הלם קרב בשירות מילואים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלם קרב בשירות מילואים:

סגן הנשיא מ. סלוצקי:ב
.1בפנינו ערעור וערעור שכנגד של קצין התגמולים (להלן:ו המשיב) על החלטת ועדת הערעורים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959(להלן - החוק הנ"ל) שניתנה בתיק ע.נ. 254/86מיום ה-.11.8.91
המערער, יליד 16.10.34שגוייס לשירות מלואים ב- 5.10.73עד 26.11.73ושרת בתקופת מלחמת יום הכפורים במקצועו הצבאי, כפקיד ושרטט מפות. הועדה קיבלה על סמך חומר הראיות שהובא לפניה כי נכותו של המערער מתיחסת להחמרה בהפרעות הנפשיות מהם סבל בתגובה להלם קרב, שלקה בו במלחמת יום הכפורים, וכי הפרעה פוסט-טראומטית זו פוגמת בכושר תפקודו ובכך מתמצית נכותו (ראה תקנה 33לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל-1969).
.2הועדה שמעה עדותם של שורת רופאים שהעידו לגבי מצבו הבריאותי של המערער בתקופות שונות עינה בחוות דעת שהוגשו לה וכן שמעה את עדות המערער עצמו. עדותו של המערער עשתה על הועדה רושם בלתי אמין ולא היתה מוכנה מחד להשתית עליה מסקנה כלשהי, ומאידך מצאה לנכון לקבל עובדות אחדות "אשר אף אם נטיל מידת ספק הן יוצרות רצף כרונולוגי שאין להתעלם ממנו" (ע' 5להחלטה).
עובדות הן הבאות:נ
א. "המערער השתתף במסגרת אגד אשר יחידותיו צלחו את התעלה" במלחמת יום
הכפורים. אכן מצוי אשור מטעם הממונה על יחסי צבור של מערכת הבטחון מה- .16.8.87בהסתמך על ברור שערכה הרשות הצבאית המוסמכת כי יחידות אגד התחזוקה מס' 8172באוגדה מס' 252שעליה נמנה המערער, צלחו את התעלה במהלך מלחמת יום הכפורים. עוד אישר כי המערער היה משובץ במפקדת האגד הנ"ל "עד שפונית בתאריך ה- 5.11.73והוצבתה לר"מ 2תל השומר ובתאריך 19.11.73הוחזרת ליחידתך" (מוצג מע/5).
הועדה הוסיפה כי מקובל עליה כי "נכחותו במסגרת זו, העמידה אותו במבחני
קרב גם אם הוא לא היה בשורת הלוחמים והמסתערים".
ב. המערער פונה לבית החולים תל-השומר שם אושפז למשך כשבועיים מה- 5לנובמבר ועד 19בו בשנת 1973(ראה האשור מע//5י הנ"ל). הפרופיל הורד לו זמנית בשל בעיות נפשיות ל- .25מצרוף עובדות אלה הסיקה הועדה - ע' 5להחלטתה - כי
"אין להגיד כי נעדרת כאן סמיכות זמנים המחיבת מסקנה של קיום סבתיות מסויימת שבין שרותו במסגרת צבאית מקום בו היה ובנסיבות שהיו שם (מלחמת יום כפור) לבין אותם הסימפטומים שהניעו את שלטונות הצבא לפנותו (צ"ל להפנותו) לטיפול ולהורדת הפרופיל".
ג. בשנת 1974היה המערער בטפול מתמשך אצל ד"ר קרפל, וגם אם פעל מתוך
התחזות, הרי שהיתה זו התחזות חלקית, לאור בדיקת זריקת האמת (אב-ריקציה) שעל פי מבחנה אומת שהמערער עבר חלק מהחויות שטען בפני הרופא שערכה. כל הרופאים שהעידו לא שללו את כחו של מבחן זריקת האמת, מי יותר ומי פחות.
ד. בין 6הרופאים שהתיחסו למצבו של המערער לא היתה אחידות דעים לענין קיום קשר סבתי בין הלם הקרב שלקה בו המערער לבין הפגיעה בתפקודו. הועדה החליטה "ללכת בעקבות" חות דעתו של ד"ר חפץ וקבעה כי המערער אכן נפגע בהלם קרב, אך עוד בטרם נפגע סבל כבר מהפרעות אישיות והתוצאה של שני מרכיבים אלה היתה הוצרות "קשיים ביכולתו לתפקד תפקוד רגיל ומקובל".
בנסיבות אלה ראתה הועדה מקום
"לראות בהפרעותיו הפרעות אשר הוחמרו חלקית על ידי הלם קרב ממנו סבל וכך יש להעריך את נכותו - אם זו עדין קיימת ע"פ מבחן של וועדות המשיב".
.3לטענת ב"כ המערער נתפסה הועדה לכלל טעות בהתחשבה בהפרעות האישיות
של המערער שקדמו לשרותו הצבאי וגרעה בגינה משעור ההכרה השלם בנכותו בכך
שהכירה בהחמרה במקום גרימה. ב"כ המערער מפנה ל-ע"א (ת.א.) 493/79 פסקים
תש"מ א' ע' 177בע' 193-.186
.4מהעדויות הרפואיות שהיו בפני הועדה עולה כדלקמן:ב
ד"ר קרפל, רופא פסיכיאטר שטפל תקופה ממושכת במערער החל מיולי 1974משך מספר שנים, תאר בהרחבה את מהלך הטיפול, קבע בעדותו בישיבה מ- 2.9.87כי המערער היה "בעל הפרעה באישיות עוד לפני הלם קרב", וכי במהלך הטיפול יזם את הבדיקה של אב-ריאקציה" שמטרתה לקבל דברי אמת מהנבדק. %90- 85מהנבדקים אכן אומרים את האמת. בבדיקה כזו ושמע ד"ר קרפל את המערער מעיד כי היה בקרבות במלחמת יום הכפורים.
עדות זו הוגדרה על ידו כעבוד חויה שחוה וחי אותה. רופא זה, שטיפל זמן ממושך עם נפגעי הלם קרב, הגדיר את המקרה כחולה שהוא "גם שקרן וגם אומר אמת". לדבריו אבחן אצלו סמפטומים אופיניים למי שסובל מהלם קרב:ו לחצים בחזה, מחושים, מצבי פחד, נדודי שינה, מתחים, דכאון וספור קרב, בצד הגזמה כגון:נ שהיה בדרגת סגן אלוף. רופא זה משוכנע כי המערער פגוע בהלם קרב (ע' 2לישיבה מה-2.9.87). ד"ר קרפל היה זה שפנה במכתבו מה- 22.3.76- מע//3ה למשיבה בבקשה להכרה במערער כנכה. פניה זו מוסברת במצבו הנפשי של המערער עקב פציעתו במלחמת יום הכפורים ובסרובו לפנות בבקשה כזו אף שיעץ לו מספר פעמים לעשות כן.
ד"ר ניסר מסר חוות דעתו ב- 4.12.85והעיד בישיבה מה- 11.5.88הביע דעתו לפיה יש לקבל כנכונה את עובדה המתוארת ע"י נבדק בבדיקת "אב ריאקציה" המתיחסת
לארוע טראומתי. רופא זה הגדיר את המערער כאישיות מניפולטיבית ה"מכופף" את
האמת לצורך השגת יתרונות לעצמו.
ד"ר יגודה, שמסרה עדותה ב- 17.5.89עת ששמשה כסגן מנהל מחלקה בבית חולים רמב"ם, קבלה לטפולה את המערער כנכה צה"ל במרפאה המטפלת בהפרעות נפשיות. המערער היה בטיפולה משנת 1986ועד 16.3.87בלא שאושפז. לדעת רופאה זו המערער אינו סובל מ-. Syndrom post traumaticהרופאה הגיעה למסקנה לאחר הסתכלות ארוכה, ממנה העלתה כי המערער מופרע. מתיחס באופן תאטרלי ומתחזה, וכן מגמגם, תופעה שאינה אופינית למי שסבל מהסנדרום האמור. עדה זו הגיעה למסקנה שהמערער אינו נכה ומסכימה לאבחנה כי המערער סובל מהפרעות באישיות. עדה זו גם לא התרשמה מבדיקת "האב ראקציה" שאינה מונעת מנבדק להחליט מראש מה יגיד ומה לא יגיד.
ד"ר אנוך, שהעיד בישיבה מה- 13.12.89שימש כמנהל מחלקה בבי"ח טירת הכרמל. בשנת 5-1984, עת שניהל את המרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם, טיפל בקבוצת נכים שעליהם נמנה המערער, וטפל במערער אישית כשנה. רופא זה כתב במכתבו למשיב מה- 28.8.85- מע//1ז, בין היתר על סמך עיון בתיקו הרפואי, כי "להערכתנו נמצא במצב שבו אינו מתפקד עם סיכוי קלוש לשיפור המצב התפקודי שלו". מומחה זה גילה בהתנהגות המערער סמנים שניתן ליחוס לתסמונת של הלם קרב (ע' 4לרשומות).
ד"ר אנוך הביע את הדעה בע' 10לרשומות כי מבחינת היכולת להפגע בהלם קרב לא צריך להיות הבדל בין נפגע בעל אישיות מופרעת לבין נפגע בעל אישיות רגילה נורמלית. ההבדל מתבטא מבחינת היכולת להתמודד עם הפגיעה עצמה. ככל שהאישיות פגיעה יותר או יותר אגרסיבית, הסיכוי להתמודד בצורה בוגרת קטן יותר (ע' 10). לדעת רופא זה אפשרי שאדם שנפגע בהלם קרב יגיב במצבים של גמגום.
ההלם קרב, לדברי מומחה זה, חושף אדם שאישיותו לא טובה, ופחות מוכנה, ליתר בעיתיות ביכולת שלו להתמודד עם ארוע שכזה כשהמשמעת לטווח ארוך היא שאדם הוא מועמד פוטנציאלי לכשלון, הלה ירידה מבחינת היכולת שלו לעבוד, באפקטיביות בעבודה, ביחסים בתוך המשפחה. הוא צורך סיגריות, אלכוהול ואף סמים, כשהכוון הוא הדרדרות וצפויות בעיות. התנהגותם של אנשים שכאלה היא הרסנית והנטיה להיות chronicאם הטיפול לא מצליח. בעניננו הוכח שהמערער הסתבך בעסקים, הגיע לחקירה משטרתית ופיתח תגובה נפשית קשה.
ד"ר וויל הגיש את חוות דעתו מע//1ב וקבע על סמך בדיקתו את המערער כי
"מדובר במצב נוירוטי אשר נגרם על ידי תנאי השירות". מסכום המחלה מע//4כא של בי"ח רמב"ם המחלקה הפסיכיאטרית, עליו חתומים פרופ' חפץ וד"ר בקר, עולה כי המערער עבר בדיקת שינה בטכניון לאור תלונותיו על הפרעות השינה. הבדיקה העלתה ירידה ב- sleep efficiencyוהעדר כמעט מוחלט של שלבי שינה עמוקים, ותלונות על סיוטי לילה, שעה שהוער משנת חלום. המסקנה מהבדיקות הפסיכידיאגנוסטיות היא שמדובר בהפרעה עמוקה באישיות (נרציסטית), חוסר יכולת להתמודד עם המציאות, נטיה לפנטיות וסמנים של טראומה נפשית וחוסר יכולת להתמודד עמה.
בסכום נאמר כי
"מדובר בגבר בן 51, אשר פיתח תמונה של הפרעה פוסט טראומטית, בעקבות מלחמת יום הכפורים. כאשר קיימת הפרעה עמוקה באישיות הטרום מחלתית וחוסר יכולת מוחלטת להתמודד עם הטראומה".
חוות דעת זו של פרופ' חפץ, שהועדפה ונתקבלה על דעת הועדה, קובעת קיומו של קשר הדוק בין ההפרעה הפוסט טראומטית כתוצאה מהלם הקרב, שגרמה להפרעה העמוקה באישיותו, להפרעות באישיותו הטרום טראומית. כשההפרעה הטרום מחלתית פוגמת ביכולתו של התובע להתמודד עם הפגיעה עצמה ותוצאותיה כמוסבר בעדותו של ד"ר אנוך. משתי הוות דעת רפואיות אלה של ד"ר אנוך ופרופ' חפץ עולה כי נכותו של המערער נובעת משלוב ההפרעה העמוקה באישיותו, שהיתה קיימת לפני הלם הקרב, עם תוצאות הלם הקרב, כשאישיותו ז ו פגעה ביכולתו להתמודד עם טראומה זו. צרוף שני מצבים אלה הוא שמהווה את הנכות הנוכחית המתבטאת בחוסר יכולת לתפקוד נאות. השאלה היא אם יש לראות במצב זה החמרה או גרימה של הנכות.
.5נפסק ב-ע"א 188/75 פס"ד ל 3ע' 172בע' 177ו' כי:ב
". . .עילת התביעה לגמלאות על פי החוק היא נכות החייל ואת אומרת שכשרו לפעול פעולה רגילה אבד או פחת כתוצאה ממחלה או החמרתה או חבלה שארעו תוך כדי ועקב שרותו בצה"ל (סעיף 1לחוק הגדרת נכות). הנקודה המרכזית איפוא איננה המחלה וכו' אלא הפגיעה בכשרו של החייל לפעול, כל עוד שאין פגיעה כזאת, לא קמה נכות גם אם מבחינה רפואית המחלה כבר קימת וכך גם ההפך, תחילת פגיעה כזאת, כפוף לתנאים שבחוק בדבר הקשר עם השירות, כמוה כיצירת נכות, כלומר המחלה וכו', אם ומהזמן אשר היא מביאה לפגיעה כנ"ל. כמוה כגרימת הנכות ולא רק כהחמרתה..."
המעבר ממצבו הקודם של המערער של הפרעות נפשיות שלא היתה בגדר נכות אל
מחלתו הנכחית וגריעת יכולת תפקודו כתוצאה מהלם הקרב, לאמור כתוצאה מהשירות, כמוה מבחינה משפטית כגרימת הנכות ולא רק החמרתה. על החמרת נכות ניתן לדבר רק אם לפני השירות כבר היתה קיימת מידה מסויימת של פגיעה מסוג המהווה את הנכות. בענין זה לא הובאו ראיות מספיקות, להפך, מצוי בתיק אישור מצה"ל - מע//2א מינואר 1959על העסקת המערער כמתכנן שרטוטים שבצע את עבודתו "בצורה יעילה ביותר ובחריצות, בעל כושר עבודה למעלה מן הרגיל".
העובדה שבעת גיוסו ולאחר מכן היה המערער בעל אישיות מופרעת שלא הפריעה לו לתפקד כראוי, בין היתר במלוי תפקידו הצבאי, אין בה כדי להצדיק את המסקנה שהשוני לחומרה במצבו הנפשי שנגרם כתוצאה מהלם הקרב שאירע תוך כדי ועקב שירותי, על רקע מצבו הנפשי הטרום טראומטי, היה בגדר החמרת נכות ולא גרימתה. אישיותו המופרעת אינה בבחינת אבחנה רפואית מספקת לצורך גריעה מן ההכרה בנכות השלמה כתוצאה מהלם הקרב.
יש לראות את הלם הקרב שלקה בו כאירוע שאירע בזמן ועקב השירות והוא שהווה
את הגורם למחלתו בשלבה הפוסט טראומטי ולא רק דבר שהביא להחמרת מצבו. אין
לומר שמצבו הטרום טראומוטי של המערער היוה התחלה לאותה מחלה שהתפתחה כתוצאה
מהלם הקרב ושהוכרה כעילת הנכות.
אמר ד"ר אנוך בע' 14לרשומות מתאריך 13.12.89כי
"אדם יכול להיות חולה במובן שיש פסיכופטלוגיה מסויימת וכל מגוון ההתנהגויות האחרות פתוח לפניו ואחד לא עומד בסתירה עם השני. אין שום קשר".
קיימת איפוא אפשרות כי בין הפרעות המערער להפרעות כתוצאה מהלם הקרב אין קשר כלשהו.
העובדה שאישיותו של המערער היתה מופרעת, עובר לפגיעת הלם הקרב שהווה את העילה לגרם הנכות, היא בבחינת "גולגולת דקה" שאינה צריכה לשלול את זכותו לתגמולים (ת.א. 652/69 פס"ד כד' 1ע' 217בע' 220).
נראה לי, איפוא, שיש לראות את תוצאות הלם הקרב כגרימה ולא כהחמרה.
.6הערעור שכנגד מתיחס, בין היתר, להתרשמותה של הועדה מעדות המערער ובכך שהסתמכה על חות דעת רפואית שעליה בססה את מסקנתה. כלל ידוע ומקובל הוא כי אין זה מדרכו של בימ"ש בדרגת ערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הדרגה הראשונה אלא אם כן הוכחה טעות בולטת בשקוליה או פגם אחר היורד לשרשו של ענין. בעניננו לא נתגלה פגם שכזה. הועדה היתה מודעת לכך שהבקשה להכרה כנכה נכבשה תקופה ארוכה ובכך נגרע משקלה וערכה. את הטעם האפשרי לשתיקה זו ניתן למצוא בעדותו של ד"ר אנוך, שהרחיב בענין זה ודבריו מתחזקים בעובדה שהפניה למשיב נעשתה על ידי מנהל השירותים הפסיכיאטריים שליד בי"ח הממשלתי "אסף הרופא" ולא על ידי המערער עצמו (ראה מע//3ח). יתרה מזאת, המשיב שהעלה מלכתחילה טענת התישנות חזר בו הימנה מטעמיו שלו. יצויין כי בית משפט לא נתן אמון בעדות המערער למעט אותם הפרטים שנמצא להם חזוק כמפורט בהחלטת בית משפט, כך שלגורם הזמן אין משקל מכריע בענין זה.
לא שוכנעתי בטעונה של ב"כ המשיב כי המומחים שעליהם סמכה הועדה עשו שגיאה
גסה עד כדי כך שאנו, חסרי הידע הרפואי, נוכל לומר שדעתם מופרכת על פניה. ההכרעה גרסת אי זו מומחה להעדיף ממספר מומחים שגרסו דיעות נוגדות, נתונה לשיקול דעתה של הועדה, ואין כל פסול בהחלטתה להעדיף את חות דעתו של מומחה פלוני על זו של מומחה אחר.
לענין זה קובעת התרשמותה ומסקנתה של הועדה מעדותו וחות דעתו, משהחליטה
הועדה להשתית את החלטתה על חות דעתו של מומחה פרופ' חפץ, ממילא דחתה את
הדעה הנוגדת ובימ"ש של ערעור לא יטה להתערב ולשנות את החלטתה.
.7לאחר מתן ההחלטה ב- 11.8.91הגיש ב"כ המערער ב- 3.10.91לועדת הערעורים בקשה לפסיקה, הוצאות וש"כט למערער. יו"ר הועדה בלבד פסק לזכותו, לאור הקף העבודה שהושקעה, שכ"ט בסך 500, 7שקלים. טענת ב"כ המדינה היא כי החלטה זו "משוללת תוקף משפט בהנתנה ע"י אחד בלבד, מבין שלושת חברי ועדת הערעורים", לאחר מתן ההחלטה ובלא נוכחות ב"כ המשיב, שלא ניתנה לו ההזדמנות להביע עמדתו. ב"כ המערער טען בפנינו כי נוהג מקובל הוא בועדת הערערים כי לאחר מתן ההחלטה מוגשת בקשה לפסיקת הוצאות ויו"ר הועדה בלבד פוסק בה בלא לבקש את תגובת הצד שכנגד, וכך נהג גם הפעם. סעיף 33(ה) לחוק הנ"ל קובע כי
"אדם המופיע בפני ועדת ערער כבא כחו של תובע לא יהיה זכאי לשכר
טרחה, אלא באשור ועדת הערעור על פי בקשתו, בשעור שיקבע על ידיה".
בעניננו אין מחלוקת שבקשה זו לא הובאה בפני ועדת הערעור והיא לא קבעה את שכר הטרחה שנתבקש, אלא שסעיף זה אינו נוגע לעניננו מאחר והבקשה היא לזכוי ההוצאה של הנכה עצמו בהתחשב בהיקף העבודה שנעשתה וחבותו בתשלום שכר
טרחה לעורך דינו. המערער מעונין שעורך דינו שייצגו בנאמנות ובכשרון יבוא על שכרו ההוגן ולכן מבקש הוא סכום שלא יגרום לו עצמו חסרון כיס. לענין זכותו של המערער אישית בתשלום הוצאותיו אין סדרי דין בחוק הנ"ל ולא הותותה דרך לקביעתם, על כך נתון הדבר לשקולה של ועדת הערעור הרשאית לקבוע מכח סמכותה הטבעית סדר דין לקביעת הוצאות שבעל הדין זכאי להם (ראה ע"א 180/71
פס"ד כו 2ע' 501, ראה גם סעיף 28לחוק הנ"ל).
עו"ד בית הלחמי הצביע על כך כי הנוהל בו נקט יו"ר הועדה נהוג בדיונים בפני הועדה ועל כך לא שמענו השגה מב"כ המשיב. יחד עם זאת, מן הראוי הוא שענין ההוצאות ושכר הטרחה יתברר בפני הועדה כדי לאפשר לצדדים להיות נוכחים בדיון בבקשה שכזו ותשמע גם דעתם.
על כל פנים, נראה לנו להולם לאשר למערער שזכה לקבל, את הוצאותיו כולל
תשלום שכ"ט לבא כוחו, שאנו מעריכים בשתי הערכאות לסך 000, 10שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961החל מהיום ועד לתשלום בפועל.
.8הצעתי היא לקבל את הערעור בכך שיקבע שיש לראות בתוצאות הלם הקרב
שלקה בו המערער גרימת ולא החמרת הנכות, לדחות את הערעור שכנגד ולחיב את המשיב
בהוצאות כמפורט בפסקה הקודמת.
השופט ד"ר ד. ביין:ו
אני מסכים לדחיית הערעור שכנגד מטעמיו של חברי הנכבד ס/הנשיא, סלוצקי.
אשר לערעור העיקרי, מסכים אני עם חברי, כי אין עלינו להתערב לא בממצאי
הועדה ולא בהעדפתה את חוות דעתו של פרופ' א. חפץ. דא עקא, שפרופ' חפץ קיצר
מאד בחרות דעתו. הוא קובע באשר למצב שלפני הטראומה המלחמתית "שמדובר
באישיות עם הפרעה עמוקה באישיות נרציסטית בדקומפנסציה עם חוסר יכולת להתמודד עם המציאות ונטיה לפנטזיות".
ובהמשך בדברו על הלם הקרב הוא מוסיף, כי "מדובר בגבר בן 51אשר פיתח תמונה של הפרעה פוסט טראומתית בעקבות מלחמת יום הכיפורים".
ומוסיף שההפרעה הקודמת גוררת "חוסר יכולת מוחלטת להתמודד עם הטראומה".
חברי בהסתמכו על ע.א. 188/75 פד"י ל' - (3) ע' 172, 177, יוצא מן ההנחה. כי מצבו הקודם של המערער לא פגם ביכולתו של המערער לתפקד. ולכן אין לדבר על החמרה אלא על גרימה, אך סבורני שאין הנדון באותו פסק דין דומה לראיה.
בע.א. 188/75 הנ"ל דובר במחלת סכרת שהיתה חבויה (פרה-דיאביטיס) ושפרצה
בתקופת השירות. לשון אחרת, היה מדובר בנטיה תורשתית אשר לא הראתה כל סימפטומים ולא היה כל פגם בכושרו של המערער לפעול עד לפרוץ המחלה בתקופת השירות.
ביהמ"ש שם, מפי כב' השופט שרשבסקי, מציין, כי על החמרה ניתן לדבר
"רק אם לפני השירות כבר היתה קיימת מידה מסוימת של "פגיעה" כנ"ל
ולא רק של המחלה גרידא", (שם, ע' 178).
בעניננו המצב שונה תכלית שינוי. אין צורך להיות מומחה כדי להבין שאדם השוגה בפנטזיות ושאין לו יכולת להתמודד עם המציאות, אינו נושא בקרבו נטיות חבויות, אלא הוא כבר מוגבל כאן ועכשיו בכושרו. מטבע הדברים, קשה לאבחן תמיד הפרעות אישיות מסוג זה ולכן יתכן ששלטונות הצבא לא עמדו על הפרעות המערער בעת הגיוס. או אפילו בעת השירות, אך אם מאמצים את חוות הדעת של פרופ' חפץ, הרי יש לקבלה על מלוא משמעויותיה, לרבות המסקנה שמדובר באדם שהכושר שלו לתפקוד חברתי אופטימאלי, היה פגום בשל הפרעה אישיותית עמוקה.
העובדה שאדם מבצע משימה טכנית של תכנון שרטוטים, "בצורה יעילה ביותר" ובחריצות ושהוא בעל כושר עבודה בלתי רגיל, אינה ראיה לסתור, שכן האפשרות להתמודד עם המציאות אינה נמדדת רק ביכולת לבצע עבודה אלא במישורים רבים ושונים, כגון חיי המשפחה, יחסי אנוש, עמידה במצבי לחץ שהם מנת חלקו של
כל בן אנוש וכד'.
חברי מגדיר את מצבו הקודם של המערער כ"גולגולת דקה" ואילו אני סבור שאין הדבר כך. עקרון "הגולגולת הדקה" מניח "שהגולגולת" טרם "נתבקעה", היא רק
בעלת פוטנציאל גבוה יותר ל"התבקעות". ואילו בעניננו, ההפרעה האישיותית היתה קיימת לא בפוטנציה אלא הלכה למעשה. נכון אמנם שהלם הקרב הוא פגיעה במישור אחר, דהיינו אין מדובר בהפרעה אישיותית מולדת, אלא בתוצאות טראומה, אבל נפש האדם היא אחת ואינה ניתנת לחלוקה.
הפגם באישיותו של המערער לא רק שפגם בכושרו להסתגלות חברתית אופטימלית כשהוא לכשעצמו, אלא "תרם" לכך שהמערער אינו מסוגל לצאת מהמצב הפוסט טראומתי. לשון אחרת. למרות שמדובר בליקויים נפשיים מסוגים שונים, הרי השפעתם על
כושר התפקוד היא משולבת ומצטברת וזוהי בדיוק הסיטואציה שבה צריך לדבר על
החמרה ולא על גרימה.
חברי מסתמך על עדותו של ד"ר אנוך, כדי לתמוך מסקנתו בדבר העדר הקשר בין ההפרעה האישיותית והלם הקרב, בלי להסביר למה הוא בחר דוקא בחוות דעת זו
שלא נתקבלה על דעת הועדה ולא בחוות דעת של מומחים אחרים.
ועל כל פנים, קביעתו של ד"ר אנוך, כי קיימת אפשרות שאין קשר בין הפרעות המערער לתוצאות הלם הקרב, סותרות את אלה של פרופ' חפץ שקבע באופן חד משמעי, כי ההפרעה האישיותית יוצרת מצב של חוסר יכולת מוחלטת להתמודד עם הטראומה.
לפיכך. הייתי משאיר את החלטת הועדה בנקודה זו על כנה.
נוכח מסקנה זו לא הייתי פוסק הוצאות למערער בערכאה זו, אך הייתי פוסק
לו הוצאות בערכאה דלמטה בסך של 000, 5ש"ח בתוספת הצמדה וריבית כחוק.
לאחר כתיבת פסק דיני נזדמן לי לקרוא את פסק דינה המרשים של חברתי המכובדת, השופטת גילאור, ואודה שכמעט הלכתי שבי אחריו. אך לאחר שיקול, חזרתי לעמדתי המקורית, לפיה אין מקום להתערבותינו בקביעה העובדתית שהמערער לקה בהלם קרב תוך השתתפותו במלחמת יום הכיפורים ושעל כן יש לדחות את הערעור שכנגד.
אעיר רק מספר הערות:נ
א. נקודת המוצא היא קיומו של האישור ע"י הממונה על יחסי הציבור של
מערכת הבטחון מיום 16.8.87(מע//5י), המאשר שאגד תחזוקה 8172שאליו השתייך
המערער, חצה את התעלה בזמן מלחמת יום כיפור ומי שטוען שמפקדת היחידה הנ"ל לא חצתה את התעלה יחד עם יתר יחידות האגד שבה היה המערער משובץ, עליו חלה לפחות החובה להביא ראיות שיסתרו חזקה עובדתית זו. ובהעדר ראיה סותרת כזאת, רשאית היתה הועדה להסיק שהמערער היה בין אלה שחצו את התעלה לפני פינויו ביום .5.11.73
ב. ער אני לכך שהמערער תיאר את האירועים שקדמו להלם הקרב בצורות שונות ואף סותרות, אך רשאית היתה הועדה על אף שקריו והגזמותיו של המערער הנובעים מאישיותו המניפולטבית להחליט שהיא מקבלת את דבריו לגבי עצם האירוע.
ג. יצוין, כי עיקרי גירסת המערער בדבר אירוע טראומתי אומתו בבדיקה
שנערכה לו ע"י ד"ר קרפל שהזריק למערער "זריקת אמת".
חברתי מצביעה על כך שלא נמצאו מסמכים המאשרים את עריכת הבדיקה הנזכרת, אך לא
ברור כלל אם נהוג לרשום דבר עריכת בדיקה כזאת במסמכים. ועל כל פנים, האם
סוברת חברתי כי ד"ר קרפל אינו דובר אמת בכל הנוגע לביצוע הבדיקה? (ומה המניע
של ד"ר קרפל בפבריקציה מעין זו?).
על כל פנים, נראה שהועדה נתנה אמון בעדות ד"ר קרפל ואין מקום להתערבותינו
בכך.
ד. כאשר החליטה הועדה לקבל את טענת המערער, כי סבל הלם קרב, מותר היה לה להתחזק בדעתה ע"י עצם העובדה, כי פסיכיאטור דוגמת ד"ר אנוך שיש לו נסיון בטיפול בנפגעי הלם קרב, נתן אמון בדבריו. יש להניח שטיפול ממושך בנפגעים מסוג זה, נותן לעוסקים בכך, אי זה "חוש" או "אינטואיציה" העוזרת להם (אמנם לא באופן מוחלט) בקביעת עמדה לגבי המהימנות.
לפיכך, אינני רואה מקום לשנות עמדתי לענין הערעור שכנגד.
ניתן היום 22/03/93בהעדר הצדדים.
השופטת בלהה גילאור:ב
לדעתי, יש לקבל את הערעור שכנגד ולקבוע כי המערער לא הוכיח שלקה בהלם קרב תוך השתתפותו במלחמת יום הכפורים - אי לכך לא אוכל להסכים, עם כל הכבוד, לתוצאה אליה הגיע כל אחד מחבריי, לשיטתו. בדחותו את הערעור שכנגד, קבע כבוד השופט סלוצקי כי אין זה מדרכו של בית המשפט בדרגת ערעור להתערב במימצאיה העובדתיים של הדרגה הראשונה אלא אם כן הוכחה טעות בולטת בשיקוליה ומאחר ולדעתו לא נתגלה פגם כזה בקביעות הועדה, לא מצא להתערב בהחלטתה.
מטעם דומה דחה כבוד השופט סלוצקי את טענת המשיב כי לא היה מקום להעדיף
את חוות דעתו של פרופ' חפץ מאחר והועדה היא זו שהתרשמה מעדותו וחוות דעתו
וההכרעה איזה מומחה להעדיף מבין מספר מומחים שגרסו דעות שונות, נתונה
לשיקול דעתה של הועדה.
כבוד השופט ביין הסכים לדחיית הערעור שכנגד מטעמו של כבוד השופט סלוצקי. הועדה קבעה כי עדותו ודבריו של המערער אינם ראויים לאמון ואין בהם לשמש
חומר ראייתי לקביעת העובדות והסקת מסקנות לגבי תביעתו. העובדות ששימשו יסוד להחלטת הועדה ניגלו מתוך המסמכים שהוצגו בפניה ולגביהם נקבע כי על אף שחברי הועדה מטילים מידה מסויימת של ספק באותם מסמכים, העובדות הן כדלקמן:ו
.1המערער השתתף במסגרת אגד אשר יחידותיו צלחו את התעלה. המסקנה שהסיקה הועדה שבתנאי מלחמה מודרנית לא ניתן לעשות קו הפרדה על פיו ניתן לראות את המערער כמי שישב באיזה שהוא עורף עמוק ולכן נוכחותו במסגרת זו העמידה אותו במבחני קרב גם אם הוא לא היה בשורות הלוחמים המסתערים.
.2המערער פונה לבית חולים תל השומר, שם אושפז במשך שבועיים ומשך הגיע לועדה רפואית מיד לאחר האישפוז, בסוף נובמבר 1973ונקבע לו פרופיל זמני של 24בשל בעיות נפשיות.
המסקנה שהסיקה הועדה כי סמיכות הזמנים מחייבת קיום סיבתיות מסויימת בין שהותו במסגרת צבאית לבין אותם הסימפטומים שהניעו את שלטונות הצבא לפנותו לטיפול ולהורדת הפרופיל.
.3משנת 1974היה המערער בטיפול מתמשך אצל ד"ר קרפל וגם אם התחזה בפניו, הרי בבדיקת זריקת אמת שעשה ד"ר קרפל למערער אומת איזה שהוא חלק מתוך החוויות שטען בפני הרופא כי עבר אותן.
.4על פי חוות הדעת הרפואיות שניתנו בעניינו של המערער לקביעת הקשר
הסיבתי בין חוויית הקרב והלם הקרב לבין הפגיעה בכושר התפקוד, קבעו הרופאים
כדלקמן:נ
א. ד"ר וייל הכיר בקיום הקשר הסיבתי.
ב. ד"ר אנוך הכיר בקיום הקשר הסיבתי.
ג. פרופ' חפץ הכיר בקיום הקשר הסיבתי בסייג שהמערער סבל מהפרעות אישיות
בשלב הטרום מחלתי.
ד. ד"ר קרפל הכיר במידה מסוייגת בקיום הקשר הסיבתי.
ה. ד"ר נוינר שלל את הקשר הסיבתי.
ו. ד"ר יגודה שללה את הקשר הסיבתי.
על פי כל אלה "ומתוך הסתמכות זהירה ומסוייגת", כלשון הועדה, החליטה
הועדה לאמץ את חוות דעתו של פרופ' חפץ ולקבוע כי המערער נפגע בהלם קרב וכי
בטרם נפגע היה סובל מהפרעות באישיותו. צירוף הפרעותיו הקודמות עם פגיעה עקב הלם הקרב הולידו את התוצאה של הקשיים ביכולתו לתפקד תפקוד רגיל ומקובל ולכן נקבע כי יש מקום לראות בהפרעותיו, הפרעות אשר הוחמרו חלקית על ידי הלם הקרב.
אני סבורה כי נפלה טעות גסה בקביעת העובדות של הועדה והמסקנות שהוסקו על ידה אינן נכונות ולא ניתן על פי העובדות שהוכחו בפניה לקבוע כי המערער עבר הלם קרב.
לדעתי יש מקום לבחון את השאלה האם הוכיח המערער כי עבר הלם קרב, מה קרה לו בקרב ומהי החווייה המתוארת על ידו שגרמה לו להלם. שאלת הקשר הסיבתי בין הלם הקרב, אם אכן אירע לו, לבין אישיותו המופרעת מקודם ומצבו הנוכחי צריכה לעמוד לדיון אך ורק לאחר שייקבע מפורשות שאמנם עבר המערער הלם קרב.
אבחון את העובדות והמסקנות של הועדה שנקבעו כאמור, אחת לאחת.
א. השתתפות המערער במלחמה
.1המערער היה שרטט מפות במקצועו הצבאי, במלחמת יום הכפורים היה בן .39גיייס לשרות מילואים ביום .5.10.73בגין מום בלב הקשור למסתם מיטראלי נקבע לו סעיף ליקוי. בתצהירו שהוגש לועדה כעדות ראשית סיפר המערער כי עם פרוץ המלחמה השתתף בחציית התעלה. בחקירתו הנגדית העיד כי המג"ד הורה לו לעבור את התעלה. במכתב ששלח המערער לשר הבטחון דאז, מר יצחק רבין (מע//5ד), מיום 24.5.85רושם המערער כי נשלח להיות מפקד חמ"ל של אגד תחזוקה באוגדה של האלוף ברן וקיבל נשק
"למרות שבחיים שלי לא יריתי אפילו כדור אחד ... כל הזמן הייתי במתח עצום מאחר ולא ידעתי איך להתגונן בשעת הצורך. ב- 8.10.73קיבלנו
פקודה לעבור את התעלה".
.2הועדה סמכה בקביעת העובדה שהמערער השתתף במלחמה על מסמך שהוצא על ידי הממונה על יחסי ציבור של מערכת הבטחון ביום 16.8.87(מע//5י) ובו נרשם:ב
"בתשובה לפנייתך אל השליש הראשי ובהסתמך על בירורה של הראשות הצבאית המוסמכת, הננו לאשר כי אגד תחזוקה 8172נכלל באוגדה 252במלחמת יום הכפורים ויחידותיו חצו את התעלה במהלך המלחמה. כפי שמופיע ברישומי הצבא, אכן היית משובץ במפקדת אגד תחזוקה 8172עד שפונית בתאריך 5.11.73והוצבת לר"מ 2תל השומר ובתאריך 19.11.73הוחזרת ליחידתך".
לדעתי, אין להסיק מהרשום במסמך שהמערער עצמו השתתף בחציית התעלה. העובדה שיחידותיו של אגד תחזוקה חצו את התעלה במהלך המלחמה אינה מלמדת כי גם מפקדת היחידה, בה היה המערער משובץ, חצתה את התעלה. מאחר והועדה לא היתה מוכנה, ובצדק, לסמוך על עדותו של המערער, אין הוכחה באיזה תאריך חצו היחידות את התעלה, האם חציית התעלה היתה של כל היחידות יחד או לסירוגין והאם חציית התעלה של היחידה בה היה המערער משובץ בפועל היתה לפני 5.11.73, שאז פינה לתל השומר.
.3ב"כ המערער מבקש לסמוך על אישור קצין העיר חיפה (מע//2ג) שהמערער עשה בשירות מילואים בתקופת מלחמת יום הכפורים וכן תעודת שחרור מצה"ל (מע//2ב) בה צויין כי המערער זכאי לענוד את אות מלחמת יום הכפורים. אין במסמכים האלה הוכחה כי המערער השתתף בקרבות מלחמת יום הכפורים שהרי מרבית אזרחים היו מגוייסים בשירות מילואים במלחמת יום הכפורים וגם אלו שלא השתתפו בקרבות קיבלו את אות מלחמת יום הכפורים.
ב. סיפור האירוע - הלם הקרב
הוסבר על ידי הרופאים שהעידו בפני הועדה כי הלם קרב הוא כינוי מקצועי רפואי לתסמונת נפשית המופיעה אצל חייל בתגובה להתנסויות טראומטיות קשות ולמצבי דחק קיצוני שאליהם הוא נחשף אגב מעורבותו בשדה הקרב. אין מחלוקת
כי אפילו לא לקח המערער חלק בלוחמה פעילה בקרבות התעלה, די שהיה עד להתרחשותם לנגד עיניו, כדי להיחשף להלם קרב ואולם, האם אמנם היה עד לאותה התרחשות?
הועדה לא בחנה את הגירסאות השונות שמסר המערער על האירוע אשר גרם, לטענתו, להלם הקרב ממנו הוא סובל בעיקר, כנראה, מהטעם שלא נתנו אמון לעדות המערער בהצטיירו כאדם מניפולטיבי. קביעת העובדה שהמערער השתתף באגד אשר יחידותיו צלחו את התעלה וההנחה כי נוכחותו העמידה אותו במבחני קרב, איננה מתאימה למקרה הנדון שכן גם אם המערער שקרן כרוני, יש משמעות רבה לדרך והאופן בו הוא מתאר את האירוע בגינו הוא טוען, נגרם לו הלם קרב. לא הובאה כל ראיה שכתוצאה מהלם הקרב נשתכח האירוע או שהשתבש באופן שניתן לתארו בצורות שונות אחת מרעותה. אם האירוע היה כל כך טראומטי והחווייה שעבר המערער גורמת לו לחוסר יכולת להתמודד עם הטראומה, קרי הלם קרב, צריך שהאירוע ישאר בזכרונו חד, ברור וללא שינוי.
בתצהיר שמסר המערער לועדה שנכתם על ידו ב-6.9.88, בחלוף כ- 15שנה מאז
האירוע, הוא מתאר בסעיף 7כדלקמן:ו
"הייתי עם הגדוד בעת חציית התעלה, שם הופגזנו קשות על ידי מטוסים, הליקופטרים ותותחים. היה תוהו ובוהו, חברים נהרגו ונפצעו במקום לנגד עיני. הרגשתי חוסר אונים היות ולא ידעתי איך להשתמש בנשק שבידי, נקלעתי לסיטואציה של מראות זוועה תוך כדי מלחמה כבדה, להבות אש מכל הכיוונים ... בכיתי עד שהגענו לצד השני של התעלה ושם נרדמתי לבסוף.
כל הלילה בכיתי וצעקתי לסירוגין ..."
שנים קודם לכן. כאשר הופנה לבדיקה אצל ד"ר קרפל בבית החולים אסף הרופא
הוא מתאר (מע//3א(1)):נ
"אחרי חציית התעלה התמקמו בנקודה מסויימת והיה לילה אחד שהופיעו פתאום עליהם טייסת שלמה של הליקופטרים עם קומנדו מצרי. הוא היה עם קובץ של אנשים. טייסת מאות אנשים (מצרים). כשהם היו באויר מרחוק התחילו טילים עליהם כשהוא רואה את זה התחיל לרעוד ולא ידע מה איתו. איבד את הצלם האנושי שלו מפחד. היה אצלו ואליום בכיס, לקח ולקח. עשו מארב להליקופטרים והטיל הראשון התפוצץ במרחק רב, הלהבה היתה חזקה והגיעה
עד אליו ..."
בדצמבר 1984הוא מספר את סיפור האירוע לד"ר וייל, כעולה מהוות הדעת
של ד"ר וייל מיום 28.12.84(מע//1ב):ב
"במלחמת יום הכפורים, לא היה לו שום נסיון של קרבות, שרת בתעלת סואץ, על פי תיאורו תמונות קשות (המים של התעלה היו אדומים עם גוויות רבות) הכניסו אותו להלם, קיבל זריקת הרגעה וחזר צפונה בכוחות עצמו. כרובוט הגיע לביתו וישן מספר ימים רצופים..."
מתוך הגירסאות השונות של האירוע נלמד כי המערער משנה את סיפורו בנקודות משמעותיות - בעוד שבאחד הוא מתאר את האירוע של התקפת טייסת וקומנדו מצרי אחרי חציית התעלה, בלילה, הוא מתאר אירוע שונה שהתרחש במהלך חציית התעלה. והפאניקה, הפחדים וההשתוללות המתוארים בתצהירו מיום 6.9.88עברו עליו עד שהגיעו לצד השני של התעלה.
סיפורו לד"ר וייל מתמקד בתיאור הזוועות שניגלו לו במימי התעלה, במהלך שירותו שם ונדמה לי שלא אגזים אם אתייחס לאותו תיאור כאחד מסיפורי "מכות מצרים" של ההגדה לפסח.
מכאן שהעובדה המתוארת בהחלטת הועדה שהמערער השתתף באגד אשר יחידותיו
צלחו את התעלה ומסקנתה כי נוכחותו שם העמידה אותו במבחני קרב, איננה נכונה.
ג. הטיפולים הרפואיים
א. בעת המלחמה בתל השומר כמפורט בכרטיס השירות מע//2י של המערער, היה ב- 5.11.73בבית חולים, כנראה בתל השומר. אין רישום על אישפוז ואין מסדר חולים או סיכום מחלה בדבר אישפוז.
המערער סיפר כי חזר הביתה בכוחות עצמו - לאחר שקיבל זריקת הרגעה וישן מספר ימים - שינה זו יכולה להסביר העדרותו בתקופת המלחמה מ- 6.11.73עד 19.11.73בעת שחזר ליחידה. השינה המתוארת בסעיף 11לתצהירו תוארה על ידו גם בפני ד"ר קרפל וגם בפני ד"ר וייל אלא של ד"ר וייל הוא סיפר שהגיע בכוחות עצמו לביתו כרובוט.
אין הוכחה כלשהיא על הדרך שבה הועבר מנקודת איסוף הפצועים לבית החולים תל השומר ודבר ידוע שהדרך מתעלת סואץ לבית החולים תל השומר היא דרך ארוכה ביותר והנסיעה ברכב נמשכת שעות ארוכות. אם פונה בהליקופטר היה זוכר זאת והיה צריך לספר על כך. מהתצהיר שהגיש לועדה אין בכלל תאור על אישפוז והוא אומר בסעיף 8שהופנה למרפאה באיזור, כנראה באיזור הקרבות, לטיפול. בסעיף 10הוא מתאר שנשלח לר"מ 2בתל השומר, נבדק והפרופיל שונה ל- .24הוא נשלח חזרה ליחידה ושם שוחרר הביתה.
אם הכוונה היא לבדיקה שנעשתה למערער ב- 25.11.73בפני הועדה הרפואית לקביעת הפרופיל שלו, הרי שהתיאור בסעיף 10איננו מעיד על אישפוז כלשהו בתל השומר וסביר להניח שבכלל לא אושפז שם. לדעתי, גם ההפנייה לבית החולים תל השומר מעלה ספק בהיות המערער בתעלה או בסביבתה - שכן אם היחידה היתה באזור תעלת סואץ, מה טעם היה לשלוח אותו, לאחר שנקבע לו פרופיל 24, בחזרה ליחידה, באירועי מלחמה קשה כאירועי מלחמת יום הכפורים, איך הוא הגיע חזרה ליחידה, איך עבר את איזור הקרבות ובהגיעו לשם שוחרר לביתו?
הפרופיל הצבאי שונה ב-25.11.73, כעולה מהאישור של קצין רפואה ראשי מע//2ד בגין אי התאמה נפשית זמנית פלוס הליקויים מהם סבל קודם לכן והפרופיל הצבאי הורד מ- 63ל-.24
לכן אין להסיק שהמערער אושפז בבית החולים תל השומר במשך שבועיים וכאילו
משם, מיד לאחר האישפוז, הגיע לועדה רפואית. התאריך 19.11.73, תום השבועיים,
נלקח מכרטיס השירות ומופיע באישור מע//5י, דהיינו ללמד כי באותו תאריך התייצב
חזרה ביחידה.
ב. הטיפול שניתן למערער על ידי ד"ר קרפל ומסמכים רפואיים מבית החולים
אסף הרופא
בגליון החולה של המערער במחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא (מע//3ג) מ- 13.11.74נרשם כי המערער מוכר לד"ר קרפל כסובל קרוב לודאי מ shell-shock
עם נטיה דפרסיבית וכי הופנה לד"ר קרפל לביצוע אבריאקציה.
בסיכום המחלה (מע//3ב) במחלקתו של ד"ר קרפל, מ-9.12.94, אין רישום על
ביצוע אבריאקציה. המסמך הראשון בו ישנו תיאור חוויית הקרב הוא מ-7.76- 11ובו
רושם ד"ר קרפל את מה שמספר לו המערער על חוויות הקרב שעבר. מכאן ואילך מתחילה המסכת, שהתבררה אחר כך כשקרית ומרביתה סיפורי בדים שסיפר המערער לד"ר קרפל. ביום 22.7.76כותב ד"ר קרפל את מע//3ה שהוא מכתב המופנה לאגף השיקום במשרד
הבטחון ולפיו המערער נפצע במלחמה קשה מאוד והיה מאושפז תקופה ארוכה בבית
החולים תל השומר - עובדות בלתי נכונות ושהוכחו כשקריות.
במהלך אותה תקופה מספק ד"ר קרפל למערער אישורים שונים, חלקם מיועדים למשטרת פתח תקוה ומטרתם לעזור למערער להימנע מחקירה ומהליכים משפטיים. ד"ר קרפל סבר לתומו מדברי המערער שהמערער איש צבא קבע, בתפקיד בכיר, היה בדרגת קצונה גבוהה בצנחנים, השתתף בשלוש מלחמות ובתקריות רבות, נפגע בחוליות עמוד השדרה בעקבות צניחה וכיוצא באלה. כל הפרטים האמורים נמצאו כשקריים והמערער, בל נשכח, הוא טוראי שהיה בשירות סדיר בשנים 1957- 1954שרטט מפות ופקיד.
הוא הדין בנתונים שנרשמו בחלק מהמסמכים, כדוגמת המסמך מיום 23.3.82(מע//3י) שהמערער נכה משרד הבטחון עם אחוזים גבוהים או שהיה מאושפז זמן רב בתל השומר במחלקה פסיכיאטרית - גם המערער לא טוען כך.
בשנת 1984התברר לד"ר קרפל כי המערער רימה אותו כל העת, כמתואר במסמך מיום 21.2.84(מע//3יב) ואז שינה את עורו ודעתו על המערער לאחר שנודע לו מחקירה משטרתית כי המערער מתחזה ושקרן.
בחקירתו הנגדית בפני הועדה בישיבה מיום 2.9.87הוא אמר:ו
"הוא חולה וסופר מופרע. הוא גם שקרן וגם אומר אמת . .. ראיתי כי הוא סובל מהלם קרב, כי התלונן על לחצים בחזה, מיחושים, מצבי פחת, נדודי שינה, מתחים, דכאון וסיפור קרב. היתה גם הגזמה כי היה סגן אלוף אבל היתה שם גם אמת.
הוא סבל מהפרעות אישיות וגם מהלם קרב שהיה גורם טראומטי.
מדובר בהלם קרב בדיקת פנטוטל שיכנעה אותי. הבדיקה מוציאה החוצה מה שבפנים - יש שלא יכול האיש לזייף אותם".
פרק נכבד מוקדש בחוות הדעת ועדויותיהם של הרופאים למשמעות של הטיפול באבריאקציה - זריקת האמת שד"ר קרפל רשם שעשה למערער וממנה ניתן ללמוד, לדעתו, כי המערער שיחזר את חוויות המלחמה תוך כדי הטיפול בזריקת האמת וכי לכן עבר את אותן חוויות.
הוסבר כי אבריאקציה היא שיטה טיפולית שבה מזריקים חומר כימי מסוג סודיום פאנאטוטל היוצר מצב של הכרה מעורפלת בו מתאפשר לחולה להגיב ולענות על שאלות וביצוע סוגסטיה המשכנעת אותו או מגרה אותו להוות בשנית את החווייה הטראומטית שעבר ולהגיב עליה באותה צורה כבעבר. על אף המסמכים הרבים שנתן ד"ר קרפל למערער במהלך השנים, לא נמצא בחומר הרפואי שנרשם על ידו שום מסמך המלמד על ביצוע האבריאקציה ועל מה שסיפר המערער כתוצאה ממתן זריקת האמת.
לדעתי, אם אמנם בוצעה הבדיקה הזו, היה חייב להיות לה זכר במסמכים
הרפואיים, במיוחד תיאור מדוייק של הטראומה אותה עבר המערער אשר ממנה יכול היה
ד"ר קרפל להסיק את המסקנה כי המערער, על אף שהוא שקרן ורמאי ושחקן מעולה,
גילה סימני אמת בתיאור הלם הקרב.
ד"ר קרפל לא נשאל מה סיפר המערער תחת השפעת הזריקה על אירועי הטראומה שעבר ומה שיכנע אותו כי היו בסיפור סימני אמת והאם בה לאור הסיפור ששמע במתן הזריקה, את החווייה אל מול החווייה אותה תאר הנאשם ללא הזריקה.
לאור כך לא ניתן לקבוע, כקביעת הועדה, כי בבדיקת האמת אומת חלק מהחוויות
אותן עבר המערער ועליהן סיפר לד"ר קרפל.
ג. בית החולים רמב"ם
המערער הגיע לבית החולים רמב"ם מצוייד במכתבו של ד"ר קרפל לרופא התורן הפסיכיאטרי בבית החולים רמב"ם, מיום 12.7.79(מע//3ט"ו) שבו נרשמו עובדות לא מדוייקות כגון שהמערער נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים, וביום 13.7.79נפתח לו תיק במרפאה הפסיכיטארית של בית החולים. במע//4א' מתואר כי לדברי המערער היה מגד בצנחנים במלחמת 1973וכי נכנס למתח וחרדה כאשר היה בכנס קצינים בתל-אביב עקב הסתבכותו עם שיק ללא כיסוי וטלפון שקיבל מהמשטרה.
בדו"ח רשם הרופא הבודק:נ
"בבדיקה בהכרה מלאה מתמצא בכל המובנים, . .. לאחר שיחה ממושכת איתו ואישתו נירגע, יצא מחייך טוען שהרופא ששלח את המכתב (ד"ר קרפל) הגזים בתיאורים. לציין שהפעם האחרונה שהיה אצל הפסיכיאטר זה היה לפני שנה וחצי והפעם הגיע בגלל מצב החרדה והפניה של הרופא".
לאחר הרישום בשנת 1979מופיעים רישומים רק החל מסוף שנת 1984ואילך, כאשר לדוגמה ב- 24.12.84נרשם בכרטיסו הרפואי כי ד"ר לוצקי חשד בהתחזות ונרשם כי המערער מבקש אישור למס הכנסה שאינו מסוגל לעמוד בחקירה ושזכרונו לקוי.
ב- 14.4.86דורש המערער מכתב מהרופאים המטפלים לשם קבלת הבטחת הכנסה מביטוח לאומי. המערער אושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים רמב"ם לתקופה של כחודש וחצי, מ- 27.5.85ועד 2.7.85, ובעקבות האישפוז, הוצא סיכום המחלה מע//4כא שנחתם על ידי פרופסור חפץ כמנהל המחלקה ביחד עם ד"ר בקר הרופא המטפל.
אחרי האישפוז האמור המשיך המערער להיות בטיפול במרפאה הפסיכיאטרית והצטייד במסמכים רפואיים כדוגמת המסמכים מע//4כ"ג - המופנה לבזק, מע//4כ"ד - המופנה לאוניברסיטת חיפה, מע//4כ"ה - המופנה לאגף מס הכנסה והמכס ומע//4כ"ו - המופנה למס הכנסה.
ד"ר יגודה החתומה על המסמכים האמורים, היתה זהירה בניסוחם, ובמרביתם רשמה בסיפור האנמנזה את המילה "לדבריו". בהעדיה בפני הוועדה סיפרה כי לאחר כמה חודשים של טיפול במערער הגיעה למסקנה שהוא מתחזה ושקרן וכי הנתונים שרשמה באישורים היו בחלקם בלתי נכונים מאחר והאמינה באותה עת לדברי המערער עד שהתברר לה כי הוא שקרן.
חוות דעתו של פרופסור חפץ
הוועדה מבססת את המסקנה שהמערער נפגע בהלם קרב וכי בטרם נפגע סבל מהפרעות באישיות וכי צרוף הפרעותיו הקודמות עם פגיעה בהלם הקרב גרמו לקשיים ביכולתו לתפקד תפקוד רגיל ומקובל. על חוות דעתו של פרופסור חפץ.
יודגש כי לא הוגשה לועדה חוות דעת רפואית של פרופסור חפץ במובנה הרגיל אלא מסקנותיו ואבחנתו הרפואית נמצאים בסיכום מחלה מאישפוזו של המערער במחלקה הפסיכיאטרית, אותה מנהל פרופסור חפץ (מע//4כא) . משהוזמן פרופסור חפץ למסור עדותו לפני הוועדה הוא כתב מכתב מע//4ל ובו רשם כדלקמן:ב
"...מאחר והחולה איננו נמצא בטיפולי הישיר ובדקתי אותו פעמים בודדות ובדיקתי האחרונה היתה ב- 1986אבקש לדעת אם עדותי נחוצה במשפט זה".
אף על פי כן ולמרות שפרופסור חפץ לא העיד בפני הוועדה החליטה הוועדה
לקבוע, על פי סיכום המחלה האמור כי המערער נפגע בהלם קרב. מאחר ומרבית העובדות הרשומות שם נלמדו מדברי המערער, אשר כאמור לא ניתן לתת אמון בדבריו, ולא נמצא להן תימוכין בחומר הראיות כפי שהסברתי לעיל אין הרשום בסיכום
המחלה יכול לשמש מקור לקביעת העובדות בתביעתו של המערער נגד קצין התגמולים שתי עובדות המוזכרות בסיכום המחלה שימשו יסוד למסקנה שהמערער עבר הלם קרב הן העובדה שהמערער נכה משרד הביטחון - עובדה בלתי נכונה שכן האישפוז בבית החולים רמב"ם היה מיועד לאבחן את המערער ובאותה תקופה טרם נקבעה נכותו.
הוא הדין בתאור המופיע בסיכום המחלה הסומך על דברי המערער שנפגע מהלם קרב במלחמת יום הכיפורים בפלישה לתוך מצריים. גם תאור השינויים במצב רוחו אינו נכון, שכן לפי הרשום בסיכום המחלה, החל לסבול משינויים קיצוניים במצב רוחו בשנת 1978, בעוד שהמערער תאר בבית החולים אסף הרופא כי השינויים בהתנהגותו החלו סמוך למלחמה.
ב"כ המערער טוען כי לאף אחד מהרופאים שהעידו במשפט לא ניתנה האפשרות
לעקוב בצורה הדוקה ולהתרשם באופן כה שוטף אחר התנהגות המערער כפי שניתנה
לפרופסור חפץ ולעמיתו למחלקה ד"ר בקר.
כדי לתמוך ברצינות מסקנתם הוא מפנה לממצאים של המעבדה לחקר הפרעות השינה המלמדת על קיום תלונות של סיוטים בלילה וחלומות זוועה. כן הוא מפנה לתוצאות הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית שתוארה בסיכום המחלה ושאישרה קיום סימנים של טראומה נפשית אצל המערער וחוסר יכולת לאבד את הטראומה.
מאחר ופרופ' חפץ וד"ר בקר סמכו על הנתונים שנמסרו להם ע"י המערער בכל הקשור לחוויה שעבר במלחמת יום הכיפורים, קשרו בין הטראומה למלחמת יום הכיפורים.
לאור הספקות בדבר קיומה של הטראומה האמורה ביום הכיפורים, אין לקבוע על פיה את הקשר בין הטראומה הנפשית לבין מלחמת יום הכיפורים שכן אולי מקורה בחוויות שעבר המערער כתוצאה מהחקירות המשטרתיות והתסבוכת אליה נקלע בעסקיו. בענין זה העידה ד"ר יגודה לפני הוועדה ואמרה:ו
"כישלון בעסקים גם זה חלק של תופעה של פוסט טראומטיקסינדרום..."
(עמ' 3של הפרוטוקול מיום 17.5.89). הוא הדין בענין הפרעות השינה.
חוות הדעת הרפואיות
כאשר בחנה הוועדה את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בפניה, ועדותם של חלק מהרופאים התייחסה בעיקר לשאלת הקשר הסיבתי בין הלם הקרב לבין אישיותו הטרום מחלתית של המערער. לאור ההפרעות הקודמות בטרם הפגיעה באישיותו של המערער, קבעה הועדה, על אף הספיקות שנרשמו בהחלטתה, כי יש לראות בהפרעותיו הנוכחיות הפרעות אשר הוחמרו חלקית על ידי הלם הקרב.
כפי שכבר הסברתי, בחינת חוות הדעת הרפואיות ועדויות הרופאים צריכה להתמקד בראש ובראשונה בשאלה אם יש באלו ללמד כי המערער עבר הלם קרב.
אני סבורה שלגורם הזמן יש משקל מכריע בקביעת העובדות ולא אוכל להסכים עם
דברי חברי - כב' השופט סלוצקי - באומרו שמאחר והועדה לא נתנה אמון בעדות המערער, ולאחר שהמשיב וויתר על טענת ההתישנות, אין לגורם הזמן משקל מכריע.
השתלשלות הענינים שקדמה להגשת הערעור, מקשה על קביעת העובדות, על אף
שהמשיב וויתר על טענת ההתישנות. תביעת המערער להכרתו כנכה עקב הלם קרב, הוגשה
למשיב בתאריך .15.4.84כעבור למעלה מ- 10שנים מתום השרות הצבאי, בוא תולה
המערער את מחלתו - נכותו.
כתב הערעור הוגש לועדה בתאריך 18.6.86לאחר שהמשיב דחה בהחלטתו מיום
13.2.86את תביעת המערער בטענת התיישנות ובהסתמכו על חוות דעת רפואית השוללת
קשר סיבתי בין השרות ובין הנכות. במהלך הדיון בערעור ביום 11.5.88חזר בו המשיב מטענת ההתישנות. הדיונים בערעור נתמשכו כנראה בעיקר בשל מורכבות
הסוגיה הרפואית שהתעוררה בו, שזכתה להתיחסות של 7מומחים ומתוכם 5נחקרו
במהלך 6ישיבות.
כאשר נשאל המערער על שמות החברים ששרתו איתו ביחידה, בעת המלחמה, הוא לא זכר אף שם. כך גם לא זכר מיהם חבריו שנפלו בקרב בעת חווית הלם הקרב שתוארה על ידו בגירסאות שונות.
הרשומות הצה"ליות מופיעות בטופס 103והמערער מבקש לסמוך עליהם כדי לקבוע שהמערער טופל בצורה אינטנסיבית במרפאה פסיכיאטרית-צבאית. בטופס 103מיום 30.5.75, מע//2ו, רשום:
"הנ"ל מוכר במרפאתנו מתקופת המלחמה בה קיבל טיפול בצורה אינטנסיבית עקב חוויות טראומטיות ביותר שדרשו טיפולים ממושכים. לאחר מכן אף על פי שמצבו הוטב יחסית, נשאר רקע חרדתי ניכר, מלווה באי שקט, סיוטים בלילות שדורשים טיפול עד היום. המלצנו לפני מספר חודשים על העברתו לתפקיד של קרבי, בגלל חסר יכולתו להתמודד עם מצבי מתח וחרדה..."
בטופס 103מיום 10.4.75מע/ז/ 2צויין:
"הנ"ל נבדק בחזרה במרפאתנו לשם הערכת מצבו. ידוע שנפגע באופן נפשי במלחמה וקיבל טפול בגלל shock shellמאד ועד עכשיו נמצא בטיפולים מתמידים".
בטופס 103מיום 7.4.75מע//2ח צויין:
"הנ"ל נבדק במרפאתינו עקב gross stress reactionבזמן המלחמה וכעת
עוד קיימים סימנים של reaction post".
לדעתי יש להתייחס למסמכים האמורים בזהירות והבהסתייגות ולא ניתן ללמוד
מהם שהמערער עבר הלם קרב, וטופל סמוך לטראומה במרפאה פסיכיאטרית. למעט טופסי
103לא הוצגו רישומים של כרטיסו הרפואי במרפאה ואין הוכחה על יסוד מה נרשם
במע//2ו כי היה בטיפול אינטנסיבי במרפאה עוד מתקופת המלחמה.
מסמכים אלה דומים למסמכים אחרים שמערער הצטייד בהם במהלך השנים מבלי שהרופאים שנתנו את האישורים בדקו את העובדות שהמערער סיפר להם ושנמצאו כעובדות לא נכונות וחלקן שיקריות.
גם ד"ר אנוך אשר נתן אמון בגירסת המערער בתארו את חווית הקרבות שאותן עבר, העיד כי הפסיכיאטריה איננה יכולה לבדוק הכל וחלק גדול מהדברים נקבע על פי האנמנזה הנמסרת על ידי החולה. ד"ר אנוך אמר בעדותו בפני הוועדה ביום 13.12.89[עמ' 9של הפרוטוקול המודפס]:
"קודם כל.. לא הכל ניתן לבדיקה. כי אנחנו, הרי בסה"כ משוחחים עם אדם. חלק גדול מהדבר יבדק דרך זה, שאנחנו נבדוק את מה שנקרא אנמנזה, מבחינת המשפחה, חברים, ז"א - לקבל אישור על חלק מהדברים. יכול להיות שהוא יספר לי שהוא היה במלחמה, או שהוא עבר הפצצה, או הפגזה, או - אני לא יודע מה - ואף אחד מהחברים לא יאשר מאלה שהיו אתו במלחמה, את הסיפור. אני אצטרך לחשוב, כנראה, שהוא המציא את זה".
ניסיונו הרפואי של ד"ר אנוך בטיפול בנפגעי הלם קרב, לא יכול לשמש חלף
הוכחה שהמערער השתתף בחווית קרב בה נגרם לו הלם והאמון שנתן ד"ר אנוך במערער איננו יכול להשפיע על מסקנות הועדה שכן הועדה לא נתנה בכלל אמון בדבריו של המערער.
ד"ר וייל נתבקש על ידי קצין התגמולים ליתן חוות דעת האם יש קשר בין
ההפרעות הנפשיות מהם סובל המערער לבין שרותו הצבאי ובחוות דעתו מיום 28.12.84
מתוארת חווית הקרב אותה עבר המערער לדבריו, כפי שכבר תארתי לעיל.
מסקנתו כי מדובר במצב נוירוטי אשר נגרם על ידי תנאי השרות(מע//1ב).
חברי הועדה הרפואית של אגף השיקום לא הסכימו עם חוות דעתו של ד"ר וייל
ובמכתב שהופנה על ידי ד"ר נוינר וד"ר מוסברג ליועץ הרפואי של אגף השיקום מע//1ד חולקים הרופאים על מסקנותיו של ד"ר וייל.
ד"ר נוינר מביע דעה קיצונית יותר במכתב ששלח לקצין התגמולים בתאריך 20.5.85מע//1ו, שם הוא רושם את הפרטים מעוררי הספק המפורטים בחוות דעתו של ד"ר וייל כמו "שנער יהודי ברומניה בזמן השואה לא הרגיש סכנה, והמשיך להיות בצופים... והמים האדומים של תעלת סואץ. ד"ר וייל לא נחקר בפני הוועדה.
ד"ר נויסר בחוות דעתו מיום 4.12.85הגיע למסקנה שהמערער בעל אישיות מניפולסיטיבית וכי "אין הוכחה שקיימת תגובה נפשית ותגובה פסיכיאטרית או שכתוצאה מהשתתפות במלחמת יום הכיפורים נשארה נכות".
בעדותו בפני הוועדה מיום 11.5.88[עמ' 3של הפרוטוקול המודפס] הוא אומר
שהמערער "לא עיקבי, "מכופף" את האמת ומנסה להשיג יתרונות..."
ועוד הוא אומר, "אני חולק על אמינות הסיפטומים, הייתי חושב עוד פעם אם
הסיפטום אמין, הייתי מתיחס לכל החומר שבתיק בספקנות".
ד"ר אנוך סבור כי אין כל קשר בין היותו של המערער מתחזה ומשקר לבין היותו סובל מתגובת קרב. בעמ' 106לפרוטוקול המודפס מיום 13.12.89הוא אומר:
"אדם יכול להיות חולה במובן שיש פסיכופתולוגיה מסוימת וכל מגוון ההתנהגויות האחרות פתוח לפניו ואחד לא עומד בסתירה עם השני, אין שום קשר. אדם יכול להיות הסטריופורמי ויכול להיות מגמתי ויכול להיות מניפולטיבי ויכול להיות עם רווחים משניים, הכל יהיה נכון וזה לא ישלול ולא יעמוד בנגוד כלשהו לעובדה שהוא סבל מתגובת קרב. אדם יכול להיות חולה לב וגם שקרן".
דברים אלה רק מחזקים מסקנתי כי המערער לא הוכיח שעבר הלם קרב. בעוד שניתן להוכיח בצורה אוביקטיבית אם אדם חולה לב, כפי שמציע ד"ר אנוך, ולכן, השקרים לא שוללים את מחלת הלב, הטראומה של חוויית הקרב כמו הסבל הנפשי הכרוך בהלם קרב נמשך, נלמדים ומוסקים מהדברים שמספר המערער. הוא זה שמספר את סיפורו, הוא זה שמתאר את סיבלו, וכאשר לא ידע לפרט מי היה איתו במלחמה, ותאר בצורות שונות את חווית הקרב כל פעם בצורה מוגזמת יותר מרעותה, צריך לסמוך לבדיקת האירוע על ראיות חיצוניות טובות ואלו, כאמור, לא נמצאו.
עול ההוכחה
המבקש להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים [תגמולים ושיקום] [נוסח משולב] תשי"ב-1959, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שרותו הצבאי, ועקב שרותו והתובע צריך לשכנע את קצין התגמולים כי התקיימו היסודות המזכים אותו בתגמול לפי חוק, לפי הכלל "המוציא מחברו". כלל ראייתי זה, יכול שישתנה אם מכח הוראה מפורשת בחוק, כמו ההוראה בחוק משפחות חיילים שניספו במערכה [תגמולים ושיקום] תש"י- 1950המעבירה את נטל ההוכחה על קצין התגמולים, או, בהלכה של ביהמ"ש המבוססת על שיקולי מדיניות משפטית כמו במקרה של מחלה שהיתה קיימת עוד בטרם השרות, עקב נטייה קונסטיטוציונאלית ופרצה לראשונה בעת השרות, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השרות ולא רק הוחמרה על ידיו [ראה ע"א 472/89 קצין התגמולים נ. רוט פ"ד מ"ה (5) 203].
המחלוקת המשפטית באשר לכמות ההוכחה הנדרשת מתובע בתביעה שיוכר כנכה עקב
השרות הצבאי כפי שמצאה ביטוייה בבר"ע 187/83 רדושינסקי נ. קצין התגמולים פ"ד ל"ז (4) 381, אינה נוגעת לענינינו, שכן, היא קשורה לכמות ההוכחה הנדרשת לקיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין השרות לבין המחלה.
במקרה שלפנינו, לא השכיל המערער להוכיח במידה הדרושה ועל פי האזן ההסתברות כי השתתף בקרבות מלחמת יום הכיפורים וכי חווה הלם קרב.
שאלת הקשר הסיבתי היא, כאמור, שאלה משנית ובהעדר הוכחה מספקת על הלם הקרב, לא היה מקום לקבל את תביעתו.
אי לכך, אני סבורה שיש לקבל את הערעור שכנגד שהוגש על ידי קצין התגמולים
ולדחות את ערעורו של המערער.
סוף דבר
ראוי לשבח מיוחד עו"ד בית הלחמי, בא כוחו של המערער, שהכין את הערעור בצורה יסודית יוצאת דופן וערך תיק מוצגים, תיק פרוטוקולים שהקלו באופן משמעותי על בדיקת החומר הרב שנצבר בתיקו של המערער במהלך כל השנים.
המערער הצליח להעסיק מערכת מסונפת ומסועפת של רופאים, מטפלים, במשך שנים רבות כדי להגיע לתוצאה המקדמת את עניניו ואולם ההוצאות שפוסק בית המשפט הם בדרך כלל הוצאות ההתדיינות שבפניו ולכן אין לכלול באלו את העסקת המערכות האחרות בענינו של המערער. לאור העבודה הרבה שהשקיע בא כוחו בהצגת הענין,
נראה לי כנכון לקבוע שכל צד ישא בהוצאותיו.
מאחר ונחלקו דעות השופטים בהרכב זה בערעורו של המערער ואין רוב לדעה אחת מכרעת, דעת אב בית הדין על פי סעיף 80(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - .1984
התוצאה היא, איפוא, כאמור בפסקאות 7ו- 8לפסק דינו של אב בית הדין

סגן הנשיא מ. סלוצקי.
הערעור שכנגד נדחה ברוב דעות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. החמרת מחלה במילואים

  2. תאונת דרכים במילואים

  3. הלם קרב בשירות מילואים

  4. התאבדות בשירות מילואים

  5. דחיית דיון בגלל מילואים

  6. תשלום מילואים למובטלים

  7. תביעה לתשלום דמי מילואים

  8. פיטורי עובד במהלך מילואים

  9. הפסקת עבודה לאחר מילואים

  10. עבודה בזמן שירות מילואים

  11. טעות בחישוב תגמול מילואים

  12. ביטול פיטורים בגלל מילואים

  13. תביעה להפרשים תגמולי מילואים

  14. פיטורי עובד במילואים בגלל צמצומים

  15. חישוב הפרשי הצמדה - תגמולי מילואים

  16. הכנסה מגמלאות לא נפגעת ע''י שירות מילואים

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון