קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מינוי מרצה באוניברסיטה: הנשיא (גולדברג): .1המשיב (להלן - המרצה) הועסק כמרצה של המערערת (להלן - האוניברסיטה) על-פי כתבי מינוי. בראשון שבהם נאמר שהוא לתקופה של עד שלוש שנים מיום 1.10.1981ועד יום .30.9.1984 ביום 21.3.1984שלחה האוניברסיטה למרצה הודעת פיטורים אשר נומקה בסיבות תקציביות, ואשר היתה אמורה להיכנס לתוקפה בתום תקופת החוזה הראשון, אך בטרם חלף חודש מיום שנשלחה הודעת הפיטורים, קיבל המרצה כתב מינוי חדש, ובו נאמר כי הוחלט להאריך את מניויו לתקופה של שנה, מיום .1.10.1984 בתום התקופה המוארכת הופסקה העסקת המרצה על-ידי האוניברסיטה. להשלמת מסכת העובדות מן הראוי להוסיף כי באוניברסיטה נהוגה "חוקה אקדמית" אשר הצריך בה לענייננו, פרק "תקנון למינויים והעלאות באוניברסיטת חיפה" בפסקה ד' (מינוי לדרגת מרצה) אומר: " .4מרצה יוכל להתמנות לתקופה ראשונה של שלוש שנים. בתום תקופה זו ניתן להחליט על הארכת המינוי לשנתיים, על העלאה או על הפסקת עבודה. .5 הארכה לשנתיים נוספות תיעשה על סמך המלצת ראש החוג והדיקן. .6 דרגה זו אינה מקנה קביעות". .2המרצה פנה לבית-הדין האזורי בחיפה בתביעה להצהיר כי פיטוריו או הפסקת עבודתו בתום שנה בלבד מהארכת המינוי בטלים. כמו כן תבע המרצה סך של 000,390 דולר של ארצות הברית כפיצוי על הפרת הסכם. בד בבד עם תביעת המרצה הוגשה תביעה של ארגון הסגל האקדמי באוניברסיטת חיפה נגד אוניברסיטת חיפה (תב"ע מה/32-4), ובמהלך קביעת שלבי הדיון בבית-הדין האזורי הוסכם כי תביעה זו תבוא על סיפוקה בהכרעה שיפוטית בתביעת היחיד של המרצה. בית-הדין האזורי (השופט הראשי - כנפי; ונציגי צבור - ה"ה רפפורט וכפרי; תב"ע מה/1109-3) נתן פסק-דין חלקי בו הוצהר כי "הנתבעת (האוניברסיטה) הפרה את הסכם העבודה בינה לבין התובע (המרצה) בכך שהאריכה את המינוי של התובע לשנה אחת בלבד במקום שנתיים", ועל כך הערעור שלפנינו. .3לאחר שסיימו הצדדים את טיעוניהם לפנינו (ביום 10.11.1986) הוחלט לבקשת הצדדים לעכב את מתן פסק-הדין עד שאחד הצדדים יבקש את נתינתו. הצדדים שקטו על שמריהם עד שביום 4.11.1987ניתנה החלטה על-פיה יימחק הערעור מחוסר מעש, אלא אם אחד הצדדים יבקש בכתב מתן פסק-דין, - ואז מיהרו שני הצדדים וביקשו את נתינתו, מאחר שמגעים שקויימו בין הצדדים בינתיים למציאת פתרון למחלוקת מחוץ לכתלי בית-הדין לא נשאו פרי. .4אין חולק כי ה"חוקה האקדמית" היא "הסדר קיבוצי", במשמעות שניתנה לאותו מונח בשורה ארוכה של פסקי-דין של בית-דין זה, אולם הצדדים חלוקים בקשר לשניים: האחד - האם ההוראה שבחוקה היא "ברורה וחד משמעית" עד כי הפכה לחלק מחוזה העבודה האינדיבידואלי של כל מרצה, ואם כן - מה משמעות יש ליתן ל"מכתב ההארכה", ולעובדה שהמרצה פעל על-פיו ללא ערעור, ולמעשה לא מחה ולא ערער עליו, שעה שניתן לו. .5בית-הדין האזורי קבע כי החוקה "ברורה מעל ומעבר למושג מובן מאליו, ויש בה משום ודאות לכוונות הנתבעת" (האוניברסיטה); העובדה שכתב המינוי הראשון שהוצא למרצה (ואף למרצים אחרים, כעולה מחומר הראיות) בו נקבה האוניברסיטה במינוח "עד" - אינו סותר את לשון החוקה מאחר ש"אדם סביר יכול לפרשו כאומר שלא יותר משלוש שנים", ובהמשך: "אותו פירוש חל גם על הארכת המינוי לתקופה של שנתיים נוספות. לדעתנו, האפשרות שהיתה בידי הנתבעת בתום 3שנות עבודה, היתה, בהתאם לחוקה, להפסיק את עבודת התובע או להאריך את המינוי לשנתיים נוספות. משהאריכה הנתבעת את המינוי לשנה אחת בלבד הפרה בכך את הסכם העבודה שבינה לבין התובע". .6תמימי דעים אנו עם בית-הדין האזורי בכל הנוגע לחלק הראשון של מסקנתו, דהיינו כי האמור בחוקה, שהיא כאמור הסדר קיבוצי, הוא ברור וחד משמעי, ומשכך הדבר, יש לראות באמור "תנאי מכללא" בחוזה העבודה של כל מרצה. אף אם נראה במינוח אותו נקטה האוניברסיטה בכתבי המינוי ("עד שלוש שנים") אי-קיום הוראת החוקה, אין פירושו של דבר שהתנהגותה זו שללה את החד-משמעיות שבאמור. נוסיף ונציין כי האוניברסיטה תיקנה את חוקתה "בעקבות מקרהו של ד"ר שרר", ולאור התיקון נאמר כיום בחוקה כי כתבי המינוי הם "עד" שלוש שנים או שנתיים, לפי העניין. (סעיף 7בתצהיר פרופ' אריה גראבויס, יו"ר ועדת החוקה של האוניברסיטה). משינוי זה אין ללמוד דבר, יש ושינוי נוסח בא לשנות מהקיים, ויש שהוא בא "להסיר ספק", ואף אם האוניברסיטה סברה בתום לב כי מלכתחילה היתה רשאית למנות מרצים לתקופה של "עד" שלוש שנים או שנתיים, אין הדבר מעלה או מוריד לענייננו. .7נותרה השאלה אם אכן הפרה האוניברסיטה את ה"תנאי מכללא" שבינה לבין המרצה, שעה שהאריכה את חוזה העסקתו לשנה אחת בלבד. נראה לנו כי הדרך הנכונה לבדוק את הסוגיה שונה מזאת בה הלך בית-הדין האזורי. לפנינו "תנאי מכללא" מחד גיסא (מכוח ההסדר הקיבוצי) ו"תנאי מפורש" מאידך גיסא (הסכם ההארכה), והשאלה היא איזה מהשניים גובר. דרך נוספת לבחינת השאלה היא, האם "תנאי מכללא" שמקורו בהסדר קיבוצי ניתן לוויתור וזאת בשונה מתנאי מפורש בהסכם קיבוצי אשר אינו ניתן לוויתור (סעיף 20לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, להלן - חוק הסכמים קיבוציים). .8בין אם נבחן את הסוגיה בדרך הראשונה, דהיינו - "תנאי מכללא" מול "תנאי מפורש"; ובין בדרך השניה, דהיינו - ויתור על התנאי מכללא, נגיע, לאור העובדות שתפורטנה בהמשך, לאותה מסקנה, והיא כי כתב המינוי לשנה הנוספת עדיף על התנאי שבחוקה, ואין לראות "הפרה" של החוקה, כמשמעות הדיבור בדיני החוזים, באותה הארכה. .9תחילה לעניין ה"תנאי המפורש" לעומת ה"תנאי מכללא" דין הוא כי תנאי מפורש גובר על תנאי מכללא, ורשאים צדדים להסכם לכרות הסכם בו תהא הוראה מוסכמת מפורשת הנוגדת הוראתו של תנאי מכללא. ומהו החוזה החדש? מספר חודשים לפני שנתיים "החוזה" הראשון (כתב המינוי לתקופה של שלוש שנים) נכרת הסכם חדש בין הצדדים, והוא חוזה להעסקה לתקופה של שנה נוספת. היתה הצעה של האוניברסיטה (מכתב המינוי) והיה קיבול - עבודה בפועל מכוח אותו כתב מינוי, וזאת ללא כל מחאה, הסתייגות או התנאה. "למותר לציין, שאין כל דבר שימנע את הצדדים לחוזה, שזה עתה בא לסיומו, לכרות ביניהם חוזה חדש. לשם כך נדרש כי יקויימו התנאים הרגילים לשכלולו של חוזה עבודה, כגון הצעה וקיבול. החוזה החדש יכול שיהא דומה ביותר בתוכנו לחוזה הישן, ויכול שיחולו בו שינויים, הכל כפי שהוסכם כדין בין הצדדים. החוזה החדש, יכול שייכרת במפורש ויכול שישתמע מתוך הנסיבות" (בג"צ 239/83[1], בע' 215, מפי השופט ברק). המקרה שלפנינו שונה תכלית שינוי מזה שנדון בבג"צ 239/83הנ"ל [1], (אשר פסק-הדין בו ניתן שעה שהערעור היה תלוי ועומד בבית דין זה) מן הטעם שבמקרה שלפנינו אין מדובר בביטול חד-צדדי של הוראה בהסדר קיבוצי, שהפכה תנאי מכללא בחוזה העבודה האישי, אלא בעריכת הסכם חדש, לאחר שתם תוקפו של הסכם קודם, שעה שעומדות זו מול זו הוראה מוסכמת בהסכם האישי מול "תנאי מכללא" באותה סוגיה מכוח הסדר קיבוצי. כאן, למעשה, עמד המרצה בפני האפשרות - לסיים את חוזה העבודה המקורי, תוך ניתוק יחסי עובד-מעביד עם האוניברסיטה, או להמשיך את אותם יחסים מכוח חוזה עבודה חדש, שתנאי מתנאיו (תקופת העבודה) שונה מהתנאי מכללא שבחוקה האקדמית (השווה דב"ע מו/29-2, עיריית תל-אביב - מוטס, לא פורסם). .10טען המרצה כי כתב המינוי אינו מהווה את חוזה העבודה האישי בין הצדדים (סעיף 2(א) לעיקרי הטיעון). בסיכומיו בבית-הדין האזורי טען כי כתב המינוי הוא חלק מהתקנון האקדמי וכפוף לו. טענה זאת אין לקבל. כתב המינוי נשוא דיוננו הוא מסמך העומד בפני עצמו, ולא תמצא בו כל הפניה מפורשת או משתמעת לתקנון. דבר זה בולט במיוחד אם משווים כתב מינוי זה לקודמו. כתב המינוי הראשון ("עד שלוש שנים") מיום 4.10.1981נחתם על-ידי הרקטור של האוניברסיטה ועל-ידי הנשיא ונאמר בו כי "מינוי זה כפוף לתקנות האוניברסיטה ונוהגיה כפי שישונו מזמן לזמן", בעוד כתב המינוי השני חתום על ידי ראש מחלקת כוח אדם ולא תמצא בו, כאמור, כל הפניה או התייחסות ל"תקנות האוניברסיטה". אולם אף אם היתה בו הפניה כאמור, או שניתן לראות במכתב השני את המשכו של המכתב הראשון, מכוונים הדברים לתנאים שבתקנון האוניברסיטה שלא פורטו במפורש בכתב המינוי, וזאת על מנת שלא יהיה צורך למנות אחד לאחד את תנאי ההעסקה של המרצה, הן בתחום האקדמי והן בתחומים אחרים. .11ניתן להגיע לתוצאה זהה בדרך אחרת והיא - ויתור מפורש על ההוראות שבהסכם מכללא מכוח ה"חוקה האקדמית" בדבר הארכת מינוי לשנתיים. תנאי בהסכם קיבוצי אינו ניתן לוויתור - וזאת מכוח הוראת חוק מפורשת, הרי היא ההוראה שבסעיף 20לחוק הסכמים קיבוציים; לא כן הוראה שבהסדר קיבוצי. זאת ניתנת לוויתור. אם התמלאו התנאים שבדיני החוזים, ו"הדברעולה מההבדל הבסיסי שבין זכות לעובד כפרט הקמה מהסכם קיבוצי, לבין זכות הקמה מהסדר קיבוצי בלבד" (דב"ע לז/26- 2[2], בע' 107). על ה"ויתור" נלמד במקרה דנא לפחות משני אלה: הראשון: המרצה קיבל את "מכתב ההארכה" בו נאמר מפורשות כי ההארכה היא לשנה בלבד וכי "האוניברסיטה תהיה זכאית לבטל מינוי זה ו/או לשנות הקפו בסוף כל שנה אקדמית, וזאת בהודעה מוקדמת של שישה חודשים", והוא לא מחה והועסק מכוח אוחו כתב מינוי. השני - המרצה ראה עצמו כמועסק מכוח כתב המינוי השני, ולא מכוח החוקה האקדמית - זאת אנו למדים ממכתבו ליו"ר ועדת החוקה של האוניברסיטה מיום 2.4.1985, שעה שקיבל את המכתב על אי-הארכת תקופת העסקתו, ובה ערער על ההחלטה ומחה על הרכב הוועדה שדנה בעניינו, מבלי שיאזכר כלל את הסעיף בחוקה, הדן בהארכת ההעסקה בשנתיים, אף כי הסתמך על סעיף אחר בחוקה. על כך שהמרצה ידע על הודאת החוקה - אין חולק, והוא מודה בכך מפורשות בסעיף 16לתצהירו לבית-הדין. .12אם תאמר כי את החוקה האקדמית יש לקרוא כמקשה אחת, וכל עוד לא בוטלה או שונתה כדין - לא ניתן למנות מרצה לתקופה שתפחת מזאת הקבועה בה, נשיב שלושה אלה: האחד - לא תמצא בחוקה הודאה האוסרת על התקשרות בין האוניברסיטה לבין מרצה כל שהוא, שלא בהתאם לתנאים שנקבעו בחוקה; השני - ההוראה שבסעיף 22לחוק ההסכמים הקיבוציים הקובעת עדיפות להוראה שלטובת העובד, מקום בו קיימות הוראות שונות בחוזה אישי ובהסכם קיבוצי יפה אך ורק להסכם קיבוצי ואינה חלה על הסדר קיבוצי, ויכולים עובד ומעביד להסכים על כל שינוי בחוזה העבודה שביניהם (בן ישראל, הסדרים קיבוציים, עיוני משפט יב, 457, 511) [4]; והשלישי - קריאת החוקה בשלמות מחייבת כיבוד ההוראה בסעיף 4(ג) לחוקה על-פיה ועדת החוקה "תדון ותחליט בערעורים על חוקיות החלטות בכל הגופים האקדמים באוניברסיטה, שיובאו לפניה", וזאת אכן דנה בערעורו של המרצה ודחתה אותו (תצהיר פרופ' גראבויס); אמנם הערעור היה בסוגיית אי-חידוש ההעסקה (סעיף 10לעיל), אולם עצם אי-הזקקותו של המרצה לוועדת חוקה, בסוגיית תקפות המינוי לשנה, שעה שקיבל את אותו מינוי ושעה שערער על אי-הארכתו, משמיטה את הקרקע מהזקקותו להכרעת בית-הדין בהסתמך על אותה חוקה. .13לא נעלמה מעינינו טענת המרצה, בעיקרי הטיעון ולפנינו, על-פיה "הנושא של מהות כתב המינוי, האם הוא לכשעצמו מהווה חוזה עבודה של המשיב לא עמד כלל בגדר הפלוגתות המוסכמות שבין הצדדים כפי שנקבע בבית-הדין קמא, והם הועלו לראשונה בסיכומה של המערערת בפני בית-הדין קמא" (סעיף 4א). העובדה שניתן למרצה כתב מינוי לשנה בלבד לא היתה שנויה במחלוקת, ובית-הדין התבקש להכריע, בין היתר בשאלה "מה המשמעות לעובדה המוסכמת כי התובע לא הגיב לכתבי המינוי שקיבל" (פרטיכל יום 7.4.1986), וזאת לאחר שעוד קודם לכן (פרוטוקול מיום 18.11.1985) נקבע כי: "הפלוגתות בדיון המפוצל הן: .2 לעניין הסכם עבודה ישמע בית-הדין ראיות וטענות בדבר השאלה האם בנוסף למסמכים נוצר הסכם בדרך של התנהגות". הצדדים ויתרו על הבאת איות, וסיכמו פרשתם על סמך החומר שבתיק בלבד. בכתב התביעה יש לציין עובדות בלבד (תקנה 7(4) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי-דין), התשכ"ט-1969), בעוד שבכתב הגנה "כל טענת עובדה בכתב התביעה שלא הוכחשה בכתב ההגנה במפורש או מכללא או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה" (תקנה 24לתקנות הנ"ל), ואשר לניסוח הפלוגתות - הרי הקובע בסופו של דבר אינו ניסוח הפלוגתה, אלא מה עמד לדיון למעשה, כתבי הטענות וחומר הראיות (דב"ע לז/44- 3[3]), כך שרשאית היתה האוניברסיטה להעלות בטיעוניה בבית-הדין האזורי את משמעותו המשפטית של כתב המינוי השני, אשר עובדת נתינתו, תוכנו והתנהגות המרצה על-פיו היו מוסכמים. נוסיף כי בתשובת המרצה לסיכומי האוניברסיטה בבית-הדין האזורי, מציין אמנם המרצה (סעיף 8) כי הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים, אך אינו מוחה על כך, ומתמודד באריכות עם הטענה לגופה כי כתב המינוי השני יצר חוזה עבודה חדש, העומד בפני עצמו, בין הצדדים. .14מכל האמור עולה כי דינו של הערעור להתקבל, ואנו קובעים כי האוניברסיטה לא הפרה הסכם עם המרצה. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.השכלה גבוההאוניברסיטה