קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת עובדים יהודים בשבת: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה (השופטת קציר; תב"ע מז/7-8) אשר הרשיע את המערערת, שהיא חברה רשומה כדין (להלן - החברה), על-פי הודאתה, בהעסקת 84 עובדים יהודים במשך חודש יוני 1985(כ- 20עובדים בכל אחת מהשבתות) בניגוד לסעיף 9לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951(להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה) והשית עליה קנס בסך ל 200, 25ש"ח (על-פי חישוב של 300ש"ח לכל עובד). .2בבית-הדין האזורי ובערעורו לפנינו טען בא-כוחה של החברה, כי הוראותיו של סעיף 61(כפי שתוקן מדי פעם בעקבות צווים שהוצאו מכוח סעיף 64) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן - חוק העונשין) אינן חלות שעה שעבירה נדונה בפני בית-הדין לעבודה, מכוח סעיף 24(ב) בו, מן הטעם שסעיף 61לחוק העונשין מתייחס אך ורק ל"בית-משפט", ולא ל"בית-הדין". לגרסתו - שעה שכתב אישום בגין עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה מוגש לבית-הדין - סמכותו לפסוק את הקנס המקורי בלבד שנקבע בחוק, דהיינו 50לירות בגין כל עובד שהועסק ללא היתר. פירוט טענותיו של בא-כוח החברה יידון להלן. .3סעיף 61(א) לחוק העונשין קובע, לענייננו: "על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית-המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל...". את הדגש שם בא-כוח החברה על המלים "בית-המשפט". .4בית-הדין האזורי דחה את טענתה של החברה בהסתמכו על לשונו של סעיף 2לחוק העונשין, הקובע כי לעניין עבירה - "הליך שיפוטי" הינו "כל הליך לפני בית-משפט, בית-דין, רשות שיפוטית, ועדת חקירה או אדם המוסמכים להשביע עדים". לאור זאת - בלשון בית-הדין קמא - הרי ש"על-פי הסעיף הנ"ל ניתן להחיל את חוק העונשין על כל הליך שיפוטי בבית-הדין לעבודה, שהינו בית-דין כמשמעותו בחוק". עוד הוסיף בית-הדין קמא, כי לאור סעיף 1לחוק העונשין, הקובע כי "הוראות חלק זה (הכוונה לחלק א - סעיפים 1עד 90לחוק) יחולו גם על עבירות שלא לפי חוק זה, והוא כשאין הוראה מפורשת לסתור בחיקוק הקובע את העבירה", ולאור העובדה כי אין בחוק שעות עבודה ומנוחה כל הוראה מפורשת העומדת בסתירה לפקודת החוק הפלילי, 1936, שהיה בתוקף בעת שנחקק החוק הנ"ל ואשר הוחלף לאחר מכן על-ידי חוק העונשין, התשל"ז- ...1977על כן בבואי לגזור את הקנס שעלי להטיל על הנאשמת (המערערת) ייעשה הדבר על-פי חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 61לחוק הנ"ל". .5נראה לנו כי טעה בית-הדין בהנמקתו וזאת מן הטעם, ש"הליך שיפוטי" הוגדר בסעיף 2לחוק העונשין "לעניין עבירה", וההגדרה המצויה באותו סעיף באה להגדיר את אותו מונח -"הליך שיפוטי" - שעה שהוא מופיע בחוק. אין באמור כדי לקבל את הערעור. כפי שיובהר להלן - התוצאה אליה הגיע בית- הדין האזורי נכונה. .6באת-כוח המדינה תמכה בפסק-הדין שבערעור משני טעמים. הראשון - לשונו של סעיף 29(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקובע: "בית-דין אזורי, או בית-הדין הארצי כשאינו דן בערעור, מוסמכים ליתן כל סעד שבית-משפט מחוזי מוסמך לתיתו, ובתחום סמכותם כוחם ככוחו של בית-המשפט המחוזי". לגרסת המדינה, הסיפה - "כוחם ככוחו של בית-המשפט המחוזי" - היא המעניקה לבית-הדין את הסמכות להטיל קנסות בשיעור הזהה לזה של בית-המשפט. נימוק זה אינו נראה לנו. לדעתנו, סעיף 29- כל כולו בתחום האזרחי; זאת אנו למדים מכותרת השוליים של הסעיף "סמכות למתן סעד", ואין קנסות המוטלים בהליך פלילי בבחינת סעד. .7נימוקה השני של באת-כוח המדינה לדחיית הערעור היה, כי מטרת המחוקק היתה להעמיד את הקנסות שמערכת בתי-המשפט כולה מוסמכת להטיל על בסיס ריאלי. אכן נכון הדבר כי זאת היתה מטרת המחוקק. בהציגו את חוק העונשין (תיקון מס' 10), התשל"ט-1979, שבו נכלל תיקונו של סעיף 61לחוק העונשין לקריאה ראשונה בכנסת, אמר שר המשפטים דאז, שמואל תמיר ז"ל:ב"בתי-המשפט הפנו לא אחת את בקשותיהם למחוקק לשקול אם הקנסות הקיימים מתאימים למציאות התקופה ודרישותיה. למותר לומר שהעדר כלים בידי בית-המשפט לקבוע קנסות ראויים עלול לגרום לבזיון המשפט ולעיוות באכיפת החוק". (דברי הכנסת [11], כרך 87, בע' 624). אמנם, גם כאן ננקט המינוח "בית-משפט", אך מהאמור ברורה תכליתו של התיקון - מתן כלי יעיל למערכת המשפטית כולה לאכיפת החוק. .8ועתה נעבור לנימוקיו בערעור של בא-כוח החברה, אף כי לא כסדרם. נימוקו הראשון של בא-כוח החברה הוא, כי מקום בו רצה המחוקק להעניק סמכות או כוח לא רק לבתי-המשפט, אלא לבתי-דין - אמר זאת במפורש. לחיזוק טענתו פרש בא-כוח החברה רשימה שלמה של חוקים בהם אוזכרו בתי-דין, במפורש או במשתמע (חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969; חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961; פקודת בזיון בית-המשפט, 1929; חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972; חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985; חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ועוד). דינה של טענה זאת להידחות. כבר נפסק לא אחת, כי "מושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כיוון שכך, קורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכל למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו" (ההדגשות במקור) (המשנה לנשיא בן-פורת בע"פ 224/85[1], בע' 802), ובמקום אחר: "מן המפורסמות הוא, שמונח מסוים יכול שמשמעויות רבות לו, והן שונות ומשתנות מחיקוק לחיקוק ומעניין לעניין, והמונח יתפרש בכל חיקוק וחיקוק לפי הקשר העניין, לפי הכוונה שביסוד אותו חיקוק ומטרתו" (השופט אלון בע"א 534/79[2], בע' 733). .9נימוקו השני של בא-כוח החברה הוא, כי מאחר ובחוק פלילי עסקינן - יש לנקוט בדרך פרשנות צרה ודווקנית. טענה זאת של בא-כוח החברה נוגדת בעליל את ההלכה הפסוקה: "הכלל של פירוש מצמצם בדיני עונשין חל רק מקום שקיימים שני פירושים סבירים, אולם הכלל הבסיסי הוא, שנורמה פלילית, כמו כל נורמה אחרת, אין לפרש על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא בדרך שתקיים את מטרת המחוקק" (המשנה לנשיא בן-פורת בע"פ 288/81 [3], בע' 624בעקבות ע"פ 624/81[4]; וראה גם: פלר [12], "יסודות בדיני עונשין", בהוצאת המכון למחקרי חקיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, התשמ"ד-1984, חלק א, ע' 182). וכן, במקום אחר: "ניתן לטעון, כי עניין לנו בהוראה פלילית, וכי יש לפרשה על דרך הצמצום... אין בידי לקבל קו מחשבה זה. חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינם מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מלונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (השופט ברק בע"פ 787/79, 881[5], בע' 427). על כך, שהפירוש אותו מציע בא-כוח החברה אינו סביר - אין צורך להרחיב את הדיבור; ועל כך, שהפירוש השני תואם את מטרת החקיקה - עמדנו לעיל. .10נימוקו השלישי של בא-כוח החברה הוא, כי בהעדר הגדרה בחוק העונשין למונח "בית-משפט", עלינו להיזקק לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] אשר הוראותיה ממשיכות לחול, לענייננו, מכוח סעיף 1לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981- אשר זה לשונה: "'בית-משפט' - כל בית-משפט בן-סמך לשפוט בישראל". התשובה לטענה מצוי בפסק-דין של בית-המשפט העליון, שבו הועלו טענות דומות לאלה של בא-כוח החברה. בעמ"מ 8/57[6], טען המערער, בין השאר, כי הביטוי "בית-משפט" האמור בתקנה 42(א) (5) לתקנות המועצה המשפטית, התשי"ג- 1953(דאז), אינו כולל בית-דין צבאי. בית-המשפט העליון דחה טענה זו של המערער מכמה טעמים; האחד - בדומה לדברינו לעיל (סעיף 8לפסק-דיננו) אומר בית-המשפט העליון כי "הביטוי 'בית-משפט' משתמע לעתים קרובות לשתי פנים: פעמים הוא כולל גם 'בית-דין'... ופעמים - ואפילו באותו דבר חקיקה - הוא מוציא 'בית-דין' מכלל תחולתה,.. כדי להעלות את כוונתו האמיתית של המחוקק... מן הראוי לפנות תחילה אל מעשה התחיקה גופו, אל דברי תחיקה אחרים... " (מ"מ הנשיא (חשין) בע' 903-904). השני - וכאן תשובה ישירה לטענתו זאת של בא-כוח החברה בערעור שלפנינו "פירוש זה... עולה בקנה אחר עם הגדרת הביטוי 'בית-משפט' שבפקודת הפרשנות... אמנם הגדרה זו קשה להולמה, לפי שהיא משתמשת בחלקה הפרשני בעצם הביטוי שהיא באה להגדיר. אך הואיל ואין כל הגדרה נפרדת לביטוי 'בית-דין' בפקודת הפרשנות, נאלצים אנו לומר כי אף 'בית-דין' בכלל 'בית-משפט'" (שם [6], בע' 904). השלישי - "אם לא נקבל את הדעה ש'בית-משפט' כולל גם 'בית-דין' נגיע לידי פירוש אבסורדי של כמה מהודעותיה של פקודת עורכי-הדין..." (שם [6], והשווה לאמור בסעיף 12לפסק-דין זה, להלן). .11בסוגיה זאת נביא דוגמה נוספת מפסיקתו של בית-המשפט העליון. בע"פ 741/83[7] טענה המערערת, בין השאר, כי הדיבור "בית-משפט" בסעיף 287 לחוק העונשין, הקובע את עבירת הפרת הוראה חוקית, אינו כולל בחובו בית-דין רבני. בדחותו טענה זו קובע בית-המשפט: "עיון בסעיפים שונים של חוק העונשין יכול ללמדנו, שהמחוקק לא נקט בשאלת המינוח האמורה קו אחיד... בשורה של פסקי-דין, שיצאו מבית-משפט זה, הניח בית-המשפט, כהנחה המתבקשת מאליה, שסעיף 143לפקודת החוק הפלילי, 1936, שקדם לסעיף 287האמור, מתייחס גם לבית-דין דתי. אכן, אין פרשנות של דיבור אלא לשעתה ולמקומה ולהקשר שבו מופיע הדיבור; כך, למשל, לעניין חוק בתי-המשפט, תשי"ז- 1957, הבחין המחוקק הבחן היטב בין בית-משפט לבין בית-דין; לעומת זאת, לעניין דברי חקיקה אחרים, מוכן היה בית-המשפט לקבוע, שהדיבור 'בית-משפט' כולל בחובו גם בית-דין... פרשנותו של פרקליט המערערת מביאה לתוצאה הבלתי-מתקבלת על הדעת... קיצורו של דבר: הן לפי פרשנותו של סעיף 287כשהוא לעצמו, הן לפי המשמעות הרגילה של הדיבור 'בית-משפט' בסעיף האמור, והן מכוח פסיקתו העקבית של בית-משפט זה - גם בית-דין דתי ל'בית משפט' ייחשב לצורך סעיף 287" (השופט ש' לוין שב [7], בע' 699- 700לפסק הדין). .12לתוצאה זהה נגיע גם בדרך אחרת, כלל הוא, כי "כשכוונת המחוקק היא ברורה, יש להעדיף פירוש ההולם כוונה זו על הפירוש המילולי המביא לתוצאות אבסורדיות" (השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"פ 309/74[8], בע' 425, וכן השופט ברנזון בבג"צ 188/13[9], בע' 350-352). האם ניתן לאמר שהתוצאה, על-פיה ניתן להטיל קנס בסך של 50לירות (שהם מחצית אגורה חדשה) בגין כל עובד שהועבד ביום מנוחה ללא היתר, אינה אבסורדית? חוק בית-הדין לעבודה העניק לבית-הדין סמכות מקבילה לדון בעבירות בפלילים (בשונה מהנושאים האחרים שבסמכות בית-הדין, בהם הסמכות היא ייחודית) ואף קבע מסגרת דיונית שונה להליכים הפליליים מאלה האחרים. הדברים אמורים בשנים: האחד - הדיון נערך בפני השופט המקצעי לבדו (ללא נציגי ציבור), והשני - הקביעה בסעיף 26(ג) לחוק בית-הדין, על-פיו פסק-דינו של בית-דין זה בערעור בהליך פלילי "דינו לעניין ערעור נוסף כדין פסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור פלילי"; מכאן, שאף המחוקק השווה את בית-הדין בדונו בפלילים ל"בית-משפט". הניתן לאמר כי הדעת סובלת פירוש, על-פיו שעה שיועמד עבריין לדין בפני בית-המשפט, יהיה צפוי לעונש שונה מזה לו הועמד לדין בפני בית-הדין? הניתן לאמר כי ערכאת הערעור רשאית להטיל קנסות בשיעור שהערכאה הראשונה אינה מוסמכת להטילם? הפירוש המוצע על-ידי בא-כוח המערערת יביא בהכרח לכך, שלא יוגשו עוד כתבי אישום לבית-הדין, מן הטעם שסמכות ענישתם, לפי פירושו, תהיה מגוחכת על גבול האבסורד, אלא רק לבתי-המשפט, ובכך תסוכל מטרתו של המחוקק. האמור מביאנו למסקנה כי "רשאים אנו לעתים לפרש את החוק בצורה כזו שימלא את אשר החסיר המחוקק, כשמסתבר מקשר הדברים שבו, כי אמנם זו היתה כוונתו הברורה של יוצרו" (השופט עציוני בע"א 403/72[10], בע' 431). .13התוצאה אליה מגיעים משתלבת היטב עם מטרתו של המחוקק, שעה שהקים את בתי-הדין לעבודה, והיא, כי בתי-הדין ידונו בעבירות על חוקי העבודה - וכוחם בתחום זה יהיה לא פחות מזה של מערכת בתי-המשפט. על מטרה זו ניתן ללמוד מחוק בית-הדין לעבודה עצמו ומדברי ח"כ משה ברעם ז"ל, יו"ר הוועדה המשותפת לוועדת העבודה וועדת חוקה חוק ומשפט, אשר הכינה את החוק לקריאה שניה ושלישית, בעת הדיון בכנסת בקריאה שניה ובהשיבו להסתייגויות. "ההסתייגות היא לסמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בעבירות על חוקי העבודה המנויים בתופסת השניה. אותם הנימוקים שהביאו לכלל המסקנה, שיש צורך במערכת שיפוטית נפרדת לענייני עבודה, מחייבים, לשם שלמות המערכת והגשמת המטרות שביסוד הקמתה, כי סמכות זו לא תישלל ממנה" (דברי הכנסת [13], כרך 54, בע' 2046). .14התוצאה היא, כי כל טענותיו של בא-כוח החברה, שאף כי נטענו בלהט רב ובשכנוע עצמי עמוק, דינם להידחות. .15נותר לנו לדון בטענתו החלופית של בא-כוח החברה, על-פיה הקנס שהוטל עליה גבוה מדי, בהתחשב בכך שמדובר בעבירה ראשונה, שנמשכה חודש בלבד, ומיני אז הקפידה החברה על שמירת החוק. בית-הדין האזורי היה מודע לטיעוניו אלה ופסק, כי "הסבר זה היה מניח אולי את הדעת ביחס לאירועים בשבת הראשונה... לאחר האירוע הנ"ל מחובת המפעל היה לפעול מייד להסדרת העניין ולדאוג לקבלת היתר העבדה בשבת לכל מהלך חודש יוני 1985- חודש הרמדאן, אך הדבר כלל לא נעשה... מדובר כאן בעבירה כלכלית, והדרך הנכונה ללחימה בעבירות כלכליות היא לעשותן ל'בלתי-כלכליות' למעביד המפר את החוק, והנהנה מעבודת העובדים בשבת כשהדבר נעשה ללא היתר חוקי לכך. לאור חומרת העבירות ומספרם הרב של העובדים שהועבדו ללא היתר - 84במספר - אני גוזרת,.. קנס כספי בסך 300ש"ח בגין העסקת כל עובר ועובד בניגוד לחוק". אנו מצידנו נוסיף, כי העבירה נעברה בחודש יוני 1985, עת הקנס המירבי שניתן היה להטילו בגין העסקת כל עובד היה 1000ש"ח (צו העונשין (שינוי שיעורי קנסות), התשמ"ה 1985; ק"ת 4786): קנס בשיעור של % 30מהמקסימום אינו גבוה, מה עוד שגזר- דינו של בית-הדין האזורי ניתן בחודש פברואר 1987, עת הקנס המירבי שניתן היה להטיל בגין אותה עבירה, לו נעברה באותו מועד, היה 3000ש"ח (צו העונשין (שינוי שיעור קנסות), התשמ"ז-1987; ק"ת 5001). מכאן, שאף דינה של הטענה החלופית - להידחות. .16סופו של הערעור להידחות. בהתאם לסעיף 219ו- 199לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, זכאית המערערת לבקש רשות ערעור על פסק דין זה תוך ארבעים וחמישה יום מיום מתן פסק-הדין.העסקת יהודים בשבתקנסעבודה בשבת / חגיהדות