קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת מחלת נפש עקב תאונת דרכים: 1. זוהי תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. התובע - ועל כך אין ולא היתה מחלוקת - נפגע בגופו ביום 16.11.88, בארוע שהינו בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק האמור. שני מומחים רפואיים מונו ע"י בית המשפט לקביעת קיומה ודרגתה של נכות לתובע עקב התאונה: מומחה בתחום הנוירולוגי (פרופ' גרושקביץ), שקבע שבתחום הנוירולוגי לא נותרה לתובע נכות צמיתה כלשהיא, ומומחה פסיכיאטרי (ד"ר פייר-דן אנוך), שקבע אף הוא כי לתובע לא נגרמה נכות פסיכיאטרית כלשהיא עקב התאונה. התובע טען - ועודנו טוען - כי מאז התאונה חדל למעשה מלתפקד וכי לקה במחלת-נפש קשה עקב התאונה. 2. המומחה ד"ר אנוך נחקר ארוכות ע"י ב"כ התובע, בישיבה שייחדתי לצורך כך. בחקירתו הנגדית חזר המומחה על חוות-דעתו ולא חזר בו ממנה. יש להדגיש, כי המומחה היה בדעה שהתובע מתחזה ומעמיד פנים. התובע לא ביקש לחקור את הנוירולוג ולא העלה בסיכומיו כל טענה נגד חוות-דעתו. 3. לדעתי, אין יסוד לטענות התובע כלפי ד"ר אנוך וכלפי חוות-דעתו. הטענה לפיה כעס ד"ר אנוך על התובע (משום שלא התייצב לבדיקה ולא טרח להודיע על כך) ולכן התייחס בחוסר-אמון לתלונותיו, היא טענה קלושה ואף פחות מכך. זה איננו הבסיס למסקנת ד"ר אנוך כי מדובר בהתחזות וכי התאונה לא גרמה לנכות נפשית אצל התובע. ד"ר אנוך פירט באריכות, בחוות דעתו וכן בחקירתו הנגדית, את הממצאים שהעלה ואשר אינם מתאימים לתסמונת פוסט- טראומטית אשר התובע טוען לקיומה. לא מצאתי שדברים אינם סבירים או אינם ראויים לאמון, כפי שלא מצאתי כל פגם במומחיותו לכשעצמה. 4. ב"כ התובע ניסה, בישיבה האחרונה שבה נשלמה שמיעת הראיות ונשמעו סיכומים בע"פ (ביום 28.1.99), להביא לידיעתי דבר אשפוזו של התובע במרכז רפואי לבריאות הנפש ואת העובדה כי באותו אשפוז (או אשפוזים) אובחן התובע כסובל ממחלת נפש. לדעתי אין בכך ולא כלום. גם בחוו"ד המומחה ד"ר אנוך צויין במפורש כי הוצגו בפניו מסמכים המעידים על כך שהתובע פנה לטיפול בתחום בריאות הנפש, ואף אושפז כמה פעמים במרכזים לבריאות הנפש עוד לפני מועד כתיבת חוות-הדעת. לפיכך אין כל חידוש בעובדה שגם אח"כ אושפז התובע במרכז או במרכזים כאלה. לא שמעתי גם מפי ב"כ התובע כי בידיו מסמך כלשהוא שבו מגיע מומחה לפסיכיאטריה, במסגרת כלשהיא, לאבחנה לפיה סובל התובע מתסמונת פוסט-טראומטית או למסקנה אחרת שלפיה יש קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי של התובע. אפילו אם טעה ד"ר אנוך כאשר סבר שהתובע מתחזה, עדיין לא הוכח אפילו לכאורה כי התאונה היא שגרמה לפגיעה נפשית כלשהיא לתובע. בלא הוכחה כזו, אין למעשה חשיבות לשאלה אם התובע אינו סובל ממחלת נפש כלשהיא כפי שסבור ד"ר אנוך, או שמא הוא סובל ממחלת נפש. 5. בסיכומיו ביקש עוד ב"כ התובע כי אקבע ממצאים בשאלת הנכות הרפואית גם על סמך התרשמותי הישירה מעדותו של התובע אשר העיד בפניי באותו יום בו הושמעו הסיכומים (28.1.99). מובן שבית משפט אינו רשאי ואינו יכול לקבוע ממצא בדבר נכות רפואית, שיעורה וקיומה, על סמך התרשמות ישירה שלו ובניגוד לחוות דעת מומחה רפואי מטעם בית המשפט אשר לא נמצא שיש להתעלם מחוות דעתו. יחד עם זאת נראה שבמקרה מיוחד זה עיקר טענת התובע היא שטעה המומחה הרפואי מטעם בית המשפט עת קבע שהתובע מתחזה בעת שנבדק על ידו. כיוון שלבית משפט יש כלים ומיומנות כלליים לקבוע מהימנות של עד, אינני יכול להמנע מלהעיר כי התרשמותי מהתובע זהה לחלוטין להתרשמות המומחה. לדעתי התובע לא העיד אמת בפניי ועשה כן ביודעין. העובדה שבחלק מהמקרים שקריו היו שקופים עד כדי כך שפרקליטו המלומד ניסה דווקא, בתושייה לא מבוטלת מצידו, לטעון כי התובע התנהג באופן מובהק בניגוד לאינטרס שלו עצמו על דוכן העדים ומכך ניסה גם להסיק שהדבר מעיד על קיומה של בעיה נפשית, אין בה כדי לסייע לתובע. לדעתי התובע הסתבך בשקריו וזו היתה דרכו לנסות להחלץ מכך. כל דבר שהתובע רצה לומר בעדותו משום שחשב שיועיל לו, הוא מצא דרך לומר שוב ושוב. רק כאשר הגיע לנושאים שלא היה לו נוח להשיב עליהם, העדיף להתנהג כאילו שיפוטו לקוי ומצבו הנפשי מעורער ולהשיב תשובות מופרכות בגלוי. לצורך הדוגמה בלבד אציין כמה נקודות בולטות בעניין שקריו של התובע בפניי. כך למשל טען התובע כי יש לו שלושה ילדים וכי לא נולד לו ילד כלשהוא לאחר התאונה נשוא התביעה. טענה זו מתיישבת גם עם דבריו בפני מומחה בית המשפט כאילו מאז התאונה אין הוא מסוגל לקיים יחסי אישות כלל. יחד עם זאת מפי פרקליטו במהלך עדותו של התובע בפניי שמעתי לפחות שישה שמות של ילדים של התובע אותם הקריא פרקליטו מתעודת הזיהוי של התובע. לחלוטין לא יתכן שהתובע אינו זוכר שיש לו שישה ילדים לפחות ולא שלושה. בקדם המשפט מיום 18.3.98 התייצב התובע אישית. באולם נכחה אז גם רעייתו ועימה ילד שהיה כבן 4. שאלתי אז מחוץ לפרוטוקול של מי הילד והתשובה היתה כי הוא ילדו של התובע. אין מה להוסיף בענין זה. עוד טען התובע בעדותו כי הגיע לבית המשפט ביום שמיעת ההוכחות בעזרת חבר שהסיע אותו מביתו לבית המשפט. אף שאישר שאותו חבר יושב מאחוריו בעת מתן העדות, טען שאינו זוכר כלל את שמו. לנוכח העובדה שהוא זכר היטב לספר כמה מצבו קשה מאז התאונה אינני יכול להאמין שהוא אינו זוכר את שמו של האדם שהסיע אותו לבית המשפט, שהוא עצמו תאר כחבר או כידיד ואשר ישב באותו רגע עצמו ספסל אחד מאחוריו. זה נראה לי נסיון מלאכותי ליצור תמונה של אדם שדעתו משובשת. התובע גם אמר בעדותו כי לא עבד כלל מאז התאונה. טענה זו סותרת ישירות את נוסח כתב התביעה עצמו וכן את דברי התובע לרופא מטפל כפי שנרשמו בתעודת הרופא נ/ 2 מיום .24.10.89 כאשר נחקר על כך נתן תשובות סותרות. תחילה אמר שלא אמר לרופא כי הוא סובל מסחרחורת לאחר שהוא עולה על פיגום (יוזכר שנ/ 2 נערך כ- 11 חודשים לאחר התאונה נשוא תביעה זו). לאחר מכן שינה טעמו ואישר כי היתה לו סחרחורת אם עלה על פיגום (ראה עמ' 55, שורות 18 עד 22). מובן שהתובע אינו עולה על פיגום סתם כך אלא לצורכי עבודה (התובע עבד כטייח לפני התאונה), ומכאן כי עבד לאחר התאונה. לפיכך גם ככל שמדובר בהתרשמותי האישית, מסקנתי החד משמעית היא שהתובע לא דיבר אמת גם בפניי ולא ניתן לתת אמון בגרסתו הן לגבי מצבו הנפשי, הן לגבי הקשר בין מצב כזה לבין התאונה נשוא תביעה זו, והן לגבי מרכיבי הנזק השונים הנתבעים בתיק זה. 6. התוצאה המצטברת של כל האמור לעיל היא כי לתובע לא נגרמה נכות רפואית צמיתה כלשהיא בגין התאונה נשוא תביעה זו. 7. על פי נ/1, התובע לא אושפז כלל בעקבות התאונה אלא הועבר לחדר המיון בבית החולים מאיר בכפר-סבא, נבדק ושוחרר. הומלץ לו על 3 ימי מנוחה ועל המשך מעקב ע"י רופא מטפל תוך הנחייה לפנות למיון אם יחול שינוי במצבו. מסתבר שאין כל ראייה או טענה כי התובע חזר אי פעם לחדר מיון בגין פגיעתו בתאונה, ואף אין ראיות על המשך מעקב רופא מטפל למעט נ/ 2 שמועדו מואחר בכ- 11 חודשים מיום התאונה. יחד עם זאת מתוכן נ/ 2 עולה כי אכן התובע היה בטיפולו ובמעקבו של הרופא שערך את נ/ 2 עד מתן תעודה רפואית אחרונה עד יום .24.3.89 תוכן הרישומים הרפואיים וכן תעודות המחלה הנזכרות בנ/ 21 לא הובאו כראיות. הוכחת הנזק היא עניינו של התובע. נכון שהנכות הרפואית הצמיתה נקבעת ע"י מומחה מטעם בית המשפט, אולם עדיין יש צורך במקרים רבים ובתיק זה בכללם להציג במסגרת הראיות תעודות מחלה ורישומים רפואיים הן כדי לנסות להוכיח את הטענה שמומחיי בית המשפט או מי מהם טעו והן כדי להוכיח הפסדי שכר בעבר. הדבר לא נעשה ויפעל לחובת התובע. יחד עם זאת לא אתעלם מכך שדווקא הנתבע, כאשר הציג את נ/2, לימד בעקיפין על כך שלתובע אושרה חופשת מחלה עד שלהי מרץ 89. 8. נזקים מיוחדים אחרים כלשהם לא הוכחו. נזק מיוחד טעון הוכחה מפורטת ונטל הוכחתו על התובע, ומשלא עמד בו בדרך כלשהיא אין ברירה אלא להמנע מלפסוק סכום כלשהו בגין נזקים מיוחדים אחרים. כמו כן לאור הקביעה בדבר העדר נכות רפואית צמיתה ולנוכח האמור בנ/ 1 ובנ/ 2 נראה כי לא רק שהתובע לא נזקק לעזרה של צד ג' המזכה בפצוי בגין העבר (והצורך בעזרה כזאת, עצם קבלתה ועלותה או שוויה אף הם טעונים הוכחה אשר לא הובאה), אלא גם אין מקום לפסוק סכום כלשהו בגין עזרת צד ג' בעתיד. לאור הקביעה בדבר העדר נכות צמיתה כלשהי כתוצאה מהתאונה אין מקום גם לפסוק סכום כלשהו בגין הפסדי כושר השתכרות עתידיים. אומנם בפסיקה הוכרו מצבים מיוחדים בהם גם בהעדר נכות רפואית צמיתה כלשהי מוכחת פגיעה בכושר ההשתכרות העתידי המזכה בפיצוי גלובלי, אולם המקרה שבפניי אינו יכול להכלל במסגרת חריג מצומצם זה לאחר שגם מומחה בית המשפט וגם בית המשפט עצמו הגיעו למסקנה שהתובע משקר לגבי מצבו. 9. במהלך שמיעת הראיות התברר במפתיע כי ככל הנראה התאונה נשוא תביעה זו היתה גם תאונת עבודה. מתברר שהתובע נפגע עת נסע לכיוון ביתו ברכבו של מי שהיה מעסיקו בתום שעות העבודה. המעסיק (ע.ה. 1) לא יכול היה לומר בבטחון בעדותו האם התובע עבד אצלו באותו יום או שמא נסע עימו חזרה ממקום העבודה בו עבד קודם לכן יחד עם אותו מעסיק כדי לקחת משם חפצים אישיים שלו. התובע עצמו אישר, לאחר היסוס ארוך אותו מצאתי לנכון לציין באופן מיוחד בפרוטוקול (ר' עמ' 54, שורה לפני אחרונה) כי עבד אצל עד הגנה 1אותו זיהה. התמונה המצטברת הכוללת היא שסביר יותר שהתובע נפגע בדרכו מעבודתו חזרה הביתה, ולפיכך על בסיס מאזן הסתברויות אני קובע שמדובר בתאונת עבודה. כתוצאה מכך זכאי התובע לקבל כספים מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה ובגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. אם לא מימש זכות זו, עדיין זכאים הנתבעים לניכוי רעיוני של כל התקבולים הצפויים שהתובע היה זכאי להם מהמל"ל. על פי הדין, משלם המל"ל כעקרון 75אחוז מאובדן השכר בפועל בגין חופשות מחלה מאושרות לנפגע בתאונות עבודה. לפיכך זכאי התובע במסגרת הליך זה לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר בשיעור של 25 אחוז בלבד מהם בתיק זה. 10. אשר לכאב וסבל, הרי מכח החוק איני יכול לפסוק לתובע יותר מאשר 10 אחוזים מהסכום המקסימלי הקבוע בחוק לאחר שקבעתי כי לא נגרמה לו נכות צמיתה כלשהי ולאחר שלא אושפז עקב התאונה. לנוכח חוסר אמינותו המובהק של התובע בפניי אינני מוצא לנכון לפסוק את מלוא 10 האחוזים האמורים ואפסוק פחות מכך, כולל בהתחשב בטיבה הקל באופן אובייקטיבי של הפגיעה כמשתקף מנ/1. 11. הנתבעת 2 נשאה בתיק זה בהוצאות כבדות ביותר בקשר למומחים הרפואיים שמונו בו. נכון שלא תמיד העובדה שמומחה רפואי מגיע למסקנה של העדר נכות רפואית צמיתה מצדיקה, בפני עצמה, מסקנה של הטלת עלות הבדיקה וחוות הדעת על התובע. נראה לי שקנה המידה הנכון והראוי בשאלה על מי צריך לחול הנטל הסופי של עלות הבדיקות וחוות הדעת הינו, האם בדיעבד מסתבר שהיתה הצדקה אובייקטיבית למינוי. אשר למומחה בתחום הפסיכיאטרי התוצאה מכל מה שכבר כתבתי בתיק זה בהקשר לנכות הפסיכיאטרית הינה כי לדעתי לא היתה כל הצדקה מלכתחילה למנות מומחה בתחום זה. לפיכך כל הסכומים ששולמו ע"י הנתבעת 2בגין הבדיקה, חוות הדעת והעדות של המומחה בתחום הפסיכיאטרי הם סכומים שעל התובע לשאת בהם, ויש לקזז אותם מכל סכום שיפסק לתובע. 12. סיכומם של הדברים הינו כדלהלן: א. בגין כאב וסבל אני פוסק לזכות התובע סכום גלובלי של 000, 7 ש"ח בערכים של יום מתן פסק דין זה. ב. בגין אובדן שכר בעבר לתקופה שמיום התאונה ועד יום 24.3.89 (אשר כפי שעולה מנ/ 2 הוא היום האחרון של חופשת המחלה שאושרה לתובע), זכאי התובע ל- 25 אחוז מאובדן שכרו כמבוהר בסעיף 9 לעיל וזאת עקב ניכוי רעיוני של 75 האחוזים הנותרים שהתובע היה זכאי לקבל מהמל"ל. ב"כ התובע הגיש בישיבה האחרונה כמות עצומה של תלושי שכר של מרשו מהתקופה שקדמה לתאונה. לא נערך כל ריכוז שלהם ונאלצתי לדפדף בעצמי בעשרות התלושים שהוגשו לי ללא כל סדר על מנת לנסות לברר איזה תלוש מתייחס לאיזו תקופה. מצאתי בין התלושים תלוש אחד המתייחס לחודש ספטמבר 88, החודש המלא האחרון בו עבד התובע לפני התאונה. לפי תלוש זה, שכרו ברוטו של התובע עמד בחודש ספטמבר 88 על סך של 970 ש"ח. לפי אותו תלוש, מס ההכנסה שחל על אותה משכורת עמד על סך 38 ש"ח. מעניין לציין כי תלושים מהחודשים שקדמו לחודש זה כולל מהחודש שקדם לו נושאים מאחוריהם חותמת של המוסד לביטוח לאומי מתאריך 6.10.98 (קצת למעלה מחודש לפני התאונה), ואילו התלוש מחודש ספטמבר 88 נושא חותמת מצידו הקדמי של המוסד לביטוח לאומי מיום 6.11.88, היינו עשרה ימים לפני יום התאונה. זוהי תופעה מוזרה אשר לא ניתן לה כל הסבר מפי התובע. כך או כך, נראה לי שהתובע זכאי לפיצוי בסך של 242.5 ש"ח לחודש (רבע משכר חודשי של 970 ש"ח כמשתקף בתלוש השכר של החודש שקדם לתאונה), כאשר סכום זה משוערך מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין. את השיערוך ראוי לדעתי לבצע בדרך של הצמדה למדד בלבד והתובע אינו זכאי לריבית בנוסף להצמדה לנוכח העובדה שניהול תיק זה על ידו או מטעמו במשך 10 שנים היה לקוי בלשון המעטה ואילו תבע מלכתחילה בצורה הגונה ותוך הקפדה על אמירת אמת את הנזק האמיתי הלא גדול שנגרם לו היה יכול ללא ספק לקבל את הפיצוי המגיע לו לפני שנים רבות ואולי אף מבלי להגיש את התביעה לבית המשפט בכלל. על פי הוראות החוק יש להפחית מסכום זה סכום השווה לסכום המס בשיעור החל כיום על הכנסה חודשית של 970 ש"ח לחודש בתוספת הפרשי הצמדה מיום התאונה ועד היום, ובלבד ששיעור ההפחתה לא יעלה על 25אחוז כאמור בחוק. את התוצאה יש להכפיל בתקופה שמיום התאונה (18.11.88) ועד 24.3.89 ועד בכלל, היינו 4 חודשים ושישה ימים. ג. מהסכום המצטבר שבסעיפים א' וב' לעיל יש להפחית את כל הסכומים ששולמו ע"י הנתבעים או מטעמם בקשר לבדיקות, לחוות הדעת ולעדות של המומחה ד"ר אנוך, כאשר סכומים אלה צמודים למדד המחירים לצרכן מיום הוצאת כל סכום ועד היום. על פי הנתונים שבידי, הסכומים שיש להפחית הם: 000, 1 ש"ח מיום 1.12.91; 124, 1ש"ח מיום 2.8.92; 500, 1 ש"ח מיום 9.2.94; 500, 1 ש"ח מיום 14.10.95; ו- 404, 1 ש"ח מיום 20.4.98. ד. לתוצאה הסופית המתקבלת משלושת סעיפי המשנה א' עד ג' לעיל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13 אחוז ממנה בתוספת מע"מ כחוק. ה. הסכום הכולל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ו. אם נשא התובע בתשלום סכום כלשהוא על חשבון אגרת בית המשפט בתיק זה, אני מחייב את הנתבעים לשלם לו את הסכום הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתו ע"י התובע ועד יום השבתו ע"י הנתבעים. ז. בשולי פסק הדין, ומבלי שיהיה בכך משום חריגה מתחומי סמכותי, אני ממליץ בפני המוסד לביטוח לאומי לבדוק את האפשרות לאפשר לתובע לנסות ולממש כל זכות העשוייה להיות לו כלפי המוסד בגין התאונה נשוא תביעה זו אף שחלפו כבר למעלה מעשר שנים מאז התאונה, ככל שהדין מאפשר לו לפנות אל המל"ל או אינו מונע פניה כזו. ח. ב"כ התובע יגיש תחשיב המפרט את ערכם של הסכומים שנקבעו בסעיפים קטנים ב' וג' לעיל נכון ליום מתן פסק דין זה. לתחשיב יצורף גם העתק מטבלת ניכוי המס העדכנית המתייחסת לסכומים שנקבעו בו. תחשיב כאמור יוגש בצרוף פסיקתא המרכזת את הסכום העדכני ליום מתן פסק הדין של כל רכיבי פסק דין זה וזאת עד יום 21.2.99 ועד בכלל. העתק יועבר ישירות בו ביום בפקס לב"כ הנתבעים. אם לא יוגש תחשיב נגדי מנומק עד יום 25.2.99, אחתום על הפסיקתא שתוגש מטעם התובע. התיק יובא בפניי ביום 28.2.99 לחתימה על הפסיקתא, אשר תשלח בדואר לאחר מכן.התחום הנפשיחולי נפשרפואהתאונת דרכים