האם יש קשר בין ויכוחים לבין התקף לב ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם יש קשר בין ויכוחים לבין התקף לב: .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט גוטמכר; נציגי הציבור: ה"ה מושקוביץ ורון; תב"ע מא/399-0) אשר דחה את עתירת המערער להכיר באוטם שריר הלב שפקד אותו ביום 17.3.1980 כתאונת עבודה. .2עובדות המקרה נקבעו על-ידי בית-הדין האזורי בהחלטתו מיום 26.2.1984 כלהלן: "א. התובע יליד שנת 1924הינו אחד מבין מקימי מפעל בשם 'ק.ש.ק.ו.' בע"מ בכרמיאל אותו הקים יחד עם שותף אחר בשם יהודה קראוס בשנת .1965התובע שימש במפעל כמהנדס ומנהל טכני ואילו שותפו מר קראוס טיפל בענייני אדמיניסטרציה והכספים. בשנת 1979נקלע המפעל לקשיים כספיים עקב צמצומי ההזמנות מהשוק המקומי וכתוצאה מכך נאלץ המפעל לפטר כשליש מעובדי הייצור והאחזקה. למרות מצב קשה זה המשיך המפעל לעבוד כאשר התובע ושותפו עושים ככל יכולתם להחזירו למצב תקין; ב. ביום 16.3.1980בשעות לפני הצהריים נכנס לחדרו של התובע שותפו מר קראוס והודיע לתובע כי הוא מרגיש חובה להביא לידיעתו את חומרת מצבו של המפעל כדי שלא יופתע אם תתרחשנה הפתעות בלתי-נעימות, וסיפר לו כי למפעל אין כספים כדי לפרוע את חובותיו לספקים ולפיכך הם חדלו לספק חומרי גלם, וכי אין למפעל כספים לשלם לעובדים את שכרם ולפיכך צפוי המפעל להשבתה, וכי צ'ק על סך 000, 105ל"י שניתן לביטוח לאומי על חשבון דמי ביטוח, ועוכב מספר פעמים על-ידם לפי בקשתו, הוצג לבסוף ביום 9.3.1980, אולם חולל מחמת העדר כיסוי, וכי חובו של המפעל למס הכנסה תפח עד למיליון וארבע מאות אלף ל"י ומשרד מס הכנסה מאיים לעקל את כל נכסי המפעל ולמוכרם; ג. הודעת מר קראוס כאמור בפסקה הקודמת גרמה לתובע התרגזות קשה ביותר והוא החל להטיח האשמות חריפות במר קראוס, והאשים אותו בניהול המפעל בצורה כושלת ורשלנית. כתוצאה מהאשמות אלה התפתח ביניהם ויכוח קולני מלווה בצעקות הדדיות שעוד הגבירו את רוגזו של התובע. כשהבחינו התובע ומר קראוס כי מספר עובדים של המפעל הבחינו בחילופי הדברים ביניהם, הם יצאו את המפעל, נסעו יחד לביתו של מר קראוס והמשיכו את הוויכוח ביניהם בביתו של מר קראוס אך ללא תוצאות; ד. בשעות הערב של יום 16.3.1980בהיות התובע עדיין מרוגז מהוויכוח שהיה לו עם מר קראוס, נסע לחיפה לבית הוריו של עמיהוד הרי (בחיפה) אשר שימש במפעל כמנהל הייצור, וסיפר לו על המצב של המפעל כפי שהובא לידיעתו על-ידי מר קראוס, והתאונן בפניו על התנהגותו של מר קראוס. בתום השיחה ביניהם חזר התובע לביתו כאשר מר הרי הנ"ל מלווה אותו לביתו מתור כוונה להרגיעו מהתרגזותו; ה. עקב ההתרגזות שהיתה לתובע במהלך הוויכוח עם שותפו, מר קראוס נדדה שנתו של התובע בלילה ולאחר שקם למחרת בבוקר להתכונן לנסוע למפעל החל לפתע להרגיש כאבים באזור החזה עם הקרנה לידו השמאלית. עקב כאבים אלה לא הלך לעבודה ולבקשתו הזעיקה אשתו רופא, וכשרופא זה בא לאחר שבדק אותו נתן לו מכתב הפניה לבית-החולים כרמל. עם מכתב זה הגיע לשם ואושפז מייד באותו בוקר ובמהלך האשפוז נקבע כי לקה באוטם שריר הלב". .3בית-הדין מינה את ד"ר עמיקם כיועץ-מומחה רפואי מטעמו, והציג בפניו את ארבע השאלות המקובלות בדבר סיווגו של המערער כסיכון אישי או נייטראלי, ובדבר השפעתם היחסית על בוא האוטם, של העבודה מזה ושל מצבו הבריאותי של המערער מזה. ג. ד"ר עמיקם סיווג את המערער כסיכון אישי על סמך האנמנזה שנרשמה מפיו, ולפיה החל לסבול מכאבים בחזה בחודש האחרון לפני הופעת ההתקף. אשר להשפעת הגורמים השונים, פרט המומחה בפסקה ד' של חוות-דעתו את תהליך התפתחותה רבת השנים של טרשת העורקים, אשר בסופו: "כאשר מרבית חלל העורק כבר נחסם - רק אז מתחילים להופיע הסימנים של כאבים בחזה. ואז התרגזות חריגה או מאמץ גופני חריג יכולים לגרום להשלמת התהליך ולסתימתו הסופית של העורק (בדרך לא ברורה עדיין). מכיוון שבשלב סופי זה, העורק כבר נחסם ברובו על-ידי התהליך האיטי שקשור בנטיותיו של החוזה, הרי שיש לייחס את מרבית האחריות לתהליך הממושך השייך לסיכונו האישי, ולא לשלב הסופי שאולי השפיע בעקבות ההתרגזות בעבודה (ההדגשות נוספו). .5בתשובה לשאלות בא-כוח המערער השיב ד"ר עמיקם (ב-29.6.1985), בין השאר, כי "תהליך טרשתי לא חייב להסתיים באוטם ואדם הסובל מטרשת יכול להגיע לגיל שיבה מבלי שיפתח אוטם שריר הלב" וכי האירועים בעבודה (התרגזות קשה ביותר, ויכוחים קולניים מלווים בצעקות ונדודי שינה) אכן "השפיעו על הופעת האוטם במועד בו הופיע" (שאלות 3ו-6). .6בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה הרפואי, ובמיוחד על דעתו שהאירוע בעבודה (ההתרגזות) השפיע הרבה פחות על בוא האוטם מנתוניו האישיים של המערער, דחה בית-הדין קמא את התביעה. .7עיקר טענותיו של בא-כוח המערער כוונו נגד סיווג מרשו כסיכון אישי על סמך פרט אנמנטי אודות הכאבים שפקדוהו בחודש שקדם למקרה. המומחה קבע שאוטם מתהווה בשלב משלבי ההתפתחות במחלת טרשת העורקי. אם כאלה פני הדברים, לעולם לא יכירו באוטם שריר הלב כתאונת עבודה. יתירה מזו: במקרה דנן לא הוכח שהמבוטח לקה בטרשת העורקים. אולם, הודה המומחה, גם חולה בטרשת העורקים יכול להגיע לשיבה טובה בלי אוטם (ראה סעיף 5דלעיל). .8בא-כוח המוסד הצביע על משקלה הרב של האנמנזה. לרופאים שטיפלו במערער בבית-החולים חשוב היה לדעת את המצב לאשורו, כדי לטפל בו כראוי, ולאותו פרט אנמנטי בוודאי שיוחסה חשיבות כחלק מהתמונה הכללית. אשר להתרגזות בעבודה, יש לראותה בפרופורציה נכונה על רקע העובדה, שהמצב הכלכלי במפעל היה קשה מזה שנה. יש לקבל את חוות-דעתו של המומחה הרפואי, כי בוא האוטם היה בלתי-נמנע. מכאן, שצדק בית-הדין קמא בפסיקתו. .9בשלב ההתייעצות נתן בית-הדין את דעתו לכך, שלא נמצא במערער אף אחד מסימני ההיכר האופיינים למי שחשוף לקבל אוטם שריר הלב, אלא סוג מסוים של תעוקת לב הידוע בשם "פרינצמטל", אשר המיוחד לו שהוא נותן אותותיו בעת מנוחה דווקא ולא בעת מאמץ או מתח. הוחלט למנות מומחה נוסף ולהפנות אליו את ארבע השאלות המקובלות במקרה של אוטם שריר הלב. .10בחוות-דעתו הארוכה והמפורטת הגיע פרופסור להמן למסקנה, שלא היה כל קשר בין האירועים בעבודה לבין בוא האוטם במועד שבא. משהובאה חוות-הדעת לידיעתם ולתגובתם של הצדדים עמד בא-כוח המערער מייד על כך, שהמומחה הנוסף בנה לעצמו מערכת עובדות "אוטונומית", בה חלק על הערכותיו וקביעותיו של בית-הדין קמא (ראה סעיף 2דלעיל). מבדיקת העניין עולה, כי אכן הפעם חרג פרופסור להמן מכללי "חלוקת העבודה" - המתחייבת בעניינים כגון דא - בין איש המשפט ואיש הרפואה, ועל בית-הדין להתעלם איפוא מחוות-הדעת הנ"ל. .11משנפסלה חוות-דעתו של פרופסור להמן, עמד על הפרק דבר מינויו של מומחה רפואי אחר, במקומו, אלא שבינתיים חלה התפתחות בפסיקה בעקבות דב"ע מו/139- 0[1], ומרכז הכובד עבר למבחן המאמץ המיוחד, מבחן הדורש התייחסות שונה לכלל חומר הראיות וראיה אחרת של הסיבתיות הרפואית לעומת הסיבתיות המשפטית. נוכח כך, אין עוד צורך לשנות מומחה-יועץ רפואי נוסף, ודי בחומר שבתיק כדי להכריע ולפסוק. .12ולעצם העניין נציין שוב, כי המערער חש את עצמו כל השנים בבריאות שלמה. כחודש לפני ה- 17.3.1980החל סובל, לסירוגין, מהתקפי כאב בקדמת החזה, במצב של מנוחה (תסמונת פרינצמטל). עם זאת המשיך בסדר יום שעד 16שעות עבודה ליום ותרגילי התעמלות יומיים (ראה האנמנזה הסיעודית). על הכף השניה עומדים ה"אירועים בעבודה". נתארם שוב בקצרה: ב- 16.3.1980התרגזות עזה הוציאה אותו כליל משלוותו הרגילה, הטחת האשמות וצעקות על שותפו. מפאת בושה לפני העובדים שהתאספו (מסתמא נדהמים) עוזבים המערער וקראוס את המפעל כדי להמשיך באין מפריע וביתר שאת את הריב בביתו של קראוס, המערער יוצא אחר-כך "תשוש וסחוט לחלוטין". בשעות הערב נוסע לפגוש בחיפה את מנהל הייצור כדי לשטוח לפניו את מצוקתו ותחושתו הרעה בן שיחו מלווה אותו אחר-כך לביתו בכרמיאל ונפרד ממנו "כשהוא (המערער) נראה חיוור ובמצב-רוח בלתי-רגיל", ליל נדודים. בבוקר הכאבים מחריפים. אשפוז. .13על עיקרי דעתו של ד"ר עמיקם נמסר בסעיפים 4, 5ו- 6דלעיל ונמצאנו למדים, שהאירועים בעבודה השפיעו על בוא האוטם במועד שבא; שאדם הלוקה בטרשת העורקים הכליליים יכול להגיע לגיל שיבה ללא אוטם וכי התרגזות חריגה יכולה להביא לסתימה מלאה של עורק כלילי - קרי לאוטם. .14עת היותו מודע לכך, שלמערער אונתה התרגשות חריגה, היתה דעתו של המומחה הרפואי, כי אותה התרגשות השפיעה הרבה פחות וכולי (ראה סעיף 39לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי)). בכך ביטא ד"ר עמיקם נאמנה את גישת איש הרפואה לעניין סיבתיות ויש לקבל את הדברים כנכונים ויציבים מבחינת הדיסציפלינה אותה הוא מייצג. לא כך העניין בעיני המשפטן. כבר בדב"ע לא/17- 0[2], תחם בית-הדין את התחום בין שדה המשפט ושדה הרפואה לעניין הסיבתיות (שם [2], י' 179-180, סעיף 3), וראוי להזכיר גם את ההלכה כי "חוות-הדעת של מומחה רפואי איננה סוף פסוק" (ע"א 810/81[3], בע' 482). .15משקובעים אנו, על סמך החומר שבתיק, כי תוך כדי ועקב העבודה נגרמה למערער התרגשות בלתי-רגילה והתרגשות זו גרמה לבוא האוטם במועד שבא, הרי שממילא ניתנה תשובה במסגרת סעיף 39סיפה, היינו לא הוכח כי השפעת העבודה על בוא האוטם היתה פחותה הרבה מהשפעת מצבו של המערער. .16הערעור נתקבל ברוב דעות. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט בשתי ערכאות בסך 400ש"ח בצירוף מע"מ. לדעת שניים מחברי המותב דין הערעור להידחות. משהחליט בית-הדין זה למנות מומחה מטעמו, עשה כן מן הטעם שסכר, שמן הדין לשמוע דעתו של רופא נוסף כסוגיה העיקרית, והיא - האם הוכח שהשפעת העבודה היתה פחותה הרבה על הופעת האוטם מנסיבות אחרות שבמערער. שעה שחרג המומחה הנוסף שמונה על-ידינו, פרופסור להמן, מכללי "חלוקת העבודה". בלשון פסק-דין הרוב, מן הדין היה למנות רופא מומחה נוסף שיחווה דעתו בסוגיה שבמחלוקת. סבורים אנו שהשאלה, מה תרם "הרבה פחות": האירוע בעבודה או הנתונים האישיים - היא שאלה מעורבת של חוק ושל משפט; על מנת שהמשפטן יוכל לפסוק בעניין - זקוק הוא לתשתית רפואית. כך היו הדברים בעבר, ולדעתנו לא השתנו בסוגיה זו בעקבות דב"ע מו/139- 0[1]]. שעה שחברינו הגיעו למסקנה, כי "די בחומר שבתיק כדי להכריע ולפסוק", אין לנו אלא מה שעינינו רואות וקוראות בחוות-הדעת היחידה אשר לפנינו, זאת של ד"ר עמיקם, ודעתו זאת של המומחה הרפואי חד-משמעית וברורה האירוע בעבודה (ההתרגזות) השפיע הרבה פחות על בוא האוטם מנתוניו האישיים של המערער. דעתו זאת של הרופא אינה נוגדת בהכרח את דעתו של המשפטן, והרי ד"ר עמיקם כותב בחוות-דעתו חד וחלק, "שיש לייחס את מרבית האחריות לתהליך הממושך השייך לסיכונו האישי, ולא לשלב הסופי שאולי השפיע בעקבות ההתרגזות בעבודה (ההדגשה הוספה). מטעם זה, לדעתנו, יש לדחות את הערעור לאור לשונה של הסיפה לסעיף 39לחוק הביטוח הלאומי.ויכוחהתקף לב / אוטם שריר הלבשאלות משפטיות