קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת רכב מחניה ליד הבית: 1. התביעה היא תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע בשעה שנגנב מחנייתו ליד ביתו. הנזקים הוערכו ע"י שמאי בסכום של 832, 18 ש"ח ובצירוף הוצאות השמאות סה"כ - 847, 19 ש"ח, הוא סכום התביעה ליום 28.12.93. 2. הנתבעות, מכחישות כל חבות. הנתבעות טענו כי מקרה הביטוח לא הוכח מדיעקרו, כן נטען כי הביטוח שהוזמן אצל הנתבעת מס' 2, נועד כדי לכסות את הגניבה "הצפויה" - למעשה בויימה הגניבה שלא היתה ולא נבראה. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה ונשענת על הראיות שהוצגו ע"י התובע וחקירת העדים שהובאו מטעמו. הנתבעות מזמינות את בית המשפט שלא להאמין לגירסת התובע ובנו, ניר וינברג, כמו גם לדחות את דו"ח השמאי שהוגש מטעם התובע. חווה"ד שהוגשה חסרת ערך לטענת הנתבעות ואין לקבוע ממצאים על בסיסה שכן המידע והעובדות שהוו בסיס לה באו מפי התובע עצמו בלא שהשמאי יוכל לבדקן. 3. התובע ובנו רכשו את המכונית נשוא התביעה בחודש פב' - מרץ 1993 לאחר שעברה תאונה קשה. במהלך הצגת הראיות התעוררה מחלוקת מי רכש את הרכב ולאיזו מטרה, ולענין זה אתייחס בהמשך. הרכב הוא מכונית ספארי ג'י.מ.סי משנת ייצור 1992. רכב מסוג זה, מסווג ע"י היצרן האמריקאי ברמות גימור בדרגות שונות מ- 1 עד 4. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כולל הרכב איבזור ופרטים טובים ונוספים. הרכב במקורו היה ברמה 2- כך היה כאשר רכש אותו התובע. התובע שילם עבור הרכב כ-000, 60 - 000, 50 ש"ח. התברר כי בנו של התובע שהינו סוחר במכוניות, התכוון "להרוויח כסף" בעסקה זו, לשם כך ביקש להשלים ולהוסיף לרכב איבזור וחלקים כדי להביאו לרכב ברמה 3. לדברי התובע ובנו אכן נעשה כן, ובשעה שהרכב נגנב היו בו כל האביזרים והמאפיינים של רכב מרמה 3. הרכב נגנב, לפי טענת התובע, בלילה בין 14.7.93 ל- 15.7.93. התובע החנה את המכונית ברח' גרושקביץ מס' 9 בקרית מוצקין, נעל את הרכב והפעיל את האזעקה כנדרש. במהלך אותו לילה נגנב הרכב. הרכב נמצא כשבועיים לאחר מכן כשהוא ניזוק ולאחר שנגנבו ממנו, לטענת התובע, פרטים רבים. התובע ביטח את המכונית בביטוח מקיף אצל הנתבעת מס' 2 באמצעות הנתבעת מס' 1, סוכנות לביטוח. בטופס הצעת הביטוח מיום 8.7.93 נמסרו פרטי הביטוח ופרטים אחרים שנדרשו (מסמך א' שבמוצג ת/1). בעקבות ההצעה הוצאה פוליסת ביטוח וצויין אף שבעקבות פיגור בתשלום דמי הביטוח הגישה נתבעת 2 נגד התובע תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בת"א (ת/1) הפוליסה שהוצאה היתה בתוקף מיום 8.7.93עד ליום 31.6.94. 4. התובע רכש את המכונית כמכונית ברמת גימור 2, אולם מאחר והוסיף בה את התוספות כדי להביאה לכדי מכונית שוות ערך לרמה 3 הרי שכך ראה את המכונית וכך התייחס אליה, ובהתאם לכך ציין בהצעת הביטוח שמדובר ברכב ספארי ברמה 3. טענת הנתבעים כי לא הוכח מקרה הביטוח אינה משכנעת ואין בידי לקבלה. מקרה הביטוח הוכח במידה הנדרשת ע"י התובע ובהתאם לנטל ההוכחה המוטל עליו על פי הדין. ב"כ המלומד של הנתבעת מפנה לפסק הדין הידוע בפרשת ע"א 391/89 פד"י מ"ז (1) .837ההלכה שאין עליה מחלוקת. על התובע להוכיח את ארוע מקרה הביטוח המזכהו בתגמולי הביטוח. אין עליו להוכיח יותר מכך וגם לא פחות מכך, ראה גם ההלכה כפי שהתגבשה בדעת הרוב בפרשת סיני נגד מגדל ע"א 1845/90 פד"י מ"ז (5) 661. בית המשפט ניתח בצורה מקיפה ומעמיקה את שאלת נטל ההוכחה למקרים השונים, תוך אבחנה בין ארועי פריצה וגניבה למשל, לבין ארועי שריפה. בבית המשפט העליון הובעו השקפות שונות בענין זה. כב' הנשיא שמגר סבור היה כי כדי לצאת ידי חובתו, אין די שהמבוטח יאמר שקרה מקרה הביטוח, אלא עליו להציג ראיות לכך. כאשר מדובר למשל, על אירוע כתוצאה ממעשה עבירה כמו גניבה, הרי שמקובלת בד"כ, הצגת מסמך משטרתי, או אף תיק משטרתי אם קיים. גם כב' הנשיא מסכים שהמבוטח אינו יוצא ידי חובתו בהעלאת טענה סתמית כי אירעה גניבה, או בוצע שוד למשל, אלא דרושים נתונים עובדתיים התומכים בטענה. אולם משעה שהניח המבוטח תשתית זו אין הוא חייב ואין הוא מסוגל להתמודד עם מצב שבו מוטחת כלפיו טענה סתמית "אתה בעצמך גנבת". עוד הוסיף כב' הנשיא כי "במקרה הנדון לא הביאה המשיבה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה; והדברים הם בבחינת קל וחומר. האימוץ על ידי בית המשפט קמא של חשדות המבטח, בדבר קיום אפשרי של האירוע על ידי המערער אינו מהווה תחליף לראיות ממשיות כלשהן שעל המשיבה היה להביא - ולא הביאה - להוכחת טענותיה התמוהות כנגד המערער". כב' השופט אור הסכים אף הוא שיש לקבל את הערעור שכן הוכחה קיומה של פוליסת ביטוח הכוללת סיכוני פריצה, כן הוכח שבוצעה פריצה ובה נגנבו פריטים מבוטחים. כב' השופט אור חלק על דעתו של כב' הנשיא בענין נטל ההוכחה הרובץ על המבוטח. כללית, מקבל הוא עמדתה של כב' השופטת נתניהו, כפי שהובעה עוד בפרשת ע"א 391/89 שצוטט לעיל, אך ביקש להוסיף ולהבהיר כי על המבוטח להוכיח את מקרה הביטוח במקרה של גניבה, מכיוון שזו כוללת בחובה גם הוכחה כי הרכוש נלקח ע"י אחרים נגד רצון המבוטח - חייב המבוטח להוכיח זאת, אולם אין עליו חובה להוכיח את העובדה ברמת שכנוע כפי שנדרש בדין פלילי - כאילו היתה זו עבירה של גניבה כקבוע בסעיף 383לחוק העונשין, אלא עליו להוכיח את הגניבה על פי מאזן ההסתברות כמקובל במשפטים אזרחיים. על הלכה זו אין חולק והיא אושרה בשורה ארוכה של פסקי דין המצוטטים ע"י כב' השופט אור (ע"מ 686האות ה-ז). מכאן התוצאה כי על המבוטח להוכיח לעיתים גם אלמנטים שליליים. ככל שהדבר נוגע לטענה שהמבוטח עצמו גרם במתכוון למקרה הביטוח, קובע כב' השופט אור: "מסכים אני כמובן, שאם יוכח שהמבוטח עצמו גרם במתכוון למקרה הביטוח, לא יהיה זכאי לתגמולי הביטוח. כך הוא הדבר אם נמצא חריג בפוליסה הקובע כך במפורש, ואפילו לא נקבע כך בפוליסה, קובע זאת סעיף 26לחוק, חוזה הביטוח שעל פיו.."נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחובתו". ועל סעיף זה... אין להתנות. אולם תנאי זה, בין אם מותנה הוא כחריג בפוליסה ובין אם הוא חל על פי סעיף 26הנ"ל, מקנה למבטח אפשרות להוכיח את קיומו, ואין הוא מטיל נטל על המבוטח בכל מקרה להוכיח שלא התקיים. לגבי תנאי כזה המופיע כחריג בפוליסה יחול הכלל שאת קיומו של כל חריג למקרה הביטוח על המבטח להוכיח...." כעולה מן הגישות השונות שהועלו בפרשת סיני נגד מגדל, נראה כי טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא זה. נראה לי שהגישה שהובעה ע"י כב' השופט אור) כולל הערותיו בסיפא לפסק דינו - ע"מ 687האות ו' ז'( היא המשקפת את המדיניות המשפטית הראויה לפחות ככל שהדבר נוגע לטענות המועלות ע"י המבטח כלפי המבוטח, כי האחרון ביים את הארוע, או שהמקרה נגרם במתכוון. במקרה שבפני הוכח מקרה הביטוח ונחה דעתי כי הרכב הנדון שהיה מבוטח אצל הנתבעת מס' 2 נגנב וניזוק, וחרף כל החשדות שהעלתה הנתבעת כנגד התובע לא מצאתי בהן ממש, או יסוד לקעקע את התביעה. התובע חייב היה להוכיח את ארוע הגניבה במידה הנדרשת במשפט אזרחי, וזאת עשה. 5. התובע ובנו רכשו את כלי הרכב לאחר שעבר תאונת דרכים. השמאי מר דואני בדק את המכונית לאחר התאונה ומסר חוות דעתו לחב' הביטוח מנורה - המבטחת של בעליו הקודמים. בדו"ח השמאות של מר דואני תיאור הנזקים ברכב הנדון, וכן רשימת כל החלקים שנפגעו ושיש להחליפם. סה"כ החלקים הסתכם בסך של 000, 24 ש"ח - הן חלקים חדשים והן משומשים. בין יתר החלקים ניתן למצוא, מכסה לתא מנוע, כנפים קדמיות, פנסים, גג ריפודי גג, 2 משענות למושבים הקדמיים, ואחרים. סה"כ הנזקים הוערכו על ידו בכ-000 ,33. השמאי מעיר בחוות דעתו כי הסכום אינו כולל מע"מ, כי ערך המכונית בכ-900, 82 ש"ח ללא מע"מ, ועל כן הנזקים שנגרמו בתאונה מהווים כ-% 40 מערכה. מר דואני מסר עדות בבית המשפט. מעדותו עולה שיש הבדל בין רכב ספארי ברמות השונות, ולפי ידיעתו קיימות שלוש רמות המסווגות ע"י יצרן הרכב, כאשר רמתו נקבעת כמובן ע"י היצרן. רמת הרכב אינה מופיעה בהכרח ברשיונות הרכב, ומותר לציין כי לא ראיתי גם ברשיונות הרכב הנדון הערה כלשהי שמדובר ברמה פלונית (ראה ת/10). ההבדל בין רכב רמה 2 לבין רכב רמה 3 יכול לבוא לידי ביטוי, לדברי השמאי, בלוח השעונים, שהינו דיגיטאלי (ברמה 3) וכן בחישוקי מגנזיום, מושבים נפרדים ברמה 3 בעוד שברמה 2 המושב הוא ספסל אחד, לכן גם עשוי להיות הבדל בשטיחי הרכב. על פי עדות התובע ובנו ניר, היתה המכונית במקורה ברמה 2, ובמהלך מספר חודשים, מאז נרכשה הוספו בה תוספות ואביזרים כדי להביאה לרמה 3. למעשה מרוכזות עיקר טענות הנתבעת כלפי מצב המכונית, כפי שהיתה עובר לארוע הגניבה, כפי שנטען ע"י התובע, כאשר גירסת הנתבעת היא, שהרכב כלל לא נגנב, ובכל מקרה לא היו חסרים כל אותם פריטים שנטען כי נגנבו ממנו. לפי טענה זו, לא נוצר כל סיפור הגניבה אלא כדי להונות את חברת הביטוח. הנתבעת מצביעה על סתירות בעדויות עדי התביעה וכן על ממצאי השמאים. על התובע היה להוכיח כי לא ביים את גניבת הרכב. כך טוענת הנתבעת, ועל כן יש לדחות את התביעה. 6. התובע החנה את המכונית ליד ביתו בערב, ולמחרת בבוקר זו נעלמה. המכונית היתה נעולה ומערכת האזעקה מופעלת. התובע מסר הודעה למשטרה וכן למבטח. כעבור שבועיים בשעת לילה, קיבל התובע טלפון ממשטרת ישראל בדבר מציאת הרכב ליד צומת אליקים, לשם נסע ומצא את הרכב שלא היה ראוי לנסיעה, ולכן הוזמן גורר. עדויות התובע ובנו ניר לענין זה לא נסתרו ואיני רואה יסוד לפקפק במהימנות הדברים. השאלות והתמיהות הרבות שמעלה הנתבעת מקומן נוגע יותר לשאלת גובה הנזק ולא לשאלה הראשונה והיא האם נגנב הרכב. גם סתירות ותמיהות אחדות שעולות מעדויות התובע ובנו, אין בהן כדי לשבש באופן עקרוני ומהותי את התמונה הכללית העולה מן הראיות ולא מצאתי מקום לדחות את גירסתם כבלתי אמינה. נכון כי התובע לא הציג קבלות ומסמכים אודות רכישת המכונית, אולם לא ראיתי בכך פגם מהותי ושורשי. התובע ובנו, עסקו ברכישת המכונית והכשרתה כחלק מעיסוקו של הבן ניר כסוחר רכב. ניר כמו גם אביו, לא הקפידו על רישומים ומסמכים כמו גם על קבלות, אולם על אף רשלנותם זו, לא מצאתי מקום לשלול את עדותם בענינים אלה. גם לשיפוץ המכונית לא היו בידיהם קבלות, ונראה שהפעולות הללו נעשו בצורה "פרזיטית" משהו, ולא בצורה מסודרת במוסך אחד, אלא כפעולות מתמשכות שהחלו לאחר קניית הרכב ונמשכו מספר חודשים. התובע ובנו ביקשו "להרים" את רמת המכונית לרמה 3 כדי שיוכלו לזכות במחיר גבוה יותר במכירתה, ויתכן ובאו למסקנה שהשקעה בשיפור מראה הרכב ואביזרים תניב גם רווח יותר גדול. האם עשו כן ועד כמה הוסיפו לרכב אביזרים - היא שאלה עובדתית שאותה אבחון להלן. באשר לטענות שהעלתה הנתבעת בהקשר למהותו של רכב ספארי מדרגה 3, ניתן להסכים כי הגדרת רכב ברמה פלונית היא ענין ליצרן להגדירו, אולם השאלה אינה כיצד יגדירו היצרן אלא השאלה היא איזה תוספות ואיבזור קיימים ברכב כדי לראותו כשווה ערך לרמה פלונית. אם ברכב פלוני הוספו תוספות הקיימות בדרגה גבוהה יותר, כי אז אין ספק שעובדה זו עשויה להעלות את ערכו, גם אם לא ייקרא פורמלית בעל רמה .3האיבזור יכל להיות איבזור של רמה 3מבלי שהגדרת הרכב - בעיני היצרן תשתנה, ועל כך גם העיד השמאי מר מילוא. הנתבעת טוענת, איפוא, כי התובע לא הוסיף לרכב את כל הפרטים הקיימים ברכב מרמה 3ולכן לא יכל היה לכנותו רכב ברמה 3, ובוודאי שלא יכול היה להפוך אותו לרכב ברמה 3. בהצעת הביטוח רשם התובע את הרכב ברמה 3, עובדה זו מצביעה, לדעת הנתבעת, על כך שהיתה לתובע כוונה לזכות בכיסוי ביטוחי ואביזרים שאמורים היו להיות ברכב שהוא ברמה 3, כאשר בפועל, התברר שלא היו ברכב כל האביזרים הנדרשים והקיימים ברכב מרמה 3. השאלה היא בסופו של דבר, האם הוכחו הנזקים הנטענים ע"י התובע, והאם כל הנזקים שתוארו ע"י השמאי מר מילוא בחוות דעתו, משקפים את הנזק הממשי שנגרם עקב הגניבה. ב"כ התובע, עורך בסיכומיו השוואה מלאה בין כל פרטי הנזק כפי שמופעים בחוות הדעת של השמאי מילוא. השמאי מילוא נתן את חוות דעתו ביום 26.11.93 לאחר שבדק את הרכב ביום 28.10.93, ותיאר בחוות דעתו נזקים שונים ברכב, שעיקרם חלקי מרכב. מעיון בשתי חוות הדעת, וכן מן הצילומים שצורפו לחוות הדעת, ניתן ללמוד, לדעתו, כי כל הנזקים התאונתיים שנגרמו עקב התהפכותו) בתאונה שארעה לפני שהתובע רכש אותו( תוקנו והרכב נצבע מחדש. כך גם ההשוואה בין פרטי חוות הדעת ואופי התיקונים הנדרשים, מעלה שאין כמעט זהות בין החלקים, פרט לשלושה פרטים זולים יחסית )מראה צד ימין, רפוד גג קדמי ואמצעי, חישוקי גלגלים( אין זהות בין החלקים והתיקונים. מכאן, מבקש הוא להסיק כי אין אפשרות שהתובע ניסה לייחס את הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מן התאונה, לארוע הגניבה נשוא תביעה זו. נראה לי שלא בכך הפתרון לשאלה המתעוררת בתיק זה. אכן ניתן לראות ולהווכח שהמכונית תוקנה לאחר התאונה, לפחות באופן חלקי, ואמנם החלקים החסרים והנזקים שמתוארים בחוות הדעת של השמאי מר מילוא, אינם זהים, בעיקרם, לאלה שבחוות דעתו של השמאי דואני. למרות עובדה זו השאלה היא אם הנזקים שבחוות דעת מילוא אכן נזקי הגניבה. האם אין יסוד להנחת הנתבעת שהנזקים לא היו ולא נבראו, כי ברכב לא היו מותקנים כל האביזרים שהוזכרו בחוות דעתו של מילוא? סקירת הנזקים בחוות דעתו של מילוא מביאה למסקנה שעיקר הנזק הוא בחלקי חילוף של מרכב. החלקים החסרים כוללים, בין השאר: גגון, חישוקי גלגלים (4), סולם, סט מדרגות, כסא קדמי לנהג, כסא קדמי ימין, ריפוד לגג קדמי, ריפוד לגג אמצעי, ופריטים קטנים אחרים; וכן גם מצבר. סה"כ החלקים - 772, 17ש"ח, ובנוסף גם עבודות ותיקון המוערכים בסכום של - 060, 1 ש"ח. חוות הדעת של השמאי מילוא נערכה כשלושה חודשים לאחר ארוע הגניבה, מכאן מבקשת הנתבעת ללמוד שאין בפנינו ראיה מה היה מצבו של הרכב מיד לאחר הגניבה. כמו כן לא הוצגה כל תמונה של רכב שבו מותקן סולם או מדרגות, שהם אביזרים שהתובע טוען שהוספו על ידו. לאחר ששקלתי היטב את חוות דעתו של השמאי מילוא, וכן את עדות התובע ובנו, ובחנתי את הפריטים השונים כפי שהם מופיעים בדו"ח השמאי מילוא, באתי למסקנה כי יש לקבל את גירסת התובע ובנו ניר ביחס לחלק מן האביזרים והפריטים אך לא ביחס לכולם. התובע, באמצעות בנו, אכן עסקו בשיפורו של הרכב ובנסיון להביאו לרכב שווה ערך לרמה 3. אני מקבל את עדות התובע ובנו ביחס לעיקרי הדברים, דהיינו לכך שהם פעלו לאיבזור המכונית, וזאת חרף העובדה שלא הומצאו לביהמ"ש קבלות או חשבונית אודות רכישת חלקים לשם השגת מטרה זו. חוות דעת השמאי מילוא נעשתה לאחר בדיקתו את המכונית בחודש אוקטובר 1993. השמאי צילם את הרכב, וערך את חוות הדעת ביחס לחלקים החסרים על בסיס הצהרתו של התובע. השמאי בדק את הרכב פעמיים, כאשר בפעם הראשונה לא היו האביזרים והחלקים החסרים ובפעם השניה הוספו אך לא כולם. נכון שהשמאי ניזון מפיו של וינברג לגבי פריטים שהיו ברכב, אולם גם מראיות וסימנם ע"ג הרכב עצמו, כמו למשל חורים שנמצאו במקומות אחדים והמעידים על קיומו של סולם, גגון ומדרגות. הספקות הרציניות התעוררו ביחס למושבי הרכב. בדו"ח מילוא נקבעה עלות כסא קדמי-נהג בסך - 871, 4 ש"ח וכסא קדמי בצד ימין בסכום של - 271, 4 ש"ח. הטענה היא שמאחר והתובע לא גילה לשמאי שהכסאות נפגעו בתאונה הקודמת הרי שהשמאי לא יכול היה ליחס את הנזק לתאונה קודמת, וייחס אותה לגניבה. גירסה זו מקבלת חיזוק בצילום מס' 6 המצורף לחוות דעתו של מילוא (ת/4). בתמונה זו נראים מושבי הרכב; שני המושבים הקדמיים והספסל האחורי. משענת הכסאות - קדמים שבורות ופגומות - פגמים אלה הם קרוב לוודאי אותם הפגמים המופיעים בדו"ח השמאי דואני - שבדק הרכב בעקבות התאונה שארעה לפני רכישתו ע"י התובע. ב"כ התובע סבור ששני הכסאות הנ"ל כלל לא אוזכרו בחוות דעתו של דואני - ולכן המסקנה שלא נפגעו. בענין זה נראית לי טענת הנתבעת מטענת התובע. דוח השמאי דואני מדבר במפורש על משענות שני המושבים הקדמיים, ואלה נראים בבירור בצילום שערך השמאי מילוא. זאת ועוד, ככול שניתן לראות מן הצילום, הכסאות שברכב אינם כסאות ומושבים של רכב ברמה 3. התובע לא החליף ככל הנראה את הכסאות כפי שטען, ואיני מוכן לקבל את המשתמע מעדותו בענין זה. הדעת נותנת שהמושבים ברכב הם אותם מושבים שהיו בו עת רכש אותו, ולא נראים כל סימנים שהיו ברכב מושבים המתאימים לרכב ברמה 3- כאשר לפי העדות שהובאה, אלה אמורים להיות מושבים נפרדים לכל נוסע, ולא בספסל אחד. יצויין עוד, כי העיון בצילום מס' 6 מלמד כי סוג המושבים הקדמיים והספסל האחורי, דומים, גם מבחינת הריפוד. הדעת נותנת כי הם מהווים חלק ממערכת מקורית אחידה. מכאן אפשר להסיק שאם הוחלפו המושבים עקב הנזק שנגרם בתאונה, הרי שהתובע רכש סט מושבים חדש, דהיינו הן לנהג ולנוסע לידו והן למושב האחורי, אולם המושב שנמצא ברכב כלל אינו מתאים לרכב מרמה .3מכאן חיזוק למסקנה שלענין המושבים לא עשה התובע דבר, ואלה היו ונותרו המושבים המקוריים של הרכב כפי שניזוקו בתאונה, ועל כן אין התובע זכאי לפיצוי עבורם. פריט נוסף שמעורר קושי הוא "חישוקי הגלגלים" ("ג'נטים"). בדו"ח השמאי דואני הופיע חישוק גלגל קדמי שמאלי בלבד. את צורת החישוק ניתן גם לראות בצילום שמצורף לחוות הדעת האמור. הצד השמאלי הוא אכן הצד שניכרת בו פגיעה ברכב עקב התאונה. לעומת זאת, בדו"ח השמאי מילוא מופיעים (4) ג'נטים וכן כיסוי לג'נט. השמאי העיד שלא היו לרכב חישוקים מקוריים, ושואל ב"כ הנתבעת, ובצדק, מנין לו ידיעה זו. יש לציין כי השמאי התבונן בתמונה מס' 3ואמר כי החישוקים הם חישוקי מגנזיום "אני חושב", אך לא היה לו בטחון בכך. בענין זה לא שוכנעתי מדברי השמאי וגם שאר צילומי הרכב, ובהשוואה לדו"ח השמאי דואני, מביאים למסקנה כי ברכב שהוצג בפני מר מילוא היו החישוקים המקוריים של הרכב כפי שהיו בשעה שהתובע רכש אותו. חישוק אחד היה פגוע, והוא מופיע בדו"ח השמאי דואני. יצויין כי בדו"ח השמאות רשם מר מילוא רק כיסוי לג'נט אחד, על כך אמר שיתכן וטעה. מסקנתי היא אפוא שלא היה מקום לקבוע כי בנזקי הגניבה נכללו גם פרטי הג'נטים 746 ש"ח וכן הכיסוי לג'נטים בסך - 63 ש"ח, סה"כ -809 ש"ח. הגלגלים המקוריים היו איפוא ברכב גם לאחר הגניבה, ואין הגיון בכך שגונב רכב יפרק גלגלים וירכיב במקומם אחרים. כך גם איני מקבל את ההנחה כי התובע או בנו, הרכיבו לרכב זה גלגלי מגנזיום לאחר הגניבה. שאר הפריטים המופיעים בחוות הדעת של השמאי מקובלים ואיני מוצא מקום לדחותם. ההסברים שניתנו על ידו מניחים את הדעת ולא ראיתי סיבה לדחותם. חוות הדעת אכן נעשתה כשלושה חודשים לאחר הגניבה, אולם יש לזכור כי הנתבעת מס' 2 סרבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בגין נזקי הגניבה משך זמן ממושך. מכתבה של הנתבעת אל התובע מיום 12.10.93 כשלושה חודשים לאחר הגניבה מצביע על כך שהנתבעת ניהלה חקירה מטעמה, ובהתאם לה הודיעה לתובע כי לא נמצא בסיס לתביעה וכי נסיבות המקרה "לא תואמות את המציאות האמיתית" - מכאן שרק במחצית חודש אוקטובר, יכול וצריך היה התובע לפנות לשמאי מטעמו, כדי לאמוד את הנזקים וזאת על מנת שיוכל לתבוע את המגיע לו עפ"י הפוליסה. בנסיבות אלה ועל רקע זה ניתן, איפוא, להבין את האיחור בהכנת השמאות. מאידך, לא הוצג מטעם הנתבעת כל דו"ח של שמאות שנעשה מטעמה, אם נעשה, ומותר להניח שחומר בדיקה ביחס לרכב עצמו היה מצוי ברשותה, בין בצורה של דו"ח שמאות ובין בצורה אחרת. 7. ב"כ הנתבעים טוען כי אין במקרה הנדון כל ראיה חיצונית מלבד עדותם של התובע ובנו ניר - מכאן שסיפור הגניבה מבוסס על עדותם בלבד, לכן משזוהי עדות יחידה של נוגע בדבר ובהעדר סיוע, מבקש הוא לקבוע שהעדות אינה אמינה וכן גם בהסתמך על סעיף 54 לפק' הראיות נוסח חדש. גם אם צריך לראות את עדות התובע ועדות בנו ניר כאחת, דהיינו כשתי עדויות שאמנם נפרדות הן, אולם אינן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, למרות שהיא באה מפי שתי פיות, הרי שאין מניעה מלפסוק גם על יסוד עדות יחידה. סעיף 54 בנוסחו החדש בא לשנות בענין זה, וקובע עתה את חובת ההנמקה, דהיינו ביהמ"ש נדרש להסביר מה הניעו לפסוק על פי העדות היחידה, בהנחה שזו עדות שאין לה סיוע. במקרה שבפנינו גם אם אין לראות בהודעה למשטרה אודות הגניבה, ובהודעת המשטרה על דבר מציאת המכונית משום סיוע, כמו גם את העובדה שהרכב נמצא וניראו בו סימני נזק שלא היו בו ערב הגניבה, הרי שעלי להבהיר כי נתתי אמון בעדות התובע אודות ארוע מקרה הביטוח. עובדה זו ובתוספת לסימנים ולממצאים עובדתיים שמופיעים בדו"ח השמאי ובעדותו בדבר אביזרים ונזקים שהיו ברכב, מהווים תשתית מספיקה לפסוק על פי עדות יחידה במקרה זה. את עדותם של התובע ובנו ניסה ב"כ הנתבעים לקעקע בחקירה הנגדית, אולם חרף סתירות אחדות, והתנהגות רשלנית ואי איכפתית מצידו של התובע ובנו, לא מצאתי לפסול את עדותו בענינים העיקריים. כך למשל התברר שהתובע ובנו לא דאגו לביטוח המכונית זמן ממושך, אף על פי שכנראה עשו בה שמוש לנסיעה - ועשיית הביטוח בתחילת יולי 1993נבעה רק מחששו של התובע לאור העובדה שבנו ניר נסע לאילת. התנהגותם היא במידה רבה חסרת אחריות ורשלנית, אולם לא יכלתי להסיק מכך שהתובע ובנו הם נוכלים ושקרנים, כפי שניסו להציגם במהלך המשפט. ב"כ הנתבעים טען עוד כי לא הובא כל עד שראה את המכונית מיד לאחר הגניבה. יצויין כי השמאי מילוא רשם במפורש בחוות דעתו כי קיבל הצהרת המזמין על כי הרכב נגנב וכי אלמונים הסירו ממנו וגנבו מן הרכב אביזרים לפי הרשימה שבגוף חווה"ד. המומחה נחקר ארוכות בענין זה ואישר שקיבל את הפרטים מאת המבוטח התובע. לגבי חלק מן הפרטים מצא השמאי תימוכין וסימנים במקומות שבהם היו אביזרים, ולגבי חלק אחר קיבל את הצהרת המבוטח. מאידך לא הובאה ע"י הנתבעת כל ראיה אודות מצב הרכב לאחר מציאתו, גם לא מפי מומחה, שמאי או אדם אחר מטעם המבטח, או חוקר מטעמו, שבודאי ראה את המכונית לאחר שנמצאה - ושבעקבות ממצאיו הוחלט לדחות את תביעת המבוטח. 8. סיכומו של דבר, ארוע הגניבה אכן ארע כפי שתואר בתביעה. בגניבה זו נגרמו נזקים אחדים לרכב אולם התובע ניסה להרחיב את הנזקים ולכלול בהם נזקים שבחלקם היו ברכב אך אינם קשורים לארוע הגניבה. כך בענין המושבים, וכך בענין החישוקים. התובע ובנו התכוונו להוסיף לרכב תוספות שונות כדי לשפר את חזותו, כמו גם את ערכו, עד כדי ניסיון להשוותו לרכב מרמת גימור גבוהה יותר - רמה 3 אולם לא סיימו את המלאכה. הם החלו בה בכך אין ספק. כך למשל ניתן היה להבחין כי הרכב היה צבוע בצבע אחד ואחיד לבן כאשר נפגע בתאונה ראה צילום בדו"ח דואני ואילו כאשר צולם ע"י השמאי מילוא, לאחר ארוע הגניבה, היה הרכב צבוע בשני צבעים, חלק לבן וחלק כחול כהה או שחור. צביעה זו הינה אחד המאפיינים לרכב ברמת גימור גבוהה יותר כפי שהעיד ניר וינברג, בכך יש ראיה לפעולותו שבוצעו ברכב מאז רכישתו, במגמה לשפר את חזותו ולקדמו לרכב ברמה 3. לפני סיום ראויה לציון העובדה כי בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי התובע העלים עובדות ומסר עובדות כוזבות, לא נקט בהגנות המתחייבות והפר את תנאי הפוליסה, אולם חרף כל טענות אלה, לא ביטלה הנתבעת מס' 2את הפוליסה. תוקף הפוליסה שהוצאה היה מיום 8.7.93 עד 30.6.94, וארוע הגניבה התרחש בחודש יולי 1993. גם כאשר חקרה הנתבעת את הארוע ובאה למסקנה שהיא סבורה שהתובע רימה אותה ומסר לה הצהרות כוזבות, ולאחר שנשלחה לו ההודעה ת/6, בה נדחתה תביעתו, גם אז לא בוטלה הפוליסה. נהפוך הוא, מאחר והתובע פיגר בתשלום הפרמיות או חדל לשלמן, נתבע לתשלומן בביהמ"ש השלום בת"א. תביעה זו הוגשה לביהמ"ש בת"א ביום 22.6.95 ובו נדרש התובע לשלם יתרות והפרשי הפרמיה, בסך -102, 1 ש"ח. 9. התוצאה מן האמור היא כי יש להפחית מסכום הנזקים שבדוח השמאי את הערכת הנזקים של החישוקים והכסאות כלהלן: סה"כ הערכת הנזק לפני מע"מ לפי דו"ח מילוא ליום 26.11.93-832, 18 ש"ח. בניכוי הכסאות 871, 4+ 271, 4-142, 9 ש"ח. ובניכוי חישוקים וקישוט 63+ 746- 09 ש"ח. יתרת נזק -881, 8 ש"ח. התובע תבע גם תשלום הוצאת שכ"ט השמאי בשיעור -015, 1 ש"ח (ת/8). לענין זה קיימת מחלוקת אם הוצאות השמאות הן בגדר נזק או הוצאה לה זכאי הניזוק; לדעתי אין הצדקה לשלול מן התובע פיצוי בגין הוצאות שמאות כאשר מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח לפי פוליסת ביטוח, לאחר שהמבטח דחה את תביעת המבוטח. אשר לנסיבות מקרה זה ובהתחשב בכך שמחצית השומה נמצאה בלתי רלבנטית למקרה הביטוח, אני מזכה את התובע בסכום של -. 500 ש"ח בלבד. מהסכום של - 381, 9 ש"ח (500+881,8) יש לנכות את דמי ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה, הסכום המופיע ברשימה שצורפה לכתב התביעה, הוא -.007, 2 ש"ח. אולם מאחר ואין בפני נוסח מלא של תנאי הפוליסה, יערכו הצדדים את חישוב הסכום המשוערך שיש לנכות נכון ליום פסה"ד. אם יזקקו לעזרת ביהמ"ש בחישוב זה, יהיו רשאים לפנות. 10. הנתבעת מס' 1 היא סוכנת ביטוח, ולא קיימת כל עילה לחייבה בתשלום תגמול הביטוח. לפיכך, התביעה נגדה נדחית ללא צו להוצאות. אשר לנתבעת מס' 2, הריני מחייבה לשלם לתובע סכום של - 381, 9 ש"ח. בהתחשב בנסיבות התביעה והתוצאה אליה הגעתי - אני קובע שהסכום הנ"ל ישא הפרשי הצמדה למדד מיום הגשת התביעה 28.12.93 עד ליום פסה"ד, וריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסה"ד עד התשלום בפועל - מן הסכום הנ"ל ינוכו דמי ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה. כמו כן תשלם הנתבעת 2לתובע הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסכום של -. 500, 1 ש"ח בתוספת מע"מ. הסכום נכון ליום פסה"ד נושא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסה"ד עד התשלום בפועל. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכבחניה