קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה בגין תאונת דרכים של קטין: התובעת ילידת 1985 הובאה ב- 24/5/90 לחדר מיון בבית החולים הממשלתי זיו בצפת. נמסר מפי מלוויה כי נפלה ונחבלה בראש, בפנים ובגפיים. אותרה "המטומה תת קרקפתית בצד ימין של הראש". לא איבדה הכרתה ולא הקיאה (ת/1). באותה עת לא היה במרכז הרפואי זיו עדיין מכשיר סי.טי. למחרת היום הועברה התובעת למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, על מנת לבצע בדיקת סי.טי. גם כאן נאמר בסיכום המחלה: "סיפור של חבלת ראש, נפילה מגובה" (ת/2). התובעת השתחררה מבית החולים ב-27/5/90. הרגשתה היתה טובה ובבדיקה הנירולוגית לא נתגלה ממצא. ב- 25/5/90 מסר סבה של הילדה, הודעה במשטרת התנועה בעכו ובה סיפר: "אתמול ישבתי במרפסת ביתי בכפר סאגור והסתכלתי לכיוון הכביש הגיעה מסחרית מסוג טנדר פג'ו מכיוון מזרח למערב ונהגה עצר ליד פתח הבית...להכנס לחצר בית ותוך כדי כך שהוא עומד הילדה בשם קרוליין רצה מתוך החצר לכביש מימין לשמאל ונתקלה בפינת החזית קדמית ימנית ונפלה על הכביש. ירדתי ועם הרכב העברתי אותה לבית הוריה פגשתי את אב הילדה שעלה ונסע עם הנהג לבי"ח בצפת. התאונה אירעה בשעה 30: 19 בערך היה אור יום רגיל. אני בטוח שהרכב היה בעצירה בזמן שנתקלה הילדה ועמד עד שהילדים ששיחקו במקום יפנו את הדרך על מנת שיכנס לתוך החצר". נהג הרכב נאסר רביד, אף הוא מהכפר סאגור מסר הודעה ב- 31/5/90 בהודעתו סיפר כי נהג בדרך פנימית, הבחין בילדים מתפרצים בריצה מחצר של בית פרטי. הנהג עצר את רכבו "עצירה מוחלטת, ותוך שאני בעצירה שמעתי מכה ברכב מצד ימין שלו הקדמי כאשר גם הילדים רצו מצד ימין שלי". הנהג ירד מהרכב והבחין בילדה שנפלה על הכביש, לאחר שרצה לדבריו, לחצר הבית ופגעה ברכב "שהיה כבר בעצירה". באותו יום בדק בוחן תנועה את המכונית מסוג טנדר פג'ו ולא מצא כל ממצא ברכב. ב- 26/6/96 נמסרה הודעה ותביעה על תאונת דרכים להפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ. בהודעה נאמר כי הילדה פגעה ברכב בצד ימין בהיותו בנסיעה מערבית לכפר. הנהג לא הודיע על התאונה בזמן: "לא ידעתי שחייב אני להודיע כי ההורים שלה לא רצו להתלונן ואני לא אשם". מהות הפגיעה תוארה בטופס ההודעה: "ראש לאחר שנפלה על הכביש" (נ/2). אביה של התובעת התקשר אל מנהל חדר המיון בבית חולים זיו פעמים מספר, הפציר בו לשנות את הכתוב בסיכום המחלה ת/ 1 ולציין כי הילדה נפגעה בתאונת דרכים ולא כתוצאה מנפילה. (פרוטוקול מה- 3/6/97עמוד 21). דר' אורן הסביר לאב את הקשיים הכרוכים בשינוי מסמך רשמי: "אבל כנראה שהוא עמד על כך ונדנד לי. מצאתי פתרון שחשבתי שגם לא יפגע במסמכים הקיימים וגם ירצה את האב בינתיים, לכן הוספתי בכתב יד את הכתוב ב-4/6". לדברי העד הודיע לו האב שהמידע אשר נמסר על ידי המשפחה בעת האשפוז, היה מוטעה. "דהיינו: לא היתה טעות ברישום שלנו אלא במתן האינפורמציה על ידי המשפחה". (עמ' 21 לפרוטוקול). לפי גירסת התובעת עמדה הסבתא ליד הילדה בחדר המיון. אין היא דוברת עברית. הסבתא העידה כי לא היתה במקום התאונה. פרטי האירוע נודעו לה מפי אנשים שסיפרו את שאירע: "כל האנשים שמעו וסיפרו לי אמרו לי שהילדה נפגעה ממכונית פג'ו של הנתבע" (עמ' 11 לפרוטוקול מ-1/9/96). עוד סיפרה הסבתא כי נכנסה לחדר המיון בעקבות הוריה של הילדה שהיו עימה: "שלושתנו היינו בתוך חדר המיון". הרופא שאל אותה מה אירע לילדה. "אני חושבת שהוא דיבר אלי עברית. אני עניתי לו בערבית. אינני יודעת אם הוא הבין. אמרתי לו שהילדה נפגעה על ידי מכונית. אני לא יודעת מה הוא כתב או לא כתב". בחקירה נגדית חזרה על דבריה כי הרופא דיבר עברית וכי ענתה לו בערבית. העדה סיפרה כי הורי הילדה עמדו בקרבתה וכי האם שחשה ברע, שכבה במיטה סמוכה למיטת הילדה והאב עמד לידה. הרופא ניגש אל הילדה ודיבר אל הסבתא. העדה נשאלה בדבר האפשרות שהתובעת נפלה ממרפסת הבית. היא שללה אפשרות זו ועמדה בכל תוקף על דבריה כי אין כלל מרפסת בבית הסבא: "אין מרפסת אפילו גדר אבנים אין" (עמ' 13 לפרוטוקול מה-1/9/96). ניכר היה כי הסבתא למדה היטב את הגירסה הרצויה לתובעת. הסב דאהר ראזק העיד לעומתה: "יש לי מרפסת. ישבתי במרפסת, כמטר ועשרים גובהה. ישב איתי בן אחותי עווידה אמין. קרוליין היתה אצלנו בבית הם גרים מעבר לכביש. היא יצאה בריצה לחצר...בשביל זה היא צריכה לחצות את הכביש...לפתע טנדר פג'ו הגיע מכיוון מזרח. כנראה שהוא הבחין בה ולא הצליח לעצור והיא נפלה אחורה אל הכביש. אני לא יודע אם הוא הבחין בה או לא אני יודע שהילדה רצה ונתקלה באוטו ונפלה אחורה על האספלט...המרחק בין המרפסת לבין הכביש כ- 10מטר, לא מדדתי". (עמודים 14- 13 לפרטוקול). לשאלה מה שלום הילדה עתה (כשש שנים לאחר התאונה) השיב: "ילדה רגילה". עוד העיד הסב כי הילדה היתה מחוסרת הכרה ונחשבה כמתה. עד נוסף אמין מזיא, אף הוא קרוב משפחה, סיפר כי ישב עם הסב במרפסת הבית וראה את התאונה. הילדה לפי דבריו "נפלה על הרכב". העד לא מסר עדות במשטרה. עדה נוספת סופיה דהאן, לא ראתה את התאונה אולם ידעה לספר כי התובעת "לא כל כך בסדר. היא לא שומעת ולא רואה טוב". ההודעה למשטרה בדבר התאונה נמסרה ב-31/5/90, כשבוע לאחר האירוע. ההודעה לחברת הביטוח נמסרה אף היא באיחור. קיימת סתירה בין ההודעה במשטרה לבין ההודעה להפניקס בע"מ. על פי ההודעה במשטרה היה הרכב בנסיעה בעת שהנהג שמע מכה "ומיד עצרתי ויצאתי מהמכונית" (נ/3/2) ואילו על פי האמור בהודעה להפניקס (נ/2/2) עצר הנהג ולאחר העצירה פגעה הילדה ברכב מצד ימין. מחד גיסא טוען הנהג כי לא ראה את הילדה כלל ומאידך הוא יודע לספר כי יצאה בריצה עם עוד ילדים מפתח חצר הבית. (נ/1/2). מטעם הנתבעת העידו הרופאים דר' אורן ודר' קסיס. דר' אורן היה מנהל מחלקה כירורגית בבית חולים הממשלתי זיו ומנהל המיון. הוא ציין ב- 4/6/90 בסיכום המחלה, בכתב ידו, לפי בקשת אביה של הילדה, את הדברים הבאים: "בשיחה טלפונית עם אבי הילדה הודיע לי האב כי הילדה לא נפלה אלא נפגעה בתאונת דרכים, כמו כן הודיע כי האינפורמציה שנמסרה על ידי בני המשפחה כאשר הביאו את הילדה היתה מוטעית. הערה זו נרשמת כאינפורמציה נוספת לתיק הרפואי ואינה באה לתקן את הרישום בו". דר' קסיס היה רופא תורן: "אני זוכר את המקרה הזה ספציפית, קודם הילדה היתה כל כך יפה ואי אפשר היה לשכוח אותה, ושנית השם קרוליין וסאלח קצת לא מתאים". (עמ' 25 לפרוטוקול מ- 3/6/97). עדותו עומדת בסתירה לעדות הסבתא בנושאים מרכזיים. כך העיד כי הילדה הובאה על ידי ההורים למיון ולא על ידי הסבתא וכי דיבר עם קרובי המשפחה בשפה הערבית ולא בשפה העברית, כפי שהעידה הסבתא. הסביר דר' קסיס: "כרופא מטפל היה חשוב לדעת אם הילדה נפלה מגובה או נחבלה בתאונת דרכים. מנגנון החבלה הוא המדריך אותי לבדיקת החולה. בנפילה מגובה בודקים בדיקה שונה מאשר בחבלה בתאונת דרכים". העד הדגיש: "לא המצאתי את המילים 'נפלה מגובה' הרי קיבלתי את הפרטים מהמלווים". כמו כן עמד על כך כי אילו נמסר המידע מפי הסבתא היה מציין זאת בבירור ולא היה כותב "מפי ההורים". "אני מציין מי ליווה את הקטין". דברי האב למנהל חדר המיון, כי נמסרה אינפורמציה שגויה מפי הסבתא, נסתרה על ידי עדות הסבתא שמסרה לדבריה, לרופא כי הילדה נפגעה בתאונת דרכים. עד כאן פרשת הראיות. דיון: עשיית משפט אינה מלאכה קלה. במיוחד קשה קביעת הממצאים העובדתיים, המתגבשים במהלך שמיעת העדים, התרשמות ישירה מהתנהגותם, בחינת אותות האמת ונסיון החיים של השופט היושב לדין. (סעיף 53לפקודת הראיות [נוסח חדש]). ניכר היה כי העדים מטעם התובעת העידו מצוות אנשים מלומדה, והעלו גירסה ששיננו היטב. יש מקום להסיק מסקנה ראייתית מהימנעות בעל דין להביא ראיה בעלת משקל, המצויה בשליטתו. הכלל גובש בפסיקה עניפה: "הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה... כלל זה הינו יפה הן במשפטים פליליים והן במשפטים האזרחיים" (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1) 450, בעמ' 457 וכן ע"א 50/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602-603, ע"א 2275/90לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח’, פ"ד מז(2) 605, 614 וכן י. קדמי, על הראיות - חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"א-1991, עמ' 917-922). לא הובאה עדות אובייקטיבית של מי שאינו קשור קשרי משפחה אל התובעת. התובעת עצמה שהיתה ילדה בת 5 בעת האירוע, לא העידה. העדים מסרו כי קבוצת ילדים חצתה בריצה את הדרך הפנימית: "היו שם ילדים בני שבע שמונה ועשר" (פרוטוקול מה- 1/9/96 עמ' 16). יש להניח כי כמה מהם יכלו להאיר את האירוע אך איש מהם לא הוזמן להעיד. עדויותיהם של הסב והסבתא אינן תואמות זו את זו. הגירסה שהעלה הנהג במשטרה ובבית המשפט תוכננה היטב על מנת למנוע אפשרות שהנהג יועמד לדין, על אף התאונה שבה היה מעורב כביכול. התלונה במשטרה לא הוגשה סמוך לאירוע. לא עלה בידי עדי התובעת להסביר מדוע מסרו ההורים לרופא בחדר המיון כי הילדה נפלה מגובה, כאשר לדבריהם היה מידע זה שגוי. על הטנדר לא נמצאו סימני תאונה והבדיקה של הבוחן בוצעה זמן רב לאחר האירוע הנטען. תיאור הילדה כשרויה באובדן הכרה, "חשבנו שהיא מתה", אינו מתאים לממצאים שנרשמו בסיכום המחלה "אין אובדן הכרה". כלל הוא כי אימרה ספונטנית בתגובה להתרחשות אירוע מרגש היא בעלת משקל רב שכן בשעת מצוקה ההתנהגות היא ספונטנית והדברים היוצאים מן הלב הם דברי אמת. בת.א (י-ם) 223/64 אפרייט נ' אבוטבול פס"מ נח'(10) נאמר: "כמו כן מלמד נסיון החיים שבהתרגש אסון או מאורע, המטיל באדם זעזוע נפשי או מתח עצבים, הוא מאבד זמנית את הפיקוח על דרכי מחשבתו ואת כושר התמרון הרגיל. הדברים הנאמרים על ידו ברגעים כאלה ראויים לאמון מיוחד". (ראו יעקב קדמי על הראיות, חלק ראשון, עמ' 304 וכן (661,. 660 coss on evidence, seventh edition. P). מכלול הנסיבות שעליהן הצבעתי מטה את כף המאזניים לחובת גירסת התובעת. גירסת הנתבעת כי הילדה נפלה ממרפסת, דהיינו מגובה של כמטר ועשרים (עדות הסב בעמ' 14 לפרוטוקול מה-1/9/96), מתקבלת על הדעת. הילדה הועברה לבית החולים במכונית שנזדמנה במקום בעת נפילתה, באותה שעה תואר האירוע תיאור של אמת. לא היה סיפק עדיין בידי ההורים והנהג לכלכל מעשיהם לאור מה שאירע. המצב השתנה מאוחר יותר. הרעיון להציג את שאירע כתאונת דרכים נולד סמוך לאחר האישפוז. האב עשה נסיונות חוזרים לשנות את הרישום בסיכום המחלה, אך הדברים שמסר לרופא התורן מעידים כי הילדה "נפלה מגובה". אין מקום לפקפק בנכונות הרישום "נפלה מגובה" וכי הפרטים נמסרו מפי ההורים, ולא מפי הסבתא כנטען. הממצאים הללו הם בעלי משקל ראייתי נכבד. אומנם במשפט אזרחי עסקינן ודי בכמות ראיות העולה כדי % 51 להרמת הנטל. במקרה זה לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל. התוצאה משמיטה את הבסיס העובדתי לטענה המשפטית כי נפילה או התקלות ברכב עומד, מהווה תאונת דרכים. לא הוכח קשר בין המכונית שנזדמנה לקרבת חצר הבית שבו שהתה התובעת לבין הפגיעה. הגירסה כי התובעת רצה ופגעה במכונית תוך כדי עצירה, או לאחר שזו נעצרה כליל (שתי הגירסאות הן של הנהג), אינה מתקבלת. לסיכום: ב- 1/12/93 הוסכם כי הדיון יפוצל ובראשית תידון השאלה האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך 000, 3 ש"ח צמוד כדין. תאונת דרכיםקטינים