר, השאלות שעומדות דכאן. באותו מקרה, נחתם הסכם בין המדינה לבין מספר חברות לאספקת שירותי אנרגיה למשרדי הממשלה בירושלים. בהסכם נקבע, בין היתר, כי המדינה תחזיר לחברות את השקעתם בתשלומים חודשיים קבועים למשך עשרים שנה, בסכום הנקוב בהצעת היזם, ובתוספת מע"מ על סכום זה, וכן כי המדינה תשלם דמי שכירות חודשיים לגבי שטח מסויים. 12. בית המשפט המחוזי (ה"פ 10211/99, כב' השופטת הילה גרסטל) דחה את הטענה לפיה יש להוון את סכום החזר ההשקעות ודמי השכירות המתפרסים על פני עשרים שנה, וציין כי יישומו של חוק מס הבולים צריך להיות פשוט, וכי קביעת שיעור המס צריכה להיעשות רק על פי הכתוב בחוזה. מנגד, קיבל ביהמ"ש את הטענה כי אין להטיל את מס הבולים על רכיב המע"מ, וציין כי רכיב זה אינו חלק מ"ערך הנשוא", שהוא ערך העסקה או ערך הנכס טרם הוספת המע"מ. הן החברות והן המדינה ערעורו על פסק הדין. 13. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אנגלרד, קבע בפסק הדין בערעור, כי יש להטיל את מס הבולים בהתאם לערכו הריאלי, דהיינו לערוך היוון, וכן כי אין להטילו על רכיב המע"מ. באשר לסוגיית ההיוון - בית המשפט ציין, כי החוק קובע מבחן לפיו המס יוטל על "ערך הנשוא... הנקוב בסכום מסויים" (סעיף 2(א)(1) לתוספת א' לחוק), וכי לטעמו, המונח "נשוא" אינו מתאים מבחינה לשונית, ותחתיו היה ראוי לומר "מושא", וכי התוספת של "הנקוב בסכום מסויים" אינה גורעת מנקודת המוצא של "ערך", כלומר יש להעריך את הסכום הנקוב על פי ערכו העכשווי, הערכה העשויה להתבסס על היוון. בית המשפט ציין, כי קביעת סכום התשלומים באופן מצרפי-חשבוני על אף פיזורם על פני עשרות שנים גורמת להפליה בין נישומים, שכן על אף השוני בערכם הממשי של סכומים, גובה המס זהה, ותוצאה זו אינה רצויה. באשר לטענה כי יישומו של החוק נועד להיות פשוט, ציין בית המשפט כי השאיפה לפשטות בהפעלת החוק אינה יכולה להצדיק חוסר שוויון בין נישומים, וכי לגופו של עניין אין קושי מיוחד בעריכת היוון, הליך המקובל במשפט האזרחי. באשר להטלת המס על רכיב המע"מ - בית המשפט ציין כי אין להקיש מההלכה שנקבעה לגבי מיסוי מקרקעין, שכן נקודת המוצא של מיסוי מקרקעין מצויה בשווי השוק של הנכס, היינו "ערך חיצוני" להסכם, ולא בסכום החוזי, בעוד שנקודת המוצא של מס בולים היא "הערך הפנימי" שנקבע על ידי המתקשרים. לגופו של עניין, ציין בית המשפט העליון כי אומנם התשובה לשאלה האם "הערך הפנימי" הוא בבחינת "ערך הנשוא" אינה חד משמעית, ויכולה להיות בשלילה, ואולם, קבע בסופו של דבר, כי מאחר והתופעה של הטלת מס על מס אינה רצויה, הרי שהתוצאה המתבקשת היא כי אין להטיל מס על המע"מ. 14. שני הצדדים עתרו לקיום דיון נוסף, ובית המשפט נעתר רק לבקשת המדינה לקיום דיון נוסף בסוגיית ההיוון ובסוגיית הטלת מס הבולים על המע"מ. יצוין שלאחר ההחלטה לקיום דיון נוסף ביום 06.07.03, בוטל מס הבולים, אך המדינה עמדה על קיום הדיון הנוסף בשל השלכותיו לתיקים נוספים פתוחים. 15. בדיון הנוסף קבע בית המשפט כי לאור ביטולו של מס הבולים אין עוד מקום לדון בעתירה, שכן הליך הדיון הנוסף לא נועד להכריע במחלוקות הצופות פני עבר, אלא בסוגיות משפטיות עקרוניות, שבתי המשפט והציבור בישראל יידרשו להן בעתיד. יחד עם זאת הוסיף וציין בית המשפט כדלקמן: "משאמרנו כל דברים שאמרנו, רואים אנו מחובתנו להוסיף הערת-אזהרה זו: בעוד אנו דוחים את העתירה לדיון נוסף, וכפי שהודיעתנו באת-כוח המדינה, יש חשש כי שאלות שהיו נושא לדיון נוסף תשובנה ותעלינה לפני בתי-המשפט, לרבות לפני בית-המשפט העליון... נוכח כל אלה ביקשנו להוסיף ולומר כך: לעתיד-לבוא, בהידרשם לשאלות שעלו בדיון הנוסף, יתנו בתי-המשפט דעתם לכך שבית המשפט העליון נענה לעתירה לעריכתו של דיון נוסף, וכי דוחים אנו אמנם את העתירה אך לא לגופה. הבהרה זו, דומה, יש בה כדי לפתוח שער לפני המדינה, ולו במעט, כדי שתועל, למיצער לפני בית-המשפט העליון - דברים אלה שאנו אומרים עתה". 16. בענייננו, בית משפט קמא סבר כי הוא כבול בתקדים שנקבע בפסק הדין בערעור, וכי אין באמור בדיון הנוסף כדי לשנות תקדים זה, ולפיכך, ועל אף שסבר כי צודקת המדינה בטענותיה לגופו של עניין - קיבל את התובענה. 17. אני סבורה כי שגה בית משפט קמא כאשר סבר כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור הינה בבחינת תקדים מחייב שאין לסטות ממנו, וזאת לאור הדברים שנאמרו בדיון הנוסף. בית המשפט העליון ציין במפורש בדיון הנוסף כי על בתי המשפט הדנים בשאלות נשוא הדיון להתחשב בעובדה שהעתירה לא נדחתה לגופה, ואף ציין במפורש כי הינו מותיר פתח למדינה לטעון בעניינים אלה, וכל זאת תוך שהוא ער לכך שאלמלא הערה זו יראו עצמם בתי המשפט המחוזיים כבולים בהלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור. אומנם דברים אלו של בית המשפט בגדר הערה הם, ואולם אין זו הערת אגב חסרת משמעות, אלא, וכפי שהגדירה בית המשפט "הערת אזהרה", הפותחת בפני בתי המשפט אפשרות לבחון את הסוגיות נשוא הדיון, על אף הקביעות בפסק הדין בערעור. ואכן, כפי שטוענת המערערת, בתי המשפט הסתמכו על האמור בדיון הנוסף, תוך שציינו כי הערת בית המשפט בדיון הנוסף פותחת פתח לדיון בסוגיות שבמחלוקת, ואף מאפשרת הגעה לתוצאה שונה, כפי שנעשה בצדק בחלק מהמקרים [ת.א. (חי') 2555/04 חיים ומשה מנגד בע"מ נ' מדינת ישראל ( 04.09.07); ת.א. (ת"א) 12649/08 סופטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל ]. אופן הטלת מס הבולים א. חישוב בערך נומינאלי או ריאלי 18. כאמור, בית משפט קמא סבר כי צודקת המדינה בטענתה לפיה מאחר ומס הבולים מוטל על מסמכים ולא על עסקאות, אין מקום לערוך היוון, ויש להטיל את המס על הערך הנומינאלי של הסכומים המופיעים בהסכם. 19. מס בולים מוטל על המסמך כלשונו, ולא על עסקאות (ע"א 4255/98 שופרסל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3)798), ולא ניתן למצוא עיגון להטלת מס על ערכים ריאלים, תוך עריכת היוון, תחת הטלתם על הערכים הנקובים בהסכם. החוק אינו מרמז על מנגנון לעריכת היוון ואף להפך, לשונו ברורה, ועולה ממנה כי מדובר בהטלת מס על מסמך, לפי הערך הנקוב בו, הא ותו לא. 20. אין לקבל את טענת המשיבה לפיה כללי הפרשנות מחייבים את חילוץ הערך הריאלי ועריכת היוון, הן מאחר וכאשר ישנה אי בהירות באשר לפרשנות מילולית באופן שישנן מספר חלופות אפשריות, יש לפרש את הסעיף באופן המצמצם את הפגיעה בזכות הקניין של הנישום, והן מאחר וכל פרשנות אחרת סותרת את המטרה של הטלת מס אמת. פרשנות חקיקה דורשת התחקות אחר מטרת החקיקה. כאמור, אין מחלוקת כי מטרת חוק מס הבולים הינה הטלת מס על מסמך על פי הערך הנקוב בו, ולא על עצם העסקה. על מטרת החקיקה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מהפרשנות המילולית, וחייב להיות עיגון לשוני לפרשנות. בענייננו, אינני סבורה כי ניתן למצוא עיגון להטלת המס על ערכים ריאלים. 21. ויודגש, שונה המצב ממקרה בו במסגרת ההסכם קבעו הצדדים כי קיימת אפשרות להוון את הסכומים הנקובים בו, וקבעו מראש את נוסחת ההיוון, שאז ניתן היה לומר כי יש להטיל את המס על הסכום המהוון שנקוב בהסכם. עצם העובדה שבהסכם מעוגנת התחייבות לטווח ארוך בתשלומים חודשיים ועיתיים, אין בה בלבד כדי לאפשר את היוון התמורה לצורך חישוב המס, וזאת כשם שלא ניתן על פי ההסכם, והצדדים אינם יכולים כל עוד לא הוסכם אחרת - להוון את הסכומים ולפרוע את התמורה בתשלום אחד. זאת ועוד, אין די, כאמור, בקביעה שיש להוון את הסכום, כל עוד לא הוסכם מראש על נוסחת ההיוון והריבית שבה יחושב ההיוון. למעלה מן הדרוש יצוין, כי אין מקום להקיש בעניין זה לגבי שמאות במקרקעין, שם מדובר בהערכה של שמאי, ולא בסכום מוגדר שהצדדים הסכימו עליו, ונקבו בו במפורש בהסכם. 22. לפיכך, מרגע שמדובר במס המוטל על המסמך - אינני סבורה שהמדינה, בבואה לחשב את מס הבולים, צריכה להוון את הסכומים העיתיים, כיוון שהצדדים לא הסכימו על אפשרות שכזו, לא קבעו את תנאי ההיוון ואת גובה הריבית בה יחושב ההיוון, ולא מדובר בהסכמה מכללא. ב. הטלת מס בולים על רכיב המע"מ 23. סכום המע"מ המשתלם בגין דמי השכירות מהווה חלק משווי דמי השכירות, ויש להבחין בין סוגיית עיתוי חובת התשלום על פי חוק מס ערך מוסף, לבין היותה של תשואת המע"מ בגדר רכיב בקביעת שוויו העסקה על פי המסמך לצורך החיוב במס בולים. יצוין, כי גם אם כפי שטוענת המשיבה, מס בולים חל על העסקה, לא יכול להיות ספק שהוא מוטל גם על המע"מ, שהוא חלק בלתי נפרד מהתמורה בעד העסקה. העובדה שהמע"מ משולם לעתים במועד מאוחר יותר - אינו מעלה ואינו מוריד בעניין זה. בענייננו, משנקבע בסעיף 9 להסכם כי על דמי השכירות יתווסף מע"מ, משמעות הדבר שסכום המע"מ - שהינו בשיעור ידוע מסכום דמי השכירות - מהווה רכיב בערך נשוא העסקה על פי המסמך, ויש להטיל בגינו מס. סוף דבר 24. לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל. מס הבולים יוטל על דמי השכירות שנקבעו בהסכם בתוספת מע"מ, לכל התקופה, ללא היוון. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. מס בוליםגביית יתרבוליםמיסים