דחיית התנגדות לביצוע שיק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית התנגדות לביצוע שיק: זוהי תביעה כספית בגין שיק. התובעת היא פירמה, כנראה שותפות, העוסקת במסחר בחומרי בנין. התביעה נפתחה במקורה על ידי הגשת שיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בטבריה. השיק הוגש כמוצג וסומן ת/ 4ופרטיו הם כדלקמן: שיק על סך 756, 27ש"ח, ז.פ. 31/10/87, לפקודת בני איברהים יוסף. מספרו השיק הוא 91952והוא משוך על בנק ברקליס דיסקונט בע"מ סניף פאולוס השישי. השיק הוצג לגביה ביום 19/08/92 אך סורב בנימוק ש"עבר זמנו" ו"חשבון נסגר". בקשת הביצוע הוגשה בסוף 1992, על מלוא הקרן, כשסכום הביצוע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הוא 844, 92ש"ח. בבקשה לא צויין שהחייב שילם סכום כלשהו על החשבון. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק וטענותיו בה הן אלה: א. התובעת מחזיקה בשיק שלא כדין וללא תמורה וללא תום לב; ב. זכותה הקניינית של התובעת בשיק פגומה, והיא חייבת להחזירו לנתבע; ג. העובדה שהשיק הוגש לביצוע יותר מחמש שנים לאחר שסורב בבנק, היא ראיה לכך שחזקתה של התובעת בו אינה כדין וזכותו הקניינית פגומה; ד. אין בין התובעת לבין הנתבע כל עיסקת יסוד. בהמשך ההתנגדות, טוען הנתבע, כי מסוף 1985עד סוף 1986כיהן כאחד המנהלים של חברת מלון כוכב העמק בע"מ, אשר בנתה את מלון נוף העמק במגדל העמק. חברה זו וחברות אחרות שעסקו בבנית המלון (להלן - חברת המלון) רכשה מאת התובעת מוצרים שונים. הנתבע טוען כי התובעת בקשה ממנו להיות ערב לחובותיה של חברת המלון, ולכן לצורך ערבות זו הפקיד הנתבע "בידו הנאמנות" (כך במקור) שיק או שיקים חתומים על החלק. לטענת הנתבע סוכם בינו ובין התובעת מפורשות, כי לאחר עריכת חישוב סופי של החוב, במידה וחברת המלון לא תפרע את חובותיה, יכסה אותם הנתבע. בהמשך נטען כי בחודש יולי 1987או בסמוך לו, נערכה התחשבנות והנתבע שילם את מלוא החוב שהגיע מחברת המלון ושהוא היה ערב לו. בעקבות זה נערך ביום 21/07/87מסמך בו מאשרת התובעת כי קיבלה את מלוא התמורה בגין העבודות או הציוד שסיפקה לחברת המלון, ושהוזמנו על ידי הנתבע. הנתבע טוען כי באותו מסמך הצהירה התובעת כי אין לה כל תביעות או טענות כלפיו. הנתבע טוען כי עם חתימת כתב הויתור ביקש מהתובעת להחזיר לו את כל השיקים שנחתמו כאמור על החלק, אך התובעת הודיעה לו כי השיקים נמצאים אצל עו"ד מ' חורי. הנתבע פנה לעו"ד חורי והלה הבטיח להחזיר לו את השיקים אך לא עשה כן. לכן טוען הנתבע כי התובעת לא נתנה תמורה בעד השיק וכי זו נכשלה כשלון מלא. לטענת הנתבע, התובעת גם לא היתה רשאית להשלים את הפרטים החסרים בשיק. מנהל התובעת, מר פארוק אברהים יוסף, העיד בבית המשפט כי הנתבע הוא זה שקנה את הסחורות מהתובעת והתחייב לשלם עבורה. משהועבר הטיפול בחוב לעו"ד חורי, הודיע הנתבע כי הוא אמור לגבות כסף משותפיו בחברת המלון ולכשיקבלו - יפרע את חובותיו לתובעת. הוא הסביר כי למטרה זו עליו להמציא לשותפיו את כל השיקים שמסר בשעתם לתובעת ולא כובדו. השיקים אכן הוחזרו לנתבע ובתמורה הוא חתם על מסמך שניסח עו"ד חורי ואף נתן שיק פתוח לבטחון, זה השיק נשוא התביעה. לאחר מכן נתן הנתבע שיקים על חשבון החוב המגיע, אך חלקם בלבד כובד. לכן ערך עו"ד חורי חשבון בדבר הסכומים המגיעים לתובעת, בניכוי סכומי השיקים שנפרעו עד אז, ומסר לתובעת את השיק. כתב הויתור הוא מסמך מהותי מתיק זה, ומטבע הדברים הוא שהוגש בידי הנתבע. מסמך זה חתום בידי יוסף שהוא אחד השותפים בפירמה התובעת, וחתי מתו מאושרת בידי עו"ד חורי. נאמר בו כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה מחברות המלון השונות לרבות מהנתבע אישית. השותף יוסף לא העיד בבית המשפט ואחיו פארוק לא ידע למסור פרטים רבים בשאלות החשובות והן: מי ומתי מילא את סכום השיק ועל סמך מה. עד אחר מטעם התובעת הוא מר מישל שומר, שהוא יועץ מס ומנהל חשבונות של התובעת. הוא סיפר על מטרת ההסדר שבאה לידי ביטוי בכתב הויתור הנ"ל. לטענתו, הנתבע הסביר כי עליו לרכז את כל חובות המלון כלפי הקיבוץ הארצי שהיה שותף בחברת המלון, ולאחר מכן הוא, הנתבע, ישלם לתובעת את כל המגיע לה, למרות כתב הויתור. יוצא מדבריו של העד כי כתב הויתור היה, למעשה, מסמך למראית עין, שבא להציג לשותפיו של הנתבע מצג מסוים, אשר בכל הנוגע ליחסים שבין התובעת לנתבע, לא היה אמיתי. מר שומר סיפר כי לאחר שנחתם כתב הויתור נתן הנתבע שיקים בסכום כולל של 000, 15ש"ח. מתוכם נפרע סכום של 000, 7ש"ח בלבד ובגין היתר, שהם שני שיקים בסכום של 000, 8ש"ח, הוגשה בקשה נפרדת לביצוע. באשר לנסיבות מילוי השיק נשוא כתב התביעה מספר מר שומר כי הוא מולא על ידיו אישית בשנת 1992זמן קצר לפני שהוצג לבנק, כנראה באוגוסט .1992עד למילויו בידי מר שומר, הוחזק השיק בידי עו"ד מועין חורי. לשם מילוי סכום השיק, ערך העד חשבון שהתיחס לכל קרן החשבוניות שהתובעת הוציאה עבור המלון עד ינואר 1987לרבות חיוב ריבית מינואר 1987עד אוקטובר 1987לפי % 4לחודש. המועד שנבחר לסיום חיוב הריבית - אוקטובר 1987- איננו מקרי, שהרי זהו זמן פרעונו של השיק כפי שרשום בו. העד מסכים כי לא ניכה מסכום החוב הכולל שהגיע לתובעת את סכומם של השיקים על סך 000, 15ש"ח שניתנו, כזכור, על חשבון החוב. עם מילוי השיק הוציא העד קבלה שתאריכה 19/08/92וסכומה 756, 27ש"ח ורשום בה שהתשלום בוצע בשיק נשוא התביעה. העיד בבית המשפט גם עו"ד מועין חורי. לדבריו התבקש על ידי התובעת לטפל בגביית חוב שהגיע מהנתבע. הנתבע ביקש ממנו להכין מסמך, הוא המסמך נ/ 3שצוטט לעיל, הכולל, כביכול, אישור על סילוק כל החובות המגיעים לתובעת מחברת המלון ומהנתבע. הנתבע הסביר לעו"ד חורי כי המסמך נחוץ לו כדי להציגו בפני שותפיו ובלעדיו לא יוכל לקבל כספים לתשלום אותו חוב עצמו. זמן מה לאחר חתימת נ/ 3(שהיתה כאמור ביום 21/07/87) קיבל עו"ד חורי מהנתבע את השיק נשוא התביעה. כשהוא קיבל אותו הוא היה על החלק, פרט לחתימה ולתאריך. משעברו מספר חודשים ונושא פרעון החוב לא הסתייע, החזיר עו"ד חורי לתובעת את כל המסמכים הרלוונטיים לרבות השיק. לטענתו הוא הודיע על כך לנתבע והלה לא התנגד להעברת השיק לידי התובעת. לטענת עו"ד חורי השיק נמסר לתובעת כבר בשנת .1990 לא נערך שום מסמך המסדיר את תנאי הנאמנות ביחס לשיק זה. עו"ד חורי לא יכול היה לומר האם השיק ניתן לביטחון או לפרעון, אך סיפר כי הנתבע אמר שהשיק נמסר על ידיו "כדי להרגיע את התובע". הוא מכחיש מכל וכל את טענת הנתבע כי היה עליו להחזיר את השיק נשוא התביעה לנתבע, מאחר שכביכול החוב שבגינו ניתן - סולק. מטעם הנתבע העיד הוא בלבד. גרסתו היא כי בתחילת שנת 1986החלו חברת המלון וחברות נוספות הקשורות איתו, לרכוש חומרי בנין אצל התובעת. החובות הללו סולקו תמיד בשיקים שלהם ואף פעם לא בשיקים פרטיים של השותפים. לטענתו, בחודש מרץ 1987, התקשרו אליו אנשי התובעת וטענו כי קיים חוב בסכום מסויים. הוא דן בענין עם השותף פארוק ובעקבות זה נתן לו שיק דחוי על סך 630, 14ש"ח, שזה היה סכום החוב באותה תקופה. לטענתו השיק ניתן מבלי לבדוק את החשבונות לגופם שכן הם לא היו תחת ידו של פארוק בעת הדיון, אולם לטענת פארוק סכום זה שיקף את מלוא החוב שהגיע לתובעת מחברות המלון. השיק כנראה לא כובד, שכן ביום 10/04/87שיגר עו"ד סעד, בא כח התובעת, מכתב התראה לשתי חברות המלון ולשותפים רקדזון והנתבע, ובו דרישה לסלק חוב בגין שיק על סך 630, 14ש"ח. למעשה, הדרישה באותו מכתב היא לשלם סכום של 000, 20ש"ח וזה "על סמך החשבוניות וחשבון מרשי וכן על סך השיק שניתן על חשבון החוב וחזר ולא כובד". השיק על סך 630, 14ש"ח, אבד כנראה, שכן הוא לא הוגש מעולם לביצוע. בחודש יולי 1987עלה צורך אצל הנתבע להסדיר את יחסיו עם שותפיו, ועל כן ביקש מהתובעת להכין לו אישור על כך. אנשי התובעת טענו כי קיים עדיין חוב בגין השיק על סך 630, 14ש"ח, שיק שכאמור אבד. הנתבע אמר שללא החזרת השיק לא יוכל לשלם דבר ודרש את מתן כתב הויתור. התובעת הפנתה אותו לעו"ד חורי, והוא מסר לעו"ד חורי נוסח של כתב ויתור שהוא מבקש שייחתם בידי התובעת. הוא טען בפני עו"ד חורי כי אם יתברר שהשיק על סך 630, 14ש"ח אכן לא נפרע, ואם אכן קיים חוב בגינו, הוא יפרע את החוב למרות כתב הויתור. זה היה הרקע לחתימת כתב הויתור. הנתבע ממשיך וטוען כי במקביל לכתב הויתור דרשו עו"ד חורי והתובעת שהנתבע ימסור שטר להבטחת פרעון השיק שבמחלוקת (630, 14ש"ח). השיק לביטחון לא נמסר במעמד חתימת כתב הויתור אלא כמה שבועות מאוחר יותר, וזהו השיק נשוא התביעה. הוא נושא תאריך 31/10/87, במגמה שעד תאריך זה יסכמו התובעת והנתבע את המחלוקת ביחס לשיק האבוד. הנתבע טוען כי סיכם במפורש עם עו"ד חורי כי השיק נמסר לידיו כנאמן ולבטחון בלבד וכי הלה לא ימסור אותו לתובעת עד שיברר את גורל השיק הראשון ובכל מקרה השיק לבטחון (נשוא התביעה) לא יהווה אמצעי לסילוק החוב, שכן החוב, אם יתברר שקיים, אמור להיות מסולק "בדרך אחרת". נעשו נסיונות לבדוק את החוב עם התובעת אך הם לא צלחו והתובעת לא המציאה מסמכים להוכחתו. בסוף 1987התקיימה ישיבה שבה חזרה וטענה התובעת כי איננה יכולה להוכיח את החוב. או-אז סוכם כי הנתבע ישלם סכום עגול של 000, 15ש"ח וזה לסילוק מלא וסופי של תביעות התובעת. במעמד זה נתן הנתבע שלושה שיקים בסכום כולל של 000, 15ש"ח, שיק אחד מתוכם על סך 000, 7ש"ח נפרע ושני השיקים על סך כולל של 000, 8ש"ח לא כובדו. אז נזכר הנתבע שבעצם הסכום של 000, 8ש"ח אינו מגיע לתובעת כיוון שהיא קיבלה משותפו של הנתבע (הקיבוץ הארצי) סכום של 000, 8ש"ח. למרות זאת התובעת הגישה את שני השיקים על סך 000, 8ש"ח לביצוע. הנתבע הגיש התנגדות שנתקבלה ולאחר מכן הושגה פשרה ביום 3/9/90לפיה ישלם הנתבע 000, 8ש"ח ובכך יסלק את החוב בגין שני השיקים. השיק נשוא התביעה עדיין לא הופעל באותה תקופה. והנה ביום 27/8/92שולח עו"ד בן חמו, בא כח התובעת, מכתב התראה לנתבע בגין השיק על סך 756, 27ש"ח זמן פרעונו 31/10/87, הוא השיק נשוא התביעה. במענה למכתב התראה זה, שולח עו"ד סקנדר, ב"כ הנתבע, מכתב מיום 21/9/92ובו הוא כותב כי "מרשך מחזיק בשני השיקים, נשוא מכתבך שלא כדין, במרמה ואין לו כל זכות קניינית להחזיק בהם". אין בו כל התיחסות לשיק נשוא התביעה ונראה שהמכתב, המדבר על שני שיקים (?) שגוי. הנתבע טוען כי עו"ד חורי לא היה רשאי למסור את השיק לתובעת וכי זו לא היתה רשאית להשלימו או להציגו לפרעון לבנק או להגישו לביצוע לבית המשפט. לחילופין, הוא טוען כי היה על התובע לנכות מסכום החוב את התשלום על סך 000, 15ש"ח ששולם על פי שלושת השיקים הנזכרים. למרות שלא זכה לערוך התחשבנות נאותה עם התובעת, יש בידי הנתבע מסמך שהוא ריכוז החוב המגיע לתובעת ממלון מצפה העמק, נכון ליום .7/2/87החוב על פי מסמך זה (נ/6) הוא 483, 23ש"ח ולאחר ניכוי תשלום על החשבון בסך 000, 4ש"ח נותרה יתרה של 483, 19ש"ח בלבד. לטענת הנתבע, אם נפחית מסכום זה סכום של 560, 4ש"ח שהוא סכום הריבית שהחשבון חוייב שלא כדין, נקבל סכום של 923, 14ש"ח, שהוא הסכום שעוגל כאמור ל-000, 15ש"ח כפי שתואר לעיל. יצויין כי בתצהיר ההתנגדות שהוגש ביום 28.12.89כנגד בקשת הביצוע של שני השיקים על סך 000, 8ש"ח הנ"ל, טוען הנתבע כי איננו חייב את הסכום של 000, 8ש"ח הנ"ל, מאחר והגיע ביום 21/7/87להסכם עם התובעת לפיו סולקו כל החובות המגיעים לה. אומנם תאריך חתימת כתב הויתור הוא לאחר זמן פרע ונם של שני השיקים הללו, אך הנתבע טוען כי הם נמסרו בתחילת שנת 1987לביטחון בלבד עד לברור החוב. לאחר מכן נערך מסמך הויתור כך שאין הוא חייב לשלם את סכומם. פרטתי לעיל בהרחבה את טענות הצדדים במטרה להראות כי מסקנתי, שגרסת הנתבע איננה ראויה לאמון, מבוססת על עובדות, מעשים ומחדלים שהתרחשו במשך תקופה של כמה וכמה שנים. הנתבע שטח את גרסתו בצורה שוטפת ורהוטה אולם לא הצליח להסתיר את המלאכותיות המובנית בה ואת הסתירות שבין גרסותיו השונות בעבר. גם בהליכים קודמים וגם בהליך זה, נקט הנתבע שיטה לפיה הוא מאלץ את העובדות להיות תואמות לגרסתו העכשווית. אך, משבאות הגרסאות השונות לידי עימות מתגלה ונחשף האילוץ. לא יכול להיות ספק כי כתב הויתור נ/ 3איננו אמיתי. ברור שביום חתימתו היה קיים חוב שהנתבע היה אחראי לו, בין אם מדובר בחוב בסך 630, 14ש"ח ובין אם מדובר בחוב גדול יותר. הנתבע מודה כי המסמך היה דרוש לו ביחסים שבינו ובין שותפיו, וכי הוא לא בא לסלק ב א מ ת את החוב הקיים כלפי התובעת. לכן אין לראות בו, לכשעצמו, בבחינת מסמך שהתובעת צריכה לנסות להתגבר עליו במטרה להשיג את מבוקשה. דברים אלה אומר הנתבע כיום בבית המשפט, אולם הם סותרים בתכלית את האמור בתצהיר ההתנגדות שלו בתיק שבפנינו. בסעיפים 13עד 15לתצהיר טוען הנתבע כי עם חתימת כתב הויתור סולקו התביעות נגדו והתובעת היתה אמורה להחזיר לה את כל השיקים על החלק שמסר לה. למקרא התצהיר ברור כי הנתבע מתכוון גם לשיק נשוא התביעה, אולם הגירסה העובדתית של הנתבע שונה. הוא מודה כי את השיק נשוא התביעה הפקיד בידי עו"ד חורי ל א ח ר שחתם על כתב הויתור. מכאן, שכתב הויתור לחוד, וחובת סילוק החוב לחוד. יוצא מכך שהתצהיר מבוסס על טענות לא נכונות, בלשון המעטה, טענות שנסתרו בעדות הנתבע עצמו. קושיה נוספת בגירסת הנתבע נוגעת לשאלת ההתחשבנות עם התובעת. גם כאן מציג הנתבע עמדה פתלתלה המנסה להתאים את עצמה מעת לעת לנסיבות המשתנות. בשעתו, סרב הנתבע לפרוע את השיק על סך 630, 14ש"ח עד שלא תוכיח לו התובעת כי אכן קיים חוב כזה. הייתי מכבד עמדה קפדנית זו אילו התמיד בה הנתבע. אך, לא עברו אלא כמה חודשים, והנה הנתבע מפקיד בידי עו"ד חורי את השיק נשוא התביעה כשהוא משוך על החלק. נשאלת השאלה: אם החוב היה אז, לכל היותר, 630, 14ש"ח, מדוע יפקיד הנתבע שיק על החלק ולא שיק בסכום זה? עצם הפקדת שיק על החלק מצביעה על כך שהחוב היה במחלוקת והיה בסכום הגבוה מהסכום המוזכר לעיל. אבל נניח לכך. זמן קצר לאחר מתן כתב הויתור, מוסר הנתבע שלושה שיקים בסכום כולל של 000, 15ש"ח. הנתבע טוען כי סכום זה מהווה עיגול של הסכום 630, 14ש"ח והשיקים ניתנו לסילוק סופי של חוב זה. אלא מה? השיקים על סך 000, 15ש"ח ניתנו ללא כל התחשבנות וללא בדיקת מסמכים. כיצד מתיישב הדבר עם הקפדתו היתרה של הנתבע, כמה חודשים בלבד קודם לכן, שלא לשלם דבר מבלי לבדוק את החשבונות לגופם? אין זאת אלא שעכשיו נוח לנתבע לטעון כי שילם 000, 15ש"ח לסילוק החוב, שכן טענה זו משרתת את טענתו האחרת כי בכך סולק החוב גם בגין השיק נשוא התביעה. אבל בהזדמנות אחרת היה נוח לנתבע לטעון את ההיפך: היה זה במסגרת ההליך על פי ת/ 6שהוא התנגדות לביצועם של שני השיקים על סך 000, 8ש"ח. הדבר היה בשנת 1989, כששיק הביטחון נשוא התביעה הנוכחית כלל לא עמד על הפרק, ויתכן שהנתבע חשב כי הוזנח או אבד. באותם ימים דרשה התובעת מהנתבע את פרעון השיקים על סך 000, 8ש"ח וכנגד זה היה עליו להילחם. הוא לא היסס אז לטעון כי השיקים על סך 000, 8ש"ח כלולים בשיקים שנמסרו לעו"ד חורי כשהם על החלק, וכי היה עליו להחזירם לידי הנתבע כנגד חתימת כתב הויתור. אז היה נוח לנתבע לטעון כי כתב הויתור ניתן לאחר מסירת השיקים על סך 000, 8ש"ח, והיום נוח לו לטעון שכתב הויתור נחתם לפני מתן השיקים הללו. התובעת נהנית מכמה וכמה חזקות ורשויות שיש לה בפקודת השטרות (נוסח חדש). סעיף 19לפקודה זו קובע: מסמך לא שלם או חתימה על-החלק (א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו. (ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה; ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה. אני מקבל את עדותו של מר שומר מטעם התובעת כי הוא זה שהשלים את השטר בשנת 1992לאחר שהתובעת קיבלה אותו מידי עו"ד חורי. הוא מילא בו את הסכום שהגיע לתובעת, לפי דעתו, אותה שעה. השגיאה היחידה שמצאתי במעשיה של התובעת היא אי ניכוי הסכום של 000, 15ש"ח שקיבלה מהנתבע בסמוך לאחר חתימת כתב הויתור. ואכן בא כוחה עו"ד בן חמו, מסכים בהגינותו שיש לנכות סכום זה מקרן החוב על פי השיק נשוא התביעה כך שהקרן תעמוד במקור על 756, 12ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31/10/87יחד עם הוצאות ושכר טרחת עו"ד. לכאורה, יש בפגם זה בהליך השלמה של השיק כדי להפקיע כליל את השטר. זו הלכה שנקבע מזמן לפיה - (דברי השופט אור בע"א 2688/91עודד רפפורט נ' מיכאל רוט ו- 3אח', תקדין-עליון, כרך 95(1), תשנ"ה/תשנ"ו- 1995עמ' 543). אלא, שאין לשמוע מפי הנתבע טענה כי השטר פגום בשל מילוי סכום שלא בהתאם להרשאה. הנתבע טוען בתצהיר ההתנגדות כי "לתובעת לא היתה הרשאה למלא את השיק". טענה זו אין בכוחה לסתור את החזקה שבסעיף 19הנ"ל מאחר והיא נטענת על דרך הסתם. במיוחד היא סתמית על רקע טענת הנתבע בתצהיר כי השיק ניתן לפני חתימת כתב הויתור, טענה שהוא עצמו חזר בו ממנה. טענת מילוי השיק בניגוד להרשאה אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי השיק ניתן לפני חתימת כתב הויתור. לא שמעתי מפי הנתבע טענה כי השיק מולא שלא במועד סביר. לאחר שעו"ד בן חמו הסכים לנכות את הסכום של 000, 15ש"ח מסכום החוב נראה לי כי נרפא הפגם שהיה בשטר. סעיף 29לפקודה קובע כי כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך. הנתבע יכול היה, אילו רצה, לנסות להפריך את נכונות טענת התובעת שהסכום שהגיע לה ממנו ביום מילוי השיק לא היה 756, 27ש"ח כפי שמילא מר שומר בשיק אלא סכום קטן יותר ההולם את החשבונות שבידו, ואולם הוא נמנע מלעשות כן ולא הבהיר מדוע. הוא הגיש במהלך הדיון מסמך מיום 7/2/87שסומן נ/ 6והקרוי חשבון כללי. מסמך זה נערך בידי התובעת ולפיו, החוב המגיע לתובעת עמד ביום 7.2.87על 483, 19ש"ח. הצגתו בשלב עדותו של הנתבע בלי לאפשר לעדי התובעת להתיחס אליו, מפחיתה במידה רבה ממשקלו כראיה ולכן אין בו כדי להתגבר על חזקת התמורה שבפקודת השטרות. אני דוחה את טענות הנתבע בנוגע לסכומים שיש להפחית מהחשבון. ואולם, מעיון בו עולה כי הוא תומך תמיכה של ממש בטענות התובעת: הוא מראה יתרה של 483, 19ש"ח בגין הרכישות לחודשים 9/86עד .1/87לפי ריבית בשיעור % 4לחודש בגין החדשים ינואר 1987עד אוקטובר 1987( 10חודשים) כ-% 40- מתקבל סכום של 270, 27ש"ח שהוא למעשה הסכום שמולא בשיק. לא שמע תי מפי הנתבע טענה כי ההסכם לא הסמיך את התובעת לחייבו בריבית פיגורים בשיעור % 4לחודש. השיק על סך 630, 14ש"ח הוא אחד מיני שיקים רבים כנראה שהנתבע או שותפיו מסרו לנתבעת במהלך עסקיהם איתה. מכתבו של עו"ד סעד מתיחס לשיק זה בלבד ולא ליתרת החוב. מכל מקום אין הוכחה ששיק זה נפרע וקשה להאמין שהיום לאחר יותר מעשר שנים יהיה מי שיוכל לעשות בו שימוש. הנתבע טוען כי לא נקשרה עיסקת יסוד בינו ובין התובעת. אינני מקבל טענה זו. התובעת טענה כל הזמן כי ההזמנות כולן או חלקן נעשו על ידי הנתבע אישית. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבע ועל כן ניתן לראות אותו כמי שנתן את השיק נשוא התביעה בגין עיסקת היסוד. גם אם נראה את השיק כשיק טובה הרי לפי סעיף 27המיטיב חב על פי השיק כלפי אוחז בעד ערך. לפי סעיף 27לפקודת השטרות (נוסח חדש) שטר טובה הוא - (ב) המיטיב חב על פי השטר כלפי אוחז בעד ערך, ואין נפקא מינה אם האוחז ידע בשעה שנטל את השטר שאין אותו צד אלא מיטיב ואם לאו". שטר טובה יכול שישמש לפרעון ויכול שישמש לבטחון, ועול ההוכחה בענין זה מוטל על המושך. בנקודה זו פועלת לחובתו חזקת המסירה שבסעיף 20(ג) לפקודת השטרות (ראה ע"א 623/88גולדברג נגד המשביר המרכזי, פ"ד מ"ד (2) 801). באשר לתוקפו של שיק כשטר בטחון הלכה מימים ימימה היא כי שטר בטחון הוא שטר לכל דבר, שפרעונו מותנה בתנאי. בע"א 205/87ס.מ.ל. סוכנות מרכזית נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ"ג, חלק רביעי, עמ' 680נאמר מפי הנשיא שמגר בעמ' 691- 692כי - בע"א 562/88אהרון בן אריה נגד יוסף סופר פ"ד מ"ה, חלק ראשון 647קובע השופט מלץ: באשר לטענה כי השיק הופקד בידי עו"ד חורי לביטחון ולא לפרעון הריני קובע כי השיק אכן היה לבטחון אולם בתנאי שהחוב יסולק על ידי הנתבע. אין להעלות על הדעת כי השיק היה אמור להיות מופקד לעולמי עד בידי עו"ד חורי והתובעת לא תזכה אלה לראותו ולא לעשות בו שימוש, שהרי לשם מה ניתן אם לא להבטחת הגביה ולהקלתה? אני מקבל את טענת עו"ד חורי כי משהוברר לו שהנתבע איננו עומד לסלק את החוב בתוך זמן סביר ואיננו מתכוון גם לעמוד על הקפו, בין השאר משום שיש בידיו מסמך המראה על ויתור כביכול, החליט למסור את השיק לתובעת על מנת שתעשה בו שימוש. גם פעולה זו היא בעיני ראויה והולמת את המוסכם בין הצדדים. מכל האמור לעיל הנני דוחה סופית את ההתנגדות ומרשה לתובעת להמשיך בהליכים בתיק הוצל"פ 3076/89טבריה. אם יש צורך בפסק דין פורמאלי לשם הגשתו לביצוע מאחר שתיק ההוצל"פ המקורי לא קיים - תנוסח פסיקתא בנפרד. התיקון היחיד שיעשה בחוב הוא הפחתתה של קרן החוב מ-756, 27ש"ח ל-756, 12ש"ח. מועד תחילת חישוב הפרשי הצמדה וריבית יהיה .31/10/87 אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת, בנוסף לשכר טרחה בהוצל"פ גם הוצאות המשפט הזה בסכום של 000, 15ש"ח נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום.שיקיםביצוע שטר