קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטת ועדה רפואית על פיטורים של עובד מדינה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי מורל - אב-בית-הדין; ה"ה חרמוני ושפלר - נציגי ציבור; תב"ע מג/5-3) אשר דחה את בקשת המערער לחייב את משרד הבריאות "שיבוא וינמק מדוע לא תבוטל החלטה שנתקבלה ביום 14.12.1982בירושלים, על-ידי ועדה מרכזית של שני פסיכיאטרים ורופא ד"ר קכל שישב בראשה". .2העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן: א) המערער הינו מורה והועסק על-ידי משרד החינוך בתפקידו זה; ב) עקב פניות מצד מנהל בית-ספרו, המפקחת, ועד ההורים ותלמידיו עצמם, שעיקרן - בעיות פדגוגיות הקשורות במחלה ממנה סובל המערער (מחלת הסוכרת, בגינה אף הוכר כנכה צה"ל), פנה משרד החינוך על-פי סעיף 33.24לתקשי"ר ללשכת הבריאות המחוזית וביקש להעמיד את המערער לבדיקה רפואית עקב התנהגות חריגה; ג) המערער נבדק על-ידי ועדה מחוזית ביום 18.10.1982ומסקנותיה היו כי הוא יכול להמשיך בעבודתו כמורה; ד) לפי סעיף 33.243לתקשי"ר (אשר חלקיו הרלבנטיים מובאים להלן) העביר ראש היחידה הרפואית ד"ר קכל, את מסקנות הוועדה הרפואית אל ועדה רפואית מרכזית (להלן - הוועדה), המשמשת כמעין ערכאת ערעור על החלטות הוועדה המחוזית; ה) המערער זומן במכתב הנושא את התאריך 22.11.1982להופיע ביום 14.12.1982בפני אותה ועדה (המכונה באותו מכתב "ועדה רפואית עליונה לעובדי המדינה"); ו) המכתב היה ממוען לפי הכתובת "דב עזריהו, באמצעות לשכת החינוך המחוזית תל-אביב", ואין לדעת מחומר הראיות אימתי נשלח לפי כתובת מגורי המערער. אין חולק על כך כי עד ליום 14.12.1982לא הגיע אותו מכתב לידי המערער; ז) באותו יום - 14.12.1982- בשעות הבוקר, קיבל המערער שיחת טלפון בה נאמר לו שעליו להופיע מייד בפני הוועדה. הוא סר לסניף הדואר, מצא שם את המכתב, ונסע לירושלים להופיע בפני הוועדה; ח) בהרכב אותה ועדה ישבו ד"ר קכל ועימו שני פסיכיאטרים; ט) החלטת הוועדה היתה "שהנבדק אינו מסוגל להמשיך בעבודתו כמורה"; י) המערער ערער לפי סעיף 85.84לתקשי"ר על מסקנות הוועדה בפני ועדה רפואית לעררים (להלן - ועדת העררים), ביום 27.7.1983; יא) ועדת העררים החליטה כדלקמן "... קיימת האפשרות שהמדובר הוא בסוכרת אשר אינה מטופלת כהלכה... ושייתכן שבזמן האשפוז במחלקה פנימית בבית-החולים וולפסון (מתוך התעניינות של אחד או שניים מחברי הוועדה) אפשר יהיה להשיג איזון מושלם יותר... האיש יוזמן לוועדה לאחר שחרור מבית-חולים (ההדגשה הוספה); יב) המערער נשלח לבדיקות ונתנה לו חוות-דעת, מאוקטובר 1983, לפיה מחלתו לא מפריעה לו בביצוע עבודתו. ;חות-דעת זו ניתנה למערער על-ידי פרופסור ברונר, שהיה גם אחד מחברי ועדת העררים שהחליטה על עריכת הבדיקות; יג) מהחומר שהומצא לבית-הדין עולה, כי ועדת העררים לא התכנסה להמשיך ולדון בעניינו של המערער; יד) בעקבות החלטת הוועדה נשלחה למערער הודעה ממשרד החינוך "על דעת שר החנוך והתרבות" בו הודע לו על הפסקת שירותו במוסדות חינוך רשמיים ביום 31.12.1983, וזאת "לאחר שוועדה רפואית מוסמכת קבעה כי ישנה סיבה רפואית מספקת להפסקת שירותך". .3בפני בית-הדין האזורי טען המערער כי: א) החלטתה של הוועדה הרפואית המחוזית מתאריך 18.10.1982לא הומצאה לו; ב) ההודעה על קיום הישיבה של הוועדה ביום 14.12.1982לא נמסרה לו כדין; ג) מינוי הוועדה לא פורסם בילקוט הפרסומים; ד) ד"ר קכל, שישב בראש הוועדה, הורה קודם לכן להשעותו מעבודתו ועל כן פסול הוא מלשבת בוועדה; ה) הוועדה דנה בצורה לא עניינית בעניינו, והתעלמו מדיוני הוועדה הרפואית המחוזית מתאריך 18.10.1982; ו) משרד החינוך והתרבות מתעלם מהחלטת ועדת העררים מתאריך .27.7.1983 .4בפסק-דינו דחה בית-הדין האזורי את בקשת המערער. נימוקיו לכך היו כדלקמן: א) מלשון סעיף 33.243לתקשי"ר, הרלבנטי לענייננו, אין ללמוד על חובה כלשהי של הוועדה המחוזית להמציא מסקנותיה למערער, ובכל מקרה "בין כך ובין כך, התובע (המערער) השתתף בכל ההליכים, ולכן אין לומר שהמסקנות לא הובאו לידיעתו"; ב) ההזמנה נשלחה כדין, ובכל מקרה "התובע התייצב לפני הוועדה ולכן גם אם היה פגם בהמצאת ההזמנה - הפגם בא על תיקונו בעצם התייצבותו"; ג) מינויו של ד"ר קכל פורסם ב-י"פ 2788מתאריך 18.2.1982(ע' 1022). בכתב המינוי הוא הוסמך לשמש כראש היחידה הרפואית לעובדי המדינה לעניין כללים ונוהל לבדיקות רפואיות, וכן הוסמך למנות רופא ממשלתי או ועדה של רופאים לעניין אותם כללים; ד) "על-פי סמכותו, זימן ד"ר קכל את הוועדה בראשותו אשר כללה... יש לציין שהתובע (המערער) התייצב לפני ועדה זו, טען את טענותיו ולא העלה כל טענה בקשר להרכבה. אין צורך להרחיב ולדון במה שכבר נפסק לא אחת, וכוונתנו, שאם היו לתובע (המערער) טענות פסול נגדמי שיושב בוועדה הדנה בעניינו - היה עליו להעלותן לפני שמתקיים הדיון. אין לקבל טענה זו לאחר שהיה דיון בנוכחות התובע (המערער), וההחלטה לא השביעה את רצונו"; ה) הוועדה דנה בעניינו של המערער בצורה עניינית; ו) באשר לוועדת העררים קבע בית-הדין קמא כי "התובע (המערער) אף ערער על מסקנות הוועדה הרפואית לעררים ובכך הוא מיצה את זכותו על-פי הסעיף בתקשי"ר"; ז) לאור הנ"ל קבע בית-הדין האזורי, כי "הנתבעת (המשיבה) פעלה מכוח סמכותה ובהתאם לסעיף בתקש"ר", דחה את התביעה וחייב את המערער בהוצאות שכר טרחת עורך-דין. .5בפנינו חזר וטען המערער כי: א) לא הוזמן כדין להופיע בפני הוועדה. בהקשר זה אף הוסיף כי לא ידע כלל שהעומד על הפרק הוא ערעור על החלטת הוועדה המחוזית; ב) החלטת הוועדה פסולה ובטלה מעיקרא שכן אחד מחבריה - היו"ר, ד"ר קכל - היה פסול מלשבת בה וזאת עקב תפקידו כראש היחידה הרפואית. .6כנגדו טענה באת-כוח המשיבה כי: א) המערער הוזמן כדין; ב) החלטת הוועדה נתקבלה כדין, שכן אין בעובדת תפקידו של ד"ר קכל כראש היחידה הרפואית כדי לפוסלו מלשבת בוועדה בה ישב. בהקשר זה אף הוסיפה, כי החלטת הוועדה התקבלה פה אחד. בכל מקרה, כך טענה, גם אם היה פגם בכך, הרי שעצם הופעת המערער בפני הוועדה ועובדת אי-טענתו באותו זמן לפגם כלשהו, ריפאה את הפגם. .7להלן הסעיפים מהתקשי"ר הרלבנטיים לעניננו: "33.243 א. מסקנות הוועדה הרפואית המחוזית טעונות אישור ראש היחידה הרפואית לעובדי המדינה... ג. לא אישר ראש היחידה הרפואית את המסקנות, אך נוכח לאחר מעשה שיש נתונים מספיקים לביטול אישורו, יעביר אותן לוועדה הרפואית המרכזית אשר רשאית לאשר או לשנות החלטות הוועדה המחוזית. ההחלטה תהיה סופית, ובמקביל יעביר הודעה מתאימה לאחראי. ו. ...האמור בפסקה זו איננו גורע מזכותו של עובד לערור על החלטת ראש היחידה הרפואית, או על החלטת הוועדה הרפואית המרכזית. הערר יידון בפני ועדת ערר כאמור בסעיף 85.84". " 85.84ערר על החלטת ועדה רפואית. " 85.841עובד, הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה רפואית, רשאי לערור עליה בפני הוועדה הרפואית לעררים המתמנית על-ידי שר הבריאות. רשות הערר ניתנת בעניינים שהוועדה הרפואית החליטה עליהם בתוקף סמכותה לפי חוק; אין רשות לערור בפני הוועדה הרפואית לעררים על החלטת הוועדה הרפואית בדבר הגבלה בזכויות לגמלה מחמת מצב בריאות לקוי". .8 א) לא מצאנו בדין כללים או הוראות לגבי אופן הזמנת עובד לבדיקה רפואית. כאמור (סעיף 2(ה-ז) לעיל), נשלחה למבקש הודעה בכתב על הזמנתו להופיע בפני הוועדה, הודעה שנשלחה בעוד מועד (22.11.1982). אמנם היה פגם בשליחת ההזמנה, שכן היא נשלחה למר עזריה (המערער) "באמצעות הנהלת כוח אדם, לשכת החינוך המחוזית תל-אביב" (ראה נספח א לתגובת המשיבה לבקשה בדרך המרצה שהוגשה לבית-הדין האזורי), אך אין פגם זה כדי להועיל למערער. כאמור (בסעיף 2(ז) לעיל), עקב הודעה טלפונית שקיבל ביום 1.12.1982, נודע למערער על זימונו, והוא הגיע והופיע בפני הוועדה. בהופעתו לפניה לא טען לנזק כלשהו שנגרם לו עקב ידיעתו המאוחרת, ולכן ניתן לומר שאף אם היה פגם כלשהו בדרך זימונו, הרי שהתנהגותו של המערער ריפאתהו; מכאן, שדין טענתו הראשונה של המערער להידחות; ב) לעניין אי-ידיעתו את אופי הוועדה - גם טענה זו אין לקבל. כאמור (סעיף 2(ז) לעיל) - בעקבות ההודעה הטלפונית שקיבל, סר המערער לבית הדואר, שם מצא את המכתב שנשלח אליו. באותו מכתב נכתב לאמור: "הנדון: הזמנה לועדה הרפואית העליונה לעובדי המדינה", וסביר להניח כי מנוסח ההזמנה הבין לשם מה הוזמן. אך גם אם בפרט זה היה פגם, הרי שגם כאן - עצם ההופעה, מבלי שמחה בפני הוועדה על צורת ההזמנה, ריפאתהו. .9אשר לטענתו השניה של המערער, שעניינה חברותו של ד"ר קכל בוועדה. א) אף בהנחה ששיקולי הוועדה היו ענייניים ולגופו של עניין (ואיננו מתיימרים ואף איננו צריכים לבדוק את השיקולים לגופם), ברי שכללי המינהל התקין אינם סובלים מצב כגון זה שהיה במקרה שלפנינו. בסעיף 33.243(ג) לתקשי"ר נאמר: "לא אישר... יעביר אותן... ". מקובלת עלינו גרסתו של המערער, כי מנוסח התקשי"ר עולה ש"יעביר" אין פירושו יעביר לעצמו. לא ייתכן שראש היחידה הרפואית, שמסקנות הוועדה המחוזית לא היו מקובלות עליו (ויהיה זה מהסיבה הצודקת ביותר), יכהן בוועדה שתכליתה - העברת שבט הביקורת על ועדה שמסקנותיה אינן נראות לו. זהו בבירור מצב של ניגוד עניינים שהדעת אינה סובלתו; ב) לסוגיה שלפנינו, בכל היקפה, לא נזקק עדיין בית-דין זה, כך שנבחן את פסיקתו של בית-המשפט העליון, על מנת שנוכל ללמוד מהם לענייננו, וליישם את הראוי ליישום; ג) האם לפנינו מקרה של "דעה קדומה" או ניגוד אינטרסים? כפי שיובהר - יש חשיבות לסיווג זה; ד) העובדה, כשלעצמה, של היות חבר בוועדה בעל דעה קדומה, אינה פוסלת את החלטתה של אותה ועדה (בג"צ 701/81[1]), אלא אם הוכח על-ידי הטוען "משוא פנים הנעוץ באטימות לב ודעה קדומה נחרצת" (השופט בייסקי, שם [1], בע' 9), או אם מדובר במקרה של "ניגוד אינטרסים" שבו אמות המידה לפסילת החלטות הוועדה שונות; ה) נראה לנו כי לפנינו "ניגוד אינטרסים" ברור; ד"ר קכל ככהן בתפקיד "ראש יחידה רפואית", ובתור שכזה תפקידו לאשר החלטת ועדה מחוזית (סעיף 33.243לתקשי"ר). לא אישר - מועבר הנושא לוועדה רפואית מרכזית אשר החלטתה סופית. דהיינו, הוועדה המרכזית משמשת בגוף ערעור לא רק על החלטת הוועדה המחוזית, אלא למעשה, אם לא להלכה, אף גוף "ערעור" על ראש היחידה, אשר לא אישר את החלטת הוועדה המחוזית; ו) נוסיף, כי לענייננו מדובר בגוף מעין שיפוטי, ולא בגוף אדמיניסטרטיבי, שכן עליו לקבוע "ממצאים מסוימים השנויים במחלוקת בין שני צדדים מתדיינים" (השופט זילברג בבג"צ 3/58; 9/58[2], בע' 1505וכן דבריו של השופט ברנזון בבג"צ 76/73-77, 79[3], בע' 2514). 10). א) סוגיית ניגוד האינטרסים נדונה בבית-המשפט העליון (בג"צ 531/79 [4]) בעתירה שתכליתה ביטול מינויו של ראש ועדה לענייני ביקורת בעיריה, המכהן אף כחבר בוועדת ההנהלה במועצת העיריה, והאמור שם יפה אף לענייננו. בפסק-דינו המקיף של השופט ברק נבחנה הבעיה, בעיקר לאור השאלה, האם מצב כגון זה יוצר ניגוד עניינים המצריך את ביטול המינוי. כותב השופט ברק (בע' 569): "כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים (conflict of interest). לכלל זה מקורות מספר, אשר החשובים שבהם הם כללי הצדק הטבעי מזה וכללי האמון מזה. על-פי כללי הצדק הטבעי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת (בג"צ 174/54[5]). תחום פעולתו העיקרי של כלל זה הוא לעניין עובד ציבור המבצע תפקיד שיפוטי או כעין שיפוטי, אך אין הכלל מוגבל למצבים אלה בלבד. כל גוף ציבורי, יהא תפקידו אשר יהיה, חייב לבצע את תפקידו ללא דעה קדומה ומשוחדת, ללא פניות וללא משוא פנים (בג"צ 292/61[6]; בג"צ 685/78[7])". ובהמשך (בע' 570) מבסס השופט ברק את בכלל הנ"ל גם על כללי האמון, מכוחם חייב עובד הציבור להפעיל את הכוח והסמכות הנתונים בידו מתוך אמון ונאמנות. טעם כפול ביסוד אותו כלל: הראשון - המכונה פרגמטי ובקשר אליו נאמר (בע' 571): "כאשר עובד הציבור נתון במצב של ניגוד עניינים קיים חשש כי הוא יקח בחשבון, שעה שיפעיל את סמכותו, אף את האינטרס הנוגד. כתוצאה מכך עשויה לבוא הפעלה בלתי-ראויה של הסמכות. חשש זה בא הדין למנוע". השני - ערכי, שבקשר אליו נאמר (בע' 571): "קיומו של שירות ציבורי סדיר, אחראי ובעל עמדה ציבורית נאותה, מחייב אמון הציבור בכך שהחלטות עובדי הציבור הן ענייניות, ונעשות ביושר ובהגינות. עובדת הימצאו של עובד ציבור במצב של ניגוד עניינים, פוגעת באמון הציבור במערכת השלטונית". ולעניין היקף הכלל - הוא משתרע בראש ובראשונה על ניגוד בין האינטרס השלטוני לבין האינטרס הפרטי, אך אינו מוגבל לניגוד זה בלבד. "על עובד הציבור נאסר אף להימצא במצב של ניגוד עניינים בין שני אינטרסים שלטוניים, אשר על שניהם הוא מופקד" (בע' 572). זאת ועוד. "האיסור אינו רק על שיקול הדעת עצמו בביצוע הפעולה או התפקיד. האיסור הוא על הימצאות במצב בו עלול להיות ניגוד עניינים. מטרת הכלל היא למנוע את הרע בטרם יארע. הכלל צופה פני העתיד. אין זה מעלה ואין זה מוריד אם בפועל שיקול הדעת הוא ראוי. מטרת הכלל היא למנוע פיתוי מאדם ישר והגון, בחינת אל תביאונו ליד ניסיון. על כן, אין צורך להוכיח בפועל קיומו של ניגוד עניינים. די בכך שקיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים (ב"ש 48/75[8]). אפשרות ממשית זו נמדדת באמות מידה אובייקטיביות, ולא על-פי חששותיו הסובייקטיביים של צד זה או אחר (בג"צ 332/61[9]). שאלה יפה היא, אם נדרשת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים, או שמא די בשבש סביר כי עשוי להתקיים ניגוד ענינים" (שם [4], בע' 572). ולעניין תוצאות מצב כזה של ניגוד עניינים במשפט המינהלי נאמר (בע' 573): "להפרתו של האיסור תוצאות גם במשפט המינהלי באופן שאם הפעולה כבר בוצעה, ניתן לבטלה ואם הפעולת טרם בוצעה, ניתן למנוע את ביצועה. אם ניגוד העניינים אינו משתרע על פעולה בודדת, אלא על גזרה רחבה ותחום נרחב של ביצוע התפקיד, עשוי ניגוד העניינים ליצור פגם בעצם המינוי או הבחירה לאותו תפקיד". ולעניין המעמד הנורמטיבי של עקרון זה נקבע (שם [4], בע' 573) כי: "העיקרון בדבר ניגוד עניינים הוא חלק 'מהמשפט המקובל נוסח ישראל' שנוצר ונתגבש בפסיקתו של בית-משפט זה, לעיתים הוא לובש צורה של כלל פרשנות, לפיו חזקה על המחוקק, שהעניק סמכות לעובד ציבור, כי כוונתו החקיקתית היא כי הסמכות האמורה לא תופעל תוך הימצאות במצב של ניגוד עניינים (ראה בג"צ 174/65[10]). אך אין העיקרון בדבר ניגוד עניינים מתמצה בכלל פרשנות בלבד. זהו עיקרון מהותי, המהווה חלק מהמשפט הציבורי, ואשר ממנו נגזרות זכויות הפרט מזה וסמכויות השלטון מזה". דברים אלו אמנם מסויגים באמירה כי: "עם זאת, בהעדרה של חוקה נוקשה, אין להעניק לכלל בדבר ניגוד עניינים רמה נורמטיבית עליונה. על כן אין מניעה לכך שהמחוקק ישלול בחוק עת תחולתו של הכלל האמור, ויעמיד תחתיו הסדר שיש בו ניגוד עניינים. בפרשניו הנאמנים של החוק ניתן לו תוקף ולא נעשה את הוראתו פלסתר (ראה ע"פ 68/66[11]; בג"צ 18/68[12]). אך זאת יש לומר: רק הוראה מפורשת וברורה של המחוקק תוכל לשלול את תחולתו של הכלל בדבר ניגוד עניינים, ובמקום שהוראת החוק ניתנת למספר פירושים נעדיף את הפירוש אשר יתן תוקף לכלל בדבר ניגוד אינטרסים (ע' 574); ב) אמות המידה שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון בסוגיית ניגוד האינטרסים מקובלות עלינו. העובדה שיחסי עובד-מעביד מחייבים "הגינות", שהיא מעבר לחובת תום הלב שנקבעה בסעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973(גולדברג [15], "תום לב במשפט העבודה", ספר בר-ניב, ע' 139, 143ומובאות שם) מחייבות אותנו לנקוט באמות מידה מחמירות שעה שבוחנים פעולות ועדה מעין-שיפוטית, שהחלטתה שימשה בסיס ומסד לפיטורי עובד; ג) ממסכת העובדות עולה, כי בחברותו של ד"ר קכל בוועדה היתה לפחות "אפשרות ממשית של ניגוד עניינים", ואין בעינינו ספק שמקרה כמו זה אינו מ"אותם מצבים שבהם מהותו של הנושא מחייבת צמצום והגבלת תחולתם של כללי הצדק הטבעי" (ראה ברק, שם [4], בע' 575), מה עוד שלשון התקשי"ר - "יעביר" - מתיישבת יותר עם אי-צמצום כלל זה. טענת המניעות שהעלתה המדינה בסוגיה זאת דינה להידחות מן הטעם, שבעת הופעתו של המערער בפני הוועדה (ובמיוחד לאור נסיבות קבלת ההזמנה על-ידו) לא היה המערער אמור לדעת, כי ד"ר קכל המשמש ראש היחידה הרפואית הינו גם בין הרופאים היושבים בענייננו; בכך שונה מקרה זה שנדון בע"א 52/85[13], בע' 391). הטענה, כי המערער מנוע מלטעון לבטלות החלטת הוועדה מן הטעם שלא העלה טענה זאת בערעורו לפני ועדת העררים, לא נטענה לפנינו ולכן לא נתייחס אליה; ד) לענייננו נוכל גם ללמוד מעניין אחר שבו התבקש בית-המשפט העליון לפסול דיון משפטי מן הטעם, כי דיין שישב בערכאה הראשונה כדן יחיד ישב בדין גם בשלב הערעור בלי שנתמנה לכך כדין. (בג"צ 405/81[14]). באותו פסק-דין התעוררה גם סוגיה נוספת, אך לענייננו אומר ביתהמשפט (מפי השופטת בן פורת, כתוארה אז): "...אין להעלות על הדעת שקאדי (או דיין, או שופט, שישב לדין בערכאה הראשונה, ישותף בדיון שלערעור על פסק-דינו שלו. זהו פגם מבחינת עקרונות היסוד של עשיית צדק, שכמוהו כחריגה מסמכות" (שם [14], בע' 105). אמנם במקרה שלנו לא נמנה ד"ר קכל על חברי הוועדה המחוזית, אך כפי שצוין לעיל - הוועדה משמשת כעין רשות ערעור על החלטתו הוא. זאת ועוד - מבחינת קעקוע עקרונות היסוד של עשיית הצדק, יש ליישם את הדברים הנ"ל גם במקרה שלפנינו; ה) עניין נוסף של ניגוד אינטרסים נדון לאחרונה (ע"א 52/85[13] הנ"ל), ובו נטען, בין היתר, כלפי ועדה שקבעה את זכאותם לפיצויים של מפוני סיני, כי לא היה מקום למנות כיושב-ראש של אותה ועדה את מי שהיה ממונה על פינוי סיני, מאחר ויש בכך מיניה וביה כדי ליצור ניגוד אינטרסים. על כך ענה הנשיא שמגר (בע' 391): "לכאורה לא היתה נגיעה בין שני הנושאים, כי קביעת הפיצויים לא יכולה היתה להשפיע על ההסדרים המינהליים על הפינוי, ולכאורה מלכות אחת לא נגעה ברעותה. ייתכן שמבחינת מראית פני הדברים היה טוב יותר לו היו יוצרים הפרדה בין הטיפול המינהלי בפינוי ובין הכהונה בתוך ועדה או בראש ועדה הדנה בעניין הפיצויים". בענייננו - יותר מאשר לכאורה - מלכות אחת נגעה ברעותה; ו) מכל האמור עולה, כי הוועדה פעלה בהרכב שאינו תקין ומכאן כי החלטתה -בטלה מעיקרה. ואם תאמר כי החלטה מעין זאת ניתנת לביטול, ואינה בטלה מעיקרה - הרי שאמות המידה המקובלות עלינו בסוגיית ניגוד האינטרסים, כפי שהובהרו בפסקה ד' לעיל, מביאות אותנו למסקנה, כי מן הדין לבטל את החלטתה. .11אשר ל"ועדת העררים": המדינה טענה כי ועדה זאת פועלת מכוח חוק הגמלאות ואינה מוסמכת לדון בערר על החלטת הוועדה לעניין כושרו של עובר להמשיך בשירות. על מעמדה וסמכותה של הוועדה האמורה אין לנו צורך להחליט בהליך זה כן הטעם, שאם היא מהווה ערכאת ערעור על הוועדה - לא היה מקום להפסקת עבודתו של המערער טרם נתנה ועדה זאת החלטה סופית; אם אינה כזאת - עבודת המערער הופסקה על סמך החלטת ועדה שמסקנותיה בוטלו על-ידינו מפאת הרכבה הלקוי. .12הערעור נסוב אך ורק על החלטת בית-הדין האזורי בעניין תוקפה של החלטת הוועדה מיום 14.12.1982, כפי שהתבקש באותו שלב. .13לאור כל האמור לעיל לא נותר לנו אלא לקבל את הערעור ולקבוע, כי החלטת הוועדה מיום 14.12.1982בעניינו של המערער - בטלה. העניין מוחזר לבית-הדין האזורי על מנת שידון בכל יתר תביעותיו של המערער, כפי שעלו בכל כתבי התביעה שהגיש, ובין היתר באמור בסעיף 9לבקשתו להחזירו לעבודה ולשלם לו את כל המשכורת מאז "השעייתו", נושא בו לא דן בית-הדין האזורי משהגיע למסקנה כי החלטת הוועדה היתה כשרה. .14בית-הדין האזורי יעשה את הסידורים הדרושים לשמיעת המשך הדיון בהקדם ומחוץ לתור, בהתחשב בכך שתביעתו הראשונה של המערער הוגשה לבית-הדין האזורי ביום 1.9.1982(!). .15על מנת הסר ספק נבהיר, כי אין כל מניעה שהמדינה תממש פעם נוספת את זכותה להעמיד את המערער בפני ועדה רפואית, אם תמצא כי מן הראוי לעשות כן. .16המדינה תשלם למערער, שלא היה מיוצג, הוצאותיו בשתי הערכאות בסך של 400 ש"ח.רפואהפיטוריםעובדי מדינהועדה רפואית