קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת עובד שהושעה מהעבודה: .1לפנינו ערעור ברשות על החלטתו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת גבריאלי אב-בי-הדין; ה"ה אציל וגילן - נציגי ציבור; תב"ע מז/1652-3) שחייב את המערערת להחזיר את המשיבה, שהושעתה על-ידה מעבודתה באחד הסניפים, לעבודה בסניף אחר שלה, וזאת עד למתן פסק-דין סופי. .2המערערת, (להלן - השקם) מנהלת, כידוע, רשת חנויות, בעוד המשיבה (להלן - העובדת), נמנתה על סגל העובדים בחנות שקם בקניון איילון אשר ברמת-גן. .3א) ביום 6.3.1987, רכשה העובדת לעצמה חולצה, לאחר שהדביקה עליה תו המזכה בהנחה של %40, בעוד ההנחה המותרת על אותו מוצר היתה % 25בלבד; גרסת העובדת היתה והינה, כי הדבר נעשה מתוך טעות, בעוד חשדה של שקם היה כי לא בטעות עסקינן; ב) כשנתגלה הדבר, ואף כאן חלוקות הדעות ביזמתו של מי, ערך קצין הבטחון של השקם חקירה, אשר את ממצאיה העביר לראש אגף כוח אדם בשקם, מתוך המלצה להשעות את העובדת; ג) זה האחרון החליט בלשונו "להעביר את הטיפול למשטרה", כך שהשקם הגיש ביום 10.3.1987תלונה למשטרת רמת-גן, שפתחה בעקבות זאת תיק שמספרו 2301/87; ד) בו-זמנית החליט ראש אגף כוח אדם של השקם להשעות את העובדת מעבודתה, ושלח לה הודעה על כך; בתקופת ההשעיה משתלמת לעובדת מחצית משכורתה. ה) עם קבלת הודעת ההשעיה שלחה העובדת באמצעות בא-כוחה המחאה על הסך של 16.80ש"ח, שהוא ההפרש במחיר בין ההנחה אותה נטלה לעצמה העובדת לבין ההנחה הנכונה. השקם החזיר את ההמחאה. .4כחודשיים לאחר מכן, ביום 7.5.1987, הגישה העובדת לבית-הדין האזורי תביעה להחזרתה לעבודתה, ולתשלום מלוא שכרה, ובו-זמנית עתרה לסעד זמני להחזרתה לעבודתה עד למתן פסק-דין בתביעה. בית-הדין האזורי קיבל, בעיקרה, את הבקשה לסעד זמני, תוך שהוא מותח ביקורת חמורה על השקם ועל ראש אגף כוח אדם שבו. .5בין השקם להסתדרות הפקידים הסכם עבודה קיבוצי מיוחד, אשר הצריך בו לענייננו, בתקופה הרלבנטית, קבע לאמור; " 33ב. עובד שיואשם בגילוי סודות צבאיים ובטחוניים, גרימת נזק כספי או מוסרי לחברה במזיד, מעילה בכספים או שימוש לרעה בתפקידו, שהביא נזק לחברה, או על עבירה פלילית כלשהי שיש עמה, קלון, רשאית ההנהלה, תוך הודעה מוקדמת לוועד העובדים, להפסיק עבודתו של העובד הנאשם עד לבירור האשמה. ג. תקופת הפסקת העבודה במקרה כזה לא תארך יותר מחודש ימים, אלא אם סוכם אחרת בוועדה פריטטית, או שהעניין נמסר למשטרה. ד .2אם יימצא העובד זכאי, תשלם לו ההנהלה את משכורתו המלאה בעד כל זמן האבטלה, ולפי דרישת העובד בתמיכת ועד העובדים יינתן פרסום נאות לדבר. ה. הושעה העובד לתקופה העולה על חודש ימים תשלם ההנהלה לעובד מחצית משכורת לתקופת ההשעיה, להוציא תקופה שבה העובד נמצא במעצר או במאסר, אלא אם יוסכם אחרת במקרה כלשהו, בתנאי שאם בתקופת ההשעיה העובד עובד במקום אחר "סך-הכל של הכנסה שלו אינה יכולה לעלות על משכורתו הקודמת". .6טענות השקם הן, כי פעל על-פי הוראת ההסכם הקיבוצי, תוך הפעלת שיקול דעת נכון ובתום לב, וכי מאזן הנוחות נוטה לאי-מתן הצו. העובדת טענה, כי ההסכם הקיבוצי אינו מאפשר כלל השעיה, מן הטעם שאת הדיבור "יואשם" בעיף 33(ב) להסכם הקיבוצי יש לפרש רק כמי שנגדו הוגש כתב אישום, כי ערכאת ערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה שנתנה צו זמני, כי מאזן הנוחות נוטה למתן הצו וכי אין הסבר סביר להתנהגות השקם, שמסר את הנושא לחקירה למשטרה, לאור ערכו הפעוט של הסכום שבו מדובר. .7ההשעיה, מעצם טבעה, הינה זמנית; הזמניות אורכת לעתים תקופה ארוכה, לרגל התמשכות ההליכים במשטרה ובבתי-המשפט, אך אין בכך כדי לפגוע בזמניות עצמה. עובדה זו מחייבת שהליכים שעניינם השעיה ידונו מחוץ לתור, באם תוגש בקשה לכך; אולם אין הצדקה, למעט במקרים חריגים, לקיים דיון כפול - האחד בבקשה לסעד זמני, והשניה לסעד עיקרי. הדיון במקרה זה יוכיח. הצדדים הגישו תצהיריהם, נותניהם נחקרו, באי-כוחם סיכמו (בבקשה לסעד הזמני!) את פרשתם בכתב (אמנם תוך מועדים קצרים), וההחלטה ניתנה כשבועיים לאחר קבלת הסיכומים. בנסיבות אלה - מה נותר לדיון בתביעה העיקרית, למעט, אולי, שמיעת עד אחד או שניים נוספים? טוב היה עושה בית-הדין האזורי, אם היה דן לאלתר בתביעה, וחוסך מזמנו הוא וזמנם של הצדדים; מוסמך בית-הדין להחליט על כך אף שלא על דעת שני הצדדים, לאחר שישמע את טענותיהם בסוגיה זאת. .8נדון איפוא בטענות הצדדים, אף כי לא כסדרן. א) הטענה, כי ההסכם הקיבוצי מתיר השעיה רק לגבי עובד שהוגש נגדו כתב אישום, דינה להידחות מכל וכל. העובדת ביססה טענתה על הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והפרשנות לו, אך אין בפרשנות לאותו חוק כדי ללמוד לענייננו, הן מכללי הפרשנות המקובלים והן לאור הוראותיו הברורות של ההסכם הקיבוצי עצמו; ב) בעניין כללי הפרשנות המקובלים נסתפק במובאה מדברי המשנה לנשיא (בן- פורת): "מושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כיוון שכך גם קורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכל בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו" (ע"פ 224/85[1] בע' 802, בעקבות ע"א 480/79[2], בע' 306). אם בפירוש מושג זהה בחוקים כך, הרי שבפירוש מושג זהה בחוק ובהסכם קיבוצי - על אחת כמה וכמה; ג) אף מן ההסכם הקיבוצי עצמו עולה, כי פירושה של העובדת אין לו מקום. סעיף 33(ג) להסכם הקיבוצי, המתיר הארכת ההשעיה שעה ש"העניין נמסר למשטרה", מעיד כאלף עדים כי הכוונה היתה להאשמה על-ידי ההנהלה, ולא להגשת כתב אישום. .9ואשר לטענה השניה - טענת תום הלב. א) בית-הדין האזורי התרעם על כי השקם לא הביא לפניו "ראיה מכלי ראשון, כדי לשכנע אותנו לכאורה כבר בשלב זה שהיה מקום לנקוט נגד התובעת בצעד כה קיצוני כמו השעיה", וכן כי "עדותו של הקב"ט לא שכנעה אותנו שנעשתה אצל המשיבה חקירה רצינית בקשר למעשים שאותם מייחסים למבקשת"; ב) אשר לעדותו של הקב"ט - זה אמר בעדותו (ע' 11לפרוטוקול - שורות 16, 17): "אני ביקשתי מהתובעת שתיתן לי את גרסתה והיא לא היתה מוכנה לעשות זאת", כעדות העובדת אין הכחשה לגרסה זאת. נהפוך הוא - היא אומרת (ע' 3- שורות 13-15): "אני אמרתי לכולם, למנהלת המחלקה של רחובות ולקצין הביטחון יחיאל, שאני צריכה לברר מה קורה פה"; ג) אשר לעדות מכלי ראשון, כי "הה מקום לנקוט נגד העובדת צעד כה קיצוני כמו השעיה", טעה בית-הדין טעות בתפיסת היסוד. בית-הדין לעבודה לא התבקש, ולא היה זה מתפקידו להתייחס לעצם המעשה של העובדת. השאלה שעמדה לפניו היתה פעולת השקם בהשעיה, ותו לא. על הלך מחשבתו המוטעה של בית-הדין האזורי ניתן ללמוד מקביעתו בסעיף 6לפסק-הדין: "בשלב זה, ואנו מדגישים שבשלב זה בלבד, השתכנענו, ולו לכאורה, שהתובעת לא התכוונה במזיד ליהנות מההנחה שלא הגיעה לה", וכל זאת שעה שהנושא מצוי בחקירה משטרתית! ד) קביעותיו אלה של בית-הדין האזורי, אשר רק חלקן צוטטו לעיל, עומדות בסתירה לקביעתו הוא-עצמו, בהמשך, באומרו: "לכן אין זה השלב המתאים, ואף אין לנו כל עניין עתה למתוח ביקורת על המשיבה על שהעבירה את עניינה של המבקשת למשטרה, ייתכן מאד שלאור החומר שהיה בידה היתה חייבת לנהוג כך כחברה ציבורית". .10אם אכן "ייתכן מאד שלאור החומר שהיה בידה" (בידי השקם) היתה חייבת להעביר את עניינה של העובדת למשטרה - אין בכך די כדי להביא להשעייתה?. יודגש, כי מדובר במקום עבודה, אשר תנאי העבודה בו מוסדרים בהסכם קיבוצי, ובו הסכימו הצדדים כי ההנהלה, והיא בלבד, רשאית להשעות עובד ש"יואשם" במעשה אותו עשתה העובדת, ודי בתלונה במשטרה כדי שאותה השעיה תארך עד שעניינו של העובד, בהיבט הפלילי, ימוצה ער תום, לכאן או לכאן. .11בית-הדין האזורי מתרעם על כי מנהל כוח האדם של השקם, שאמר בחקירתו כי "אני לא קיבלתי נתונים, לי מספיקים החשדות", אך התעלם מהאמור בהמשך עדותו (ע' 19- שורות 24): "אני חושב שמה שהתובעת עשתה זה גניבה ומעילה באמון - אני לא שופט, בזה התובעת חשודה". אין ספק כי מנהל כוח האדם קיבל את הדו"ח של הקב"ט והמלצתו להשעות את העובדת (כעולה מעדותו הוא ועדות הקב"ט); ואם אכן המדיניות הנקוטה בידי השקם היא להעביר כל חשד לעבירה פלילית למשטרה, כעולה מהמשך העדות, יש להבין, את הדברים עליהם יצא הקצף, בהקשרם המלא, דהיינו - כי מנהל אגף כוח אדם שוכנע כי הועלו חשדות של גניבה ומעילה באמון נגד העובדת, חשדות שנחקרו על-ידי הקב"ט, ובאלה די לו כדי להחליט הן על הגשת תלונה למשטרה והן על ההשעיה. .12לטענה, כי לא היה מקום כלל למסור את העניין לחקירת המשטרה, לאור הסכום הפעוט שבו מדובר. טענה זאת אין בידינו לקבל מן הטעם ש"דין פרוטה כדין מאה", ואין להתעלם ממעשים שלא ייעשו, אם היו כאלה, רק בגלל ערכם הפעוט. שאלה דומה (אך לא זהה) עמדה כבר לפני בית-דין זה (דב"ע לב/50- 3[3]). בא-כוחו של המערער באותו הליך טען כי: "המערער לא נכשל בעבירה של קבלת כספים עבור זמן שלא עבד, אלא בניסיון לקבל אש"ל אשר לא הגיע לו, בסכום של 48ל"י. ניסיון לעבירה כזו בסכום כה פעוט, אינו חריגה מעקרונות המוסר וההגינות של עובדי ציבור, עד כדי הפיכתה למעשה שיש בו משום קלון" (ההדגשות במקור) (שם [3], בע' 228). ועל כך ענה בית-הדין: "אל לו לבית-דין זה לקבוע עקרונות בשאלה הכללית של המבחן לסיווג עבירות, אם הן מאלה שיש עמן קלון, או אם הן מאלה שאין עמן קלון, היינו אם רק מהות העבירה היא הקובעת, או שיש להביא בחשבון אף את הנסיבות שבהן בוצעה העבירה. אם כך ואם כך, לענייננו התשובה יכולה להיות רק אחת, והיא שהעבירה אשר בה הורשע העובד יש בה קלון" (שם [3] בע' 229). .13ומכאן למאזן הנוחות. א) בית-הדין יצא מהנחה, כי "מאזן הנוחות פירושו,שאנו כבית-הדין, חייבים להעמיד על כפות המאזניים את מצבם של שני הצדדים, ולהחליט למי ייגרם נזק גדול יותר". גם כאן נתפס בית-הדין לטעות, ואף כי בהמשך הוא מסתמך על דב"ע מה/71- 3[4] (בע' 268), על-פיו "האינטרסים שיש לאזן הם, מצד אחד למנוע מצב שבו ירוקנו מתוכן את ההליך העיקרי, כך שאם יזכה התובע לא תהיה לכך כל משמעות ולא ניתן יהיה לקצור את פרי הזכיה, ומצד שני למנוע מצב שבו אין הרשות הציבורית כמעבידה יכולה לפעול באופן סדיר". האם לא תוכל העובדת לקצור את פרי הזכיה בהליך העיקרי אם תזכה? ומה יהיה גורלו של ההליך העיקרי, אם יישמע לפי התור, ובינתיים יסתיים ההליך הפלילי נגד העובדת בהרשעה? אם אכן יישמע ההליך העיקרי, שעניינו ביטול ההשעיה, תוך זמן קצר, כמצופה לאור האמור בסעיף 7לעיל, ואם יתברר כי זאת נעשתה שלא כדין, תוכל העובדת לקצור פרי זכייתה; ב) זאת ועוד. מתן צו זמני מיועד, בעיקרו, לשמר מצב קיים, והרי שעה שהתבקש הצו הזמני היתה העובדת מושעית מזה כחודשיים!. ג) אכן ההשעיה, כל השעיה מעבודה, גורמת לעובד בושה, עגמת נפש ונזק לשמו הטוב; מאידך אין להלין על מפעל, המעסיק מאות עובדים, בכך שהוא מקפיד על טוהר מידותיהם בקלה כחמורה. מפעל, שעה שהוא משעה עובד, לאחר שבדק ושוכנע כי קיים חשד לכאורה נגדו, ומגיש בגין כך תלונה למשטרה, לוקח על עצמו סיכון כספי והוא, כי במידה ויזוכה העובד, או שלא יוגש נגדו כתב אישום, יהיה עליו להשלים לאותו עובד את מלוא משכורתו תוך "מתן פרסום נאות", כלשון סעיף 33(ד) (2) להסכם הקיבוצי כפי שהובא לעיל. שיקולים אלה חייבים לעמוד בפני בית-הדין שעה שהוא דן ב"סעד זמני" בהליך שעניינו ביטול ההשעיה; ד) הנזק הכספי לו צפוי המעביד (תשלום שכר, לעתים לתקופה ארוכה, בלי תמורה בצידו) מול נזקו של העובד בעגמת הנפש הנגרמת לו בגין ההשעיה עומדים במישורים שונים, וייתכן אף שנזקו של העובד גדול יותר. אך אם זה יהווה שיקול במתן סעד זמני במקרה של השעיה - הרי שעל בית-הדין יהיה ליתן בכל בקשה את אותו סעד. .14בית-הדין חזר ופסק, כי לא יתערב בהוראות נורמטיביות שבהסכם קיבוצי (דב"ע לו/47; לו/48; לו/9- 4[5], בע' 211; דב"ע מה/ 3 117[6], בע' 290; דב"ע מו/73- 3[7], בע' 222) אלא מקום שההוראה נוגדת חוק או "תיקון עולם". השעיית העובדת תואמת לכאורה את הוראת ההסכם הקיבוצי, נעשתה בהתאם להוראותיו, אחרי שניתנה לעובד הזדמנות להשמיע טענותיו, והשומע (בענייננו הקב"ט) הביאן לפני המחליט (בענייננו - ראש אגף כוח אדם). .15ואחרון אחרון - התערבות ערכאת ערעור בשיקול בית-הדין קמא. אכן הכלל הוא שבית-הדין יטה שלא להתערב בהחלטות ביניים ובשיקול דעתה של הערכאה אשר שמעה את הצדדים ועדיהם. אך לכלל, כלכל כלל, חריגים. בהליך זה נתפס בית-הדין האזורי למספר טעויות, אשר משקלן המצטבר מצדיק את התערבותנו. .16מכל הטעמים האלה גם יחד אנו בדעה, כי לא היה מקום להעתר לבקשה למתן צו זמני, ומכאן כי דינו של הערעור להתקבל והחלטתו של בית-הדין האזורי להתבטל. תשומת לב בית-הדין האזורי לאמור בסעיף 13(א) סיפה. .17האמור בפסק-הדין, וקבלת הערעור, הם על דעת רוב חברי מותב. אחד מחברי המותב בדעה, שמן הדין לדחות את הערעור מטעמיו של בית-הדין האזורי.השעיה