ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני מחייב כי בית המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון שלפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. ראו ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי; ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון; א' הרנון דיני ראיות (כרך א) בעמ' 132. עם זאת, עיקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין. אכן, בית המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת, אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסויימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור" (רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 577 (2001) - בית המשפט ציטט בהסכמה את פסק-דין ששון, המוזכר לעיל) (וראה גם עו"ד משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה ב' 1566 (מהדורה 15 (2007)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת ראיה חדשה: 1. בפני ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת אירית מני-גור) בת"א 2670/05 מיום 4.5.09, שעניינו תביעה כספית שהגישה המערערת כנגד המשיב. רקע 2. בשלהי שנת 1998 ביקש המשיב, חקלאי במקצועו, לשתול זרעי-עגבנייה ושומר, על-מנת לגדלם ולשווקם לצורכי-תעשייה (להלן: "הפרוייקט"). לשם כך יצר קשר עם המערערת, אשר הינה חברה בע"מ לשיווק זרעים ושתילים, ממנה הזמין את מבוקשו. לצורך ניהול הפרוייקט, הקים המשיב, ביום 30.12.98, חברה בשם גוטי חקלאות בע"מ (להלן: "החברה"), 3. השתילים נשוא הזמנה מס' 343, סופקו למשיב במספר משלוחים במהלך חודש ינואר 1999, ותעודות המשלוח הוצאו על שמו. בגין ביצוע ההזמנה ואספקת השתילים, הנפיקה המערערת את חשבונית מס' 17 מיום 31.1.99, על-סך 189,395 ₪ - על שמו של המשיב; לדברי המשיב, החשבונית הוצאה בטעות על שמו, לכן פנה למר מוריס עמר, מנהלה של המערערת, בבקשה להוציא חשבונית אחרת תחתיה על-שם החברה, שכן היא זו שהתקשרה בעסקה. בקשתו התקבלה, ותחת חשבונית מס' 17 הונפקה חשבונית מס' 40, מיום 2.2.99, על-סך 135,954 ₪ - על-שם החברה, והיא כוללת אך ורק את זרעי העגבניה ולא את זרעי השומר. המערערת טענה, כי חשבונית מס' 40 הונפקה על-שם החברה, לאור בקשת המשיב מטעמי תכנון מס, ואולם המשיב עצמו ולא החברה הוא הצד אשר התקשר בעסקה. 4. השיקים שמסרה החברה בגין העסקה חוללו באי-פירעון, וגם מאמציה של המערערת לגבות את הכספים באמצעות ההוצאה לפועל עלו בתוהו. ביום 27.1.03 ביטלה המערערת את חשבונית מס' 40 על-ידי חשבונית זיכוי מס' 9, והוציאה חשבונית מס' 3, חדשה, על-שם המשיב, בשוליה הודפסה ההערה: "ח-ן 40 מיום 2/2/99 עברה מגוטי חקלאות לחדד יצחק". 5. אלה הנסיבות אשר עמדו בבסיס התביעה שהגישה המערערת נגד המשיב בבית-משפט קמא. פסק-דינו של בית-משפט קמא 6. בבית-משפט קמא שורש המחלוקת בין הצדדים נגע לזהות בעל החוב, אשר לטענת המערערת הינו המשיב, ולטענת המשיב הינה החברה. 7. בית-משפט קמא סבר, כי "סמיכות הזמנים של הוצאת חשבונית חדשה ע"ש הנתבע בשנת 2003, ומיצוי ההליכים בהוצל"פ נגד החברה מבלי להיפרע מהחברה, היא הנותנת כי יש קשר אמיץ בין שני האירועים, שאחרת לא ניתן להסביר מדוע נעשה "סדר" בהנהח"ש של התובעת רק בשנת 2003" (עמ' 3 לפסק הדין). המערערת לא הביאה לעדות את רואה החשבון מטעמה על-מנת לברר כיצד נתגלתה אותה 'תקלה' בהנהלת החשבונות, ובית-משפט קמא זקף זאת לחובתה. 8. יתרה מכך, בית-משפט קמא סבר כי "אין היגיון בהזמנת הסחורה אישית שעה שמדובר בפרוייקט שהיתה אמורה לנהל החברה. הוצאה זו של רכישת השתילים הינה הוצאה מוכרת, ואם מתעתד הנתבע להרוויח מאותו פרוייקט שתכנן, יש להניח שהיה רוצה לקזז את הוצאות רכישת השתילים. לו היתה ההזמנה נעשית על שמו אישית, לא יכלה החברה להזדכות מול רשויות המס בהוצאה זו. סמיכות הזמנים של הקמת החברה, הזמנת הסחורה, מועד קבלת הסחורה, ומועד הוצאת החשבוניות ע"ש הנתבע, היא המחזקת את גרסת הנתבע כי מלכתחילה ההזמנה נעשתה בשם החברה ועבור החברה, ולפיכך אף הסכימה התובעת להוציא חשבונית מתוקנת ע"ש החברה ב-2.2.99" (עמ' 4 לפסק הדין). 9. הוצאת חשבונית מס' 40 מנוגדת לכאורה לנהלי החברה, לפיהם "תנאי בל יעבור לקבלת הזמנה מחברה בע"מ זו ערבות אישית של המזמין, של בעל החברה. ללא ערבות אישית מעולם לא ניתנו שתילים לחברה בע"מ" (עדותו של מר עמר, בעמ' 7 לפרוטוקול). אלא שבית-משפט קמא סבר, כי העובדה שבמקרה דנן המערערת פעלה אחרת, מעידה על-כך "שמר עמר השתכנע כי הוצאה חשבונית בטעות על שם חדד, ומר עמר קיבל את בקשתו להוציא חשבונית על שם החברה כי הבין שהחברה היא זו שהזמינה את הסחורה והתמורה אף ניתנה על ידה באמצעות שיקים, שכאמור בסופו של יום לא נפרעו" (עמ' 6 לפסק הדין). 10. זאת ועוד, המערערת שבה וטענה כי המשיב (ולא החברה) הוא שהזמין את הסחורה נשוא התובענה, ולראיה - הוא אף חתם בשמו על ההזמנה. ואולם, הזמנה מס' 343 לא צורפה מלכתחילה כראיה, אלא רק בתום פרשת הראיות התבקש צירופה. בית-משפט קמא סבר, כי מאחר ומדובר במסמך שנוגע ללב לבו של המשפט, מן הראוי היה שיצורף מבעוד מועד על-מנת לאפשר לבא-כוח המשיב לחקור עליו את המערערת, לפיכך דחה את הבקשה. בפסק-דינו אף הוסיף, כי בכל אופן "גם בהזמנה זו לא היה כדי להושיע את התובעת. קורה לא אחת כי הזמנה נעשית ע"י אדם פרטי, ואולם חשבונית המס מוצאת ע"ש חברה. המסמך הקובע הינו חשבונית המס המופנית לגורם שמתחייב לשלם בעבור התמורה שהתקבלה ... חשבונית המס היא המעידה מי הגורם החייב, לא בכדי בשנת 2003 זיכתה התובעת את החברה וחייבה את הנתבע אישית" (עמ' 5 לפסק הדין). 11. לא זו אף זו, מר עמר טען בעדותו כי "נפגשנו מס' פעמים עם חדד יצחק לגבי התשלום, וסוכם על ידי מר גיטלין וגם על ידי מר חדד יצחק, שחדד יצחק הוא זה שמחויב בתשלום ולכן חדד יצחק התחייב שלוש ארבע פעמים בפגישות שהוא משלם באופן אישי את כל השתילים ..." (עמ' 5 לפרוטוקול). מר גיטלין היה המדריך החקלאי אשר ליווה את הפרוייקט, קישר בין הצדדים והיה עד למו"מ שהתנהל ביניהם. אי-הבאתו לעדות, נזקפה אף היא לחובתה של המערערת. 12. לאור האמור, קבע בית-משפט קמא כי אין כל יריבות אישית בין המערערת לבין המשיב בגין העסקה נשוא התובענה, לפיכך הורה על דחייתה וחייב את המערערת בהוצאות בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. המערערת לא השלימה עם התוצאה, מכאן הערעור שבפני. הערעור 13. בהודעת ערעור ארוכה (17 עמודים! כאשר פסק-דין בן 6 עמודים בלבד) ומפורטת, תקפה המערערת את פסק הדין וטענה, כי הוא מוטעה מיסודו. לא מצאתי לנכון לפרט ולמנות את כל נימוקי הערעור והטענות המועלות בו. אתייחס אליהם בהמשך הדיון לגופם של אותם נימוקים שנכון יהיה לדון בהם. יחד עם זאת, אציין בקצרה את שני ראשי הערעור המרכזיים: ראש אחד - הטענה לפיה מועד כריתת ההסכם בין המערערת לבין המשיב הינו המועד בו נחתמה הזמנה 343, מועד הקודם להקמת החברה! עניין המאשש את טענת המערערת בנוגע למיהות הצדדים שהתקשרו בעסקה. לטענת המערערת, שגה בית-משפט קמא עת לא התיר הצגת ראיה זו, אולם עתה, כאשר המשיב עצמו צירף את העתק ההזמנה לתגובתו בבש"א 11148/09 שעניינה בקשה לצירוף ראייה בערכאת הערעור, הוא ממילא מנוע מלהתנגד עוד לצירופה. ראש שני - הטענה כי בית-משפט קמא התעלם מסעיף 14(ב) בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") הקובע, כי "משנתאגדה החברה רשאית היא לאשר את הפעולה, ובלבד שהאישור אינו נוגד את הפעולה לפי מהותה, תנאיה או נסיבות הענין; אישרה החברה את הפעולה - תחייב פעולת היזם את החברה וגם את היזם, יחד ולחוד, ותזכה רק את החברה". כך, על-אף שלא הובאו ראיות שהיתה כוונה מראש להקים חברה בע"מ, ובניגוד לסעיף 14 לחוק החברות, הוסרה אחריות היזם והתאיינו ההתחייבויות החוזיות שהמשיב לקח על עצמו, תוך העמדת המערערת אל מול שוקת שבורה בדמות חברה חדלת-פירעון שהוקמה בדיעבד. לאור האמור, התבקש בית המשפט לקבל את הערעור. 14. המשיב תומך בפסק-דינו של בית-משפט קמא, מנימוקיו. לשיטתו, מסקנתו של בית-משפט קמא מבוססת כדבעי, נימוקיו פורטו בהרחבה ומושתתים על ממצאים עובדתיים, ובכלל זה מהימנות עדים, כך שלטענתו אין מקום להתערב בקביעותיו. לאור האמור, התבקש בית המשפט לדחות את הערעור. דיון 15. בהמשך להחלטתי מיום 7.1.10, ובטרם אעבור לדיון בערעור לגופו, אתייחס לבקשה לצירוף ראיה בערעור. למעשה, בקשה זו אינה רלוונטית, שהרי המערערת ביקשה להגיש את הראיה בבית-משפט קמא, והחלטת בית המשפט שסירב לבקשה - היא אחד הנושאים של הערעור. אם היה מקום לקבל את המסמך כראיה בבית-משפט קמא, ממילא אורה כך. 16. הכלל הוא, כי ניהולו התקין של הדיון, הן כלפי בית המשפט והן כלפי הצד שכנגד, מחייב שמירה על מסגרת סדרי הדין. ניהול תקין של ההליך המשפטי הוא אינטרס ציבורי מובהק. כאשר דן בזה העניין, אמר כב' השופט (כתוארו אז) ד"ר מישאל חשין בע"א 570/90 רוזין נגד בן-נון, פ"ד מו (3) 738, 742 את הדברים הבאים: "אומנם כך הוא: דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור להגישן ב'חבילה אחת' - כך ולא בתפזורת, זעיר פה זעיר שם." זה הכלל, אך לעתים מתעורר הצורך לחרוג הימנו, על-פי קריטריונים שנקבעו בחיקוק או בפסיקה. 17. הזמנה 343 לא צורפה על-ידי המערערת לכתב התביעה (הלאקוני מאד). נאמר בו, שהמשיב הזמין סחורה אצל המערערת "בכל הזמנים הרלוונטיים", אך לא צויינו מועדי ההזמנות או מועד ההזמנה הרלוונטית. לאור טענת ההגנה של המשיב, כי מעולם לא הזמין סחורה מהמערערת, ו"אם ביצע הנתבע הזמנות אצל התובעת, הרי שהדבר נעשה בשם ומטעם חברת גוטי חקלאות בע"מ אשר הנתבע היה מנהל בה" - ברור כי למועד ההזמנה הרלוונטית חשיבות רבה. משום מה, המערערת לא טרחה להגיש כתב-תשובה לפי תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בו יכלה להתייחס לטענת ההגנה. כתב-תשובה התחייב במקרה זה. נראה לי, שבבדיקה פשוטה ברשם החברות ובמסמכי הנהלת החשבונות של המערערת, ניתן היה לגלות כי הזמנה 343 נעשתה לפני הקמת החברה (על המשמעות של עובדה זו, בהמשך). 18. במהלך עדותו של מנהל המערערת, שאל בית-משפט קמא את בא-כוח המערערת "איפה הזמנה 343" (עמ' 7 שורה 14). נראה, שבית המשפט הבין את הרלוונטיות, אף שבפרוטוקול הוא לא הוזכר במפורש. יתכן שבית המשפט שאל זאת על-סמך עיון בחשבונית מס' 17 מיום 31.1.99 (מוצג ב' בתצהיר עדותו הראשית של מנהל המערערת), המציין את הזמנה 343 כבסיס לעיסקה. בית המשפט לא קיבל תשובה עניינית מבא-כוח המערערת, אך מנהל המערערת, שעמד על דוכן העדים, השיב כי "יכול להיות" שהיא אבדה אצל עו"ד והוא יכול להתקשר "וישלחו לכאן את הזמנה 343". 19. יומיים לאחר ישיבת ההוכחות, הגישה המערערת בקשה לאפשר את צירוף הזמנה 343 לתיק בית המשפט. לטעמי, ההנמקה לבקשה מוטעית, בלשון המעטה: הואיל ובית המשפט שאל את בא-כוח המערער איפה הזמנה 343, "חובתו של עורך הדין לנקוט כלפי בית המשפט בגילוי מלא ... הרי שמתבקש כי הזמנה 343 לגביה נשאל הח"מ, תצורף לתיק". אין בבקשה אף מילה על החשיבות והרלוונטיות של המסמך לנושאים השנויים במחלוקת, ושום הסבר עובדתי על הסיבות בגינן לא הוגש המסמך במועדו, שלא לדבר על היעדר תצהיר לאימות העובדות. 20. בית-משפט קמא דחה את הבקשה, בקובעו כי המסמך הוא "לב לבו של המשפט. מן הראוי היה שהזמנה זו תצורף מבעוד מועד על-מנת לאפשר לב"כ הנתבע לחקור את התובע על הזמנה זו". קשה לבוא בטרוניה כלפי בית-משפט קמא, על שלא נעתר לבקשה, כפי שנומקה ונוסחה. 21. אולם, במבט הכולל, והמרוחק משהו, של ערכאת הערעור, לאור מכלול הראיות והתוצאה הסופית, אני מוצא לנכון להתערב בהחלטה ולהורות על קבלתה של הזמנה 343 כראיה. הנימוקים הם כדלקמן: א. כתב התביעה הוגש בגין אי-תשלום חשבונית מס' 17, מיום 31.1.99. בחשבונית זו מצויינת בהדפסה במקור הזמנה 343. המשמעות היא לכאורה, שהסחורה נושא חשבונית 17, הוזמנה בהזמנה 343. ב. הרלוונטיות של הזמנה 343 (להלן: "ההזמנה" או "המסמך") למערערת היא קריטית, לאור טענת ההגנה של המשיב. המשיב טען חד-משמעית, וחזר על-כך, כי "מעולם" לא רכש סחורות מהמערערת וכי "אני אישית מעולם לא הייתי לקוח של התובעת, מעולם לא הזמנתי אצלה שתילים או כל סחורה אחרת ... אם ובמידה (? - ז' ה') שביצעתי הזמנות אצל התובעת, הרי שהדבר נעשה בשם חברת גוטי ... אשר הייתי מנהל בה ... פעולותי השונות במסגרת החברה, ובכללן הזמנותי מהתובעת ... נעשו על ידי כאורגן של החברה ומכוח פעילותי כמנהל החברה" (תצהיר עדות ראשית). אם הסחורה הוזמנה כחמישה שבועות לפני רישום החברה, היא סותרת חזיתית את גירסתו זו של המשיב. חברה קיימת רק מעת התאגדותה ורק מאז היא בעלת אישיות משפטית (סעיפים 2, 3. והגדרת "חברה" בסעיף 1 - חוק החברות). לכן, המשיב לא יכול היה לפעול כאורגן של החברה במועד הנקוב בהזמנה 343, ולא יכול לחייב חברה שטרם נוסדה, אלא בכפוף להוראות החוק. פעולותיו של יזם (ראה הגדרת "יזם" בסעיף 1 בחוק) מוסדרות בחלק שני, פרק ראשון, סימן ה', סעיפים 12 עד 14 בחוק החברות. המשיב לא טען ולא הוכיח כי המערערת ידעה בעת ההזמנה "על קיומה של היזמות" (סעיף 12). כל שאמר בנידון הוא ש"אני רצתי בשם החברה" (עמ' 13 לפרוטוקול). לא נטען ולא הוכח שהמערערת היתה שותפה ל"ריצתו" הסובייקטיבית הזו. הוא גם לא טען ולא הוכיח כי החברה, לאחר שקמה ונוסדה, אישרה את הפעולה במועד ובתנאים הנקובים בסעיפים הנזכרים. אם המערערת לא ידעה על היזמות, רשאית המערערת, בכל מקרה, לראות במשיב-היזם את בעל דברה (סעיף 14). בית-משפט קמא לא התייחס להוראות הסעיפים הנזכרים, ולפיכך טעה בקביעותיו ומסקנותיו ברישא של סעיף 3 בפסק הדין. ג. הזמנה 343 מיום 25.11.98, חשבונית מס' 17 מיום 31.1.99, וכל תעודות המשלוח מ- 11.1.99, 12.1.99, 17.1.99, 20.1.99, 24.1.99, 25.1.99 ו- 28.1.99 - הוצאו על שמו של המשיב, ולא של החברה. עובדה זו מחזקת את האמור לעיל ואף תומכת בגירסתו של מנהל המערערת, כי "ההזמנה במקור בוצעה בשם חדד יצחק כאדם פרטי ... ולא על שם חברה" (עמ' 5 לפרוטוקול), וכי לאחר הוצאת החשבונית, ביקש המשיב, מסיבותיו שלו, להחליף את החשבונית לשם החברה (תצהיר עדות ראשית). ד. הבקשה להגשת הזמנה 343 הוגשה יומיים בלבד לאחר ישיבת ההוכחות וזמן רב לפני המועד שנקבע להגשת הסיכומים. קבלתה, אפילו אם שני העדים היחידים - מנהל התובעת והמשיב - היו עולים שנית על דוכן העדים הצריכה, להערכתי, ישיבה קצרה בלבד, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב (ואף בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל בזבוז הזמן השיפוטי שהוא משאב ציבורי). אבל, לאור החשיבות הרבה של המסמך למערערת, בהתחשב בקו ההגנה של המשיב, שיקול הצדק הצדיק את ההיענות לבקשה: "הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך, גם כאשר קורית תקלה או כי בעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט, הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול מהותי וממשי, ולא רק אי-נוחות נוהלית לבעל-דין אחר ... אי-נוחות מסוג זה ניתנת, בדרך כלל, לתיקון בצורה נאותה, בלי לקפח את עניינו של אף אחד מבעלי הדין ... על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות ... להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק" (ע"א 189/66 עזיז ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477 (1966)) (להלן: "פס"ד ששון"). אמנם התרחקנו מעט מהגישה שהובעה בפסק הדין הנ"ל לטובת גישה מאוזנת יותר הנותנת משקל רב יותר ליעילות הדיון, שהוא אינטרס ציבורי משמעותי, ולחסכון במשאב הציבורי של "זמן בית המשפט", אך גם כיום המטרה של עשיית משפט צדק ובירור האמת מאפשר קבלת ראיה באיחור: "ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון שלפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. ראו ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי; ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון; א' הרנון דיני ראיות (כרך א) בעמ' 132. עם זאת, עיקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין. אכן, בית המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת, אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסויימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור" (רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 577 (2001) - בית המשפט ציטט בהסכמה את פסק-דין ששון, המוזכר לעיל) (וראה גם עו"ד משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה ב' 1566 (מהדורה 15 (2007)). 22. התלבטתי אם להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, אולם הגעתי למסקנה כי הדבר מיותר, לאור קו ההגנה של המשיב. המשיב גם לא כפר בחיוב, בחוב ובסכום הנתבע, אלא טען כי האחריות היא של החברה ולא שלו. 23. אשר-על-כן ובסיכומו של דבר, אני מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא ומחייב את המשיב לשלם למערערת את סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד יום התשלום בפועל. לאור מחדלי המערערת, הדיוניים והראייתיים, איני מזכה אותה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. הערבות תוחזר למערערת. הגשת ראיותראיות חדשות