קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות על גניבה מחנות מחשבים: מהות התביעה וכתבי הטענות .1א. התובע מס' 2(להלן: "התובע") הינו מנהלה ובעל מניותיה העיקרי של התובעת מס' 1(להלן: "התובעת"), שניהלה בתקופה הרלוונטית לתביעה, באמצעות התובע, עסק למחשבים וציוד הקשור בהם, בחנות שברח' רש"י 17בקרית מלאכי (להלן: "החנות"). ב. הנתבעת מס' 1(להלן: "חברת הביטוח") ביטחה את התובעת בביטוח, בין היתר, נגד סיכוני פריצה בחנות, על פי פוליסת ביטוח לתקופה שמיום 5.8.90ועד .31.7.91 ג. הנתבע מס' 3הינו מנהלה של הנתבעת מס' 2העוסקת במתן שרותי מוקד הקשור ומחובר למערכות אזעקה שבבתי עסק או שבבתים פרטיים, ובאמצעות המוקד היא מעניקה שירותי מעקב למנוייה, בעת שמתקבלים במוקד איתותים שמקורם בהפעלת מערכת האזעקה שבבית העסק או בדירת המנוי או בניטרולה (להלן תיקרא: "חברת המוקד"). חברת המוקד, באמצעות הנתבע מס' 2(שלהלן ייקרא: "מנהל חברת המוקד"), התקשרה עם התובעת, באמצעות התובע, בהסכם על פה, לפיו נמנה עסק התובעת על אחד ממנוייה לצורך קבלת שרותי חברת המוקד, בתקופה הרלוונטית לתביעה. יצויין, כבר כאן, כי על פי כתבי הטענות נטושה מחלוקת בין הצדדים הנוגעים בדבר, גם בשאלה מה היה היקף השרותים להם התחייבה חברת המוקד כלפי התובעים במסגרת ההתקשרות, על פי ההסכם, האמור. ד. הנתבע מס' 4(להלן: "דניאלוב") והנתבע מס' 5(להלן: "מאירוב") שהיו קטינים בתקופה הרלוונטית לתביעה, נמצאו בקשרים עם החנות כאשר - כך לטענת התובעים - מאירוב שימש עוזר בחנות בחודשים 7/90- 6(כשהעסק עדיין פעל בחנות הישנה באזור התעשיה), תמורת תשלום חד פעמי באמצעות אי אלו ממוצרי העסק שניתנו לו; ואילו דניאלוב רק למד אצל התובע - כך לטענתו של זה - בחודש 90/12(וכבר בחנות החדשה בה אירעו האירועים נשוא התביעה), ומשביקש לעבור למעמד של עובד (שוליה) סירב התובע לכך והחליט להפסיק את קשריו עמו בעסק. בהליך זה עותרים התובעים לפצותם על נזקיהם (הישירים והעקיפים) שהוסבו להם - לטענתם - עקב מספר פריצות לחנות שבוצעו ע"י מאירוב ודניאלוב, באמצעות מפתח מותאם של החנות שהיה ברשותם, ושבמהלכן גנבו השניים מהחנות מלאי וכסף מזומן. יצויין - ועל כך אין מחלוקת - כי השניים הועמדו לדין פלילי בביהמ"ש לנוער באשקלון בתיק ת.פ. 72/91 בגין מספר התפרצויות למקומות שונים וגניבה מהם, והודו בעבירות שיוחסו להם, לרבות אלו הנוגעות להתפרצויות לחנות והגניבות הימנה, ודניאלוב גם הורשע (לפי חוק הנוער) בגזר דין מיום 13.4.92(ראה מוצגים ת/ 6ו- ת/7). יחד עם זאת, נרשם מפורשות באותו גזר דין (לגבי דניאלוב) כי הודאתו התייחסה לעצם ההתפרצויות לחנות אך לא ביחס להיקף הרכוש שגניבתו יוחסה לו במהלכן. לגבי מאירוב - ואף שנקבע כי ביצע את העבירות, הוא לא הורשע בהן (כמקובל, בנסיבות המתאימות, בהליכים פליליים בבימ"ש לנוער), ולא ברור גם מה היקף הרכוש שבגניבתו הודה. מתוצאות ההליך הפלילי - וזאת ראוי לציין כבר עתה - לא ניתן, איפוא, ללמוד, ואף לא לכאורה, מהו היקף הציוד שגנבו השניים או מי מהם מהחנות. .2בכתב תביעתם (המתוקן) טענו התובעים כדלהלן: א. במהלך החודשים ינואר עד אפריל 91, וכשלשניים לא היו עוד קשרים עם התובעים, ובוודאי לא קשרי עובד ומעביד - כך, לטענת התובעים - התפרצו דניאלוב ומאירוב לחנות, באמצעות מפתח שגנבו מהתובעים, וגנבו ציוד בשווי כולל של 622, 82ש"ח וכסף מזומן בסך 000, 5ש"ח שמתוכו - כך על פי הטענה - החזיר מאירוב סכום של 600ש"ח שבגניבתו (בלבד) הודה. לטענת התובעים - בכתב התביעה ההתפרצויות בוצעו הן בשעות הצהריים כשהעסק היה סגור, הן בשעות הלילה והן בשבתות וחגים, וכי התובעים לא חשו בחוסרים במהלך הפעילות העסקית, מאחר והגניבות הוסוו ע"י דניאלוב ומאירוב ובאופן שהתובע חשב שמקור החוסרים נעוץ אך באי סדר; ולגבי גניבות הכספים לא ניתן היה לחוש בהן מאחר והיו בסכומים קטנים, מידי פעם. בשלב מסויים שכר התובע שרותיו של שומר שישגיח על תנועת הלקוחות בחנות, לאחר שעלה חשד שמא מקור החוסרים בגניבות של לקוחות. אך משהוברר שאין זה כך, הגיש ביום 5.5.91תלונה במשטרה על הגניבות, וסמוך לאחר מכן פנה לחברת הביטוח בדרישה לפיצוי על נזקי הגניבות. אך זו דחתה אותו בלך ושוב וסירבה לפצות את התובעת. ב. את חבותה של חברת הביטוח לפצות על הנזקים הישירים, מבססים התובעים על פוליסת הביטוח, ואילו ביחס לנזקים העקיפים טוענים הם כי הם נובעים, ישירות, מסירובה של חברת הביטוח לפצותם בגין הנזקים הישירים, ועל כן חייבת היא לפצותם גם בגינם. ג. ביחס לחברת המוקד ולמנהלה - טוענים התובעים כי אלה אחראים לכלל נזקיהם - הישירים והעקיפים - "מכח היותם שומרי שכר של החנות והאחראים לאבטחתה", הואיל, ולטענתם, "שיטת הביקורת... כללה (גם) ביקורת בשטח", דהיינו, בדיקת החנות המצויה באותו בניין שבו פעל משרד חברת המוקד, בנוסף לפיקוח באמצעות מערכת המוקד הממוחשבת המחוברת למערכת האזעקה שבחנות. על פי הטענה - הפריצות אירעו בזמנים שחברת המוקד ומנהלה ידעו שהחנות סגורה ואין מתנהלת בה פעילות עסקית, לרבות בתקופת חג הפסח של אותה שנה. עוד נטען, כי בחברת המוקד נתקבלו איתותים בזמנים שהחנות היתה סגורה ולא פעילה, ואף על פי כן לא עשו אנשי חברת המוקד ומנהלה מאומה, לא דיווחו על הפריצות ולא מנעו אותן. ביחס למנהל חברת המוקד - נועצים התובעים את אחריותו מכח היותו "מבצע השמירה" בפועל, או מכח ההתחייבות המפורשת כלפי התובע לשמש, אישית, אחראי לשמירת החנות, או מכח היותו מנהל חברת המוקד. ד. בנוגע למאירוב ודניאלוב - אחראים אלה למלוא הנזקים, הן העקיפים והן הישירים - כך על פי הטענה - מכח היותם המעוולים הישירים. ה. באשר לשיעור הנזקים טוענים התובעים לנזקים ישירים בסכום כולל של 522, 101ש"ח המורכב מאלה: (1). ערך הציוד שנגנב - 622, 82ש"ח (2). סכום המזומנים שנגנבו (בניכוי 600ש"ח שהוחזרו ע"י מאירוב) - 400, 4ש"ח (3). הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים הנ"ל - 500, 14ש"ח סה"כ 522, 101ש"ח ו. בנוסף לנזקים הישירים טוענים התובעים לנזקים עקיפים, שמקורם - כך על פי הטענה - בסירובם של הנתבעים לפצותם בגין הנזקים הישירים הנ"ל, ונובעים, ישירות, מסירוב זה והשלכותיו, שהגיעו עד למצב של סגירת העסק וחיסולו בלית ברירה, בחודש .7/92 סכום הנזקים העקיפים הועמד על סכום כולל נוסף של 700, 169ש"ח, וזאת, בין היתר, בגין: אובדן מוניטין, תשלומי ריבית על הלוואות שנלקחו לשיקום העסק (בעת שעדיין פעל), נזקי התובע (בתקופה שעדיין פעל העסק) בגין הפחתת שכרו מאת התובעת, עקב המצב אליו נקלע העסק, ונזקיו של התובע בשל ירידה בהכנסותיו שחלה מאז נסגר העסק ועד להגשת כתב התביעה (המתוקן) בשל מעברו למעמד של שכיר אצל מעבידים שונים. .3א. בכתב הגנתה הכחישה חברת הביטוח את אחריותה העקרונית; הן לנזקים הישירים והן לנזקים העקיפים - ולטענתה, גם אין הפוליסה מכסה כלל את האירוע או האירועים נשוא הבתיעה, מטעמים שונים, הנעוצים, בראש ובראשונה, באי התקיימותם של מספר תנאים ראשוניים המזכים בפיצוי על פי נוסח הפוליסה ותנאיה, או על פי החוק, או בקיומן של נסיבות השוללות כל חבות על פי הפוליסה. ב. מכל מקום, לטענת חברת הביטוח, אין כל יריבות בינה לבין התובע באשר המוטב על פי הפוליסה ובעל דבריה היא התובעת בלבד. ג. עוד טענה חברת הביטוח, לחילופין, לאשם תורם מצד התובעים שהתבטא במספר אופנים. ד. כן הוסיפה חברת הביטוח וטענה כי, מכל מקום, "האחריות העיקרית" מוטלת על חברת המוקד ומנהלה שלא מנעו את הגניבות או לא צמצמו את היקפן, ועל כן חבים אלה "לפצות אותה על כל סכום שייפסק נגדה לתשלום לתובעים, אם ייפסק". ה. עוד הכחישה חברת הביטוח את היקף הנזקים - הן הישירים והן העקיפים. לפיכך עתרה חברת הביטוח לדחיית התביעה, ולחילופין, לקבוע כי יתר הנתבעים הם החייבים בפיצוי התובעים. .4גם חברת המוקד ומנהלה הכחישו, בכתב הגנתם, אחריות כלשהי מצידם, וכמו חברת הביטוח, הכחישו אף הם יריבות כלשהי עם התובע, באשר - כך לטענתם - הסכם מתן שירותי המוקד נקשר עם התובעת בלבד. כן הכחישו את הנטען באשר להיקף השירותים עליהם התחייבו או את הטענה בדבר התחייבותם לשמש בתפקיד שמירה על החנות, וטענו כי לנוכח טיב ההתקשרות ותנאיה, הרי שאם הפריצות הנטענות אמנם אירעו, אין הם חבים בגינן ואין הם אחראים להן וכי לא יכלו למנוע אותן או את הנזקים שנגרמו בעטיין. כן טענו אלה כי התובעים הם האחראים, ברשלנותם, לנזקיהם - אם ארעו כאלה - ולחילופין, כי חברת הביטוח היא החבה לפצות בגינם. מכל מקום, גם הם מכחישים את היקף הנזקים הישירים והעקיפים או את חבותם לפצות בגין איזה מהם. .5א. בכתב הגנתו הכחיש מאירוב את הגניבות המיוחסות לו, לרבות גניבת סכום מזומנים כלשהו, וטען כי לא לקח לעצמו מאומה, למעט מספר דיסקטים בשווי של 600ש"ח בלבד, ולטענתו, כל יתר הציוד שנגנב, נגנב על ידי דניאלוב, שאותו כלל לא הכיר, וכי הוא עצמו רק "נגרר" אחריו. כן הוסיף וטען, כי בפעמים הבודדות שנכנס לחנות, היה זה כאשר דניאלוב ביקשו להתלוות אליו, ומאחר ודניאלוב היה מצוייד במפתח של החנות, חשב כי הוא עובד של התובעים והאמין לו, כשטען בפניו כי כל כוונתו היא אך להיכנס לחנות כדי לעבוד בה. ב. מאירוב מכחיש, איפוא, כי גנב את מפתח החנות או כי היה זה ברשותו כשהחנות נפתחה ע"י דניאלוב. כן הכחיש כי הסווה גניבות כלשהן. ג. הוא הוסיף וטען כי בתקופה שמחודש ינואר עד אפריל 91שבה - לטענת התובעים - אירעו הגניבות, הוא שהה בישיבה, בטכניקום בחיפה, ולא יכול היה, על כן, להיות מעורב בהן, זולת אותן "פעמים בודדות" שנתלווה לדניאלוב. ד. מאירוב מכחיש, איפוא, כל נזק זולת הנזק בשווי 600ש"ח שאין מחלוקת כי השיב אותם בצרוף פרשי הצמדה, כאמור. .6יצויין כי דניאלוב לא הגיש כתב הגנה לכתב התביעה המקורי, ועל כן ניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה המקורית, ובטרם הוגש כתב התביעה המתוקן. משכך, גם לא נכלל עוד בכתב התביעה המתוקן - הגם שסכומה הוגדל בהשוואה לסכום שננקב בכתב התביעה המקורי. כאן גם המקום לציין, כי תכלית הגשת כתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 14.9.93, היתה הגדלת סכום הפיצוי בגין הנזקים העקיפים, משעל פי הנטען, נאלצו התובעים לחסל את העסק ולסוגרו בחודש 7/92, וכך גדלו הנזקים העקיפים. שאלת החבות - במישור העקרוני .7הואיל והן חברת הביטוח והן חברת המוקד ומנהלה מכחישים את חבותם בנזקי הפריצות הנטענות, ובכלל זה, ביחס לנזקים הישירים הנטענים, יש לברר, תחילה, את שאלת החבות של כל אחד מהם, במישור העקרוני, ועל יסוד העילות שעליהן מבקשים התובעים לבסס חבות זו, ותוך בחינת טענות ההגנה של הנתבעים הנ"ל, לעניין זה. שאלה זו של החבות העקרונית אינה מתעוררת ביחס למאירוב משמודה הוא בחבירתו לדניאלוב ובגניבה מהחנות והמחלוקת לגביו היא רק בשאלת שיעור הנזק שגרם וגובה הפיצוי שבו מבקשים התובעים לחייבו. ברם, לצורך דיון בשאלת החבות כאמור, שומא עלינו לברר תחילה את נסיבות הגניבות ומועדיהן, בהיות אלה שנויים במחלוקת בין הצדדים, ומשלממצאים שייקבעו ביחס אליהם (וככל שניתן להגיע לממצאים מדוייקים ביחס למועדי הגניבות), יש השפעה ישירה על שאלת החבות העקרונית, ועל טענות ההגנה שמעוררות חברת הביטוח וחברת המוקד לשלילת חבות זו או לאי קיומה, מעיקרא. נסיבות הגניבות ומועדיהן .8אקדם ואומר כי לצורך קביעת ממצאים לעניין זה, ובעיקר ביחס לנסיבות הגניבות - ראיתי להתבסס, דוקא, על הודעותיהם של דניאלוב ומאירוב במשטרה, ובעיקר על הודעותיו של דניאלוב - הודעות שהוגשו בהסכמה, הן ע"י התובעים והן ע"י חברת הביטוח. זאת, למרות שהשניים אינם אלא פושעים, חסרי מצפון, שעשו מעשי נבלה. שכן, מאחר והודו במעשיהם והפלילו את עצמם, ועל בסיס הודאותיהם גם הורשעו, למעשה, בפלילים, איני רואה טעם וסיבה שלא להאמין לגירסתם שבהודעותיהם הנ"ל, לעניין נסיבות הגניבות, מאחר שבעצם הודאתם, כרו בור לעצמם, ועל כן גם אין להם עניין להסתיר את האמת באשר לנסיבות ואופן ביצוע הגניבות, אף כי, ומאידך, יהא מקום להתייחס בזהירות להודעותיהם, לענין היקף הגניבות, משמטבע הדברים, יש להם עניין להמעיט בחומרת מעשיהם, בשל השלכותיהן הן במישור של מידת הענישה בפלילים, והן במישור התוצאות הכספיות לעניין העוולה האזרחית של גזל. בהודעתו של דניאלוב מיום 5.5.91במשטרה - היא מוצג ת/ 8למוצגי התובעים וגם מוצג נ/ 12למוצגי חברת הביטוח (להלן: "ההודעה ת/ 8נ/12") - הודה זה, כי כחודש לפני כן, שלח אותו התובע להוציא דברי דואר מתיבת הדואר של התובעת, ולצורך זה ציידו בצרור מפתחות שהכיל, בין היתר ובנוסף למפתח תיבת הדואר, גם את מפתח דלת הכניסה לחנות ואת מפתח האזעקה, וכי באותו יום, ובשידולו של מאירוב, שכפלו השניים את מפתח דלת הכניסה ואת מפתח האזעקה, ואלו הוחזקו בידי דניאלוב (ראה עמ' 1להודעה, שורות 28-24), ובאמצעותם ביצעו הוא ומאירוב מספר פריצות לחנות, בזמן שזו היתה נעולה, ובמהלכן גנבו פריטים מהמלאי שבחנות, ובחלק מן הפריצות גם כסף מזומן מהקופה, לאחר שבעזרת המפתח המתאים מתוך המפתחות ששוכפלו, ניטרלו את האזעקה. בתצהיר עדותו הראשית שהוגש לביהמ"ש טען מאירוב כי דניאלוב פנה אליו לפני החדירה הראשונה לחנות ואמר לו שיש בידיו מפתחות של החנות שהתובע נתן בידיו, קודם לכן, בעת שדניאלוב היה בקשרים עם התובע, כשבכך מבקש מאירוב, כביכול כמו גם בהודעתו במשטרה מיום 12.5.91(מוצג נ/ 32למוצגי חברת הביטוח) - להמעיט מחומרת מעשהו כשותף לעבירה, ולהכחיש את חלקו כמי שבעצה אחת עמו שוכפלו המפתחות. אולם, לא האמנתי לגירסה זו של מאירוב, ואין לי ספק כי כל מטרתה אינה אלא להמעיט מחומרת חלקו בפרשה, כך שאין לי ספק כי הפריצות בוצעו באמצעות מפתחות ששוכפלו בעצה אחת בין השניים. יחד עם זאת, מהודעתו הנ"ל של דניאלוב ויתר הודעותיו במשטרה - כמו גם מהודעותיו של מאירוב - לא ניתן לקבוע, בוודאות, כמה פריצות בוצעו בחנות ע"י דניאלוב ובכמה מהן השתתף עמו גם מאירוב, מאחר ודניאלוב שינה גירסאותיו, בהודעותיו במשטרה, לעניין זה מספר פעמים, כשם שגם מהודעותיו של מאירוב אין ניתן לדעת בכמה מהן היה שותף עמו. מכל מקום, וכאמור לעיל, ברור הוא - וכך אני קובע - כי הפריצות לחנות בוצעו באמצעות מפתחות של דלת החנות ושל האזעקה ששוכפלו ע"י דניאלוב או גם מאירוב, או בעצה משותפת, ושלא בידיעת התובע. .9גם באשר למועדי הפריצות - ולמעט באשר לראשונה ולאחרונה שבהן - אין ניתן לקבוע בוודאות מהם התאריכים המדוייקים בהן בוצעה כל פריצה ופריצה, ובוודאי לא מהודעותיו של דניאלוב במשטרה, שבהן דיבר זה במונחים של טווחי זמן משוערים של שבועות או חודשים לפני חקירתו, ולא יכול היה לנקוב תאריכים מדוייקים, למעט באשר לפריצה האחרונה, כאמור, שאין מחלוקת שארעה ביום העצמאות של אותה שנה (שנת 1991ושחל ביום 18.4.91) - פריצה שבמהלכה נתפסו הוא ומאירוב בחנות ע"י המשטרה, אך משום מה שוחררו מיד ע"י המשטרה, לאחר שסיפרו כי, כביכול, נמצאו שם בתום לב וכי נשלחו ע"י התובע להביא לו מסמכים מסויימים. מאידך, ובאשר למועדה המדוייק של הפריצה הראשונה, ניתן ללמוד מהודעתו של מאירוב במשטרה מיום 12.5.91(מוצג נ/ 32למוצגי חברת הביטוח) שבה העיד כי יחד עם דניאלוב התפרצו השניים לחנות, ולראשונה, בשעת צהריים של יום 29.3.91(הוא התאריך שבו חל ערב חג הפסח של אותה שנה, ביום שישי בשבוע) (ראה עמ' 1למוצג נ/ 32הנ"ל). כאמור, אין בידי - לאור האמור לעיל, ומשלא הובאו ראיות וודאיות וברורות לעניין זה - לקבוע בוודאות את מועדיהן המדוייקים של יתר הפריצות שבוצעו בין הפריצה הראשונה שמיום 29.3.91לבין זו האחרונה שמיום .18.4.91 ברם, כאן המקום להביא את גירסתו של התובע אשר לפיה - ועל פי הערכתו - יתר הפריצות בוצעו, בעיקרן, במהלך חג הפסח, ובכלל זה, ובעיקר, בימי חול המועד של החג - מועדים שבהם היתה החנות סגורה מטעמי דת, בהיות התובע שומר מצוות, וככזה, מנוע היה, על פי ההלכה הדתית, מלפתוח את החנות לפעילות עסקית, במהלך חול המועד. לגירסה זו - שהינה גם סבירה, בהחלט, במאזן ההסתברויות, ולנוכח כלל הראיות שהובאו בפני - יש השלכה ישירה גם לעניין שאלת חבותה של חברת המוקד ומנהלה, כפי שיובא להלן. חבות חברת הביטוח .10בסיכומיה המפורטים והמלומדים של חברת הביטוח העלתה זו מספר טענות הגנה המבוססות הן על לשון פוליסת הביטוח (מוצג נ/5- להלן: "הפוליסה") והן על חוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981(להלן: "חוק חוזה הביטוח"), ואשר לפיהן - כך על פי הטענה - לא קמה כל חבות מדעיקרא, או, ולחילופין, נשללה זו מכח הוראות הפוליסה או מכח הוראות החוק הנ"ל. להלן נתייחס לכל הטענות כאמור. .11ראשית, טענה חברת הביטוח כי מאחר ומדובר בנזקי פריצה, גם לטענת התובעים, הרי שכדי שתחוב על פי הפוליסה צריכה הפריצה להיות כזו שמתקיימים בה כל התנאים שבהגדרת המונח "פריצה", כפי שזו מוגדרת בסעיף .2א. 1לפרק 2של הפוליסה. "פריצה" מוגדרת באותו סעיף כ"חדירה למבנה בו נמצא הרכוש המבוטח, ובתנאי שהחדירה או היציאה בוצעו בכח ובאלימות ונשארו במקום סימנים הנראים לעין, המעידים על כך". על פי הטענה, מאחר והפריצות הנטענות לא לוו בכוח או באלימות - משבוצעו באמצעות מפתחות החנות, ועל כן גם לא נותרו סימנים שיעידו על כוח או אלימות הרי שלא נתקיימו בהן תנאי ההגדרה, וממילא, אין מדובר, על פי לשון הפוליסה, בפריצה. טענה זו אין בידי לקבל, לא רק על שום שלא נטענה בכתב ההגנה (בצד הטענות הרבות שנטענו בסעיף 9לכתב ההגנה) אלא גם על שום שסעיף קטן (ב) לאותו סעיף 2שבפרק 2לפוליסה, הדן בהרחבות היקף תחולתה של הפוליסה, מרחיב את תחולתה גם למקרה "שהכניסה למבנים שבהם נמצאת התכולה המבוטחת בוצעה ע"י שימוש במפתחות המקום שהושגו שלא כדין". נסח הפוליסה צפה, איפוא, אפשרות סבירה כי הפריצה תתבצע ע"י שימוש במפתחות הנכס המבוטח, ומשום כך לא תלווה זו בכוח או באלימות או בסימנים שיעידו על כך, ועל כן ראה לסייג את תנאיה הדווקנים של הגדרת "פריצה", באופן שאלה לא יחולו ולא ישמשו למבוטח לרועץ בסיטואציה שכזו; ויש טעם והגיון בדבר. שכן, עצם הדרישה שבהגדרת "פריצה", ולפיה יוותרו סימני אלימות, נועדה, מבחינת תכליתה והגיונה, למנוע מצב דברים שבו ידו של המבוטח עצמו תהא במעל על ידי כך שיביים פריצה כדי לזכות בתגמולי ביטוח, שלא כדין, אם ע"י חדירתו לעסק בעצמו או באמצעות אחר שלידיו מסר את מפתחת העסק, ועל כן נדרשים סימני אלימות, שיעידו שמדובר אכן בפריצה "חיצונית" של עבריין זר - סימנים המאפיינים, על פי רוב, פריצה מן הסוג האחרון. אלא שלא כך הוא במקרה דנן, שעה שברור שהפריצות בוצעו ע"י העבריינים דניאלוב ומאירוב, ואין טענה, ואף לא ברמז, שידו של התובע היתה במעל. .12טענת הגנה נוספת בפי חברת הביטוח, ובזה ההקשר, מתייחסת ללשון ההרחבה הנ"ל של הפוליסה לעניין פריצה באמצעות מפתחות של העסק, כשהדגש הוא על המילים "שהושגו (המפתחות - ח.ע.) שלא כדין". על פי הטענה, מאחר והתובע הוא שמסר את צרור מפתחות החנות לידיו של דניאלוב, בזמנו, ומרצונו הטוב, כדי להוציא עבורו דברי דואר, הרי שהמפתחות הושגו ע"י הפורצים כדין, ועל כן אותה הרחבה אינה חלה. גם טענה זו - דינה להידחות. נכון הוא שהמפתחות המקוריים הושגו בידי דניאלוב ונמסרו לו כדין. אולם הפריצות לא בוצעו באותן מפתחות מקוריים אלא בהעתקיהם, לאחר שהמקוריים שוכפלו, ועל כן, אם המקוריים הושגו כדין, הרי שהעתקיהם בוודאי שלא כדין הושגו, אלא בפשע ומעילה באמון שנתן התובע באותו דניאלוב. .13עוד טוענת חברת הביטוח, כי מאחר והפריצות בוצעו ע"י דניאלוב ומאירוב שהיו עובדיה של התובעת או כאלה שנמצאו בשרותה, הרי שאין תוצאותיהן מכוסות ע"י הפוליסה, וזאת בהתבסס על הסייג שבסעיף .2ה(1) לפרק 2לפוליסה, אשר לפיו אין הביטוח מכסה נזק שנגרם "על ידי עובדי המבוטח... או בהסכם איתם או ע"י כל אדם הנמצא בשרות המבוטח". ברם, גם טענה זו איני מקבל. אין ספק, וכך עולה מפורשות מלשון הפוליסה, כי סעיף זה הינו סייג לאחריות על פי הפוליסה, וככזה הרי שעול הוכחת קיומו רובץ על המבטחת (חברת הביטוח). יתר על כן, מלשונו של הסייג האמור, עולה, ברורות, וכך גם יש לפרשו, כי אותו מעמד של "עובד" או מעמד של מי "שנמצא בשרות המבוטח" צריך שיתקיים בעת קרות האירוע הביטוחי, קרי, בעת ביצוע הפריצות בפועל. אולם, ולמצער, לא הוכח כי בעת שהפריצות בוצעו בפועל שימשו דניאלוב ומאירוב, או אף מי מהם, "עובדה" של התובעת או כמי "המצוי בשרותה", בצורה זו או אחרת. גם בהקשר זה רואה אני להתבסס על הודעותיו של דניאלוב במשטרה ועל עדותו של מאירוב בביהמ"ש, ומאלה עולה כי בעת ביצוע הפריצות לא רק שלא היו בקשרי עובד-ומעביד עם התובעת (וספק גדול גם אם היו, כלל, כאלה בשלב כלשהו, במובן המשפטי הטהור של ביטויים אלה, על פי כללי הפסיקה), אלא שגם לא היו עוד בקשרים כלשהם עם התובעת בזיקה לחנות וגם לא כאלה שניתן להגדירם כיחסים העולים כדי "המצאות בשרותה". בהודעה ת/ 8נ/12, אומר דניאלוב כי את הפריצה הראשונה ביצע שבוע אחרי שעזב את עבודתו אצל התובעים. הוא גם הוסיף באותה הודעה כי בזמן שהיה עובד בחנות לא לקח מאומה (עמ' 3להודעה, שורות 17-16). גם מאירוב, העיד בתצהיר עדותו הראשית - ועדותו לא נסתרה בנקודה זו - כי עבד בשרות התובעים רק כחודשיים במהלך שנת 1990, וכי לאחר שהחל ללמוד בחיפה, בשנת הלימודים שהחלה בחודש 9/90, הפסיק לעבוד בשרות התובעים, אף כי בחופשות היה בא לעזור בחנות, וכי בעת שפגש את דניאלוב ונדברו בעניין המפתחות היה זה כאשר כבר הפסיק לחלוטין כל קשר עם התובעים. (ראה סעיפים - 10 6לתצהיר עדותו הראשית). יצויין, כי ראיתי להאמין לגירסתם של דניאלוב ומאירוב לעניין זה, מאחר שלא ראיתי טעם וסיבה מדוע ירחיקו מן האמת בנקודה זו, לאחר שהודו במעשיהם הנתעבים, והפלילו את עצמם, ממילא. אמנם, ער אני לכך שעבירה של גניבה ע"י עובד או מורשה, חמורה היא בהרבה מגניבה ע"י מי שאינו במעמד כזה (וראה סעיפים 391ו- 393לחוק העונשין שענינם גניבה בידי עובד או בידי מורשה, בהשוואה לגניבה "רגילה" על פי סעיף 384לאותו חוק, מבחינת חומרת העונש), ולכאורה, יש מקום אולי לסברה כי בגירסתם של השניים בנדון זה, ביקשו להמעיט מחומרת מעשיהם. אולם, הבחנה זו שידועה למשפטנים המצויים בהוראות הדין, ספק גדול אם ידועה היתה להדיוטות וקטינים כמו דניאלוב ומאירוב, ומכל מקום, בוודאי לא בשלב שבו נחקרו במשטרה. לפיכך, מקבל אני את גירסתם של השניים לעניין זה, ומכל מקום, משלא הוכח אחרת, ומשגירסה זו לא נסתרה, ובהיות עול הוכחת הסייג האמור בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין דניאלוב ומאירוב או יחסים לפיהם מצויים היו שני האחרונים בשרותה של התובעת בעת ביצוע הפריצות - הרי שחברת הביטוח לא הרימה את נטל הוכחת הסייג, ואין היא יכולה, איפוא, לחסות בצילו. .14מוסיפה חברת הביטוח וטוענת כי, מכל מקום, משלא הודיעו התובעים, לא לה (כמבטחת) ולא למשטרה, על הפריצות ונזקיהן אלא זמן רב לאחר התרחשותם, ולא מיד, הרי שבכך נשללת חבותה של חברת הביטוח לפצות על אותם נזקים. את טענתה זו סומכת חברת הביטוח הן על סעיף 22לחוק חוזה הביטוח הקובע, כי בקרות "מקרה הביטוח על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו" (על קרות מקרה הביטוח), והן על סעיף .2א.(ו) לפרק 2של הפוליסה, לפיו: "תנאי מוקדם לאחריות החברה על פי סעיף זה הינו מסירת הודעה מיידית למשטרה ע"י המבוטח בכל מקרה של אובדן או נזק". גם בטענה זו לא ראיתי לחברת הביטוח מפלט ומגן. אכן, וכאמור לעיל, מה שעולה במדויק מחומר הראיות הוא רק מועדי הפריצה הראשונה (ביום 29.3.91) והאחרונה (ביום 18.4.91) שבה לא נגנב מאומה, ואילו יתר הפריצות ארעו בעיקרן - אם לא כולן - במהלך חג הפסח, ובעיקר בחוהמ"ע, דהיינו, בין ה- 29.3.91לבין ה- 5.4.91או .6.4.91 כן, אין מחלוקת כי רק ביום 5.5.91פנה התובע לראשונה למשטרה והודיע על הפריצות (ראה מוצג ת/13). ברם, והגם שמפי התובע ואשתו (ע"ת מס' 1), ובעיקר מפי אשתו, עלו בחקירתם הנגדית אמירות שמהן משתמע כי לפחות לאחר הפסח חשו כי יש גניבות בחנות, הרי שאלה לא חרגו מעבר לחשדות בלבד, גם אם חשדות ניכרים. התובע הסביר בתצהיר עדותו הראשית, כי מאחר ולא היתה פעילות בחנות בחג הפסח הרי שלאחר הפסח נוצר לחץ של עבודה, עקב הצורך לספק סחורה מוזמנת ללקוחות, ועל כן לא חש בחוסרים, הואיל והפריטים המהותיים שנגנבו, נלקחו מתוך האריזות ואלו הושארו ריקות במקומן, ובכך היסוו דניאלוב ומאירוב את גניבותיהם ובאופן שלא ניתן היה לחוש בהן. מוסיף התובע ומעיד כי רק לאחר שסוכן מחשבים בשם מנשה חוגג, שעימו היה בקשרי מסחר, סיפר לו כי דניאלוב הציע למכור לו (לחוגג) לוחות השייכים לגוף המחשב, וכי הוא חושש כי מדובר בסחורה הגנובה מחנות התובע (מאחר וחוגג הכיר את דניאלוב על רקע קשריו של זה עם התובע וראה אותו בחנות מספר פעמים במהלך הפעילות העסקית). משבדק התובע את הלוחות וגילה כי אמנם אלה נגנבו מחנותו, או אז, כבר לא היו לו ספקות כי התבצעו פריצות לחנות ע"י דניאלוב, ועל כן פנה למשטרה, רק אז ומיד כשהיה בטוח בדבר. עד אז, אמנם היו לתובע ולאשתו חשדות. אולם חשדות אלו התייחסו לאפשרות גניבה ע"י לקוחות, ומשום כך גם שכר התובע שירותיו של אדם שפקח עין על תנועת הלקוחות בחנות, וזה לא "עלה" על שום גניבות של לקוחות. מכל מקום, על גניבות כאלה של לקוחות אין התובע חייב להודיע למבטחת מאחר שממילא אין הן מכוסות ע"י הפוליסה. על פי סעיף 22לחוק חוזה הביטוח חובת ההודעה המיידית היא מעת "שנודע לו" למבוטח על מקרה הביטוח. מידת המיידיות אינה מדודה במשורה של פרק זמן מדוייק ומדוד, ומישכה תלוי בנסיבות של כל מקרה ומקרה. במקרה דנן, כשמדובר במספר פריצות, שלא הותירו סימנים וגם הוסוו "כהלכה", אין זה בלתי סביר כי יחלוף זמן עד שאלה יתגלו ויוודעו בוודאות לתובע, ואמנם כאשר הדברים הגיעו לכלל ידיעה ממשית, ולא נותרו רק בגדר חשדות - גם אם חשדות כבדים - הודיע התובע עליהם מיד למשטרה, ובד בבדם גם לסוכן הביטוח מר טננבאום שהיפנה אותו למר סבו, ורק מפאת היותו של זה האחרון במילואים, הועברה ההודעה הפורמאלית לחברת הביטוח רק כשבועיים לאחר מכן. לא למותר לציין, כי גם המלאכה הכרוכה בבדיקת שיעור הנזקים והיקף הגניבות, נטלה זמן, ומכאן, לכאורה, ההסבר הסביר לאיחור במתן ההודעה על היקף הנזק. הדברים יפים הם, הן ביחס לסעיף 22לחוק חוזה ביטוח והן ביחס לסעיף .2א.(ו) לפרק 2של הפוליסה, שענינו מתן הודעה למשטרה, וזו כאמור ניתנה מיד כשנודע בוודאות דבר הפריצות לחנות. .15טענה נוספת בפי חברת הביטוח היא כי התובעת לא מילאה אחר דרישות הפוליסה ביחס לאמצעי המיגון, אשר התקנתם, תקינותם והפעלתם, היוו תנאי לתקפות הפוליסה. ברם, קשה שלא להתרשם שבעצם העלאת טענה זו אין אלא משום ניסיון להאחז בכל טענה אפשרית מיני הטענות השגרתיות המועלות ע"י חברות ביטוח בתביעות ממין זה, ו"כאשר יעלה המזלג", ומבלי לבחון עד כמה רלוונטית היא כלל למקרה דנן. אכן, ב"רשימה" - נ/3- הנספחת לפוליסה ואשר תוקפה הוא החל ביום 10.12.90, כעולה מכותרתה - נאמר כי "תנאי מוקדם לאחריות החברה בגין סיכוני פריצה הוא קיום מערכת אזעקה תקינה ופעילה המחוברת למוקד האזור הנמצא ליד מגן דוד והמשטרה". אולם, כל תנאי מיגון אלה נתקיימו בחנות, הן מערכת האזעקה והן חיבורה לאותו מוקד. על כך למדים אנו לא רק מעדותו של התובע, אלא אף ממסמך של חברת הביטוח עצמה. כוונתי למסמך נ/2, שהגישה חברת הביטוח ושנערך ביום 29.10.90, דהיינו, עוד בטרם נערכה הרשימה נ/ 3הנ"ל. באותו מסמך, שנכתב ע"י אחת בשם נירה מטעם חברת הביטוח, נאמר כי בחנות "יש אזעקה + חיבור למוקד. כמו כן המוקד נמצא קומה מעליהם (מעל חנות התובעת ח.ע.) האזור מוגן ליד מגן דוד והמשטרה". מסמך זה, שכאמור נערך עוד לפני עריכת הרשימה נ/3, מצביע על הכרתה של חברת הביטוח בקיום אותם אמצעי מיגון שנרשמו ברשימה נ/ 3ושבהם הותנה תוקף הפוליסה, וכשלמעשה תנאים אלה הותנו רק לאחר שהוברר קיומם בפועל עוד קודם שהותנו באותם רשימה - נ/.3 אין, איפוא, ממש בטענת חברת הביטוח, בסיכומיה, כי בחנות לא הותקנה אזעקה. טענה נוספת שטוענת חברת הביטוח, בהקשר זה, היא כי התובעת הפרה את התנאי (שבפוליסה ולא ברשימה נ/3), לפיו חייבת מערכת האזעקה להיות מחוברת למוקד גם בשעות הפסקת הצהרים כשהחנות סגורה, והנה מתברר - כך על פי הטענה - מעדותו של מנהל חברת המוקד, כי החיבור למוקד היה רק בשעה 19.00בערב ועד לשעה 07.00בבוקר יום המחרת. אך גם טענה זו אין בידי לקבל, וגם אם אמנם לא היתה האזעקה מחוברת למוקד בשעות הפסקת הצהרים. שכן, משעה שחברת הביטוח אישרה למעשה את החיבור לחברת המוקד הספציפית הזו המצויה "קומה מעליהם באזור מוגן ליד מגן דוד והמשטרה" כעולה מאותו מסמך נ/2, הרי שבכך סברה וקיבלה עליה את תנאי חברת המוקד, ביחס לשעות היממה בהן נערך מעקב של חברת המוקד, ושוב אין היא יכולה להיתפס עתה, ובדיעבד, ללשון הפוליסה המחייבת, לכאורה, חיבור האזעקה למוקד גם בשעות הפסקת הצהרים. חברת הביטוח ידעה על תנאים אלו של חברת המוקד, ואלה סיפקו אותה, או צריכה היתה לדעתם ולבררם, משכל מקום ראתה בהתחברות למוקד ספציפי זה כעונה על דרישותיה. .16עוד טוענת חברת הביטוח כי לא היא חבה בשיפוייה של התובעת, אלא מאירוב, שהוא המעוול שביצע את הגניבות, וכן חברת המוקד ומנהלה, אשר לא גילו את דבר הפריצות. ברם, גם לטענה זו אין בסיס. שכן, אין אחריותם של מאירוב, חברת המוקד ומנהלה - ובה עוד נדון להלן - כדי לשלול את אחריותה העקרונית של חברת הביטוח כלפי התובעת, במישור היחסים החוזיים, על פי הפוליסה שבינה לבין התובעת, ואחריותם של האחרים - ועד כמה שהיא קיימת - אינה שוללת את אחריותה שלה, שכל כולה במישור החוזי כאמור, אלא רק מתווספת אליה. .17הגנה נוספת, לשלילת חבותה, מבקשת חברת הביטוח לבסס על הטענה כי התובעת הפרה כלפיה את חובת הזהירות בה היא מחוייבת על פי סעיף 12לפרק "התנאים הכלליים" שבפוליסה, לפיו "חייב המבוטח לנקוט כל אמצעי הזהירות הסבירים למניעת או נזק המכוסים על פי פוליסה זו". את חובת הזהירות הפרו התובעים - כך על פי הטענה - בכך שלא התקינו מערכת אזעקה, בכך שבחרו להיות קשורים ולהמשיך להיות קשורים, במסגרת העסק, עם אנשים בלתי ישרים, כדניאלוב וכמאירוב, ובכך שמסרו לדניאלוב את מפתחות החנות והאזעקה. גם טענות אלו אין בהן מגן וצינה לחברת הביטוח. אשר למערכת האזעקה - כבר קבענו לעיל, כי זו היתה מותקנת, ואילו ביחס לקשרים עם מאירוב ודניאלוב, כמו גם מסירת המפתחות לידיו של האחרון, יש לכל היותר משום תמימות ותום לב מצד התובע, ואשר נוצלו לרעה ע"י השניים, תוך הפרת האמון. התובע לא יכול היה לצפות ששניים שבהם נהג כמו בילדיו, יגמלוהו רעה תחת טובה, ואין זה חורג, באופן מהותי, ממידת הזהירות הסבירה למסור מפתחות בידי נער שליחויות לשם הוצאת דברי דואר, ומכל מקום, לא יכול היה התובע לצפות מעשה נבלה שכזה שהמפתחות ישוכפלו למטרות נלוזות וזדוניות שכאלו. .18טענה אחרונה מטענות חברת הביטוח שיש להתייחס אליה, ושהועלתה בקשר עם השאלה העקרונית הנוגעת לחבותה ושבה דנו עד כה, נוגעת לשאלת תחולת הכיסוי הביטוחי על גניבת הכספים במזומן, אשר אף הם נגנבו, לטענת התובעים. על פי הטענה, הרי שבכל מקרה, אין הפוליסה מכסה גניבת כספים מהעסק. במבט ראשון, סברתי כי, מבחינת הסדר והשיטתיות, ראוי לדון בטענה זו במסגרת הדיון הנוגע לשאלת שיעור הנזק. אך משהועלתה בהקשר הזה, דוקא, של שאלת האחריות, ולא בלי היגיון, אתייחס אליה כאן. אקדים ואומר, כי טענה זו, ולהבדיל מכל קודמותיה, מקובלת היא עלי, ובדין יסודה. על פי הרשימה - נ/3- ובקשר עם סיכוני הפריצה המבוטחים על פי פרק 2 לפוליסה, חל פרק זה של הפוליסה על נזקי פריצה שנגרמו ל"מלאי" ו"לתכולה". אין ספק כי "מלאי" אינו כולל מזומנים. טוען ב"כ התובעים כי במונח "תכולה" יש לכלול גם מזומנים. אולם לטענה זו לא ראיתי בסיס. ראשית, בפוליסה ישנו פרק מיוחד הדן בביטוח כספים, והוא פרק 6שכותרתו "ביטוח כספים בכספת ובהעברה", ושעל אף כותרתו חל הוא גם על כספים "במגירה או בקופה רושמת", ובלבד שאובדנם מקורו "בסיכוני אש ושוד בלבד", אך לא בסיכוני פריצה. אולם אין מחלוקת, על פי הרשימה נ/3, כי התובעת לא ביטחה עצמה על פי פרק זה, וגם אם כן, לא היה בפרק האמור כדי להעניק לה כיסוי ביטוחי לכספים שנגנבו - אם נגנבו - במהלך הפריצות. מכל מקום, עצם הימצאותו של פרק ספציפי בפוליסה, הדן בכספים, היא הנותנת שלא היתה כוונה שכספים יכללו במונח "תכולה" שבפרק 2"בביטוח תכולה". שנית, על פי הפיסקה הראשונה לפרק 2לפוליסה, שכותרתו "ביטוח תכולה", מבוטחת אותה "תכולה המבוטחת בהתאם למפורט ברשימה". והנה, ברשימה אין מופיעים כלל כספים. יתר על כן, פרט "למלאי" שמוגדר ברשימה כ"מחשבים, ציוד, כולל מדפסות, תוכניות וכו'", מצוי גם הביטוי "תכולה" אשר לענין נזקי פריצה הוגדר מפורשות ככזה הכולל "מכונות ואביזרים". הא ותו לא. .19לסיכום פרק זה, חברת הביטוח חבה, עקרונית, בנזקי התובעת עקב הפריצות כאמור, למעט ביחס לכספים במזומן שנגנבו - אם נגנבו - והשאלה שבה נדון בהמשך, היא האם חבה גם בנזקים העקיפים והאם ובאיזו מידה הוכחו הנזקים השונים (הישירים או העקיפים) כמו גם בשאלה עד איזה שיעור נזק חבה היא, על פי הפוליסה. חבות חברת המוקד ומנהלה .20נתייחס תחילה, ובקצירת האומר, לחבות מנהל חברת המוקד. כזכור, טענו התובעים בכתב תביעתם כי מנהל חב' המוקד התחייב, אישית, כלפי התובע להעניק שרותי שמירה לחנות, בנוסף לשרותי המוקד, ובאופן שעל השירותים, כאמור, התחייב מנהל חברת המוקד, אישית, בנוסף להתחייבות חברת המוקד. ברם, נראה בבירור מסיכומי ב"כ התובעים, כי טענה זו ביחס להתחייבותו האישית של מנהל חברת המוקד, כאמור - ומכאן גם טענת חבותו האישית - נזנחה, הואיל, וכפי שמסביר ב"כ בסיכומיו, העלאת טענת חבותו האישית של מנהל חב' המוקד נועדה, מדעיקרא, אך למנוע נסיון הסתתרות של זה מאחורי החברה שהוא מנהל. אך משהוברר לו כי מאחורי חב' המוקד עומדת חב' ביטוח שגם מנהלת את ההגנה בשמה, אין הוא עוד רואה צורך ומקום לעסוק בחבותו של מנהלה. (ראה סעיף 42לסיכומי ב"כ התובעים). לפיכך, דין התביעה נגד מנהל חב' המוקד להידחות, והייתי מוסיף כי, מכל מקום, גם לא שוכנעתי ולא הוכח בפני, במידה הדרושה, דבר נטילת התחייבות אישית של מנהל חב' המוקד, בנוסף להתחייבות של זו האחרונה. .21אשר לחברת המוקד - כזכור, טענו התובעים בכתב התביעה, כי בנוסף לשרותי המוקד, היינו, הגעה מיידית לחנות עם התקבל אותות מחשידים במוקד באשר לפתיחת החנות בשעות לא מקובלות, היה על זו גם לבצע שמירה מתמדת על החנות. חברת המוקד הכחישה את הטענה, בדבר שמירה מתמדת, בנוסף לשרותי המוקד. ברם, איני רואה צורך להכריע במחלוקת זו, משגם בעניין זה עדים אנו לנסיגה של התובעים, בכתבי סיכומיהם, שבהם לא התייחסו עוד לטענת השמירה ממש, וכל טענותיהם כוונו אך לכך שחברת המוקד נכשלה במתן שרותי מוקד, משלא טרחה להגיע אל החנות ולבדוק מה מתרחש בה בשעה שהיו חדירות אליה ע"י דניאלוב ומאירוב חדירות אשר גם התבטאו באותות שנרשמו במוקד - כך על פי הטענה. לתמיכה בגירסתם זו מתבססים התובעים על המוצג ת/ 14שנערך ע"י מנהל חב' המוקד, לבקשתו של התובע (ובו מופיעות פעולות ואותות שנתקבלו במוקד בתאריכים מסויימים והמעידים על הפעלת מערכת האזעקה או על ניטרולה), וכן על הודעותיהם של דניאלוב ומאירוב במשטרה, בהן העידו כי בשעה שפתחו את החנות באמצעות המפתחות המשוכפלים וחדרו אליה, ניטרלו את מערכת האזעקה, באמצעות מפתח האזעקה וכי לא באה כל תגובה מהמוקד זולת פעם אחת שבה יצר המוקד קשר טלפוני עם החנות, ואלה השיבוהו כי הכל כשורה וכי אין כל בעיה. במיוחד, מצביעים התובעים על יום העצמאות (18.4.91), שהוא יום שבתון, שבו חדרו מאירוב ודניאלוב לחנות, ואף על פי כן לא באה כל תגובה מצד אנשי חברת המוקד, למרות שזהו יום שבתון שבו החנות לא פעילה, ואות כזה צריך היה לדרוך את ערנותם ולהזעיקם מיידית למקום. כוחן של טענות אלה - כך לטענת התובעים - יפה גם בהתבסס על טופס ההסכם הסטנדרטי [שהוגש כמוצג ע"י חברת המוקד ושעליו היא מתבססת כהסכם המחייב [ושהוא הוא - לטענתם - הסכם שירותי המוקד המחייב והמשקף את מהות התקשרות והיקפה גם עם התובעים (להלן: "הסכם שרותי המוקד")]. נבחן, איפוא, את הטענה, על יסוד תנאי הסכם שרותי המוקד, ונבדוק האמנם כשלה חב' המוקד, בקיום התחייבויותיה על פיו. .22כעולה מסעיף 7להסכם שרותי המוקד, התחייבה חב' המוקד "לעקוב אחרי האותות של המערכת בימי חול בימים א'-ה' בשבוע, בכל יום משעה 19.00ועד לשעה 07.00למחרת בבוקר, ואילו בימי שישי ובערבי חגים ומועדים יעקוב המוקד אחרי איתות ההפעלה של המערכת משעה 16.00ועד לשעה 07.00בבוקר של היום שלאחר השבת, החג או המועד"; ובסעיף 8לאותו הסכם התחייבה חב' המוקד כדלהלן: "עם קליטת אות במוקד המעיד על פריצה או חדירה לתוך המקום הנ"ל, תגרום החברה, (חב' המוקד ח.ע.) לכך שניידת של החברה תגיע למקום הנ"ל ותבדוק, במידת האפשר - בבדיקה חיצונית למקום הנ"ל, ומבלי להיכנס לתוכו - את סיבת הפעלת המערכת. החברה תדווח כפי מידת הצורך, למנוי, ובמקרה של סימני פריצה, נסיון פריצה, גניבה גלויה, או פגיעה גלויה אחרת ברכושו של המנוי, תינתן הודעה מתאימה גם למשטרה ו/או למכבי האש בהתאם". .23מאחר, ואין מחלוקת כי בעת שארעו הפריצות לחנות, לא טרחה חב' המוקד לשלוח ניידת אל החנות ולבדוק מה מתרחש בה, הרי שהשאלה היא האם אותן פריצות ארעו במועדים ובשעות שהיה מחובתה לעשות כן. כזכור, התאריכים המדוייקים הידועים בוודאות, ככאלה שבהם נפרצה החנות ע"י דניאלוב ומאירוב, הם תאריכי הפריצה הראשונה (29.3.91) והפריצה האחרונה (18.4.91). ואולם, ואף שהפריצה הראשונה הנ"ל בוצעה בערב חג הפסח ובאופן שעל פי הסכם שרותי המוקד היה על המוקד, לכאורה, להיות דרוך, באותו יום, מן השעה 16.00בצהריים, הרי, שמכל מקום, לא הוכח שהפריצה היתה אחרי השעה .16.00שכן, על פי הודעתו של מאירוב (מוצג ת/10) בוצעה זו בשעת צהריים, ובלא ציון שעה מדוייקת. כיוון שכך, הרי שלא הוכח שהפריצה ארעה אחרי השעה 16.00, ולפיכך, ובכל מקרה, אין חברת המוקד חבה בתוצאות פריצה זו, משלמצער, לא הוכח, כאמור, כי זו בוצעה לפני השעה האמורה. באשר לפריצה האחרונה שביום העצמאות (18.4.91) - אכן, זהו יום שבתון (חג), ועל כן עצם חדירתם של מאירוב ודניאלוב צריכה היתה לגרום לדריכותם של אנשי חברת המוקד, בכל שעות היום. ואולם, אלה לא התייחסו כלל לאיתות ולא פעלו כל מאומה. ברם, ואף שחברת המוקד ראויה, בקשר לפריצה זו, לכל גינוי והוקעה, כמי שהפרה את החוזה בינה לבין התובעים ולא מילאה חובתה על פיו, הרי שמעבר לגינוי המוסרי ולהוקעה כאמור, איני רואה מקום לתוצאות משפטיות מעשיות, משבסופו של דבר בפריצה זו לא נגנב מאומה מהחנות, ורק בשל התערבות המשטרה, באקראי. .24באשר ליתר מועדי הפריצות - כאמור, אין אלה ידועים במדוייק, ועל פי עדותו של התובע עצמו בסעיף 11לתצהיר עדותו הראשית, וכפי שקבענו לעיל, בוצעו אלה במהלך חג הפסח, ובעיקר בחול המועד, תוך שהתובע גם מסביר שדניאלוב ומאירוב ידעו על כך שהחנות לא פעילה בימים אלה, וזאת ניצלו; והשאלה היא - אם כן - האם לתוצאות פריצות אלו שבוצעו בחוהמ"ע, כאמור, אחראית חברת המוקד. אקדים ואומר, כי התשובה לשאלה זו - הינה שלילית. בבקשו, להטיל אחריות על חב' המוקד ביחס לפריצות אלו שבוצעו בחוהמ"ע פסח, טען התובע בבטחון מופגן ובאורח פסקני, בסעיף .22ד. לתצהיר עדותו הראשית, כי היה ידוע לחברת המוקד "חד משמעית" (כלשון התובע), כי החנות אינה פעילה בחוהמ"ע. ואולם, בחקירתו הנגדית התערער, לחלוטין, אותו בטחון מופגן ופסקני, כאשר נאלץ להודות כי: "יתכן שבאמת לא היה ידוע לחברה חד משמעית שאני לא עובד בפסח... אינני יכול לשלול שהם (חב' המוקד - ח.ע.) לא ידעו שאני לא עובד בחוהמ"ע פסח מאחר שלא אמרתי זאת להם במפורש" (עמ' 42לפרוטוקול מיום 12.2.95, שורות 8-4). עוד הודה התובע, כי: "אני לא אמרתי למר אורי שמש (מנהל חב' המוקד - ח.ע.) שאני לא עובד בפסח, אני חושב שגם אשתי לא אמרה לו". (עמ' 41לפרוטוקול הנ"ל, שורות - 16 18). הנה כי כן, ובניגוד מוחלט לעדותו בתצהיר עדותו הראשית, בו העיד כי היה ידוע "חד משמעית" לחברת המוקד, שאין החנות פעילה בחוהמ"ע פסח, מודה התובע כי הדבר לא היה ידוע לה, וגם לא טרח הוא להודיע לה על כך. באותה עדות, בחקירה הנגדית, ביקש אמנם התובע למתן את משמעות הודאתו, כשטען שאף שלא הודיע לחברת המוקד על אי פעילות החנות בחוה"מ, הרי שמשזו ידעה שהינו אדם דתי שומר מצוות, הרי שמסתמא, גם ידעה שהחנות לא תהא פעילה בחוהמ"ע. ברם, הנחה זו בדבר ידיעת חב' המוקד, אין לה על מה שתסמוך. שכן, ההלכה הדתית בדבר איסור עבודה בחוהמ"ע - על כל מורכבותה וסייגיה, (וראה: שולחן ערוך, אורח חיים, חלק ג', הלכות חול המועד, סימן תקל"ט), אין היא ידועה, ומכל מקום, אין לצפות ולהניח כי תהא ידועה לכל, זולת ליודעי דת ודין המצויים בנבכי ההלכה היהודית, ואין מנהל חברת המוקד נמנה על אלה כלל ועיקר... כיוון שכך, הרי שמבחינת חברת המוקד, כל חדירה לחנות במהלך חוהמ"ע, משעה 07.00בבוקר ועד השעה 19.00, אינה אמורה "להדליק נורה אדומה" אצלה, ואין זו, מבחינתה, אלא פעילות עסקית רגילה, שבמהלכה אין היא מחוייבת להיות דרוכה ולחשוד בכל מאומה, ולפיכך, לכל פריצה שבוצעה בשעות אלה בימי חוהמ"ע, באמצעות מפתחות העסק, וללא כל איתותים וסימנים של פריצה, לא חייבת היתה חברת המוקד להתייחס בחשדנות כלל ועיקר. אשר על כן, ומשגם על פי עדות התובע, ובהעדר כל ראיה אחרת, בוצעו הפריצות לחנות בחוהמ"ע, ובהעדר כל ראיה כי אלו בוצעו בשעות (אף אם בימי חוהמ"ע) שבהן חברת המוקד אמורה היתה להיות במעקב, על פי הסכם שרותי המוקד, ובהעדר כל ידיעה או חובת ידיעה של חברת המוקד בדבר אי פעילות החנות בחוהמ"ע - הרי שאין מקום לייחס לחברת המוקד אחריות כלשהי, בקשר עם איזו פריצה שהיתה במהלך חוהמ"ע. .25אכן, וגם זאת ראוי לציין, מ- ת/ 14הנ"ל ניתן ללמוד על כניסות לחנות, שנרשמו במוקד, והיו אלו ביום 5.4.91שהוא יום חג (שביעי של פסח) בשעה 17.09וכן ביום 13.4.91(שהוא יום שבת) בשעה 20.50, ואף על פי כן לא שלחה חברת המוקד ניידת לחנות כדי לבדוק מה מתרחש שם בימים ובשעות כאלה שבהם לא אמורה היתה להיות שם פעילות עסקית תמימה כלל. ואולם, עדיין אין בכך כדי להטיל על חברת המוקד חיוב בסכום זה או אחר, משלא הוכח, ואין כל ראיות מה נגנב, ואם נגנב, באותן שתי הזדמנויות, מלאי כלשהו מהחנות, ואין גם אפשרות ללמוד על כך כל מאומה גם מהודעותיהם של דניאלוב ומאירוב במשטרה, אשר כלל לא התייחסו לתאריכים אלו. סופו של דבר, ואף שדעתי רחוקה מלהיות נוחה (בלשון המעטה) מהתנהגות חברת המוקד, משלמעשה, בטוחני כי לא מילאה אחר התחייבויותיה על פי ההסכם, ולפחות בשני המועדים האחרונים שצויינו לעיל, הרי שמכל מקום, ומאחר ועיקר הגניבות גם לפי דברי התובעים - בוצעו בחוהמ"ע וכשהיא לא ידעה, ולא היה עליה לדעת, על אי פעילות החנות באותם ימים, ומאחר ואין ראיות על גניבות בפועל או על היקף הגניבות באותם שני ימים נוספים שצויינו לעיל - לא ראיתי בסיס בדין לחייבה בסכום כלשהו, בגין נזקי הפריצות, בהעדר ראיות, כאמור. בשולי הדברים אוסיף, כי, ומאידך, שקלתי אם אין מקום לחייב את חברת המוקד בהשבת דמי המינוי ששולמו לה (עקב הפרת החוזה), וזאת, לא רק משום ביטוי למורת הרוח מהתנהגותה, אלא גם משום שבדין ראוי היה לעשות כן. אולם, משלא נתבקשתי לכך, והתובעים לא דרשו סעד זה - אין בידי לפסוק נגדה אף סעד זה. חבות מאירוב - היקפה .26כזכור, שאלת חבותו של מאירוב, במישור העקרוני, כלל אינה מתעוררת, משאין מחלוקת בדבר היותו מעוול ישיר ושותף לדניאלוב ברוב הפריצות שבוצעו, כשגם המפתחות שוכפלו בעצה אחת בין השניים. השאלה לגביו היא, איפוא, רק ביחס להיקף החבות. טוען מאירוב, כי כל שללו וחלקו באותן התפרצויות הסתכם במספר דיסקטים, בלבד, שגנב בהתפרצות הראשונה, ובעוד דיסק קשיח אחד שלטענתו גם הוחזר לתובע, ומשכך, ומאחר והשיב את שוויים בסך 750ש"ח ( 600ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית), אין לחייבו עוד בכל מאומה. טענה זו אין בידי לקבל, וגם בהנחה שאמנם כל שללו - הוא - התמצה אך באותם דיסקטים. לעניות דעתי, ברור מעל לכל ספק כי מעמדו של מאירוב הוא מעמד של "מעוול במשותף" יחד עם דניאלוב. זאת, הן עקב כך שהמפתחות שוכפלו כאמור בעצה משותפת, הן עקב כך שאין מחלוקת כי השתתף ברוב הפריצות יחד עם דניאלוב, והן משום שלא ראה לנקוט כל פעולה סבירה ומינימלית למניעת המשך ההתפרצויות על ידי דניאלוב, משלא דאג להודיע למשטרה או לתובע על הימצא המפתחות בידי האחרון, ובכך הפך למעוול במשותף, גם ביחס לאותן התפרצויות בודדות שבוצעו ע"י דניאלוב בלבד. אשר למספר ההתפרצויות בהן השתתף עם דניאלוב, הודה מאירוב עצמו, בסעיף 14לתצהיר עדותו הראשית, כי מדובר ב- 7- 6התפרצויות. הודאה זו גם עולה בקנה אחד, פחות או יותר, עם הודעתו של דניאלוב במשטרה מיום 12.5.91(מוצג נ/23), בה מסר כי ביצע כעשר התפרצויות שמתוכן רק בשתיים לא השתתף מאירוב. .27בהיות מאירוב, איפוא, מעוול במשותף יחד עם דניאלוב, ביחס לכל ההתפרצויות, הרי שהתובעים זכאים לתבוע גם הימנו את מלוא נזקם הנובע מכלל ההתפרצויות, וזאת מכח סעיף 11לפקודת הנזיקין, אשר זה לשונו: "היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להתבע עליה יחד ולחוד". משמעות הדברים כפי שבוארו בפסיקה היא כי: "... כל אימת שמדובר במעוולים במשותף לסוגיהם השונים. במקרים אלו חב כל אחד מהמעוולים לנזק כולו ביחד ולחוד. לפיכך, יכול הניזוק לתבוע את הנזק כולו מכל אחד מהמזיקים, מחלקם או מכולם, לפי רצונו. למזיק ששילם מעבר לחלקו קמה זכות לשיפוי כדי הההפרש מאת המזיקים האחרים". (ע.א. 448/83 קורנהויזר ואח' נגד מלך, פד"י מ"ב (2), 573, בעמ' 581, מול האות ב'; ההדגשות שלנו - ח.ע.). יושם אל לב, כי ההסתייגות שהובעה באותו פסק דין מההלכה הנ"ל, תוך הבעת הדעה כי יש לצמצמה אך לנזק "שאינו ניתן לחלוקה כלל" (שם, עמ' 583, מול האות ג'), התייחסה אך ורק למעוולים בנפרד, שגרמו לנזק שאינו ניתן להפרדה, אך לא למעוולים במשותף, כבמקרה דנן, וכפי שהראינו לעיל. אשר על כן, וגם אם נניח כי כל שללו של מאירוב הצטמצם לאותם 600דיסקטים בלבד, כטענתו, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות לגבי כלל נזקי הפריצות - בכפוף להוכחת היקפם ע"י התובעים ועד כמה שאלה יוכחו. שיעור הנזק - והיקף החבות בפועל .28משבאנו עד כאן וביררנו את שאלת חבותם של הנתבעים, במישור העקרוני, יש לבחון עתה את השאלה האם ועד כמה עלה בידי התובעים להוכיח את גובה נזקיהם כתוצאה מהפריצות - הן הנזקים הישירים והן הנזקים העקיפים. שאלה זו אינה מתעוררת ביחס לחברת המוקד ומנהלה - אשר לגביהם הגענו למסקנה כי מכל מקום (והגם שאינם טלית שכולה תכלת), אין לחייבם בכל מאומה בהעדר ראיות ביחס לנזקים שנגרמו בעטיין של אותן פריצות שבמהלכן לא טרחו להגיע אל החנות ולברר מה מתרחש שם - אלא רק ביחס לחברת הביטוח ולמאירוב. להלן נדון בשאלה זו, תוך אבחנה בין הנזק הישיר לבין הנזקים העקיפים. שיעור הנזק הישיר - האם הוכח ועד כמה? נתייחס תחילה לשאלת שיעור הנזק הישיר, היינו, היקף המלאי שנגנב בפועל מהחנות ושוויו, והאם אלה הוכחו. .29ברם, ובטרם נברר שאלה זו, שומא עלינו, תחילה, לדון בטענת חברת הביטוח, ולפיה יש, בכל מקרה, להגביל את חבותה בגין הנזק הישיר כאמור, לסכום של 000, 40ש"ח בלבד, לכל היותר, בהיות זה סכום הביטוח המקסימלי אשר עליו התחייבה על פי הפוליסה ועל פי הרשימה - נ/.3 סבורני כי טענה זו בדין יסודה. במבוא לפוליסה (נ/5) נאמר מפורשות ובאותיות גדולות כי "הביטוח על פי פרקי הפוליסה וסעיפיה השונים תקף רק בתנאי שצויין כך במפורש ברשימה ובהתאם לאמור בה, לרבות לעניין סכומי הביטוח..." (ההדגשות שלנו - ח.ע.). והנה ברשימה (נ/3) צויין, מפורשות, לצד המילים: "ביטוח פריצה: מלאי" הסכום של 000, 40ש"ח. מכאן ש"סכום הביטוח" המקסימלי בגין נזק למלאי שמקורו בסיכוני פריצה - הוא 000, 40ש"ח, מקסימום. באותה רשימה מופיע, אמנם, פעם נוספת הסכום של 000, 40ש"ח לצד המילים: "פרק 2: מלאי". אולם, מילים אלו מתייחסות לסיכונים אחרים למלאי, (להבדיל מסיכוני פריצה), דהיינו, סיכוני אש, התפוצצות, סערה, שטפון וכו', שכולם מפורטים בפרק 1לפוליסה. סיכונים אלה מתייחסים אמנם למבנה, כפי שמעידה כותרתו של פרק 1לפוליסה ("ביטוח המבנה"). אולם, סעיף 1לפרק 2לפוליסה, שכותרתו "ביטוח התחלה", קובע כי הסיכונים המבוטחים לפי פרק 2זה, וביחס לתכולה, הם גם אותם סיכוני מבנה האמורים לעיל וכמפורט בפרק 1, ובנוסף אליהם, גם סיכוני פריצה, כמפורט בפרק .2 מכאן, שהסכום הנוסף של 000, 40ש"ח המופיע לצד המילים: "פרק 2: מלאי" מתייחס לכל אותם סיכונים אחרים שאינם סיכוני פריצה. כן יצויין, כי באותה רשימה מופיע לצד המילים: "פרק 2תכולה" - הסכום של 700, 10ש"ח. אולם, גם סכום זה מתייחס לתכולה בלבד של החנות, דהיינו ציוד קבוע, להבדיל ממלאי, ואף זאת עקב הסיכונים האחרים, להבדיל מסיכוני פריצה, וכמבואר לעיל. סכום הביטוח בגין נזקי פריצה לתכולה, דהיינו, לציוד הקבוע, גם מופיע בנפרד ברשימה, והוא הסכום של 500, 8ש"ח. אלא שלא הוכח כלל כי נגנב ציוד קבוע, וכל שנטען ע"י התובע, וגם ברשימת החוסרים המפורטת במוצג ת/ 1ושבה עוד נדון בפירוט להלן, הוא גניבת מלאי בלבד. אשר על כן, ברור כי סכום הביטוח המקסימלי על פי הפוליסה בגין נזקים למלאי עקב פריצה הוא 000, 40ש"ח וזהו הסכום המקסימלי שבו תחוב חברת הביטוח בגין הנזק הישיר שמקורו בחסר במלאי עקב הפריצות, וגם זאת בכפוף לכך שיוכח בפועל כי אמנם כמות המלאי שנגנבה בפועל ושווייה מגיעים לכדי סכום זה. טוען ב"כ התובעים בכתב סיכומיו כי יש לפרש את הפוליסה באופן שהסכום המקסימלי של 000, 40ש"ח מתייחס לכל אחת מהפריצות (היינו, לכל אחד מהאירועים הביטוחיים, כשכל פריצה הינה "אירוע ביטוחי" אחד) ועוד הוא מוסיף וטוען כי, מכל מקום, על פי הרשימה - נ/3- נצפתה האפשרות של מספר אירועים ביטוחיים וכי במצב כזה סכום הביטוח המקסימלי - על פי אותה רשימה נ/3- הוא 000, 150ש"ח. טענה זו - על שני חלקיה - משוללת יסוד, וזאת הן על פי חוק חוזה הביטוח והן על פי לשון הרשימה - נ/.3 ראשית, סעיף 30לחוק חוזה הביטוח קובע כי: "המבטח חייב בתגמולי הביטוח גם אם קרה מקרה הביטוח יותר מפעם אחת, ובלבד שלא יחוייב בסך הכל ביותר מסכום הביטוח כמשמעותו בסעיף 56". (משמעותו של "סכום הביטוח", כאמור בסעיף 56לחוק חוזה הביטוח, היא: "הסכום שנתחיייב (המבטח - ח.ע.) בחוזה". הנה כי כן, על פי הסעיפים הנ"ל מתוך חוק חוזה הביטוח, אין חברת הביטוח חבה, גם בסיטואציה זו של מספר פריצות, ביותר מאשר סכום הביטוח שהועמד כאמור על 000, 40ש"ח. שנית, אותו סכום של 000, 150ש"ח שנזכר ברשימה נ/ 3מתייחס, אמנם, לסיטואציה של קרות ארוע ביטוחי מסויים, יותר מאשר פעם אחת, במהלך תקופת הביטוח. אולם, וכעולה, מפורשות, מתכן הרשימה, אופן ניסוחה וההקשר שבו מופיע הסכום האמור של 000, 150ש"ח, אין סכום זה מתייחס, בסיטואציה שכזו, לנזקי פריצה, אלא לנזק בגין "אחריות כלפי צד שלישי" לפי פרק 8לפוליסה, כאשר בגין נזק זה ובסוג זה של סיכון ביטוחי, סכום הביטוח לארוע ביטוחי אחד הוא 000, 75ש"ח, והגבול, בכל מקרה, בגין סיכון ביטוחי זה למקרה של קרות יותר מארוע אחד במסגרת סיכון זה, הוא סכום של 000, 150ש"ח. לסיכום, הוכח בבירור כי גבול אחריותה של חברת הביטוח על פי הפוליסה והרשימה - נ/3, בגין נזקים למלאי שמקורם בפריצה (וגם כשמדובר במספר פריצות במהלך תקופת הביטוח) - עומד על 000, 40ש"ח בלבד, ועל כן, ומשלא הוכח כי נגנב גם ציוד קבוע (להבדיל ממלאי) הרי שבכל מקרה אין חברת הביטוח חבה בגין הנזק הישיר, ביותר מאשר סכום של 000, 40ש"ח. .30נבחן עתה מהו הנזק הישיר המוכח, דהיינו, היקף המלאי שנגנב ושוויו, ועד כמה אלה הוכחו. לעניין זה, וכפי שגם סבור ב"כ הנתבעים בסיכומיו, הראיה העיקרית שעליה מבקשים התובעים להתבסס היא הרשימה - מוצג ת/1- הנושאת תאריך 26.5.91, ושאותה המציא התובע למשטרה ולחברת הביטוח ובה הוא מציין את פירוט החוסרים במלאי, לטענתו, עקב הפריצות ואת שוויים (להלן תיקרא: "רשימת החוסרים - ת/1"). הנתונים המופיעים ברשימת החוסרים ת/1, וכפי שהוסברו ע"י התובע הם אלה: א. "מלאי הפתיחה" - נכון ליום 1.1.91- דהיינו, כמות המלאי שהיתה בחנות בתאריך הנ"ל, (וכמפורט ברשימה - מוצג ת/3). ב. "מלאי סגירה" - נכון ליום 14.5.91- דהיינו, המלאי שנמצא בפועל בחנות בתאריך זה (וכמפורט ברשימה - מוצג ת/4). ג. היקף קניות ומכירות בתקופה שבין שני המועדים הנ"ל. על יסוד נתונים אלו, ובהעמידו את "מלאי הפתיחה" מול "מלאי הסגירה" ובהביאו בחשבון את המכירות, מחד, ואת הקניות, מאידך, במשך התקופה הנ"ל - הגיע התובע, על פי חשבונו, לחסר במלאי בשווי של 622, 82ש"ח, וזהו הסכום שהוא תובע בגין הנזק הישיר (בנוסף לסכום במזומן בסך 400, 4ש"ח - סכום שלאחר הפחתת ה- 600ש"ח שהחזיר מאירוב). התובע הסביר, כי ביחס למכירות ולקניות בתקופה הנ"ל שבין 1.1.91לבין 14.5.91, התבסס על חשבוניות ממוחשבות שנקלטו במחשב במהלך הפעילות העסקית, כשביחס למכירות היו גם קבלות ידניות שלא נקלטו במחשב, ושאותן כינה ברשימת החוסרים - ת/1, כ"קבלות ידניות" - בסכום של 000, 19ש"ח. סכום זה הפחית מהסכום של 622, 101ש"ח (המשקף את כלל הנתונים שבמחשב) וכך הגיע לסכום הנ"ל של 622, 82ש"ח. .31רשימת החוסרים - ת/1, היא כאמור הראיה העיקרית שעליה מבקשים התובעים לבסס את תביעתם ביחס לנזק הישיר. אולם, ובמלוא הענווה, הרי שלאחר בחינה ושיקול מעמיקים, ומשבחנתי אותה אל מול כלל יתר הראיות, מסופקני עד מאוד, אם יהא זה נכון, סביר, הוגן וראוי לאמץ אותה, כמות שהיא, בבחינת "כזה ראה וקדש", ולא שוכנעתי - וגם לא במידת ההטייה הדרושה והמספקת במאזן ההסתברויות - לנהוג בה כן. מאידך, וזאת אציין, כבר עתה, וודאי הוא שאין בידי גם לקבל את טענת הנתבעים כי לכל היותר התמצו הגניבות באי אלו דיסקטים בלבד. זאת, משגם על פי הודעותיהם של דניאלוב ומאירוב ברור שמדובר בגניבות בהיקף גדול בהרבה מאשר אי אלו דיסקטים בלבד, ודי אם נפנה הן למספר הפריטים שנמצאו בחיפוש אצל דניאלוב, והוחזרו למתלונן, והן, ובעיקר, להיקף הפריטים שעליהם הצביעו, כאמור, דניאלוב ומאירוב בהודעותיהם. .32כל הנתונים שברשימת החוסרים ת/1- לרבות "מלאי הפתיחה", "מלאי הסגירה" -המכירות והקניות בתקופה הרלוונטית - הם פרי טענתו של התובע ומצויים בשליטתו הבלעדית, בלא אפשרות רצינית של בחינה ובקרה סבירות ואובייקטיביות של גורם חיצוני, ועל כן, יש להתייחס אליהם בזהירות הראויה, כל זמן שלא נתמכו בראיות חיצוניות אובייקטיביות, במיוחד, שכפי שכבר הראינו לעיל, התברר כי התובע אינו מדייק תמיד. כך היה, כאשר בתצהיר עדותו הראשית טען כי "חד-משמעית" היה ידוע לחברת המוקד על אי פעילות עסקית בחנות במהלך חוהמ"ע פסח - כשבכך ביקש להטיל עליה אחריות ביחס לנזקי הפריצות שבמהלך חוהמ"ע ושאירעו בשעות הפעילות הרגילה כבימות חול רגילים - ולבסוף נאלץ להודות, בחקירתו הנגדית, כי הן הוא והן אשתו לא הודיעו על כך לחברת המוקד; ויצויין כי בהתיייחסות זהירה זו, כאמור, אין אני מדריך עצמי דוקא על דרך אותה גישה חשדנית שאותה נהוג לייחס לפקיד השומה כלפי הנישומים. .33ברם, אותן ראיות אובייקטיביות וחיצוניות שתוספנה משקל וסיוע לנתונים שברשימת החוסרים ת/1, לא מצאתי, אלא היפוכו של דבר. כך למשל, וכתנא דמסייע, דוקא, לנכונות ת/1, ביקש ב"כ התובעים, בסיכומיו, להתבסס על מוצג ת/ 25שצורף לתצהיר עדותו הראשית של העד שלומי לוי שהעיד מטעם התובעים (ע"ת מס' 3). באותו מסמך ת/ 25מציג העד שלומי לוי נתונים לגבי עלות מכירות וקניות בתקופה שבין 1.1.91ועד 30.4.91וכן את מלאי הפתיחה ליום 1.1.91, ועל יסוד נתונים אלו מגיע הוא למסקנה כי הרווח הגולמי עומד על %.20 כיוון שכך, מוסיף הוא ומסיק באותו מסמך כי: "מלאי הסגירה (ליום 30.4.91- ח.ע.) מחושב לפי אחוז הרווח הגולמי שלפיו תומחרו המוצרים - % 20- ועל פי נתונים אלו היה אמור להיות בעסק מלאי בסך 624, 156ש"ח. בפועל היה מלאי בסך 600, 71ש"ח". ומכאן, כך הוא מסיק שהחוסר במלאי הוא 024, 85ש"ח. על מסקנה זו המובעת במסמך הנ"ל, מבקש, כאמור, ב"כ התובעים להסתייע כתמיכה לרשימת החוסרים - ת/1, לפיה החוסר מגיע ל- 622, 82ש"ח, שהוא סכום קרוב ביותר. ואולם, לא רק שמסמך זה אין בו כדי לסייע ל- ת/1, אלא היפוכו של דבר. שכן, ממסמך זה עולה מפורשות כי מלאי הסגירה בפועל עמד על 600, 71ש"ח, והינה מהמסמך ת/ 4המשקף את מלאי הסגירה ליום 14.5.91, ושעליו מבוסס ת/1, מדבר על מלאי ששוויו 052, 50ש"ח בלבד (697, 3ש"ח + 355, 46ש"ח), והרי ככל שמלאי הסגירה קטן יותר, ממילא גם היקף החוסרים גדול יותר. לסתירה זו, לא ניתן כל הסבר. אף על פי כן, הרהרתי עם עצמי, בנסותי להפך בזכותו של התובע, שמא הפער הזה שבין הסכום של 600, 71ש"ח (כמלאי סגירה לפי המסמך ת/25) לבין הסכום של 052, 50ש"ח (כמלאי סגירה לפי ת/4) - מקורו בפער הזמנים של שבועיים שבין יום 30.4.91(שהוא היום אליו מתייחס מלאי הסגירה לפי ת/25) לבין יום 14.5.91(שהוא, לכאורה, התאריך אליו מתייחס מלאי הסגירה לפי ת/4), ולשם כך בדקתי שמא תנועת הקניות והמכירות בתקופה זו של שבועיים תסביר את הפער האמור. אולם בדיקתי זו, לא סיפקה את ההסבר המתאים, לכיסוי פער זה, מאחר שמספר "מאזן הבוחן" המפורט (ספר - תרתי משמע), שהוצג בפני - הוא מוצג ת/ 26- עולה כי בתקופה זו של שבועיים הסתכמו המכירות בסך של 868, 17ש"ח, והקניות - בסך של 002, 13ש"ח, דהיינו, פער של 866, 4ש"ח בלבד, לטובת המכירות. מכאן, שהפער בין ת/ 1ל- ת/ 25לא הוסבר כלל והשניים עומדים בסתירה, ועל כן, אין נראה כיצד ניתן לסמוך על רשימת החוסרים ת/.1 .34זאת ועוד, מלאי הפתיחה על פי ת/ 3עומד (נכון ליום 1.1.91) על 162, 88ש"ח, ואילו מלאי הסגירה על פי ת/ 4(נכון ליום 14.5.91), עומד כאמור על 052, 50ש"ח, ולפי עדותו של התובע נתונים אלה הם ששימשו ביסוד ת/ .1(ראה עדותו בעמ' 11לפרוטוקול מיום 10.4.94, שורות 8-6). על פי נתונים אלה, ובהתעלם, לרגע, מתנועת המכירות והקניות, צריך היה החוסר במלאי להתבטא בסכום של כ- 000, 38ש"ח בלבד (ולא 622, 88ש"ח כאמור ב- ת/1). נכון הוא, שהפרש זה של כ- 600, 38ש"ח, שבין הסכום של 052, 50ש"ח הנ"ל לבין הסכום של 622, 88ש"ח, יכול שיוסבר ו"ייסגר" ע"י תנועת המכירות והקניות בתקופה שמיום 1.1.91ועד .14.5.91אך כדי שאמנם הוא יוסבר "וייסגר" צריכה תנועת המכירות והקניות בתקופה האמורה להיות כזו שהמכירות בה עולות על הקניות בכ- 600, 38ש"ח. אולם, אין זה כך וגן אין זה מתקבל על הדעת. שכן, גם לפי ת/ 25המתייחס למרבית התקופה (מיום 1.1.91ועד 30.4.91) עלו הקניות על המכירות, וגם התובע עצמו העיד כי: "בדרך כלל רכשתי מלאי על פי דרישה והזמנה של לקוחות מראש (ראה הפרוטוקול הנ"ל, עמ' 11, שורה 20). מכאן, שגם אם ניקח בחשבון את הרווח הגולמי של %20, לא ייתכן שבתקופה האמורה עלו המכירות על הקניות בכ- 600, 38ש"ח, במיוחד כשהתובע עצמו טוען שהיה במצב של קשיים בתזרים מזומנים ונזקק להלוואות למימון רכישת מלאי, כך שלכל היותר ניתן אולי לומר שהמכירות הסתכמו בהיקפם לקניות בתקופה הנדונה, אך בוודאי לא עלו הראשונות על האחרונות, ובוודאי לא בהפרש כזה של כ- 600, 38ש"ח, לטובת המכירות. .35ועוד זאת, ב"כ התובעים עצמו, טוען בסיכומיו, כי עיקר שלל הגניבות נמכר אל אותו מנשה חוגג ולאחד בשם בבציוב אבי. (ראה סעיף .7א. לסיכומיו). אלא שכשבאים אנו לבחון את הודעותיהם של שני אלו במשטרה, מתברר שהם מדברים על מספר פריטים בלבד שכמותם נמוכה בהרבה מאוד מכמות החוסרים אשר לה טוען התובע ב- ת/.1 אותו חוגג מספר בהודעתו מיום 5.5.91(מוצג נ/23) על לוח אחד, ועל שני כוננים בלבד שקנה מדניאלוב, אם כי הוסיף גם שדניאלוב הציע לו 14כוננים. כן העיד בבציוב אבי, בהודעתו מיום 23.5.91(מוצג נ/27) על כי קנה מדניאלוב מחשב אחד, בלבד, כולל: שולחן, כונן, ג'ואיסטיק ומקלדת), ולא יותר. הנה כי כן, גם הודעותיהם של השניים, אשר לדברי ב"כ התובעים רכשו את עיקר שלל הגניבות, אינן תומכות ב- ת/.1 לכך יש להוסיף, כי בהודעותיהם של דניאלוב ומאירוב במשטרה, דיברו אלה על כמות פריטים הקטנה בהרבה מזו שמהווה את החוסרים, לטענתו של התובע ב- ת/.1 יחד עם זאת, ער אני לכך שכאמור, סביר הוא מאוד, שדניאלוב ומאירוב, ובעיקר מאירוב, לא אמרו את כל האמת ביחס להיקף הרכוש שגנבו, מהטעמים שהוסברו לעיל, כשם שגם אין זה בלתי סביר שגם בבציוב וחוגג לא אמרו את כל האמת, משמכל מקום, גם עליהם רבץ החשד בפלילים כמי שהחזיקו ברכוש שיש עליו חשד סביר שהינו גנוב, אם לא למעלה מכך (ראה סעיף 413לחוק העונשין), ועל כן, סביר כי היה להם עניין, לכאורה, להמעיט בהיקף הרכוש שקיבלו. .36עוד יש להוסיף, כי למרות עדותו של התובע, לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי רשימת החוסרים ת/ 1אינה מתעלמת מהציוד שנמצא והוחזר לתובע ואשר הוערך על ידו בשווי של כ- 000, 5ש"ח. שכן, ואף שזו נושאת תאריך 26.5.91, הרי כפי שהעיד התובע, כאמור, מבוססים הנתונים שבה ביחס ל"מלאי הסגירה" על הרשימה שבמוצג ת/ 4שנערכה ביום 14.5.91, ואילו את הציוד הנ"ל שנמצא קיבל התובע חזרה מהמשטרה רק ביום 24.5.91- כפי שמעידה הודעתו של התובע מיום 24.5.91(מוצג נ/22) שבה הוא מעיד כי הוא מזהה אותו ומקבלו לידיו - ולא בתאריך 5.5.91, כפי שטוען ב"כ התובעים בסעיף .7ג. לסיכומיו. על כך ניתן ללמוד גם מדוחות החיפוש ודוחות התפיסה והסימון שבחומר המשטרתי ואשר פרט לאחד מהם, נושאים כולם תאריכים שלאחר .5.5.91 לאור האמור ומשהציוד החלקי הנ"ל הוחזר רק ביום 24.5.91, פשיטא שלא נכלל, ולא יכול היה להיכלל, ברשימה ת/ 4מיום 14.5.91שעליה מבוססת רשימת החוסרים ת/1, ומכאן שזו האחרונה לא הביאה בחשבון את הציוד המוחזר, כאמור. .37לסיכום פרק זה, הגעתי למסקנה כי, ולנוכח כלל הראיות שהובאו בפני, לא יהא זה נכון ואמין להתבסס על רשימת החוסרים ת/ 1ככזו המשקפת, אל נכון, את היקף הרכוש שנגנב בפועל במהלך הפריצות לחנות. מאידך, וגם זאת כבר ציינו, אין גם לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בסך הכל באי אלו דיסקטים בלבד, ויעידו על כך הודעותיהם של דניאלוב ומאירוב, וכן כמות הפריטים שנתפשה, בפועל, אצל דניאלוב והוחזרה לתובע ושהוערכה על ידי זה האחרון בסכום של כ- 000, 5ש"ח (ראה הודעת התובע מיום 24.5.91במשטרה - מוצג נ/22). מסקנתי היא כי אמנם נגנב רכוש בהיקף לא מבוטל, אך לא כזה העולה כדי 622, 88ש"ח, וכאמור ב- ת/1, ומכל מקום, היקף זה לא הוכח כלל ועיקר, בלשון המעטה. ברם, סבורני כי לא יהא זה צודק וגם לא על פי הדין, לשלול מהתובע כל פיצוי, רק על שום שלא הוכיח, במדוייק, את היקף הרכוש שנגנב הימנו, ועדיין ניתן, ועל יסוד חומר הראיות שבפני, להעריכו על פי "אומדנא דדיינא" (ראה ע.א. 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נגד מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"די ל"ה (2), 800). בנוטלי בחשבון את הודעותיהם של דניאלוב ובבציוב, ואת יתר החומר המשטרתי לעניין היקף הרכוש הנגנב, ותוך הביאי בחשבון את הרכוש שהוחזר לתובע, אני מעמיד את נזקו הישיר של התובע על סכום של 000, 35ש"ח, נכון ליום הגשת כתב התביעה המקורי (20.1.92). בקביעת סכום זה, על דרך האומדנא, נטלתי בחשבון גם את הטענה בדבר גניבת מזומנים, אשר אינה בלתי מבוססת, עקרונית, אם כי לאו דוקא ביחס למלוא הסכום הנטען. אמנם, וכפי שקבעתי לעיל, ומבחינת חברת הביטוח, אין היא חבה, בנזקי גניבת הכסף במזומן שאינו מכוסה בפוליסה. אך משממילא, קביעתי, כאמור, מתבססת על אומדנא דדיינא, בלבד, לא הייתי רואה מקום להכנס לדקויות בקשר עם גניבת המזומנים, שאינם בסכום מהותי (יחסית), וממילא, בחשבוני גם לא ראיתי לקדש את מלוא הסכום של 400, 4ש"ח. כן, ובקביעת הסכום על פי האומדנא, כאמור, נטלתי בחשבון מבחינתו של מאירוב, את הסכום של 600ש"ח שהשיב, כשהוא משוערך. .38לאור כל האמור לעיל, זכאית התובעת מס' 1בגין הנזק הישיר לסכום של 000, 35ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.1.92ועד התשלום בפועל. לסכום זה זכאי הוא מאת חברת הביטוח ומאת מאירוב - יחד ולחוד. הנזקים העקיפים .39בפתח הדיון בפרק זה, יש להתייחס, תחילה, לטענת הסף של חברת הביטוח ולפיה פטורה היא בכל מקרה מכל אחריות לכל נזק עקיף שמחוץ לתגמולי הביטוח גופם, וזאת מכח הפוליסה הפוטרת אותה מכל חבות לכל נזק תוצאתי עקיף. טענה זו מוטעית היא ואין לקבלה. בעוד שהסעד הנוגע לנזק הישיר הוא סעד של אכיפת חוזה, היינו, אכיפת חבותה של חברת הביטוח לתשלום תגמולי ביטוח בגין הנזק הישיר, הרי שהסעד ביחס לנזקים העקיפים הינו סעד של פיצוי בגין הפרת חוזה, היינו הפרת הפוליסה, משלטענת התובעים נגרמו לה הנזקים העקיפים בשל הפרת חובתה של חברת הביטוח לשלם להם את תגמולי הביטוח. סעד זה עילתו אינה נסמכת איפוא על הפוליסה, אלא על הפרתה, כאמור, ועל כן אין לתנאי הפוליסה לעניין זה כל משמעות, משלא מכוח הפוליסה הוא נתבע; כך שמהבחינה העקרונית אין חברת הביטוח פטורה, מלפצות גם בגין נזקים עקיפים (ראה על דרך האנלוגיה: ע.א. 639/77 ספי-ים נגד ינאי, פד"י ל"ג (3), 533, בעמ' 542), והשאלה היא רק האם הוכחו אלו והאם עומדים הם במבחנים של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן: "חוק התרופות"). שאלה זו כוחה יפה, לעניין הנזקים העקיפים, גם ביחס למאירוב - הגם שעילת התביעה נגדו לגבי סעד זה, הינה עילה נזיקית (ולא חוזית), משאותם מבחנים על פי סעיף 10לחוק התרופות הם, בעיקרם, אותם מבחנים על פי דיני הנזיקין. .40סעיף 10לחוק התרופות קובע בהאי לישנא: "הנפגע זאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה". שלושה הם, איפוא, המבחנים או התנאים שבהם על תובע לעמוד כדי לזכות בפיצויים: א. מבחן הוכחת הנזק - היינו, כי יוכיח את עצם קיומו, בפועל, של נזק. ב. מבחן הסיבתיות - היינו, כי יוכח הקשר הסיבתי בין הנזק לבין ההפרה. ג. מבחן הצפיות - היינו, כי אותו נזק מוכח, ושהינו תוצאה של ההפרה, הוא כזה שנצפה בפועל ע"י המפר או היה עליו לצפותו, כתוצאה מסתברת של ההפרה. שלושת המבחנים הינם מצטברים. לעניות דעתי, אף אחד מארבעת ראשי הנזק העקיף הנטענים, לא עבר את שלושת המבחנים המצטברים, כפי שנראה להלן, בקצירת האומר, ולא נכביר. ברם, בטרם נתייחס לכל אחד מהם בקצרה, שומא עלינו להזכיר את העובדה, שכוחה יפה לגבי כל אותם נזקים עקיפים נטענים, והיא כי, בסופו של דבר, וכפי שהובהר לעיל, לא הוכח כלל ועיקר אותו היקף ציוד שלטענת התובעים נגנב ואשר בגינו תבעו לא פחות מכ- 000, 82ש"ח, באותה רשימת חוסרים ת/1, ומלכתחילה לא היה מקום לדרוש סכום זה; והגם כשפסקנו לתובעים, בסופו של חשבון, את הסכום של 000, 35ש"ח, עשינו כן על דרך האומדנא דדיינא, בלבד, וביד בלתי קמוצה - אם לא ביד רחבה. עובדה זו, כשלעצמה, מערערת, באופן ניכר, את הקשר הסיבתי בין אי תשלום הסכום הנ"ל ע"י חברת הביטוח לבין התמוטטות העסק, כפי שטוענים התובעים, ואל לנו לשכוח כי, מדעיקרא, גם לא היה מקום כי התובעים יעמידו את דרישתם לחברת הביטוח על אותו סכום של כ- 500, 82ש"ח, שעה שגם אם היו מוכיחים, באותות ובמופתים, כי מה שנגנב בפועל הוא אכן כדי הסכום הנ"ל, ממילא לא היו זכאים לקבל יותר מאשר - 000, 40ש"ח, לכל היותר, משזהו סכום הביטוח המקסימלי, על פי הפוליסה, כפי שבואר לעיל. כן יצויין כבר כאן, כי, וביחס למאירוב, לא הוכח מבחן הצפיות ולא שוכנעתי כי צפה או כי היה עליו לצפות את הנזקים העקיפים הנטענים. .41א. ביחס לנזק בגין אובדן מוניטין: טוענים התובעים כי עקב הגניבות ואי קבלת תגמולי הביטוח לא יכלו לעמוד בהתחיייבויותיהם כלפי לקוחות לספק להם סחורה, וכך נפגעה אמינותם, גם בשל כך שנכנסו לחובות כבדים לבנקים ולמלווים פרטיים, וכן נאלצו לנתק קשרים עם ספקים טובים ולהסתפק בפחות טובים, וכך נפגעו המוניטין. ברם, מאומה מכל אלה לא הוכח. אדרבא, הוכח שהחנות היתה בקשיים מתחילת דרכה ועד לסגירתה, וללא קשר לגניבות. עובדה היא, כפי שגם התובע עצמו ואשתו העידו, כי גם לפני הגניבות לא מסוגל היה העסק להנפיק להם משכורת של יותר מ- 600, 3ש"ח לחודש לשניהם יחדיו, ועל כן, וגם לפני הגניבות נזקקו לגמח"ים (מתת גמילות חסדים) מגופים או מאנשים שונים, כדי לספק פרנסה למשפחה; ואיני רואה איזה מן מוניטין יש לעסק כזה שהיה מצוי בקשיים כל העת, ואיזה עתיד ורוד ומזהיר נצפה לו, כפי שהתובעים מנסים להציג זאת. מכל מקום, גם אם היו מוניטין כלשהם, הרי הנזק הכרוך באובדנם (אם היה אובדן כזה) אינו בתחום הצפיות, ולא הוכחה צפייה או יכולת צפיית אובדן המוניטין שלא לדבר על כך שלא הובאה כל הוכחה של ממש, בדבר אי עמידה בהתחייבויות כלפי לקוחות, או בדבר החלפת ספקים. ב. אשר לנזק בגין ריביות: טענת התובעים בכתב תביעתם היתה, כי עקב הגניבות נוצר צורך ליטול מספר הלוואות מבנקים, ובגינן נאלצו לשלם ריביות בסכום של כ- 000, 37ש"ח. ואולם, במהלך פרשת הראיות הוברר כי, כלל, אין זה כך. הוברר, כי מרבית ההלוואות נלקחו הרבה בטרם הגניבות ובלא כל קשר אליהן, וזאת למימון רכישת סחורה, בהעדר כל הון עצמי. על כך מעיד ע"ה מס' 3- מנהל החשבונות מר שלומי לוי - שהשכיל אותנו כי שלוש מתוך ארבע הלוואות נלקחו בטרם הגניבות (ראה פרוטוקול מיום 18.12.94, עמ' 30), דהיינו, ללא קשר אליהן. עדות זו עומדת בסתירה לנטען בכתב התביעה. יתר על כן, גם אותה הלוואה בודדת שנלקחה, אולי, לאחר הגניבות (ואשת התובע העידה מפורשות כי אחרי פסח לא נלקחה כל הלוואה מהבנק - ראה פרוטוקול מיום 31.1.93, עמ' 14שורות 20-19) - לא הוכח שנלקחה בקשר עם הגניבות, או בשל אי קבלת תגמולי הביטוח בגינן. עוד הוברר גם כי חלק מהריביות שולמו בגין ניכיון שטרות, ולא בגין הלוואות. לאור האמור, לא הוכח לא עצם קיומו של ראש נזק זה, ולא הקשר הסיבתי בינו לבין הגניבות. ג. אשר להפסדי משכורת עד לסגירת העסק: טוען התובע בכתב תביעתו, כי כתוצאה מהמצב שאליו נקלעה התובעת, עקב אי קבלת תגמולי הביטוח, לא יכול היה עוד למשוך משכורת של 600, 3ש"ח כפי שמשך בשנת 1990, ועל כן נאלץ בשנת 1991למשוך 500ש"ח בלבד; ועל כן נזקו עומד על ההפרש בין שני הסכומים כשהוא מוכפל במספר החודשים שעד להגשת התביעה המתוקנת. ברם, גם נזק זה לא הוכח, ומכל מקום, לא הוכח הקשר הסיבתי לגביו. בניגוד לנטען בכתב התביעה הוברר כי התובע משך לעצמו כ- 500, 1ש"ח לחודש בלבד, בשנת 90, ורק לאחר מכן הסביר כי הסכום של 600, 3ש"ח התייחס למשכורתו שלו ולמשכורתה של אשתו - יחדיו. זאת ועוד, גם על פי הנטען בכתב התביעה, וכעולה מחומר הראיות, הרי שגם במהלך שנת 91, ועוד לפני הגניבות כבר הורד השכר ל- 500ש"ח, מכאן שלא הוכח הקשר הסיבתי. טעם נוסף הוא כפי שיפורט להלן, ביחס לראש הנזק הבא. ד. ביחס להפסדי שכר מאז סגירת העסק (בחודש 7/92): טענת התובע, כזכור, היא, כי עקב סגירת העסק נאלץ לעבוד כשכיר ולהשתכר כ- 800, 2ש"ח לחודש, ובשל כך פחת פוטנציאל הכנסתו בהשוואה לזה שיכול היה להפיק מהעסק. אלא שגם כאן לא הוכח נזק כלשהו. שכן, גם לטענתו הוא, כל שהשתכר הוא אישית לפני הגניבות, עמד על כ- 500, 1ש"ח (או 600, 1ש"ח), וכי המשכורת השנייה בגובה של כ- 000, 2ש"ח היתה משכורת אשתו, ולא שלו. מכאן, שלו אישית לא נגרם נזק, שעה שעבר לעבוד כשכיר והשתכר כ- 800, 2ש"ח (או אף אם 750, 1ש"ח בתחילת דרכו כשכיר), אלא לכל היותר, ואם בכלל, לאשתו ולא לו. ברם, ובכל הקשור לחברת הביטוח, הרי שגם אם הוא היה זכאי לפיצוי בגין אובדן שכר - למרות שהמבוטחת היא התובעת מס' 1(שהיא החברה) והיא המוטבת על פי הפוליסה ובאופן שאם החוזה (הפוליסה) הופר, אם בכלל, הוא הופר כלפיה ולא כלפי התובע - מכל מקום, הפיצוי מתייחס לנזקה של אשת התובע, וזו בוודאי אינה זכאית לו משאין היא תובעת כלל. הדברים כוחם יפה גם לגבי הפסד השכר הנטען ביחס לתקופה שעד לסגירת העסק, (ס"ק ג. לעיל), בכל הקשור לחלק של המשכורת שהונפק לאשת התובע. העולה מן המקובץ הוא כי יש לדחות את התביעה ביחס לנזקים העקיפים. התוצאה .42אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלהלן: א. אני דוחה את התביעה של שני התובעים נגד הנתבעים מס' 2ו- 3, ללא צו להוצאות. ב. אני דוחה את תביעת התובע מס' 2נגד כל הנתבעים, ללא צו להוצאות. ג. אני מקבל, חלקית, את תביעתה של התובעת מס' 1נגד הנתבעים מס' 1ו- 5ומחייב את שני אלה - יחד ולחוד - לשלם לתובעת מס' 1סך של 000, 35ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 20.1.92ועד התשלום בפועל. ד. כן, אני מחייב את הנתבעת מס' 1לשלם לתובעת מס' 1הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 5ש"ח, וכן, ובנוסף, את הנתבע מס' 5לשלם לתובעת מס' 1הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 2ש"ח. שני הסכומים, כאמור, ישולמו בתוספת מע"מ, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק דין זה ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.מחשבים ואינטרנטמחשב שולחני (תביעות)גניבה