גניבת כלי נגינה יקר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח כלי נגינה יקר מפני גניבה / ביטוח גניבת כלי נגינה יקר: לפניי תביעה העשויה מחומרים המשמשים בדרך כלל בתעשיית הסרטים או הספרים. מדובר בכנר ותיק, בעל מוניטין ומכובד, בן 63, אשר שנים רבות מנגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, בה הגיע לדרגת כנר ראשי. בימי מלחמת המפרץ, ביום 28.1.91, או בסמוך לכך, נעלם מארון בבניין "היכל התרבות" כינור מסוים, אשר במהלך משפט זה כונה צ'לוניאטוס. כמו כן נעלמו מספר כלי נגינה אחרים. מקרה זה התגלה על ידי התובע בעצמו. הוזמנה משטרה והאירוע נחקר על ידי המשטרה. בתיק המוצגים מצוי המוצג במ/1, לפיו, ביום 29.1.91בשעה 50:13, הוגשה תלונה על התפרצות ל"היכל התרבות", בכניסה לחדרי אמנים בהם נמצאים ארונות אישיים של מנגני תזמורת הפילהרמונית (כך במקור). על פי אישור המשטרה צויין שלא נמצא סימן לכניסה וליציאה בכוח או בשבירה, או בניפוץ חלון. עוד נאמר, כי במקום קיימת אבטחה קבועה. הנתבעת - חברת הפניקס - היא חברת ביטוח, אשר ביטחה את הכינור בו מדובר לפי שווי של 50אלף דולר, בהתאם לפוליסה הנמצאת בתיק בית המשפט. על פי הפוליסה, שהוצאה על ידי "סוכנות אמינים", נקבע, כי המבוטח הוא התזמורת הפילהרמונית הישראלית ו/או איגוד נגני התזמורת. אך, למעשה, הנתבעת לא חלקה על כך שגם התובע הוא מוטב, הזכאי להגיש תביעה זו ולקבל את תמלוגי הביטוח. לאור הסכום שבו מדובר פתחה חברת הביטוח בחקירה, במהלכה התעורר בליבה חשד, כי אירוע הביטוח לא היה ולא נברא. כאן המקום לעמוד על סוגיית נטל ההוכחה. אכן, נטל השכנוע, כי אירע מקרה הביטוח רובץ לפתחו של המבוטח. נטל זה, כאמור, הוא נטל השכנוע הסופי. קיים גם, כידוע, נטל הבאת הראיות הוא נטל מספר שניים. התובע הציג את אישור המשטרה והגיש תצהיר עליו נחקר באריכות. לפי תצהירו טען, כי הכינור אכן נעלם בנסיבות המתוארות, ולמעשה, לטענת התובע, הכינור נגנב על ידי אלמוני. בכך עמד התובע בנטל מספר שניים. בשלב זה עובר הנטל לנתבעת, שעליה להביא ראיות. חובת הבאת ראיות מצידה נובעת מכך שהתובע עמד בנטל הבאת הראיות מצידו. השאלה היא - אם הנתבעת עמדה בנטל הבאת הראיות עד כדי כך, שבסופו של דבר, כאשר שוקלים את הראיות משני הצדדים, מגיעים למסקנה כי התובע לא הרים את נטל השכנוע. בנושא זה עליי לשקול את מכלול הראיות שהוגשו על ידי שני הצדדים. הראיות שהוגשו על ידי הנתבעת, על ידי עדיה, הצביעו על כך שלאחר שהכינור הוערך בזמנו בסכום של 50אלף דולר על ידי מר ווטסון - שהוא נציג או עובד של חברת "סותביס" מלונדון, העוסקת, כידוע לכל, במכירות פומביות - הרי נעשתה הערכה נוספת על ידי מומחה בעל שם עולמי - מר אטיין ווטלו מפריז. מתברר, כי לאחר שהוצאה הפוליסה, אשר לגבי הכינור בו מדובר היא הוצאה על סך 50אלף דולר, התקבלה הערכה נוספת בעת ביקור של התובע בפריז, מאת המומחה מר ווטלו, לפיה שווה הכינור רק 15אלף דולר. התובע לא הודיע על הערכה חדשה זו לחברת הביטוח. לאחר אירוע המקרה, נחקר התובע על ידי חוקר מטעם חברת הביטוח, ואין מחלוקת עוד כי במהלך חקירתו נשאל כשלוש פעמים האם קיבל הערכה נמוכה יותר מסכום הביטוח לפני אירוע המקרה, והוא הכחיש בצורה חד-משמעית את העובדות שתוארו לעיל, היינו, שבידו הערכה נמוכה בהרבה מאת מר ווטלו. לאחר שנאמר לו, כי קיימת הערכה של מר ווטלו, נדהם התובע להיווכח כי הדבר ידוע לחברת הביטוח והחוויר. הוא נאלץ להודות כי שיקר במסגרת חקירתו. בשלב זה עליי לציין, כפי שיוסבר באריכות בהמשך, כי זו העובדה האחת והיחידה אשר הצליחה חברת הביטוח להוכיח לרעתו של התובע. אכן עובדה זו היא רבת משקל וחשיבות ואין ספק שיש ליתן משקל רב לכך שמבוטח מרשה לעצמו לשקר במסגרת חקירה הנערכת על ידי חברת ביטוח, מכוח זכותה וסמכותה בהתאם לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-.1981 פרט לעובדה זו העלתה הנתבעת לרעתו של התובע עדות נוספת, היא עדותו של העד מר זלצר. עדות זו הובאה בדרמטיות מרובה: התבקשתי לאסור פרסום שמו ולמנוע מהתובע לעיין בתמליל הקלטה וכן לדעת כל פרט הנוגע לעד זה לפני מתן עדותו. מאחר שבאותו שלב לא היה ידוע לי על מה מדובר הרשיתי אכן לנתבעת להסתיר את שמו וזהותו של העד עד למתן עדותו, כדי לאפשר לנתבעת את מלוא רוחב היריעה של הגנתה, תוך מתן אפשרות לנתבעת למצות באופן מקסימלי את ההגנה. לאחר שהעד העיד, דומני כי הפרוטוקול מדבר בעד עצמו, וניתן להתרשם כי לא "כצעקתה". העד מר זלצר עשה עליי רושם בלתי-אמין באופן קיצוני. לפי דעתי, המבוססת על שמיעת העד בשתי ישיבות, אין לתת אמון בדבריו, ולו באופן החלקי או הקל ביותר. העד הסתבך בסתירות רבות, אשר רק חלקן הקטן יפורט להלן. העד טען, כי התקיימה שיחה בינו לבין מר מורביץ - התובע, בטיסה של חברי התזמורת לחו"ל. במהלך שיחה זו העלה התובע, בבדיחות הדעת, כביכול, את נושא הפער בין הערכות שני השמאים תוך שהוא מציין שהיה מוכן אפילו לשלם חמשת אלפים דולר תמורת העלמת הכינור. לדברי העד, העד לא הגיב, אבל אילו היה מגיב בהסכמה, היתה יכולה להתפתח מהעניין עיסקה פלילית. כאמור, לא עלה משיחה זו דבר, אך כאשר לאחר זמן קצר נעלם הכינור הבין העד, כי, לכאורה, התובע הוציא לפועל את זממו בעזרת מישהו אחר. בסיכומיו טען עו"ד מזור, כי יש כאן יותר ממקריות, ולפיכך, פועלת אמירתו של התובע לרעתו. השאלה היא - אם ניתן לסמוך על העד מר זלצר ולהאמין לו שהיתה שיחה כזו. יש לציין, כי התובע מכחיש מכל וכל כי היתה שיחה שכזו והוא קיבל יותר מהזדמנות אחת לחזור בו ולהסכים שהיתה שיחה כלשהי בנושא זה. ציינתי כבר, כי אין אפשרות לסמוך על עדות העד מר זלצר. העד סתר את עצמו בעניינים הבאים: ראשית, בעדותו בבית המשפט הדגיש העד כי כל השיחה היתה בבדיחות דעת, באופן לא רציני ולא מחייב, ומעדותו עלה באופן ברור כי אין למעשה לייחס לתובע כל עניין פלילי. בשלב זה הציג העד את הגירסה כאילו התקיימה שיחה בינו לבין התובע, שלא יצא ממנה דבר, ואף, ככל הנראה, לא היה יוצא ממנה דבר. העד שינה את טעמו רק לאחר שהוצגה בפניו קלטת ובית המשפט, יחד עם כל הצדדים, האזין לקלטת בנוכחות העד. כמו כן התקבל כראיה תמליל השיחה, בעזרתו נחקר העד חקירה נגדית ממושכת משך שתי ישיבות. כאשר עוקבים אחר הפרוטוקול, ניתן לראות גם בכתובים את הרושם שנוצר באופן ברור בחלל בית המשפט, לפיו העד משנה את טעמו תוך כדי עדות. בעמ' 32לפרוטוקול, בשורות 19עד 21, מסביר העד כמה הדברים היו לא-רציניים. אם לצטט מדבריו הוא אומר שם: "לרגע לא טענתי שזה היה משהו רציני". בהמשך, בשורות 24-23, אומר העד: "התובע הוא בחור פיקח ושנון והוא יודע שאין טעם להציע לי הצעה כזו". כאשר מעיינים בתמליל השיחה, שהיא שיחה שהוקלטה על ידי חוקר חברת הביטוח מר אבידן לאחר גילוי הגניבה, ושהתקיימה טלפונית בין החוקר לבין התובע (נ/4), מגלים כי הדברים שונים לחלוטין. לפי התמליל, השיחה היתה בבדיחות, אולם בעמ' 5נאמר כך: "זה נאמר, אמרתי לך בבדיחות, אבל אם הייתי מגיב בהתאם אז היה מתפתח עסק". דומה, כי השוואת שני הציטוטים מלמדת מייד על הסתירה. העד מר זלצר לא ציפה שדבריו יוקלטו בחשאי וגילה בשיחה טלפונית זו את מלוא עוינותו לתובע. הוא עשה כל מאמץ "להשחיר" אותו, להציג אותו כגנב, כאדם לא-ישר וכאדם מושחת. העד נתפס בסתירה כאשר, כדי להצדיק את עדותו, אמר כי גם מר מלמד ז"ל היה באותה דיעה, ולכאורה החוקרים דיברו קודם עם מר מלמד ורק לאחר מכן עם התובע. בחקירה נגדית הופנה העד לעמ' 10לתמליל נ/ 4בשורה אחרונה, ותחילת עמ' 11, מהם עולה, באופן ברור, כי הדברים הפוכים לחלוטין. עוד ניתן לראות מהחקירה הנגדית כי העד סיפר על שיחה אחת ביחס להערכות מר ווטלו, אך התברר כי היו שתי שיחות כאלה והיו סתירות נוספות. עוקץ נוסף נעוץ במקרה בו נדרש העד להסביר מדוע חשב שהתובע אדם לא-ישר. התברר מעדותו, כי הוא נטפל לדברים חסרי שחר, עליהם התבסס בטיעונו כי התובע אינו ישר, וביניהם העובדה, כביכול, שהתובע התקשר לחו"ל על חשבון התזמורת, עובדה שהעד לא ידע אותה מידיעתו האישית כפי שהוא אישר, אלא שמע מאחרים. כן ציין את העובדה שהתובע, כביכול, דרש להאריך הפסקות כדי שהקונצרט יימשך זמן רב יותר, כדי לקבל שכר גבוה יותר, בהתאם למקובל בתזמורת. גם בנושא זה התברר, כי יו"ר הנהלת התזמורת היה נוכח בזמן שהתובע עשה דברים אלה והם נעשו באופן גלוי בנוכחות הכל. לפיכך, יכול שהיה כאן מאבק על שכר או דרישה לשינוי תנאים, שבינם לבין אי-יושר אין דבר וחצי-דבר. אילו היה התובע אדם בלתי-ישר, אין מתקבל על דעתי כלל כי מר פסטרנק היה מסכים להעיד לטובתו. מר פסטרנק, חבר התזמורת למעלה מ- 20שנים, שהיה במשך מספר שנים יו"ר הנהלת התזמורת, מסר תצהיר לטובת התובע. על פי התצהיר והחקירה הנגדית אין לי ספק כי הוא מחבב את התובע, מאמין בו ורואה אותו כאדם ישר, וזאת, על סמך היכרות של למעלה מ- 20שנה. מר זלצר גילה בחקירה נגדית, ורק בחקירה נגדית, כי יש סיבה לעוינות בינו לבין התובע עקב סכסוך בנושא ביטוח, בעניין אחר, כאשר התובע כינה אותו "מושחת" משום שחשב שהעד לא פעל כהלכה בנושא מסוים. על פי גירסת הנתבעת אני מתבקש להאמין, כי לאחר שהתובע סיפר כביכול לעד על הפער בהערכות וכאשר לאחר מכן פרץ ביניהם ריב קשה, עשה התובע את אשר נטען שעשה בידיעה שתפעל לרעתו אותה שיחה בינו לבין העד. דבר זה הינו חסר כל היגיון. לאור הסתירות הרבות, לאור העוינות של העד, לאור עמדתו הקיצונית נגד התובע וראייתו את התובע כאדם לא-ישר, ללא כל בסיס של ממש, אני מחליט כי אין להאמין לעד. השתכנעתי, כי השיחה עליה דיבר לא היתה ולא נבראה. אני מאמין לתובע, כי לא ניהל שיחה שכזו, כלל ועיקר, ואין לפניי כל ראיה היכולה לבסס קביעה שהיתה שיחה כזו. אילו התקיימה שיחה שכזו, צודק עו"ד מזור בהערכתו כי יש לה חשיבות רבה, אלא שהעד התגלה כעד שאין ניתן לתת בו אמון מינימלי, ולפיכך אני מחליט כאמור לעיל. השאלה הבאה היא שאלת המניע. במקרים אלה יש חשיבות רבה למניע, אשר בעזרתו ניתן לבחון את גירסת התובע, כדי להגיע למסקנה אם אמת היא אם לאו. לפי התרשמותי לא היה לתובע כל מניע לעשות את אשר עשה. לכאורה, מדובר במצב שבו הוא יכול, על ידי העלמת כינור, לקבל 50אלף דולר תמורת חפץ ששוויו האמיתי 15אלף דולר בלבד. ההנחה, שהכינור שווה באופן ריאלי רק 15אלף דולר, כלל לא הוכחה במשפט. הוכח כי מר ווטלו מפאריס הוציא מלפניו הערכה כי כך שווה הכינור. טוען עו"ד מזור בסיכומיו, כי אין זה חשוב כמה שווה בפועל הכינור. חשוב מה חשב התובע, כדי שיהיה בידו מניע. התובע העיד, כי הוא חבר של מר ווטלו ומאמין בו. מכאן מתבקשת המסקנה כי התובע סבר בשעתו שאמנם הכינור אינו שווה יותר מ- 15אלף דולר. איני סבור, כי מסקנה זו היא המסקנה המתחייבת. על פי העדויות שהיו לפניי קיים פער בהערכות של כלי נגינה. שווי כלי נגינה הוא עניין נזיל המשתנה על פי תנאי השוק; על פי העדויות שלפניי, הוא תלוי, בין היתר, בשיגיונות רוחם של מיליונרים יפנים, כפי שהסביר העד מר פסטרנק. לדברי עד זה, שהוא מומחה בתחום (בעמ' 4לפרוטוקול, בשורה 15): "מספיק שיהיה מיליונר יפני תמהוני שמוכן לשלם סכום מסויים וזה מעלה את ערך הכלי". ייתכן אמנם שהתובע חשב שראוי יותר ללכת על פי דרכו של מר ווטלו. ייתכן שלאורך זמן וכממוצע רב-שנתי הערכת מר ווטלו נכונה יותר. אלא שבשעה שהוצאה הפוליסה, וזה המועד היחידי החשוב לעניין, היתה הערכת מר ווטסון נכונה וחברת הביטוח קיבלה אותה. עליי להאמין כי גם התובע סבר שאם ירצה למכור את הכינור, למשל, "בסותביס" לונדון, יכול לקבל 50אלף דולר או קרוב לכך, כפי שקבע בחוות דעתו המומחה העובד "בסותביס". זאת ועוד. אף אם אני טועה במסקנה זו, הרי מדובר בכך שהתובע הציע, כביכול, חמשת אלפים דולר תמורת העלמת הכינור והיו נותרים בידו, לפי גירסת חברת הביטוח, 30אלף דולר. האם סכום זה יכול להוות מניע לכנר ותיק ומכובד, ללא עבר פלילי, ללא כל הסתבכות - אשר מנהל התזמורת המכיר אותו למעלה מ- 20שנה נותן בו אמון רב ואף ביקש ממנו להעריך כינור סטראדיבריוס השווה סכום עתק (לפי הערכה אחת, שני מיליון דולר) - לפתע בשלב זה של חייו לבצע מעשה פלילי חמור. על פי הראיות שלפניי, אין לי כל יסוד לחשוב שהתובע היה עושה זאת; לא היתה לו כל סיבה לעשות זאת וניסיון החיים מלמד שאדם לא ישליך מאחורי גבו את מפעל חייו, ללא סיבה, תמורת 30אלף דולר. אכן, יכול שיקרה מקרה יוצא דופן שכזה, אלא שיש צורך בראיות לשכנע אותי שכך המצב וכאלה לא הוצגו לפניי. מכאן יש לעבור לשאלת ההזדמנות. אם ההזדמנות לגנוב היתה בעיקר לתובע, הרי גם בכך יש כדי להטיל עליו חשד היכול לסייע לחברת הביטוח. גם בנושא זה טענה חברת הביטוח טענות חריפות, אשר התגלו כ"מסך עשן", אשר ריחף קלות בחלל אולם בית המשפט והתפוגג לחלוטין במהלך חקירת העדים. כדי לקצר אציין רק, כי איש האבטחה, אשר טען בתחילה שלא ניתן להיכנס ל"היכל התרבות" ואף ציין כי הדלת נעולה וכי יש זמזם, שנועד לבדוק את כל הנכנס, מיהו ומה מעשיו, אמר לאחר מכן בעדותו כי אנשי תזמורת נכנסו באופן חופשי. לאחר מכן הוסיף שלא יכול היה לזהות או להכיר 300איש ביומיים שהיה שם, ובסופו של דבר, מהאמירה החריפה בחקירה ראשית - "לא הייתי נותן לאף אחד להכנס, אפילו לזמן קצר מאוד" - הגיע לאמירה הבלתי מחייבת: "כל אחד שהיה אומר לי שהוא מהתיזמורת והיה נראה לי מהתיזמורת והיה לו כלי הייתי מכניס אותו". העד גם הסביר, בעמ' 24שלא בדק את היוצאים. לאחר מכן העיד הממונה על האבטחה ב"היכל התרבות" ועל פי עדותו התברר כי נוהלי השמירה הם, במקרה הטוב, מגוחכים. מתברר כי קיים פתח של מחלקת מינויים, אשר בו אין כלל שומר. ניתן להיכנס דרכו באופן חופשי ואם אדם בא למחלקה זו הוא יכול להיכנס להיכל באופן חופשי ולצאת, כיוון שאין שם שמירה (עמ' 28לפרוטוקול, שורות 26-22). מתברר עוד, כי הכינורות, וביניהם כינורות יקרים, מאוחסנים בארונות עץ פשוטים, הנעולים במנעול מסוג כזה שגם ילד יוכל לפתוח אותו ללא מאמץ ניכר (ראה, למשל, עמ' 27לפרוטוקול, שורה 26). העד ממשיך ומציין: "לא היו הנחיות לגבי אחזקת כלים יקרים, זה לא שייך להיכל התרבות.]. אין שמירה על כלים וחדרים. יש רק את הביקורת של השומר בכניסה". (ראה שם, שורות 31-28). אשר לשומר בכניסה, ציינתי לעיל, כי כל אדם יכול היה לעקוף אותו בנקל, אם רק נראה כאילו הוא חבר תזמורת, מושג בלתי-ברור הכולל חלק ניכר מבני האדם שעברו את גיל .18כמו כן, אין אפילו צורך לעקוף את השומר, שכן ניתן לחדור לבניין דרך הפתח במחלקת מינויים. פועלת לזכות "היכל התרבות" העובדה, כי, כנראה, הציבור אינו מעלה על דעתו שאלה הם סידורי האבטחה בבניין זה. מכאן מתחייבת המסקנה, כי רק אדם הקרוב לנושא יכול היה לעשות, ככל הנראה, את מעשה הגניבה. אולם כאשר לוקחים בחשבון את 300חברי התזמורת, את המנקים בהיכל, את המבקרים, לרבות תלמידים, את האמנים-אורחים לסוגיהם ואת אנשי ההפקות השונות המסתובבים בבניין, קיים, לפי העדויות, ציבור רב מאוד של אנשים אשר יכולים היו לדעת על האפשרות לבצע גניבה ב"היכל התרבות". לפיכך, היתה לתובע הזדמנות, אך גם לאנשים רבים אחרים היתה הזדמנות, לבצע בנקל את הגניבה. אני חוזר ומציין כי אילו היתה מצטרפת לכך השיחה עליה דובר, היה בכך יותר מקשר מקרי, אלא שקבעתי לעיל כי השיחה לא היתה ולא נבראה מעולם. לאחר סקירת עדויות אלו, מתעוררת השאלה, אם העובדה האחת שהוכחה לרעת התובע והיא שקריו לפני החוקר, עומד לה כוחה להכשיל את התביעה. עליי לקבוע לצורך כך, כי אין לתת אמון בתובע וכפי ששיקר בפני החוקר כך הוא משקר כעת בפני בית המשפט. התובע הסביר בתצהירו ובעדותו מדוע שיקר באותו מעמד. התובע טען, כי חשש מכך שחברת הביטוח תיתפס לאותה הערכה של מר ווטלו ותעמוד על תשלום 15אלף דולר בלבד. הסבר זה על פי ניסיון החיים הוא הסבר הגיוני, מאחר שרוב בני האדם מאמינים שחברת ביטוח תעשה כל שביכולתה כדי לא לשלם על פי פוליסה. איני קובע, בשום פנים, כי כך נוהגות חברות ביטוח בפועל, אלא אני מביע דיעה כי אנשים רבים מאמינים שכך נוהגות חברות ביטוח. לפיכך, נראית לי גירסת התובע מתקבלת על הדעת. על השקר ראוי התובע לכל גינוי ואילו היה בכוחי הייתי מביע את סלידתי מהשקר המפגיע שנעשה על ידי התובע בדרך כלשהי. אלא שאין אני יכול ואין אני רשאי להסיק מכך שגם לפניי שיקר התובע. התובע עמד בחקירה נגדית ממושכת ובניגוד בולט לעד מר זלצר לא נמצאה, ולו סתירה אחת, בדבריו של התובע. עומד לזכותו עברו הארוך בתזמורת, והעובדה כי במשך חייו התברר כי הוא אדם ישר והגון. עובדה זו מתבררת מיחסה של התזמורת בה הוא עובד: מעריכים אותו, סומכים עליו והוא במשרת נגן ראשי. רבת חשיבות היא העובדה, כי מר זלצר העיד שלא שמר לעצמו את דיעותיו על התובע, אלא התלונן בהנהלת התזמורת על התובע. ההנהלה לא התרשמה מהתלונה ולא עשתה דבר. מכאן ניתן להסיק, במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי לא היה כל ממש בתלונות. אילו היה ננקט צעד כלשהו נגד התובע היה העד מר זלצר, העוין את התובע באופן קיצוני, ממהר להציג דבר זה בפני בית המשפט, וניתנה לו אפשרות לעשות זאת. חברת הביטוח פעלה לפי התרשמותי בתום-לב מלא, מאחר שהיה לה חשד מבוסס למדי. עד לשמיעת המשפט לא יכולה היתה חברת הביטוח לדעת באופן ודאי, או אף קרוב לכך, איזה משקל יהיה לעדותו של מר זלצר. אני מאמין, כי חברת הביטוח לא יכולה היתה להעלות על דעתה כי העד מר זלצר עוין את התובע במידה כה קיצונית וכי דבריו מבוססים על רכילות, ניחושים, השערות וכו'. כאשר אלה חסרי כל בסיס מינימלי ומשמשים בידו של מר זלצר כלי להשמצת התובע ולגרימת נזק. מר זלצר הוא מנהל במה העובד שנים בתזמורת. כאשר מסר את גירסתו לחברת הביטוח רשאית היתה זו לחשוב שבידה עדות רבת-חשיבות. בסופו של דבר, מאחר שאני מאמין לתובע ולעדותו ומאחר שהתרשמתי, כי אין מניע לעשיית מעשה בלתי-ראוי מצידו וכי היתה הזדמנות למעשה זה גם לאנשים אחרים, אני מקבל את התביעה במלואה ופוסק הוצאות סבירות בהתאם לסכום התביעה, מאחר, שכאמור לעיל, אין כל מקום לפגוע בנתבעת, אשר פעלה בסבירות. בסופו של דבר, אני מחייב את הנתבעת - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, לשלם לתובע, מר משה מורביץ, את סכום התביעה בניכוי % 2כדמי השתתפות עצמית ומתקבל סכום של 144, 159ש"ח. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, היינו 23.3.92, ועד ליום התשלום בפועל. עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום נוסף בסך 070, 2ש"ח, החזר אגרת משפט, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 23.3.92ועד מועד התשלום בפועל, וכן החזר מחצית שנייה של אגרה בסך 321, 2ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 17.6.93ועד ליום התשלום בפועל. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בנוסף לכל הסכומים האמורים לעיל בסך 000, 19ש"ח, בצירוף מע"מ, בערכם להיום.גניבה