קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בפסק חוץ: רקע 1. בפני בקשת המבקש להכיר בפס"ד של ביהמ"ש העליון במדינת ניו-יורק שבארה"ב (להלן: "ביהמ"ש האמריקאי") מיום 28.10.08 בתיקים שמספרם 601318/08 וכן 601459/08 (להלן:"פסה"ד") שניתן לטובת המבקש כנגד המשיבים כאכיף במדינת ישראל מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח- 1958 (להלן:"החוק"). פסה"ד מחייב את המשיבים לשלם למבקש סכום כולל של 738,521.66 $ ארה"ב (כולל הוצאות) וניתן בעקבות בקשת המבקש שהוגשה לביהמ"ש בניו יורק בתאריך 20.8.08 לאישור פסק בוררות שניתן בתאריך 6.3.08 (להלן:"פסק הבורר") על פי חוק הבוררות האמריקאי. המבקש ציין בבקשתו, כי המשיבים הגישו התנגדות לאישור פסק הבורר לביהמ"ש האמריקאי אשר נדונה במקביל אך בקשתם נדחתה. בנוסף, המשיבים הגישו ערעור על פסה"ד אך הערעור נמחק על ידם ולפיכך פסה"ד האמריקאי הינו סופי ולא ניתן עוד לערעור. עוד ציין המבקש, כי המשיבים הינם אזרחי ותושבי מדינת ישראל מכאן הבקשה לאכוף עליהן פסה"ד בישראל. מעבר לכך המבקש הוסיף, כי פסה"ד הינו בר ביצוע במדינת ניו-יורק בארה"ב וניתן לאכיפה על פי הדין בישראל, כמו גם אינו סותר את תקנת הציבור. לשם הוכחת טיעוניו צירף המבקש חוו"ד של עוה"ד סימון נ' צ'שר שהוגשה על דרך תצהיר שצורף לבקשה. 2. המשיבים התנגדו לבקשה והעלו טענותיהם לעניין זה בחזית רחבה, הן בפן הפרוצדוראלי הנוגע לתכנים הנדרשים לעצם הגשת הבקשה לאישור בחוק ובתקנות והן לאי מילוי הדרישות המהותיות שבחוק. בפן העובדתי ציינו, כי בתאריך 8.1.08 הגיש המבקש תביעה לקיום הליך בוררות כנגד המשיבים וכנגד מספר חברות נוספות למוסד בוררות בניו יורק הנקרא Diamond Dealers Club (להלן:"מוסד הבוררות"). בכתב תביעה זה פירט המבקש שורה ארוכה של מקרים בהם חברה בבעלותו בשם Australian Diamond Supply Ltd (להלן:"החברה המספקת") סיפקה יהלומים בין התאריכים 4/07 ועד 12/07 בסכום כולל של 580,030$ לחברה בשם Diaglobe Corporation (להלן:" Diaglobe") ו/או ל- Mr. Sam Himoff . המשיבים ציינו, כי בפועל החברה המספקת לא סיפקה יהלומים ל- Diaglobe אלא זו ערבה לכאורה לחיובי צד ג' כלפי החברה המספקת, כאשר לאותו צד ג' אמנם סופקה הסחורה אך למרות זאת נתון זה לא הופיע בתביעה והיא הוגשה כאמור כנגד הנתבעים בשל אי תשלום עבור אספקת יהלומים. בכתב התביעה, כך נטען, לא פורט הקשר העובדתי והמשפטי של המשיבים והחברות שבשליטתם לתביעה למעט העובדה שמר סם חיימוב הינו אחיו של המשיב 2. למען הגילוי הנאות ציינו, כי מר סם חיימוב הוא הבעלים של חברת Diaglobe. המשיבים הדגישו, כי אינם מכירים את המבקש, לא התקשרו עימו בכל עסקת יהלומים, לא קיבלו ממנו או מחברה בשליטתו יהלומים, אין להם כל מניות בחברת Diaglobe, והם גם לא מכהנים בה כמנהלים. לטעמם הסיבה היחידה בשלה צורפו הם וחברות הקשורות אליהם לתביעת הבוררות נובעת מהעדר יכולת פירעון החוב על ידי חברת Diaglobe כמו גם חוסר אפשרות גביית החוב ממר סם חיימוב שהינו בעל מניותיה אך אינו חבר בורסה ולכן אין אפשרות לפתוח כנגדו בהליכי בוררות. המשיבים הדגישו, כי מעבר לכך שאינם ולא היו בעבר בעליה של חברת Diaglobe , אין להם גם כל יחסי שותפות עם מר סם חיימוב. המשיבים כפרו בסמכות מוסד הבוררות להכריע בזכויותיהם כמו גם בסמכות ביהמ"ש האמריקאי בניו יורק לדון בעניינם והוסיפו כי הם אמנם תושבי ישראל ומנהלים בה עסקיהם, אך חברים רק בסניף הישראלי של הבורסה ליהלומים. את טענותיהם אלה ביקשו המשיבים להעלות בפני מוסד הבוררות, אלא שלא נתאפשר להם לעשות כן. המשיבים סברו כי לשם העלאת טענת חוסר הסמכות כאמור מן הראוי להופיע בפני הבוררים בשל החשש שינתן כנגדם פס"ד מחמת אי התייצבות שיוצג לבורסה ליהלומים בישראל במסגרת דרישה לסילוקם ממנה בשל אי מילוי התחייבויות שנטלו על עצמם בחו"ל. אחרת, כך ציינו, לא היו מתייחסים מלכתחילה לתביעה ברצינות ולא היו כלל מתייצבים לדיון. באופן פרטני ציינו, כי בתאריך 16.1.08 נשלחה אליהם הזמנה לדיון הבוררות שאמור היה להתקיים בתאריך 12.2.08. הזמנה זו נשלחה בדואר רשום עם אישור מסירה לחברת Diaglobe בכתובתה בניו יורק ונמענה היה המשיב 2 בלבד. עותק ההזמנה נשלח גם לעוה"ד שושי יוסקוביץ', מנהלת המחלקה המשפטית בבורסה ליהלומים בישראל. זו פנתה למוסד הבוררות במכתב מתאריך 28.1.08 לפיו העבירה למשיבים עותק מכתב התביעה אך הוסיפה כי המשיבים לא היו מוכנים לקבל את כתב התביעה בשם חברת Diaglobe שכן אינם קשורים אליה ואינם מוסמכים לקבל עבורה מסמכים. בתאריך 28.1.08 ערך המשיב 2 שיחת טלפון עם מר מרטין הוכבאום, מנהל מוסד הבוררות בניו יורק. בשיחת הטלפון ביקש ממנו מר הוכבאום שיציין מועדים הנוחים לו והוא ישתדל להיעתר לכך. בעקבות שיחה זו שלח המשיב 2 בפקס' בקשה בכתב לדחיית מועד הדיון בבוררות הקבועה לתאריך 12.2.08 למועד אחר לאחר 28.4.08 לאור השתתפותו בקונגרס שאמור היה להיערך בישראל באותה העת. בדיעבד, כך לטענת המשיבים, התברר כי מר הוכבאום שלח בתאריך 31.1.08 מכתב תשובה לבקשת הדחייה שהופנתה אליו ובה נדחה מועד הדיון לתאריך 4.3.08. כעולה מאותו מכתב, העתקו נשלח גם לעוה"ד יוסקוביץ' מהבורסה ליהלומים. מכתב זה לא הגיע לידי המשיבים ואף לא לידיעת עוה"ד יוסקוביץ', מה גם שנשלח באמצעות הפקס' ולא בדואר רשום עם אישור מסירה כפי ההודעה אודות המועד הראשון לדיון. 4.3.08 אליו התייצב המבקש לבדו ודיון התקיים בלעדי המשיבים. בשל כך, בתאריך 6.3.08 ניתן כנגד המשיבים פס"ד במוסד הבוררות, במסגרתו צוין כי המשיבים, כמנהליה של חברת Diaglobe, אחראים לשלם ביחד ולחוד הסך של 641,736.23$ בתוספת הוצאות הבוררות בסך 15% ובסכום של 96,260$. עובדת קיומו של פסק הבוררות נודעה למשיב 2 במקרה, כך לדבריו, ב- 18.3.08. הוא מיהר להתקשר למר הוכבאום מהמוסד לבוררות לברר מה אירע והתברר כי ההזמנה נשלחה כאמור למועד החליפי ב-31.1.08 . הזמנה זו לא הגיע כאמור לידי המשיבים לטענתם. לאור אי קבלת המכתב הן על ידי המשיבים והן על ידי עוה"ד יוסקביץ', הופנה מכתב מטעמו של יו"ר הועדה המשפטית של הבורסה הישראלית, מר ישי טופל, אל מר מיכאל וגמן המשמש כמזכיר כללי של W.F.D.B. בבלגיה. המשיבים ציינו בנוסף, כי פנו באמצעות יועציהם המשפטיים למוסד הבוררות במטרה לבטל פסה"ד אך במוסד לבוררות נטען בפניהם כי הדרך היחידה לביטולו הינה הגשת ערעור. המשיבים הדגישו, כי נושא אי זימונם לדיון וקבלת פסה"ד במוסד לבוררות בהעדרם עורר סערה בקרב חברי הבורסות השונות בעולם בשל הפגיעה בזכות הטיעון שלהם. בסיכומו של יום, המשיבים הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות לביהמ"ש בניו יורק. הבקשה הוגשה מבלי להודות בסמכות ביהמ"ש ורק בשל החשש כי חברותם בבורסה בישראל תיפגע בשל פס"ד שכזה כאמור. בפסה"ד מיום 24.10.08 דחה ביהמ"ש בניו יורק את הבקשה לאחר שנקבע כי המשיבים הפנו את בקשת הדחייה מטעמם למוסד הבוררות בפקס' ולכן גם המוסד לבוררות היה רשאי לדחות המועד באמצעות הפקס' ומכאן שבוצעה להם מסירה לדיון הנדחה כדין. להשלמת התמונה יצוין שוב, כי המשיבים ערערו על החלטת ביהמ"ש בניו יורק אך משכו את ערעורם כפי העולה ממב/2 המהווה אישור הפקיד ג'והן מק'קונל ממחלקת הערעורים בביהמ"ש העליון של מדינת ניו יורק- מחלקה ראשונה (APPELLATE DIVISION SUPREME COURT FIRST DEPARTMENT STATE OF NEW YORKׂ). הסוגיות שבמחלוקת 3. כאמור, גדר המחלוקת בין הצדדים משתרע על פני יריעה רחבה וכולל הן היבטי פרוצדורה אשר לדרך הגשת בקשת האישור כאמור, ומסתיים בשאלות מהותיות באשר להצדקת אכיפת פסקי חוץ מכוח החוק בישראל. 4. המשיבים ציינו כי עומדת להם טענות טובות למניעת האכיפה כדלקמן: א. כי הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה ביהמ"ש לא היה מוסמך לתיתו, בניגוד לסעיף 3(1) לחוק. ב. כי החיוב שבפסק סותר את תקנת הציבור, בניגוד לסעיף 3(3) לחוק. ג. כי קיימות למשיבים הגנות סעיף 6 לחוק כאשר לפי סעיף 6(א)(1) לו פסה"ד הושג במרמה. ד. כי בניגוד לסעיף 6(א)(2) לחוק האפשרות שניתנה למשיבים לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם לפני מתן הפסק לא היתה סבירה. ה. כי בניגוד לסעיף 6(א)(3) הפסק ניתן על ידי ביהמ"ש שלא היה מוסמך לתיתו על פי כללי המשפט הבין לאומי הפרטי החלים בישראל. ו. כי התצהיר שצורף לבקשה בהתאם לתקנה 354(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשל"ד-1984 (להלן:"התקנות"), ניתן ע"י ב"כ המבקש בבוררות ובביהמ"ש האמריקני, ולא ע"י המבקש. מה גם שהינו סתמי ואין בו די לקיום תנאי סעיף 3 לחוק מה גם שאינו מתייחס לכל תנאי סעיף 3. כמו כן הבקשה נעדרת חוו"ד או עדות מומחה לדין הזר המסביר ומפרש דין זה. ז. כי הבקשה נגועה בחוסר הגינות וחוסר תום לב כשלא ציינה את הרקע לפסה"ד בבקשה, כמו גם יש לפרש את החוק לאור עקרונות היסוד של השיטה הדוגלת בצדק , מוסר הגינות ותום לב ומכוחם אין לאשר הפסק. דיון 5. קודם שנצלול לבירור המחלוקות אציין, כי לאחר שהוגשה התנגדות לאכיפת פסק החוץ, הנטל על מבקש אכיפתו להוכיח כי התקיימו תנאי סעיף 3 לחוק. (ר' ע"א 4003/99 בן ציון קוז'וך נ' איתן ליאל, פ"ד נה(3)444 (2001), רע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. חברה שמושבה באיטליה נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4) 403 (2000)). 6. סעיף 3 לחוק ובו סעיפים 3(1) ו- 3(3) הרלוונטיים לענייננו קובע כדלקמן: "3. תנאים לאכיפה בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן." 7. לשם הוכחת סעיף 3 צירף המבקש תצהיר (מב/1) עוה"ד סימור נ' צ'שר (להלן:"עוה"ד צ'שר") מטעמו ובו הצהיר מר צ'שר כדלקמן: " 4. נתבקשתי ע"י עו"ד ג'ודי רינות למסור לה חוות דעתי באשר לחוק האמריקאי בנוגע לפסק הדין. 5. הריני להצהיר כי לפי דיני מדינת ניו יורק שבארה"ב, בית המשפט היה מוסמך לתת את פסק הדין. 6. הריני להצהיר כי בהתאם לדיני מדינת ניו יורק שבארה"ב, הפסק אינו ניתן עוד לערעור. 7. הריני להצהיר כי פסק הדין הינו ב ביצוע במדינת ניו יורק, המדינה בה ניתן. 8. הריני להצהיר כי למיטב ידיעתי, החיוב בפסק הדין ניתן לאכיפה ע"פ דינים של אכיפת פסק דין בישראל ותוכנו אינו נוגד את תקנת הציבור. 9. הנני נותן תצהירי זה כעדות מומחה לעניני חוקי ארה"ב וכתמיכה לבקשה לאכיפת פסק חוץ של המבקש..." 8. תחילה טען ב"כ המשיבים כי התצהיר המצורף לבקשה צריך להיות של המבקש עצמו אליו יש לצרף חוו"ד מומחה או עדות מומחה לדין הזר (ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' BERG EST IMPORT INC., פ"ד נד(1) 697). משהתצהיר הינו של עוה"ד צ'שר ולא של המבקש עצמו, יש בכך פגם היורד לשורש הבקשה, ולהעדר גרסה עובדתית. טענת המשיבים בדבר מיהות נותן התצהיר אינה יכולה לעמוד שכן כמצוות תקנה 354 לתקנות סד"א, התצהיר מיועד לאשר העובדות המוכיחות את קיומם של התנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק. תנאים אלה מחייבים מומחיות בדיני המדינה מוציאת הפסק בכל הקשור עם הסמכת ביהמ"ש שם לתיתו, היותו בלתי ניתן לערעור והיותו בר ביצוע במדינה בה ניתן. באשר להיותו ניתן לאכיפה על פי דיני מדינת ישראל כמו גם אינו נוגד תקנת הציבור, סברתי כי אין הכרח להוכיח תנאים אלה בתצהיר כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין לצפות כי מבקש שאינו מומחה בתחום המשפט יהא מסוגל ליתן תצהיר בנושאים אלה, מכאן, שמתן תצהיר דווקא על ידי מומחה במשפט הזר הינו אפשרי. 9. טוען ב"כ המשיבים עוד, כי התצהיר, שבלעדיו אין מוכיחים את סעיף 3 לחוק, הינו סתמי, אינו מפנה לסעיפי חוק ואינו נתמך במסמכים שמקורם בדין הזר לשם הוכחת הנדרש בו. מטרת חווה"ד לדין הזר הינה להוכיח את הדין הזר ולא רק לחזור על פרטי הנדרש מסעיף 3 לחוק. (ר' תמ"ש 19021/00 ש'פ' נ' ש'פ',סד(3) 625) כמו גם עוה"ד צ'שר אינו מצביע על מקור מומחיותו מעבר לעובדת היותו עו"ד 50 שנה, שעו"ד צ'שר שימש ב"כ המבקש בערכאות הזרות ובכך יש כדי להמעיט ממשקל התצהיר. שקלתי לא מעט טענה זו של המשיבים, שכן מצופה לכאורה ממבקש העותר לאכיפת פסק חוץ הוכחה ראויה על דרך חוו"ד מפורטת בדבר הדין הזר, מקורות סמכות ביהמ"ש בחקיקה המתאימה לרבות הפניה מתאימה לסעיפי החוק הרלוונטיים ועוד,(ר' ה"פ (י-ם) 5276/06 jaime sohacheski נ' שירה ברכה פיקהולץ ואח' (1.11.2007) להלן:"פרשת "jaime sohacheski) אך לא סברתי, כי אמנם זה המצב בנסיבות. התצהיר אמנם אינו ארוך, או מפורט או כולל תימוכין שבכתב לעניין הדין הזר ויתכן כי ניתן היה על נקלה לסתור האמור בו, יחד עם זאת, התצהיר מציין הנדרש בסעיף 3 לחוק מפי מומחה לדין הזר והוגש הן כתצהיר והן כחוו"ד לדין זה. בכך מתקיימת דרישת מתקין התקנות בישראל בתקנה 354. אמנם אין לומר כי דרך זו הינה בהכרח הדרך המיטבית אך בנסיבות היא מספיקה. המשיבים מאידך, לא עשו דבר להוכחת הדין הזר בעצמם באופן שיעמיד בספק נכונות תצהירו וחוו"ד של עוה"ד צ'שר. אשר למומחיות עוה"ד צ'שר, עו"ד זה הצהיר כי הינו פעיל בתחום עריכת הדין מזה 50 שנה באופן פעיל (סעיף 1 למב/1) כמו כן הצהיר וציין כי התצהיר מהווה חוו"ד לעניין הדין הזר. בכך, יש כדי להפוך את עוה"ד צ'שר למומחה בדין האמריקאי (ר' לעניין זה ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc., פ"ד נד(1)697 שם קובעת כב' הש' בייניש (כתוארה אז) לעניין דרישות המומחיות של העד המומחה כך: "קשה להגדיר באופן ממצה מיהו זה שייחשב מומחה לדין זר. אך זאת לומר, כי עורך-דין או משפטן העוסקים - בין בפרקטיקה, בין באקדמיה ובין בדרך אחרת - בשיטת המשפט שאותה צריך להוכיח, הינם בעלי כישורים לשמש כעד מומחה שניתן להוכיח באמצעותו דין זר. מובן שמידת מומחיותו והמשקל שיש לייחס לה הם עניין הנתון להערכת בית-המשפט. בדרך-כלל, אם עדות זו איננה נסתרת בראיה אחרת, ייטה בית-המשפט לקבלה, אלא אם על פניה איננה משכנעת (מ' שאוה "טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי" [11], בעמ' 744)".). חוו"ד המומחה בנסיבות נמסרה ע"י מי ששימש עוה"ד של המבקש בערכאה הזרה. לא מצאתי בכך פגם השומט הקרקע מתחת לתצהיר. יתכן ויש בכך כדי להמעיט ממשקלה הראייתי של חוות דעתו בהיות המצהיר מזוהה במידה זו או אחרת עם המבקש, אך אין בכך כדי לשלול היות המצהיר מומחה לדין הזר. לשם כך היה כאמור על המשיבים להמציא חוו"ד נגדית שתשלול העולה מחווה"ד המקורית אך הם לא עשו לשם כך דבר. 10. טוען ב"כ המשיבים בסיכומיו ובצדק כי סעיף 3(3) לחוק הושמט מתצהיר המבקש בהסכמה במהלך הדיון (סעיף 8 לתצהיר מב/1). השמטה זו שוללת לטעמו אפשרות אכיפת פסק החוץ בישראל בהעדר תצהיר למלוא ארבע דרישות סעיף 3 לחוק, ולפיכך דין הבקשה דחייה מחמת זאת בלבד. מטעם זה לכאורה אין בפני ביהמ"ש תצהיר על האמור בסעיף 3(3) לחוק. האם בשל כך דין הבקשה להידחות? נדמה שלא כך הם פני הדברים. תקנה 354 קובעת כך: " 354. לבקשה יצורפו — (1) העתק מפסק-החוץ שאישרה רשות מוסמכת של המדינה שבה ניתן; (2) תצהיר לאישור העובדות המוכיחות את קיומם של כל אחד מהתנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק." התצהיר נדרש לשם הוכחת העובדות המוכיחות את קיום כל אחד מתנאי סעיף 3. הדין הזר הינו עובדה המחויבת בהוכחה. האם כך גם הדין הישראלי? מובן כי יש להשיב על כך בשלילה. הדין במדינת ישראל אינו מצריך הוכחה בביהמ"ש באמצעות תצהיר, הוא "מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" (ר' י' קדמי, על הראיות (חלק שני,תשס"ד-2003)646). במילים אחרות, רשאי ביהמ"ש בישראל לבחון את תוכן הפסק כפי שניתן במקור ולבדוק האם הוא ניתן לאכיפה על פי דיני האכיפה של מדינת ישראל. פסה"ד כאמור הינו כספי ומקורו בחוב בשל אספקת סחורה. ככזה ניתן הפסק לאכיפה על פי דיני מדינת ישראל לאור הקבוע בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. אשר לחלקו השני של סעיף 3(3) ביחס להיות תוכן הפסק כזה שאינו נוגד את תקנת הציבור, נדמה כי המונח "תקנת הציבור" הינו נושא ערכי, שלא תצהיר המבקש יהא בו כדי להגדירו עובדתית. לגבי מונח זה כבר צוין כך: "'תקנת הציבור' היא עקרון על, שיקול גג במערכת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, לעניין הכרה ואכיפה של פסקים זרים. היא משמשת מחסום, קו הגנה אחרון, בפני הכרתם או אכיפתם של פסקי חוץ, הראויים מכל בחינה אחרת לנפקות מקומית...לפרקים ימאן הפורום המקומי לתת נפקות לפסק-חוץ, אפילו עמד הפסק במבחניו הרגילים של המשפט-הבינלאומי-הפרטי שלנו לצורך זה וזאת, משהשתכנע הפורום שהכרתו או אכיפתו של הפסק הזר תפגע בתקנת הציבור בישראל. המושג 'תקנת הציבור' (Public Policy) הוא, מטבעו, גמיש ובלתי ניתן להגדרה ממצה. גלומים בו אינטרסים חיוניים (פוליטיים, חברתיים, כלכליים) ערכים חברתיים בסיסיים, עקרונות מוסר מושרשים ומושכלות ראשונים של צדק והגינות. כאשר עומד פסק-חוץ בסתירה חזיתית לאינטרס חיוני או לערך מרכזי כזה (כגון שיש בפסק כדי לפגוע בשלומו,ברווחתו או במוסרו של הציבור המקומי) חזקה על בית-משפט ישראלי שלא יתן יד למימושו של פסק כזה כאן. כשעל כף אחת המאזניים מונחים השיקולים בכלליים התומכים במתן נפקות לפסקים זרים ואילו על הכף האחרת מוטלת תקנת הציבור המקומית-יכריע הפורום לטובת האחרונה" (ר' ע' שפירא, הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ,עיוני משפט ד' 509, 528). ביהמ"ש העליון מפי המשנה לנשיא כב' הש' מ' חשין בדעת רוב ציין בפסה"ד בעניין ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' GLOBE MASTER MANAGEMENT LTD (2005) כך: "הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי רק לעיתים נדירות נדחה אכיפתו של פסק חוץ מטעמים של תקנת הציבור. אכן, אותה תקנת ציבור שהוראת סעיף 3(3) לחוק האכיפה מדברת בה, תקנת ציבור "חיצונית" היא (ordre public externe) - להבדילה מתקנת ציבור "פנימית" (ordre public interne) - ותקנת ציבור זו עניינה "בערכי-יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו ... [טענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה": ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 652. וכפי שהתבטאנו במקום אחר (בנושא של הסגרה), תקנת ציבור חיצונית עניינה הוא "בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346). ראו עוד: ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), בפיסקה 15 לפסק-הדין". במילים אחרות, מקום ובו עסקינן בפסק דין כספי שמקורו באספקת סחורה כפי העולה מפני הדברים, אין בו כל עקרון מקודש העלול להינגף מפני "תקנת הציבור" המקומית שיצדיק שלילת אפשרות תחולת סעיף 3(3) לחוק בהיות הפסק פוגם בערכי יסוד של המדינה ושל החברה, במוסר, צדק והגינות. עוד נזכור כי לאור הלכה זו, פסק החוץ מוטעה או גורם אי צדק, כפי שנטען ביחס לפסק דנא, אין בה די. מטעם זה אין מקום לדון בפגיעה בתנאים החיוביים לתחולת החוק (תנאי סעיף 3) קודם המעבר לתנאים הנגטיביים (סעיף 6 לחוק) בניהם גם טענת המשיבים בדבר פגיעה בכללי הצדק הטבעי לרבות העדר זכות הטיעון שלהם בערכאות הזרות. עניין זה יידון להלן (ר' לעניין זה גם פרשת jaime sohacheski) 11. סעיפים 6 ו-7 לחוק המהווים את יתר דרישת החוק לאכיפת פסק חוץ וקובעים כדלקמן: " 6. (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: (1) הפסק הושג במרמה; (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה; (3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל; (4) הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר-תוקף; (5) בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל. (ב) לענין סעיף קטן (א)(3), לא יראו אדם כמי שהסכים לסמכותו של בית משפט שנתן נגדו פסק חוץ (להלן - חייב בדין) בשל כך בלבד שהתייצב בפני אותו בית המשפט, בין על תנאי ובין ללא תנאי, וטען בדבר אחת או יותר מאלה: (1) כפירה בסמכותו של בית המשפט או מחאה נגדה; (2) ביטול ההליך או עיכובו לצורך העברת הסכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת; (3) שחרור נכסיו שנתפסו או צפויים להיתפס, או הגנה עליהם. (ג) אין נפקא מינה אם בנוסף לטענות כאמור בסעיף קטן (ב) טען החייב בדין טענות לגופו של הסכסוך או שהשתתף בהליך בכל דרך אחרת, ובלבד שעשה כן לפני שניתנה החלטתו הסופית של אותו בית המשפט לענין הסמכות. 7 . פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם אכיפתו עלולה לפגוע בריבונותה של ישראל או בבטחונה." הפסק הושג במרמה 12. לטענת המשיבים הם אינם חבים לתובע דבר. הם אינם מנהלים בחברת Diaglobe והתובע מעולם לא סיפק להם סחורה שהם התחייבו לשלם עבורה. עובדות אלה הוסתרו ע"י המבקש במהלך הבוררות. לפיכך, ומאחר ואין כל מקור לחיוב המשיבים בסכום כלשהו כלפי המבקש כי אז פסה"ד הושג במרמה שכן לא הוצגו בפני מוסד הבוררות העובדות לאשורן למרות שהמבקש היה מודע לעובדות אלה. המבקש, לשיטת המשיבים, לא השיב לטענות אלה מאחר והן חסרות רלוונטיות. למשיבים ברור כי לו הציגו עמדתן בפני מוסד הבוררות לא היה מונצח מעשה המרמה. מאחר ומרמה מבטלת הכול - אין לאכוף פס"ד הנגוע במרמה. המבקש מצידו ציין, כי ביהמ"ש בניו יורק בחן טענות הצדדים שניהם קודם שקבע כי יש לאשר פסק הבורר ויותר מכך, עמדה להם למשיבים האפשרות לטעון כלל טענותיהם בפני מוסד הבוררות אך הם לא התייצבו לטעון אותן. את טענותיהם בכל מקרה שטחו בפני ביהמ"ש העליון בניו יורק. בכך, היה להם יומם בביהמ"ש בארה"ב שנכנס לפרטי הפרטים הנדרשים מה שמחייב שלא לעשות כן שוב בישראל. טענת המרמה מאפשרת לביהמ"ש להתערב בתוכן הפסק. יחד עם זאת בחינת טענת המרמה בדין הישראלי נעשית ע"י בחינת ראיות חדשות ומוחצות שלא היו בידיעת המבקש קודם למתן הפסק או שלא יכול היה לעשות בהן שימוש קודם לכן. להבדיל מגישת הדין הישראלי שונה גישת הדין כשבאים לטעון למרמה כלפי פסק חוץ שאז מתירים על פי המשפט הבי"ל הפרטי האנגלי, שהוא הנוהג לעניין זה בישראל, לטעון טענות המרמה. אם ישתכנע הפורום המקומי כי אמנם הושג במרמה, לא ייתן לפסק כל נפקות (ר' ע' שפירא, הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ, עיוני משפט ה', (תשל"ו-1976) 38, 41). טענת המרמה כאמור נסבה סביב הטענה ולפיה המבקש לא מכר למשיבים דבר וכי הם לא ערבו לחיובי החברה לה לכאורה בוצעה המכירה. טענות אלה למעשה אינן מהוות כל טענת מרמה. אלו הן טענות הגנה לגיטימיות לכל דבר ועניין שהיה מקום להעלותן במסגרת הדיון המוחמץ ע"י המשיבים. העלאת טענה אחת מצד המבקש וטענה נוגדת מצד המשיבים אינה הופכת את טענת המבקש לכזו הנטענת במרמה. זוהי טענתו ועליו להוכיחה בדיון המשפטי. משלא שעו המשיבים לדיון נותרה טענת המבקש כטענה יחידה והתקבלה ככזו המציינת את המציאות המשפטית המוכחת בעקבות פסק הבוררות. לא הוכח בפני כי נעשתה מניפולציה כלשהי בחומר הראיות או בדרך בה הלך מוסד הבוררות לתוצאה המבוססת על גרסת המבקש בלבד. לו נמצא בחומר הראיות ראיה שפוברקה על מנת ליתן משקל לטענות המבקש והוכח כי כך אמנם היה, כי אז היה בה כדי לפסול את פסה"ד ככזה שאינו ראוי לאכיפה. במצב דברים זה אין לומר כי מדובר בפס"ד שהושג במרמה בהיבט זה. שלילת זכות הטיעון 13. טוענים המשיבים כי נמנעה מהם זכות הטיעון והבאת הראיות בניגוד לקבוע בסעיף 6(2) לחוק, היינו כי האפשרות לטעון טענותיהם והבאת ראיותיהם לפני מתן הפסק בערכאה הזרה לא היתה סבירה. המשיבים לא זומנו לדיון שנערך בהעדרם, תוך ייחוס מתן ערבות צד ג' על ידי המשיבים מבלי שנתנו כל ערבות שהיא, מבלי שניתנה להם כל זכות לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם תוך חיובם בסכום עתק ללא כל בסיס עובדתי ומשפטי. לעניין העדר הזימון טענו המשיבים כי לא קיבלו הזימון לדיון שנערך ביום 4.3.08. לו קיבלו הזימון היו כופרים בסמכות המוסד לבוררות לדון בעניינם בהעדר כל קשר ויריבות עם המבקש, כמו גם העדר כל קשר לחברת Diaglobe או למר סם חיימוב למעט קשר משפחתי ולכן הגנתם היתה מתקבלת. הערעור נסב כולו לטעמם לעניין זימונם כדין לדיון ולא לטענות הגנתם ומבלי שהיה למעשה יומם בפני מוסד הבוררות. המבקש מצידו סבור, כי מדובר בטענות סרק. ניתנה למשיבים זכות מליאה לטעון טענותיהם במסגרת הליך הבוררות כמו גם בפני ביהמ"ש העליון בניו יורק. המשיבים פנו למוסד לבוררות בניו יורק בבקשה לדחיית מועד דיון ויכלו לפנות בכל בקשה אחרת שחפצו בה לרבות בקשה למחיקה מחמת חוסר סמכות, העדר יריבות וכיו"ב אך לא טענו דבר, לא בכתב ולא בע"פ ואין הם יכולים לטעון להעדר זכות טיעון כאמור. נדמה, כי זו טענתם המשמעותית היחידה של המשיבים בדיון זה. עמוס שפירא במאמרו "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט ה (תשל"ו-1976) 38, עמודים 43-44 מציין כך: "בית משפט בישראל לא יאכוף ולא יכיר בפסק זר שניתן בנסיבות הפוגעות בעיקרי הצדק הטבעי המקובלים עלינו. לשיטת המשפט הישראלית השקפות משלה באשר למהותו של דיון שיפוטי הוגן אין, לכן, לצפות ממנה שתאות לאמץ את תוצאותיו של הליך זר, הסותר באורח בוטה את מושגי היסוד שלה בדבר תקינותם של הליכים שיפוטיים. כך, למשל, יסרב פורום מקומי להעניק נפקות לפסקי חוץ אם ישתכנע, שהנתבע בהליך הזר לא קיבל הודעה מוקדמת סבירה שהיה בה כדי לאפשר לו להתגונן כדבעי, או שלא כל הצדדים הראויים הוזמנו להשתתף בהליכים. בדומה למקביליהם הישראלים, גם בתי המשפט במדינות אחרות אינם נותנים יד למימושו של פסק חוץ המנוגד למושכלות ראשונים של צדק טבעי הנקוטים בידם. אך עצם קיומה של נכונות עקרונית לבחון את סבירותם והגינותם של הליכי שיפוט זרים אין פירושו שהפורום המקומי יחוש להפעילה הלכה למעשה כדבר שבשיגרה. עיון בפסיקה האנגלית והאמריקאית מגלה, שיחסית נדירים המקרים בהם נדחו פסקי חוץ מחמת היותם נוגדים את העקרונות המקומיים של צדק טבעי. איפוק זה מעיד על ערנותם של השופטים להשלכות הפוליטיות הבינמדינתיות של הסוגיה הנדונה." בפסה"ד בפרשת jaime sohacheski (לעיל) מציין כב' הש' רביד כדלקמן: בע"א 802/89 גבריאל אינדורקסיס נ' אריה לייבל אינדורקסיס, פ"ד מו(2) 366, עמוד 369 (1990), הוסיף בית המשפט וקבע, כי את סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ יש לפרש כמתייחס לא לשאלה האם הנתבע התקשה מסיבות סובייקטיביות שלו להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו, אלא האם אובייקטיבית, בית המשפט שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק (ראו גם, ע"א 4721/95 אברהם רימון נ' A.E.L. Leasing Co., פ"ד נ(5) 99, עמוד 101 (1997)). ביחס למקרה שבפניו ציין כב' הש' רביד כי : "אף אם נפל פגם בהמצאת כתב התביעה למשיבים, דבר אשר לא עלה בידי המשיבים להוכיחו, הרי שהפגם נתרפא ויש לראות המשיבים כמי שויתרו על טענה כאמור, לאור ידיעתם בפועל ההליך שנפתח נגדם ומכוחה ההליכים המשפטיים שנקטו בבית המשפט הזר (ראו גם, ע"א 29/76 קרל שונדמן נ' חיים קרקובסקי, פ"ד ל(3) 423, עמודים 427-429 (1976); ע"א 74/77 LAND NORDRHEIN-WESTFALEN נ' אדם פרידמן, פ"ד לא(3) 713, עמודים 716-717 (1977); ע"א 541/77, שם, עמודים 707-708. ראו בהיקש, בר"מ 1299/02 תפנית אורתופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769, עמודים 772-773 (2002); רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן, פ"ד נט(2) 440, עמודים 443-445 (2004); בש"א 6171/04 רינה מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נח(6), 361 (2006) - שם ביכר בית המשפט "כלל הידיעה" על-פני "כלל ההמצאה", בנסיבות בהן הושגה תכלית ההמצאה, משבעל הדין ידע בפועל על כתב בי-דין או החלטת בית המשפט)." בנסיבות המקרה דנא, וכפי העולה מעיון בפסה"ד האמריקאי, בורסות היהלומים מחייבות את חבריהן לפתור את הסכסוכים בניהם באמצעות בוררות. הזמנה לדיון הבוררות נשלחה למשיבים והם קיבלו אותה. בתאריך 29.1.2008 ולאחר שקיבל מר אבנר חיימוב את ההזמנה כאמור הוא שוחח עם מר מרטין הוכמן מהמוסד לבוררות. בתאריך 29.1.2008 הוא הגיש בקשה בכתב שהועברה בפקס' לדחיית מועד הדיון לאחר הפסח - לאחר 28.4.2008. בתאריך 31.1.2008 אישר מר הוכמן את קבלת המכתב וציין כי המדיניות הינה לאפשר דחייה רק בנסיבות מיוחדות. כמו כן הודיע שבירור המחלוקות צריך לפי הכללים להתחיל בתוך 60 ימים מיום הגשת בקשת הבוררות וכי הדיון נדחה לתאריך 4.3.2008 שהוא המועד המאוחר ביותר האפשרי לפי הכללים. התשובה נשלחה לאותו פקס' ממנו נשלחה הבקשה של מר אבנר חיימוב כמו כן הופנה המכתב למשרדי חיימוב בהונג קונג, שנחאי וניו יורק כמו גם העתק לבורסה בישראל לעו"ד יוסקוביץ. בתאריך 4.3.2008 כשמר חיימוב לא הגיע לדיון ולפי כללי הבוררות התקיים הדיון ונשמעה עדות המבקש. בתאריך 6.3.2008 ניתן פסק הבוררות המוצא את ה"ה חיימוב כמנהלים של Diaglobe , והם חויבו בו בסכומי החוב ובהוצאות. בתאריך 20.3.2008 פנו ה"ה חיימוב למוסד לבוררות וציינו כי אי הופעתם נבעה מאי ידיעה אודות מועד הדיון וביקשו ביטול פסק הבוררות. המוסד לבוררות כאמור השיב כי אי אפשר לבטלו וכי נתונה להם הזכות לערער על הפסק. לביהמ"ש בניו יורק הוגשו שתי בקשות, האחת, בקשת המבקש דנא לאישור פסק הבורר והשניה, בקשת המשיבים בקשה דנא שלא לאשרו. המשיבים כאן ציינו בפני ביהמ"ש האמריקאי כי הזמנה כאמור לא התקבלה, כמו כן ציינו ברחל ביתך הקטנה ואף התעקשו (צוין בפסה"ד insist ) כי הם אינם מנהלים של Diaglobe כפי שקבע פסק הבוררות, כן ציינו כי ההזמנה נשלחה בפקס' וזו אינה הדרך הראויה. לכך השיב המבקש דנא שם כי המשיבים קיבלו זימון ראוי לדיון הבוררות, כי ההודעה בדבר מועד הדיון החדש נשלחה באותה דרך בה נשלחה הבקשה לדחייה, כי יש אישור לקבלת הפקס' על ידי השולח - מוסד הבוררות- כמו גם יש אישור לכך שקיבלו את הזימון המקורי לדיון הראשון שנדחה. מעבר לכך ציין ביהמ"ש האמריקאי כי המשיבים לכל הפחות היו מודעים למועד הדיון הראשון וגם אליו לא הגיעו ככל שלא ידעו על דחייתו כפי טענתם. לו הגיעו למועד דיון זה היו מגלים כי הוא נדחה כאמור. בכך ראה ביהמ"ש האמריקאי התעלמות של המשיבים דנא מלהגיע לדיון הבוררות. במילים אחרות, ביהמ"ש האמריקאי קבע למעשה כי המשיבים התעלמו מדעת מהזימון לבוררות, ומשניתן פסק הבורר הם אינם יכולים לבקש ביטולו. לפיכך אושר הפסק כאמור. מצב דברים זה מחייב את המסקנה ולפיה המשיבים היו מודעים להליך הבוררות המתנהל כנגדם. לכל הפחות, וככל שלא קיבלו זימון כאמור, יכלו לברר מה גורל בקשת הדחייה שהגישו כמו גם וככל שלא היה מענה לבקשתם היו יכולים להגיע למועד הדיון הראשון שנקבע להם. בכך אין כדי לומר כי נמנעה מהם האפשרות לטעון את טענותיהם. הם בעצמם מנעו את אפשרות העלאת הטענות בכך שלא העלו אותן במועד, ויכולים לכן להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמם בלבד. הפסק ניתן ע"י בימ"ש שלא היה מוסמך לתיתו 14. לטענת המשיבים ביהמ"ש האמריקאי לא היה מוסמך לאשר את פסק הבוררות מאחר והם לא התגוררו בניו יורק דרך קבע ובודאי לא נתנו הסכמתם לשיפוט ביהמ"ש ומכאן שעל פי כללי המשפט הבינ"ל הפרטי החלים בישראל, ביהמ"ש לא היה מוסמך לדון ולאשר פסק הבוררות, מכאן שהפסק אינו אכיף מבחינה זו. בסיכומיהם מציינים המשיבים כי סמכות שיפוט נקנית על פי המשפט הבין לאומי הפרטי באחת משתי זיקות -מגורים או הסכמה (ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס,פ"ד לב(2) 701), וכי אין לראות בבקשת המשיבים מהמוסד לבוררות הסכמה להתדיינות בפניו. המשיבים מודים כי הגישו בקשה לביטול הפסק בניו יורק אך הפנו לעניין זה לסעיפים 6(ב) ו-6(ג) לחוק. פרופ' עמוס שפירא מתייחס במאמרו עיוני משפט ה, (שם, עמודים 45-46)למשמעות זיקות אלה כך: "1. מגורים (Residence). כל מדינה מוסמכת, לפי השקפת המשפט הבינלאומי הפרטי שלנו, להפעיל את שיפוטה - באמצעות מערכת בתי המשפט שלה - על כל המתגוררים בתחומיה. ... פסק שניתן במדינה בה התגורר הנתבע (עת החלו ההליכים השיפוטיים) יוכר איפוא כמוסמך מבחינה בינלאומית. ... זיקת המגורים פרושה גם על מי שנכח במדינת חוץ, ולו רק באקראי או לשעה בלבד, בעת שנפתחו שם ההליכים השיפוטיים נגדו. נוכחות ארעית כזו (temporary presence) של הנתבע במדינת מוצא הפסק מספקת כדי להסמיכה, מבחינה בינלאומית, לכוף עליו את שיפוטה בתביעות in personam. ... מול יחסו הנדיב של המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי לזיקה של נוכחות ארעית, בולטת צרות העין שלו כלפי עובדת אזרחותו של הנתבע במדינת חוץ, כבסיס אפשרי לסמכותה הבינלאומית לתת פסק אישי נגדו. ... מן הראוי להכיר, לפחות במקרים ולצרכים מסויימים, בסמכותו הבינלאומית של בית משפט זר לגבי אזרחי מדינתו. ... 2. הסכמה לשיפוט (Submission). נתבע, שהסכים לשיפוטו של בית משפט זר, לא תשמע טענתו שהפסק שניתן נגדו לוקה בחוסר סמכות בינלאומית. ההסכמה להתדיין בפני הפורום הנוכרי די בה כדי להקנות לו סמכות in personam, אפילו מעולם לא דרכה כף רגלו של הנתבע במדינת החוץ הנוגעת בדבר. הסכמה לשיפוט יכול שתינתן בדרכים שונות. ראשית, מי שיזם את פתיחת ההליך, קרי: התובע, הביע בכך את הסכמתו להתדיין בפני הפורום שהוא עצמו בחר בו. ... שנית, מי שהסכים להתדיין בערכאה (או במדינה נוכרית) - בחוזה או באופן אחר, במפורש או מכללא, לפני פרוץ הסכסוך או לאחריו, לגבי מכלול של עניינים או לענין מסוים בלבד - אינו יכול לכפור בסמכותה הבינלאומית של אותה ערכאה (או מדינה). .... דרך שלישית למתן הסכמה לשיפוט היא הופעה לדין מרצון. מי שהוזמן לדין בבית משפט ונענה להזמנה, הופיע והתדיין לגופו של ענין, כפף עצמו בכך לשיפוט הנוכרי ושוב לא ישמע בטענה, שהפסק שניתן נגדו נגוע בחוסר סמכות בינלאומית." (ראו גם, סיליה וסרשטיין פסברג, שם, עמודים 16-17; דנ"א 7059/01 FORUM BRUNO KRIESKI נ' ירון מרקס, פסקה 7 לפסק הדין (2001)). נדמה כי גם בעניין זה אין הדין עם המשיבים. סמכות בינ"ל נרכשת גם בהסכמה. אין ספק בעיני כי המשיבים הבינו היטב שהינם מחויבים להליך הבוררות, אפילו האמינו כי אין למוסד לבוררות סמכות לדון בהליך הבוררות. המשיבים לא טרחו להוציא מחשבותיהם אלה מהכוח אל הפועל. לא ראיתי כי טענות המשיבים הנטענות כיום כנגד סמכות המוסד לבוררות הושמעו כלפיו, לא בשיחת הטלפון לצורכי הדחייה, לא במכתב המבקש דחייה ולא בכל דרך אחרת נהפוך הוא, המשיבים סברו כי אי הגעתם להליך היתה פוגעת בהם ובעסקי היהלומים שלהם בישראל, כמי שאינם עומדים בהתחייבויותיהם. לכן אין ספק בעיני כי הבינו שעליהם להתייצב להליך הבוררות ולנהל אותו על שלל טענותיהם כאמור. מכאן שהמוסד לבוררות קיבל למעשה את אישור השתתפותם בהליכים, ולכן גם את הסכמתם להתדיין בפניו. מכיוון שאין דרך אחרת להפוך פסק הבוררות לפסק דין בר ביצוע אלא על דרך אישורו, כי אז גם לביהמ"ש האמריקאי הסמכות לדון בבקשה לאישורו על פי הדין המקומי כפי שיושם במסגרת פסה"ד. בכל מקרה המשיבים הם עצמם בחרו לגשת לביהמ"ש האמריקאי בבקשה לביטול פסק הבורר, בכך הם הביעו את הסכמתם להתדיין גם מפני גוף זה ובכך רכש הגוף את סמכותו ליתן הפסק בעניינם. עקרונות השיטה וחוסר תום ליבו של המבקש כסיבה לביטול הפסק 15.בהיות תום הלב מונח מפתח בשיטת המשפט הישראלית, ביקשו המשיבים לעשות בו שימוש על מנת להביא לביטול רוע הגזירה. לטעמם, המונח "רשאי" המצוין בסעיף 3 לחוק, לעניין סמכות ביהמ"ש לאשר פסק החוץ, מקנה לביהמ"ש את שיקול הדעת אם לאוכפו אם לאו תוך הפעל שיקול דעת ובחינת תום ליבו של המבקש לאוכפו. מובן מאליו כי הליך משפטי חייב להיות מוגש בתום לב. כך גם השיטה המשפטית כולה נמדדת על פי כללי צדק, מוסר, תום לב וסבירות המהווים ערכי יסוד של שיטתנו המשפטית, בבחינת תקנת הציבור שלנו. (ר' לעניין זה לדוגמא פס"ד של כב' הש' לוי בע"פ 3680/09 סילברמן נ' מדינת ישראל (2009) שם מציין כך: "המונח 'תקנת הציבור' מתייחס למטען של עקרונות וערכים בשיטת משפט מסוימת. תוכנה של תקנת הציבור היא בבואה נאמנה להשקפות המקובלות בקרב הציבור שבקרבו היא נוצרת. זוהי תקנת ציבור ישראלית, מקומית ולא אוניברסאלית. יציקת פרשנות למונח תקנת הציבור, ציין השופט שמגר באחת הפרשות, היא "מלאכתה העצמאית והייחודית של כל שיטת משפט" (ע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני, פ"ד לא(3) 85, 94 (1977)). "תקנת הציבור משתרעת על ערכים, מטרות ואינטרסים נוספים, המשקפים את מדיניותה של החברה הישראלית (ה-Public Policy שלה)", קבע הנשיא ברק במקום אחר (ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער, פ"ד נד(3), 850, 861 (2000)). אך ברור הוא כי "תוכנה של תקנת הציבור משתנה מחברה לחברה" (שם, בעמ' 860)." ) לטעמי, אין צורך בבחינה נוספת של פסה"ד על מנת ל"טהרו" מהחשש שמא הינו נגוע בבעיות תום לב. בחינה זו נעשתה במעבר על תנאי החוק הן תנאי סעיף 3 והן בתנאי סעיפים 6 ו-7 . אלה כוללים בחובם גם בחינה של תקנת הציבור שחובת תום הלב הינה חלק ממנה. במעבר מסננת זו אין מקום לבחינה נוספת בהיבט הכללי של חובת תום הלב הנבחנת ממלא כאמור, ולפיכך לא מצאתי גם בטיעון זה מניעה מלהכיר בפסק כבר אכיפה בישראל. ומעבר לכך, לאחר שמצאנו כי ביהמ"ש האמריקאי בחן את טענות המשיבים ודחה אותן, איננו רשאים להפעיל נורמות משפטיות מקומיות ולהמיר בעזרתן את שיקול דעת הערכאה הזרה בשלנו אלא בנסיבות אותן מתיר לנו החוק. אלה כאמור נבחנו לפרטיהם ולא נמצא כי נפל פגם המחייב ביטול הפסק. מכל מקום, לא מצאתי כי פניית המבקש לביהמ"ש מבלי שציין את העובדות שבבסיס פסה"ד בו זכה מהווה חוסר תום לב מצידו. מחובתו של המבקש לעמוד בכללי הדין בישראל לשם אכיפת פסק החוץ ובכך הינו עומד. המשיבים למרבה הצער מבחינתם אינם עומדים בתנאי הוכחת סעיף 6 לחוק או הפרכת סעיף 3 לו. סיכום 16. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל הבקשה ומכריז על פסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש האמריקאי כפסק בר אכיפה בישראל. משהתנגדו המשיבים לבקשה והתקיים דיון כאמור הנני מחייב את המשיבים בהוצאות המבקש ושכ"ט ב"כ בסך כולל של 20,000 ₪ + מע"מ.משפט בינלאומיאכיפת פסק חוץ