הליכים אישיים נגד בעל שליטה לשעבר בחברה בפירוק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הליכים אישיים נגד בעל שליטה לשעבר בחברה בפירוק / אחריות אישית של בעל שליטה לשעבר בחברה בפירוק: מונחת בפני בקשת המנהל המיוחד של חברת חוות התאומים בע"מ, לפתוח כנגד בעל השליטה לשעבר בחברה, מר אברמוביץ (להלן: "המשיב") וכן כנגד חברת מ.מ.ר גידולים חקלאיים שבבעלותו, הליכים לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות. זאת, בגין "מכר עצמי" שביצע המשיב עם ראשית הפירוק, כאשר הלכה למעשה מכר ל - מ.מ.ר את כל נכסיה ופעילותה של החברה. זאת, כאשר עניין לנו בחברה שהחזיקה רישיון לגידול חזירים למאכל, אשר ערכו הכלכלי רב. דברים אמורים, הלכה למעשה, אף בבקשה המהווה נדבך נוסף בסכסוך ארוך-שנים בין המשיב לבין שותפו לשעבר, מר גיל לוי, שהינו למעשה הנושה הנטען היחיד של החברה. זאת, לאחר שהמשיב סילק הלכה למעשה את מלוא החובות לנושים החיצוניים. בין הצדדים התנהלה, בין היתר, בוררות במסגרתה נערכו חקירות והוגש חומר רב, ואשר בסופה דחה הבורר את טענותיו של מר לוי דווקא, וקבע כי חטא בהפרות יסודיות של ההסכמים בין מייסדי החברה בפירוק; נסיונו של מר לוי למנוע את אישור פסק הבורר כשל. המשיבים מתנגדים לבקשה, הן בטענות סף והן לגופה, ואילו כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת המנהל המיוחד. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמובאות הרבות שצירפו, ולאחר שנערך דיון במעמד הצדדים, וכשל הנסיון להביאם לכדי פשרה, ניתנת החלטתי זו. הסוגיה המונחת בפני, הינה בקשתו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון לפתוח בהליכים אישיים כנגד בעל שליטה לשעבר, וזאת בהתאם לסעיף 373 ו-374 לפקודת החברות. דא עקא, כי הצדדים הרחיבו לטעון לגופו של עניין, באורח אשר שפך אור לגופו של סכסוך, והיטיב להבהיר את מורכבותה של הבעיה העומדת על הפרק. בין שני שותפים, אשר חברו ביניהם במיזם להקמת חברה שעיסוקה גידול חזירים, התגלעה שורה של מחלוקות, אשר הגיעה בסופו של דבר לדיון ולהכרעה מפורטת בפסק-בורר, שאושר כדין, וזאת חרף התנגדותו של מר לוי, אשר הינו במידה רבה "מוטבה" של הבקשה המונחת בפני כיום (וזאת נוכח העובדה, כי לחברה בפירוק אין כיום נושים כלשהם מלבדו); ביני לביני, היה זה המשיב דווקא שיזם את פירוק החברה, חרף התנגדותו של מר לוי - אלא שאגב כך - וזאת לפי טענות המנהל המיוחד, הקים חברה בבעלותו ומכר לה, בחופזה, בלא הליכים ראויים ובתמורה נמוכה עד מאד, את כל נכסיה ופעילותה של החברה בפירוק; זאת, כאשר עניין לנו בחברה האוחזת ברישיון שערכו הכלכלי ופוטנציאל הרווחיות הגלום בו הינו רב מאד. עניין לנו, הלכה למעשה, בשלוש סוגיות משפטיות נכבדות, שונות אך קשורות בנסיבות המקרה זו בזו, אשר הכרעתן (הן לכשעצמן והן במובן של היחסים והאיזון ביניהן) נדרשת לשם הכרעתה של הבקשה שבפני. א. האחת: נפקות מעשיו הנטענים של המשיב, אשר אינו מכחיש הלכה למעשה כי מכר את החברה לעצמו, וזאת כאשר בידו האחרת הכניס את החברה לפירוק. ב. השניה: השפעתו ומשקלו של פסק-הבורר, פסק מפורט ומנומק אשר תומך בטענת המשיב כי מר לוי דווקא היה זה שהפר הפרות יסודיות את החוזה בין הצדדים, ובכך הצדיק הלכה למעשה את "נישולו" מהחברה. אחזור ואזכיר כי פסק הבורר אושר כדין, חרף נסיונו של מר לוי למנוע זאת, אשר נידון ונדחה בשתי ערכאות, כולל בית המשפט העליון. לעניין זה, מן הראוי להתייחס לשאלת היחס בין פסק-בורר, על כוחו ומגבלותיו, לבין יכולתו של בעל תפקיד בהליכי פירוק "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסק-דין, וזאת בעיקר לצורך הכרעה בתביעות חוב. ג. הסוגיה השלישית, אשר נמצאת הלכה למעשה בתווך בין שתי הסוגיות שהוזכרו לעיל, נוגעת לאותו מצב מיוחד, בו עסקינן בפירוק עקב מחלוקת בעלי מניות, כאשר הלכה למעשה אין נושים חיצוניים לחברה, זולת הצדדים הניצים; על רקע זה עולות במלוא חריפותן שאלות של מעשה בי-דין, ועד כמה יכול צד שיצא כשידו על התחתונה לזכות ב"מקצה שיפורים", וזאת באמצעות פעולתו של מפרק או מנהל מיוחד, הפועל כידו הארוכה של בית המשפט. על רקע זה, עולה אף שאלה בדבר האפקטיביות והמשמעות של הליך חיוב אישי, מקום בו אין לחברה נושים חיצוניים, והיחס בין חיוב שכזה לבין הדיון וההכרעה בתביעת חובו של בעל המניות או המשתתף לשעבר מחד גיסא, ובינם לבין מעשה בי-דין בהתדיינות בין אותם צדדים מאידך גיסא. בכל הנוגע לסוגיה הראשונה הרי שכאן, לכאורה, מצוי המשיב בבעיה מהותית, וזאת נוכח העובדה כי אף לפי גרסתו שלו, פעל באורח שהוא לכל הפחות בעייתי ביותר. זאת, כאשר בידו האחת פתח בהליכי פירוק, ובידו האחרת מכר הלכה למעשה את מלוא נכסי החברה לעצמו, וזאת בהליך מזורז ובתמורה הנראית על-פניה בעייתית ואשר עיקרה אינו אלא התחייבות של החברה החדשה לכסות אי-אלו מחובותיה של החברה הישנה.לעניין זה, אין צורך להכביר מילים כי קיימת סתירה הלכה למעשה בין החובות החלות על בעל שליטה במצבים של סף קריסה והידרדרות לחדלות פירעון, לבין מכר מזורז של הנכסים לעצמו. זאת, על אחד כמה וכמה, כאשר דווקא אותו בעל-שליטה הוא המתזמן את הליך הפירוק. אוסיף ואעיר; לא זו בלבד שבעל השליטה מצוי הלכה למעשה במצב של ניגוד עניינים מובנה כאשר הוא מבצע מהלך של Self-dealing (ועל כן, הוא חב בחובות מיוחדות להוכחת הגינות העסקה, כפי שפורט בהרחבה בפסק-הדין בעניין איצקוביץ'), הרי משמונה או עומד להתמנות מפרק, אזי אין כל מקום לפעול בהליך מקביל ועצמאי, וזאת אף עם בעל השליטה מאמין באורח סובייקטיבי כי הוא נוהג בהגינות, ואינו מחפש לעצמו רווח קל על חשבון החברה ונושיה. אוסיף ואעיר; ספק אם יכול המשיב למצוא מזור בעובדה, כי מעשיו הנטענים אירעו במהלך וכחלק מסכסוך שליטה בחברה, או מאבק בין בעלי מניות; זאת, באשר במלוא הכבוד הראוי לרצון לשמר שליטה, או "לתגמל" בעל מניות יריב, הרי שמניע כזה - אף אם יש לו הצדקה בנסיבות המקרה - אינו מאפשר כל דבר, ואינו "מלבין" כל פעולה באשר היא. יוצא, כי בנקודה זו, אכן ניצב המשיב בפני בעיה שאינה מן הפשוטות, וספק אם יכול הוא לצאת ידי חובתו אך בטענה כי מצבה של החברה היה בכי-רע, וכי בנסיבות המקרה, פעולתו והתמורה ששולמה או הובטחה היו הוגנות. א. ראשית: אין כל צורך להכביר במילים, כי אף אם צודק המשיב בכל טענותיו לגופה של מכירה, הרי מרגע בו החל הליך פירוק, אזי שמכר נכסי החברה יכול וחייב להיעשות בידי המפרק, במסגרת ההליכים הקבועים בדיני חדלות הפירעון, ובדרך זו בלבד - וזאת לא רק מכוח שיקולים של מראית פני הצדק; פעולה מקבילה בדרך "סעד עצמי", לא רק שתלויה מעליה סכנת בטלות נוכח הוראות הדין, אלא אף מעמידה בסימן שאלה מהותי את הטענה בדבר הגינותו וטוהר שיקוליו של אותו צד. ב. שנית; קשה להימנע מן התהייה נוכח העובדה כי המשיב, שהאריך בטענות בענייני אחרים, מיעט עד מאד להתייחס לבעיה מהותית זו המיוחסת להתנהלותו, ואילו ההסברים המעטים שסיפק, רחוקים מלהניח את הדעת. אף אם אניח, לטובתו, כי יש אמת בכל טענותיו אודות קשיי מימון והפעלה שנוצרו בחברה ערב פירוקה (ואף אם נוצרו באשמתו של מר לוי), הרי שאף בכך אין רבותא, בכל הנוגע לחובה לפעול - אף במצב כזה - באמצעות ודרך המפרק, אשר יכול היה לבקש מבית המשפט הוראות בכל הנוגע למכר דחוף, אם נדרש, של נכסי החברה ופעילותה. אלא שהמשיב, מטעמיו שלו, בחר שלא לפעול כך - וכל זאת, כך לזכור, כאשר הוא-הוא יוזם הליך הפירוק (!) ג. שלישית, ושמא חשוב אף יותר: עצם בחירתו של פלוני בעל השליטה לנהל מכר עצמי, עשויה ליצור קושי, אם לא נזק ראייתי. זאת, קל וחומר במהירות ובצנעה, בדרך הנגועה מעצם טיבה בניגוד עניינים, ובלא התמחרות או הזמנה פומבית להציע הצעות. למעשה, פלוני הנוהג בדרך כזו מכניס את עצמו למצב בעייתי, בה הוא מוחזק כנהנה מעוולתו הוא. במה אמורים דברים? מכר מסוג שכזה, יוצר במקרים רבים קושי מהותי בפני בעל התפקיד, החוקר את ההתנהלות זמן ניכר לאחר מעשה, לאמוד על-נכונה את ערכם של הנכסים, דבר המסבך את המחלוקת, וגורר לא אחת את הצורך הבלתי רצוי להסתמך על הערכות-בדיעבד, שמטיבם הינן בלתי מדויקות ונתונות לסכנת מניפולציות. לעניין זה, של נזק ראייתי שמסב בעל שליטה אשר מבצע מכר מזורז של נכסי החברה ופעילותה לעצמו, כמו גם המשמעות המשפטית מרחיקת הלכת אשר יתכן ותהא לכך, אין לי אלא לשוב ולהפנות לדברים שנאמרו בהרחבה בעניין איצקוביץ', ולאמץ אותם כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. בשולי נקודה זו,מן הראוי להוסיף ולהעיר: אמנם, בנסיבות המקרה ספק אם ראוי לעשות שימוש בסעיף 373 דווקא. אף אם יפסק בסופו של יום, כי המשיב אכן מכר את נכסי החברה לעצמו ערב פירוק, הרי שבנסיבות המקרה ספק בעיני אם ניתן להגיע אף ממסקנה כזו, אם תוסק, אל המסקנה כי עסקי החברה נוהלו במרמה. בלא לקבוע מסמרות בעניין, ניתן להעיר כי דין אחר למצב בו נעשה מהלך כזה - בלתי ראוי ככל שיהא - במסגרת סכסוך בין שני בעלי מניות, בלא להותיר חובות לנושים חיצוניים (וכאשר, כפי שיובהר בהמשך החלטתי זו, ישנה יותר מאינדיקציה גרידא לכך כי אף הצד שמנגד לא טמן את ידו בצלחת), לבין המצב ה"קלאסי" של ריקון חברה מנכסיה באורח שמותיר את ציבור נושיה בלא מקור פירעון, ומהווה הלכה למעשה הפיכה שלא כדין של סדר הקדימויות בפירוק. עולה, כי במקרה שבפני, עסקינן לכל היותר במהלך שלא כדין שנעשה במסגרת מאבק דו-צדדי (כאשר, כפי שעולה מפסק הבורר, אף הצד השני אינו תם-לב, וזאת בלשון המעטה), ובמצב שנראה אז, למצער, כסוף דרכה של החברה; מהלך זה לא פגע בנושיה החיצוניים של החברה, שחובותיהם כוסו במלואם (אף אם יש מקום לביקורת אף על הדרך בה בוצע צעד זה). יוצא, כי במקרה שבפני, הרי שניתן היה לכל היותר להפעיל את סעיף 374 לפקודת החברות, במובן של חיובו של המשיב להשיב את מה שנטל שלא כדין. מצב דברים שכזה יוצר, לכאורה, קושי לא קטן בכל הנוגע לניסוחה של התביעה המונחת בפני היום. אמנם, מחד גיסא נראה כי דווקא סעיף 374 עשוי להקשות על המשיב - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן - יותר מאשר חיוב בכל חובות החברה לפי סעיף 373. זאת, באשר חובה היחיד של החברה, אם קיים כלל ועיקר, הינו כלפי מר לוי; זאת כאשר (כפי שיובהר בהמשך החלטתי) פסק-הבורר הקיים בעניין זה אינו מקל על קביעת נשיה לטובתו של זה האחרון, וזאת בלשון המעטה; מאידך גיסא, הרי שימוש בחובת השבה לפי סעיף 374, עשוי לכאורה לחייב את המשיב להשיב כל מה שנטל, דבר אשר עשוי להסתכם בסך גדול בהרבה. מאידך גיסא, לא בכדי ניתן לגרוס, כי יחס כזה בין שני החיובים יוצר דיסוננס שאינו מניח את הדעת. לכאורה, רב הדרך בין נטילת תוכנה של חברה, שמצבה דאז היה בכי רע, לבין היקף תביעתו של המנהל המיוחד. אכן, וכפי שאבהיר בהמשך החלטתי זו, מודעת אני היטב להבדל ולהעדר זהות גמורה בין מנהל מיוחד לבין אחד הנושים של החברה, אף אם הנו נושה יחיד; אלא שקשה שלא להתרשם מן העובדה, כי הבקשה שבפני מבוססת, במובנה היסודי ועמוק, על הערכת שווי הקשורה בטבורה ליצירת תחלוף שווה-ערך למצב, בו היה מר לוי נותר במשך כל השנים שותף שווה בחברה. על כך, יעידו גם הנספחים המפורטים שהוגשו, כולל חוות דעת מפורטות על קצב ריבויים של חזירים וכיוצא באלו, אשר מיועדים הלכה למעשה לאפשר למנהל המיוחד לתבוע - אף אם אין הוא עושה זאת במפורש בשמו של מר לוי - את מחצית ערכה של החברה דהיום, כולל השבה למפרע של רווחים שהופקו בשנים הרבות שחלפו מאז ראשית הסכסוך. בנסיבות המקרה, קשה עד מאד שלא לתמוה, על טשטוש ההבחנה בין נשייה הקיימת למר לוי, אם קיימת, לבין נסיון בדיעבד להופכו - אותו או את המנהל המיוחד, לשותף שווה במ.מ.ר, וזאת לאחר למעלה מעשור שנים לאחר אותו מכר-עצמי. משהגענו לכאן, ובטרם אגש להכרעה בשאלה המרכזית הנוגעת לחיוב לפי סעיף 374, מן הראוי לעבור ולהתייחס לפסק הבורר, ולמידת נפקותו בנסיבות המקרה שבפני. אכן, צודק המנהל המיוחד בטענתו, המתבססת למעשה על ההגבלה היסודית נשוא חוק הבוררות, אשר אינה מאפשרת, או למצער מגבילה את יכולתו של בורר לדון ולהכריע בעניינים שאינם יכולים להיות מוכרעים ממילא בחוזה בין הצדדים, ובענייננו - אותם דינים קוגנטיים החלים בחדלות פרעון. וודאי וודאי, שאין צורך להכביר מילים כי בורר אינו מוסמך בשום פנים ואופן לקבוע חיוב אישי לפי סעיף 373 ו-374 לפקודת החברות, והחלטתו בעניין שכזה גובלת בחריגה מסמכות, והינה "כחרס הנשבר". זאת ועוד; הדין הספציפי של חדלות פרעון מסוגל לא אחת לכרסם בכוחם של דיני הבוררות, באורח שלא היה מתאפשר בסכסוך אזרחי רגיל הניטש בין צדדים סולבנטיים. כך למשל, אין תניית בוררות יכולה להתנות על דין קוגנטי, כגון אורח בירור של תביעות חוב או סמכויות בית המשפט של חדלות פרעון; תניית בוררות אף עשויה להחשב, במצבים מסויימים, כ"נכס מכביד" אשר בעל התפקיד רשאי לוותר עליו; זאת, בעיקר במצב בו אין בקופת הפירוק די משאבים או שהינה מתקשה נוכח מצבה לנהל בוררות ארוכה ויקרה, בעוד שנסיבות הסכסוך מאפשרות הכרעה מהירה ויעילה במסגרת של "בקשה למתן הוראות". באותה מידה, סמכותו של בעל תפקיד "להציץ את מאחורי הפרגוד" של פסקי דין, עשויה לחול לעיתים אף על פסק בורר. זאת, בעיקר במצבים בהם מתעורר חשש, כי החברה הפסיקה הלכה למעשה לנהל את הגנתה, או ניהלה את הגנתה אצל הבורר באורח כושל ולא מספק - בין אם במכוון, ובין אם בשל קשיי מימון וניהול הנובעים מקריסתה הקרבה והולכת. אלא מאי? כל האמור לעיל אינו גורע מן ההלכה היסודית והבסיסית, אשר רואה בחיוב את התופעה של עריכת בוררויות, מעודדת צדדים לפתרון סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט, וכחלק בלתי נפרד מכך, מבקשת בדרך-כלל לכבד פסקי בורר, ובוודאי שאינה רואה בעין יפה התעלמות מהם או הפיכתם כלאחר-יד (לעניין זה אעיר, כי בחלק מהפסיקה קיימת אף נטיה מסויימת לאמץ כללי "בטלות יחסית", אשר מונעים מצד אשר ניהל בוררות ולא העלה במועד טענה בדבר חריגה מסמכות, את היכולת לתקוף בעניין זה בדיעבד, לאחר שהסתבר לו כי פסק הבורר אינו מקבל את עמדתו). נטיה זו מתמזגת, בעניננו, אף אם השאיפה הכללית ליעילות, הכוללת המנעות ככל האפשר ממצבים של כפל-התדיינות, או מתן היתר לצדדים אשר עניינם לא עלה יפה בערכאה אחת, לנסות את מזלם ולבצע "מקצה שיפורים" בערכאה אחרת.אכן, דברים אילו אינם הופכים בהבל-פה את המנהל המיוחד לחליפו של מר לוי, ובוודאי שאינם מתייחסים לתביעה לפי סעיפים 373 ו-374, המצויים מחוץ לתחום סמכותו של הבורר. אלא מאי? דברים אלו יפים בהחלט בכל האמור בתביעת חובו של מר לוי. אמנם, בורר אינו מוסמך לדון בתביעות חוב, אולם מקום בו נערכה קודם לכן בוררות בין שני הצדדים הניצים באותו עניין ממש, אין כל מקום להתעלם מן התשתית שקבע הבורר בעניין זה, קל וחומר שלא לפטור אותה כלאחר-יד. אחזור ואזכיר, כי עסקינן בבוררות בה נערכו מספר ישיבות, הוגשו ראיות רבות, נערכו חקירות וניתנה בה החלטה מושכלת, שהנסיון למנוע את אישורה בבית המשפט כשל. אי לכך, אין לי אלא לתמוה נוכח נסיונו של המנהל המיוחד להביא למצב בו יהפכו ממצאי הבורר כמעט לנטולי משמעות. אף אם לא פעל הבורר תחת הכובע של מכריע בתביעת-חוב (תפקיד המסור למנהל המיוחד), הרי במה נבדלת הכרעתו מפסק-דין של בית-משפט שהיה קובע ממצאים מפורטים ויוצר למצער שורה ארוכה של השתקי פלוגתא? אכן, הסמכות להציץ אל מאחורי הפרגוד קיימת ומוכרת, אולם וודאי שאין בה בכדי לאפשר לבעל התפקיד להפוך, בכל מקרה ומקרה, לערכאה המנהלת משפט חוזר, תוך התעלמות מקביעות הערכאה הדיונית שקדמה לו באותן גזרות מחלוקת ממש. מצב שכזה יהפוך הלכה למעשה את הכלל לחריג, ואת החריג לכלל. המסקנה היא כי את הסמכות להציץ אל מאחורי הפרגוד, אין לנצל כלאחר יד ואין להפעיל בקלות ראש, אלא אך ורק בנסיבות חריגות, שעיקרן אותם מצבים בהם מתברר כי הגוף חדל הפירעון לא ניהל או לא יכול היה לנהל הגנה ראויה, הפך אדיש לתוצאה או נמנע מהתגוננות כדבעי משיקולים לא כשרים (כך למשל, אותם מקרים בהם רשות מקומית מניחה לספק מקורב לתבוע אותה, ואינה מתגוננת משום שאי-מי בתוכה מעוניין להפוך את בית המשפט, שלא בטובתו, ל"חותמת כשרות" להעברת כספים שלא כדין לאותו ספק); יוצא, כי מקום בו נוהלה התדיינות משפטית כדבעי, נערכו חקירות והתקבלה הכרעה מושכלת לאחר שמיעה ודיון בעמדות וטענות שני הצדדים, יהיה זה ראוי "להציץ אל מאחורי הפרגוד" אך ורק בהתקיים נסיבות חריגות וקיצוניות ביותר, אשר נטל הוכחתן הינו על הטוען לכך. מצב דברים שכזה (כגון: ליקוי קיצוני בהבנת הדין מצד הבורר, באורח ההופך את החלטתו לאבסורדית או מופרכת על-פניה) לא הוכח בנסיבות המקרה, ולו לכאורה. המסקנה, אם כך, הינה כי ספק גדול אם ישנו מקום להציץ אל מעבר לפרגוד של החלטת הבורר, קל וחומר שלא להתעלם מקביעותיו העובדתיות והמשפטיות, בין אם במפורש ובין אם במשתמע. באותה מידה עצמה, יכול היה להיווצר מצב, בו פלוני טוען כי הוא עובד לשעבר של החברה, ומגיש תביעת חוב בעניין זה; אלא מאי? קודם לכן ניהל אותו פלוני עצמו הליך בבית הדין לעבודה, ובית הדין דחה את טענותיו וקבע כי לא התקיימו בנסיבות המקרה יחסי עובד-מעביד. אכן, בית הדין לעבודה לא קנה לעצמו סמכות להכריע בתביעות חוב; אולם, וודאי שאין משמעות הדברים כי בעל התפקיד יכול להתעלם, או לא ליחס משקל ראוי, לקביעות שקבע בית הדין. אוסיף ואעיר, כי מצב דברים שכזה הינו בלתי רצוי גם באורח כללי, היות והוא אינו אלא נוסחה בדוקה להכפיל שבעת מונים את עבודתם של בעלי תפקיד הבודקים תביעות חוב, אשר ידרשו מעתה לשבת כערכאה של "משפט חוזר", כמעט בכל דבר ועניין. אחזור ואבהיר; פסק-הבורר ניתן, לכאורה, לאחר דיון וחקירות מפורטות, אשר הינן מקיפות יותר מן המקובל בהליכי בירור של בקשה למתן הוראות; פסק-הבורר הינו מנומק, וקובע שורה של קביעות עובדתיות ומשפטיות. אף אם אין הבורר מוסמך לקבוע חבות לפי סעיף 374 או 373 לפקודת החברות, ואין הוא יושב כמכריע בתביעות חוב, הרי שגם בהעדר "השתק עילה" (וזאת בין היתר בשל אי-הזהות בין המנהל המיוחד לנושה מר לוי), אין להתעלם ויש ליחס משקל כבד ביותר להכרעת הפלוגתאות על-ידו, וזאת במסגרת הכרעת מחלוקת חוזית-כספית שהיתה בתחום סמכותו המובהקת; תוצאה זו נסמכת לא רק על העילה ה"טכנית" של השתק פלוגתא, אלא גם על טעמים כבדי משקל לגופו של עניין - אין כל טעם לשוב ולפתוח לדיון את אותן פלוגתאות עצמן, אלא במקרים חריגים וקיצוניים שהוכחו כדבעי; וספק גדול בעיני אם המקרה הנוכחי נמנה עליהם. סיכום נקודה זו; התוצאה המסתמנת מטילה ספק גדול, בכל הנוגע לנשייתו של מר לוי. זאת, לכאורה בלא קשר ישיר לשאלת קיומה או העדר קיומה של עילה לפי סעיפים 373 או 374 לפקודת החברות. בלא לקבוע מסמרות בעניין טענתו של המנהל המיוחד, כי יתכן שלמר לוי ישנה "נשיה כלשהי" בחברה, הרי לא ניתן להתעלם מן התשתית העובדתית אשר קבע הבורר, לפיה דווקא מר לוי הוא זה אשר הפר את החוזה בין הצדדים, כולל עבודה במיזם המשותף וכולל ובעיקר הזרמת מימון, סעיף שאין ספק כי הפרתו הינה בנסיבות המקרה בבחינת הפרה יסודית. עולה לכאורה, כי מקום בו חטא מר לוי בהפרה יסודית, קמה למשיב זכות להפעיל נגדו סנקציות חוזיות, אשר סביר להניח כי הן עשויות, במקרה המתאים, לאיין את זכותו של מר לוי במיזם (זכות שהוא עצמו מציגה כנשיה, להבדיל מזכותו השיורית של משתתף), ואי לכך, להעמיד בספק רב כל טענה מאוחרת לחוב שחברה לו החברה בפירוק. אכן, אין הדברים מאיינים את סמכותו של המנהל המיוחד לבדוק את תביעת החוב, על כל הטענות הכלולות בה, בין אם נדונו בידי הבורר ובין אם לאו, אולם הם מטילים אף מטילים עליו חובה כבדת-משקל להתחשב בקביעות הבורר הללו וליחס להן משקל כבד, ושמא אף מכריע, ובשום פנים ואופן לא להפוך עצמו לערכאת ערעור אגב-אורחא על פסק שאושר כדין. משהגענו לכאן, עומדות בפנינו הלכה למעשה שתי קביעות עקרוניות, אשר לכאורה כל אחת מהן פועלת בכיוון אחר: האחת, ההתרשמות כי מעשיו של המשיב בכל הנוגע למכר העצמי לא היו כדין, ובנסיבות מסויימות יכולות אף יכולות ליצור כנגדו עילת תביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות. האחרת, משקלו הרב של פסק-הבורר, אשר קבע כי מר לוי חטא בהפרות חמורות של החוזה עם המשיב, דבר המקים ספק כבד בכל הנוגע לנשייתו של האחרון. הבעיה הנוצרת היא, כי אנו עשויים הלכה למעשה להגיע למצב הנראה תמוה על-פניו, בו יחויב בעל שליטה לשעבר להשיב סכום משמעותי ביותר לקופת הפירוק, אולם מאחר וזו עשויה במידה רבה של סבירות להמצא כנטולת נושים, הרי שלא תהיה זו אלא העברה מעגלית, אשר תועלתה היחידה הינה יצירת מקור לתשלום שכר-טרחה נכבד לבעל התפקיד (בגין שכר מימוש שיחושב לפי אותו תקבול גדול שיועבר לקופה), ומיד לאחר מכן תשוב כלעומת שבאה - אל אותו בעל שליטה, וזאת מכח זכותו השיורית. לעניין זה, ונוכח נסיונו של המנהל המיוחד להסתמך על פסיקת בית-משפט זה בעניין חזן, כפי שצוטטה בכתבי טענותיו, אעיר: אף אם נוהג חייב פושט רגל או בעל שליטה לשעבר של חברה בפירוק בחוסר תום-לב משווע, כאשר הוא עורך הסדר עצמי עם נושים ומשלם את חובותיהם "מתחת לשולחן", הרי שאין הדבר יכול "להקים לתחיה" נשיה ששולמה, או ליצור נשיה יש מאין. זאת ועוד; עיון בפסיקה בעניין חזן, אינו מביא למסקנה סותרת. אכן, באותו עניין לא הסתרתי את מורת רוחי מהתנהלותו של החייב, אשר פעל שלא כדין, "מתחת לשולחן" ובלא שיתוף בעל התפקיד. אלא, שהתנהלות זו, עם כל חומרתה, אינה יכולה לאיין את העובדה כי הנשיה אכן שולמה, קל וחומר שאין היא יכולה לאפשר לנושה כפל תשלום, או סכומים שהם מעבר למגיע לו. על בסיס זה, למעשה, פסקתי בעניין חזן כי אין מקום להתערב בהסכמתם של נושי החייב לקבל תשלומים כאלו ואחרים בכדי לספק את נשייתם; התוצאה היתה, כי מחד גיסא, נפסק שהנושים שהסכימו לתשלום, כבולים בהסכמתם החוזית, ומאידך גיסא, אין התנהלותו הפסולה של החייב מאפשרת מתן "חותמת כשרות" של הסדר שבסופו הפטר. יוצא, כי אמנם הפטר - איין - ובמידה שיתגלה נושה כלשהו שלא נכלל בהסדר ולא הסכים לו, רשאי הוא לתבוע את החייב ולנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל; מאידך גיסא, הנושים אשר הסכימו למעשי החייב כבולים להסכמתם החוזית, ואינם יכולים לפתוח הליכי גביה נוספים. המשמעות לענייננו הינה, כי אף אם אניח לטובת המנהל המיוחד, כי האורח בו סגר המשיב את חובות החברה הינו בעייתי ושלא כדין (ולמעשה, עולה לכאורה כי אף חברת מ.מ.ר מחוייבת בכך, לפי הסכם רכש הפעילות), הרי שאין המנהל המיוחד יכול "להעלות מן האוב" את אותם נושים, ולהסתמך עליהם במסגרת הבקשה הנוכחית. לשון אחר: אף אם אורח סגירת חובות החברה אינו מזכה את המשיב ב"ציון לשבח" (וזאת בלשון המעטה), הרי שבעניינו, ברור ואין מחלוקת כי כיום אין לחברה בפירוק כל נושים שהם, זולת מר לוי - אדם, אשר נשייתו מוטלת בספק כבד, נוכח קביעות פסק הבורר. זאת ועוד; בניגוד לחייב בעניין חזן, הרי שהמשיב אינו פושט רגל, ואי לכך, אין הוא נזקק ואין כל רלוונטיות לדיון בעניין ההפטר, אשר היה נדבך מרכזי באותו פסק-דין. נוצרת, אם-כן, אי-נוחות משמעותית נוכח אותו "חיכוך" בין שתי המושכלות העולות בנסיבות המקרה; אכן, מחד גיסא, אותה מושכלה פורמלית המונעת - ובצדק - את זיהויו של בעל תפקיד עם נושה פלוני, אף אם ביקש את מינויו ואף אם הוא הנושה היחיד, בעינה עומדת; מאידך גיסא, ספק גדול אם די בה בכדי להביא לתוצאה הגובלת באבסורד, לפיה תוטל חבות לפי סעיף 374, יושבו כספים לחברה ריקה מנושים, אך בכדי שישובו כלעומת שבאו, לאחר ניקוי הוצאות הפירוק ונטילת נתח נכבד בגין שכר-טרחה. אין לשכוח את המושכלה ההגיונית הבסיסית, כי אף הכללים של סעיף 373 ו-374, אינם בבחינת גזירת גורל או מעשה שרירות העומד על כנו מטעמים פורמליים או טקסיים גרידא; נהפוך הוא, כל-כולם נועדו לשמש מכשיר לתועלת הנושים, אותם נושים שקופחו נוכח התנהלותו הפסולה של בעל השליטה; קשה עד מאד, בעיני, להכניס את המקרה הנוכחי לאותה קבוצה בה "יש עברה ועבריין ללא קורבן" - מצב דברים שכזה יפה, לכל היותר, למקרים המצויים בלב-ליבו של הדין הפלילי, אך וודאי שלא לחיובים אזרחיים-כספיים מהסוג בו עסקינן במסגרת בקשה זו.המסקנה היא, כי לא בכדי נתון חיוב לפי סעיפים 373 ו-374, תמיד, לשיקול דעת מהותי מצד בית המשפט, והטלתו כפופה לעולם לנסיבות המקרה, ולשיקולי הגיון וצדק. דומה, כי אין לך הבהרה יפה יותר לנחיצות שיקול הדעת, מאשר אותם מקרים בהם הפעלת הדין הרגיל מגיעה לכדי "יקוב הדין את ההר", ויוצרת אי צדק הגובל באבסורד. לעניננו: אכן, אין כלל הפוטר א-פריורית ובאורח גורף בעלי שליטה מ"פגיעתם הרעה" של סעיפי הטלת החיוב האישי, אף במקרה בו לחברה ישנו נושה אחד, אף אם הוא זה אשר נקט במכוון בהליכי הפירוק, לאחר שבין הצדדים התגלע סכסוך אשר העסיק מספר ערכאות (להשלמת התמונה אעיר, כי בנסיבות המקרה, דווקא המשיב הוא זה שיזם את הפירוק, בעוד מר לוי הוא זה שהתנגד לו בראשית הדרך). אלא, שאין כל מקום להטלת חיוב כזה מקום בו לחברה אין הלכה למעשה נושים; זאת, ממש כפי שלעיתים לא יהא מקום לדחות את תביעת חובו של הנושה היחיד מחמת איחור בהגשתה, באורח שיעניק לחייב פושט רגל הפטר קל ונוח מכל חובותיו, בלא שישלם מאומה; שני המקרים הינם דוגמא מובהקת לנסיבות חריגות, בהן הפעלה של דין נכון וצודק בדרך-כלל עשויה להגיע לכדי אבסורד, או ליצור עיוות דין המנוגד הלכה למעשה למטרות הבסיסיות של דיני חדלות הפרעון, ואין להשלים עימו. על בסיס זה, מן הראוי להכריע את הבקשה שבפני.אכן, בנסיבות המקרה עולה חשד כבד בכל הנוגע לאופיין של פעולות המשיב, ובעיקר אמורים הדברים במכר העצמי שביצע; מאידך גיסא, אין להתעלם מכך כי לחברה אין נושים, מלבד מר לוי שנשייתו מוטלת בספק כבד, וקשה עד מאד להניח, בלשון המעטה, כי היא קרבה אף לחלק צנוע מן הסכום הנכבד מאד עליו נסבה הבקשה. בנסיבות המקרה, ובעיקר נוכח פסק הבורר, ספק גדול אם ראוי להופכו, הלכה למעשה, לשותף "בדלת האחורית". אין מנוס, בנסיבות אלו, מלקבוע כי אף אם הייתה התנהגותו של המשיב יוצרת עילה מובהקת להפעלת סעיף 374 בנסיבות אחרות (קרי, לו היו לחברה נושים חיצוניים), הרי שהטלתה במקרה הנוכחי תהווה, על-פניו, חוסר צדק ושימוש בדין שלא לפי מטרתו האמיתית. זאת ועוד; דומה, כי בנסיבות המקרה, יש אף יש מקום לעשות שימוש, תחת זאת, בהתחייבות שנטלה מ.מ.ר על עצמה במסגרת רכש פעילות החברה: לכסות את כל חובותיה. אין ספק, כי כיסוי חובות זה שנטלה מ.מ.ר על עצמה נוגע אף נוגע אף להוצאות הפירוק ושכר-טרחת בעל התפקיד, שהינו במובהק חוב של החברה בפירוק (וזאת לזכור: המשיב עצמו הוא שיזם את ההליך, וחזקה עליו כי היה מודע לכל השלכותיו, כולל שכר-טרחה אפשרי לטובת בעל תפקיד). התוצאה היא, כי על בעל התפקיד לבדוק את תביעת חובו של מר לוי בהתאם להנחיותי, כולל מתן משקל משמעותי ביותר לקביעות שבפסק הבורר; היה ותפסק חבות, תחוב מ.מ.ר בתשלומה, וזאת כחלק מחובות החברה. אך מובן הוא, כי הזכות להגיש ערעור על הכרעת המנהל המיוחד לבית משפט זה נתונה הן למר לוי, והן למשיב ולמ.מ.ר, הנושאים הלכה למעשה בחובת התשלום. כמו כן, חבים המשיב ומ.מ.ר בתשלום שכר-טרחת המנהל המיוחד, כפי שיקבע בידי בית המשפט, בהתייעצות עם כונס הנכסים הרשמי.כפוף לחבויות אלו, הרי שאין מקום להטלת חבות אישית נוספת על המשיב או החברה שהקים, ואי לכך, אין מנוס מדחיית הבקשה. בנסיבות המקרה, ונוכח התנהלות הצדדים כפי שפורטה בהרחבה במסגרת החלטתי זו, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. דיני חברותבעל שליטה בחברהפירוק חברה