תמציתו של ערעור זה הינה דרך הפעלתם של מאסרים מותנים על פי סעיף 58 לחוק העונשין למול דרך ריצויו של מאסר שהושת על נאשם בתיק אחד, המרצה באותה עת מאסר בפועל מתיק אחר, על פי סעיף 45(ב) לחוק העונשין. כלל ידוע הוא, שעל פי סעיף 58 לחוק העונשין, משנגזר דינו של נאשם לעונש של מאסר בפועל והופעל נגדו עונש מאסר מותנה, משעבר "עבירה נוספת", עליו לרצות את שתי תקופות המאסר, באופן מצטבר, אלא אם ציווה בית המשפט "מטעמים שיירשמו" ששתי התקופות "כולן או מקצתן יהיו חופפות" (ראה ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני ביום 29/10/08 וכן ראו הפסיקה המובאת שם). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפעלת מאסר על תנאי: השופט משה גלעד: בפנינו ערעור על גזר הדין של בית משפט השלום בעכו, כב' השופט ו' חאמד, בת"פ 7518-05-09, מיום 12/5/10. הנאשם הורשע על פי הודאתו בהחזקת סם מסוכן מסוג הירואין במשקל של 0.6844 גרם נטו לצריכה עצמית. לבקשתו צירף תיק נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו בעבירה של אחזקת סם מסוג הירואין בכמות שהינה לשימוש עצמי (ת"פ 24456-11-09). (שתי העבירות בהן הורשע המערער תקראנה להלן: "העבירה הנוספת"). בית המשפט קמא גזר על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים, הפעיל מאסר על תנאי בן 7 חודשים מת"פ 2245/06 של בית משפט השלום בעכו וכן הפעיל מאסר על תנאי נוסף, בן 3 חודשים, מת"פ 1867/07 של בית משפט השלום בעכו. שני המאסרים על תנאי הנ"ל הופעלו בחופף זה לזה, ובחופף לעונש המאסר בפועל שהוטל בתיק הפלילי נשוא הערעור בגין "העבירה הנוספת", באופן שעל המערער לרצות עונש מאסר בפועל כולל בן 7 חודשים, מתוכם 5 חודשי מאסר במצטבר למאסר בפועל בן 46 חודשים אותם מרצה כיום ושני חודשי מאסר באופן חופף. כמו כן, גזר בית המשפט קמא על המערער עונש מותנה של 7 חודשים למשך 3 שנים, לבל יעבור את העבירה בה הורשע דהיינו, עבירה הנוגעת להחזקה ושימוש עצמי בסם. ערעורו של המערער נסב בעיקרו על הטענה כי יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 45(ב) לחוק העונשין, המחייבות לדעתו, הפעלת המאסרים המותנים, שניהם, באופן חופף זה לזה וכן, שניהם באופן חופף למאסר בפועל שהוטל בגין "העבירה הנוספת" וכי עונש המאסר הכולל שהושת בתיק נשוא הערעור, דינו להיות מרוצה באופן חופף למאסר אותו מרצה המערער מתיק אחר. ב"כ המערער טוען כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו לפיה חלק מעונש המאסר שהוטל בתיק נשוא הערעור, יחול במצטבר לעונש המאסר אותו מרצה המערער כיום שכן, לטענתו, סעיף 45(ב), קובע כלל מהותי - ערכי לפיו, עונש המאסר הנוכחי ירוצה בחופף לעונש המאסר בן 46 חודשים אותו הוא מרצה כעת. לשיטת ב"כ המערער יש לשנות את התנאים בהם יחול עונש המאסר המותנה בן 7 חודשים שהוטל עליו בתיק זה באופן שיחול רק במקרה בו יורשע המערער בביצוע עבירת סמים מסוג פשע ולא על עבירת סמים שעניינה שימוש עצמי בסם, כקביעת בית המשפט קמא. מנגד, ב"כ המשיבה ביקשה בטיעונה לדחות את הערעור ואת פרשנות ב"כ המערער את הוראות סעיפים 45(ב) ו- 58 לחוק העונשין. בהדגישה את העובדה כי עונש המאסר בן 46 חודשים אותו מרצה המערער כעת הינו עונש בגין הרשעה בעבירות שונות לחלוטין מן העבירות שבהן הורשע בפני בית המשפט קמא (עבירות שוד לעומת אחזקת סמים). עוד טענה ב"כ המשיבה כי העונש בתיק נשוא הערעור אמור היה להיות 13 חודשי מאסר בפועל, תוצאת הפעלתם במצטבר של שני המאסרים המותנים וצבירתם לעונש שנגזר בגין "העבירה הנוספת", כאשר בפועל "נותרו" ממנו "רק" 5 חודשי מאסר בפועל (אלה שבית המשפט הורה כי יצטברו לעונש המאסר אותו מרצה המערער מתיק אחר). זאת ועוד. ב"כ המשיבה טענה כי גם אם תתקבלנה טענותיו של המערער בסופו של יום, בית המשפט הקל עימו, לא נגרם לו עיוות דין וגם מסיבה זו, על פי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982 (להלן: חסד"פ), יש לדחות את הערעור. דין הערעור להידחות. אקדים ואומר כי המערער שבפנינו הינו יליד 1972, אסיר המרצה עונש של 46 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת שוד, הורשע על פי הודאתו בביצוע שתי עבירות של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו- 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים"). תמציתו של ערעור זה הינה דרך הפעלתם של מאסרים מותנים על פי סעיף 58 לחוק העונשין למול דרך ריצויו של מאסר שהושת על נאשם בתיק אחד, המרצה באותה עת מאסר בפועל מתיק אחר, על פי סעיף 45(ב) לחוק העונשין. כלל ידוע הוא, שעל פי סעיף 58 לחוק העונשין, משנגזר דינו של נאשם לעונש של מאסר בפועל והופעל נגדו עונש מאסר מותנה, משעבר "עבירה נוספת", עליו לרצות את שתי תקופות המאסר, באופן מצטבר, אלא אם ציווה בית המשפט "מטעמים שיירשמו" ששתי התקופות "כולן או מקצתן יהיו חופפות" (ראה ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני ביום 29/10/08 וכן ראו הפסיקה המובאת שם). דומה הדבר לאותו תמרור דרכים - משולש אזהרה - אדום על רקע לבן, שמשמעותו "האט ותן זכות קדימה". דהיינו, כי לפני שיורה בית המשפט לחפוף את המאסר המותנה שהפעיל, מצוות המחוקק היא כי "יאט", וירשום טעמים מדוע הוא עושה כך. אשר על כן, משגזר בית המשפט קמא על המערער בגין שני התיקים בהם הורשע, עונש מאסר בפועל של 3 חודשים, ראוי היה כי מלכתחילה ידון בשאלת הפעלת המאסרים המותנים - במצטבר על פי הכלל, או בחופף על פי החריג - בינם לבין עצמם ובינם לבין המאסר בפועל שנגזר על המערער. אין לקבל את טענת ב"כ המערער כי כאשר מופעלים נגד נאשם מספר מאסרים מותנים, הכלל הוא שיש להפעילם באופן חופף זה לזה, כך שרק המאסר המותנה הארוך יותר שהופעל ירוצה במצטבר למאסר בפועל ה"חדש" שהושת. המערער לא "... נדון במשפט אחד לעונשי מאסר שונים בשל עבירות שונות..." אלא, לעונש מאסר אחד בשל "עבירות שונות" ועל כן, לא חל בעניינו כלל החפיפה שבסעיף 45(א) לחוק העונשין. הפעלת מאסר מותנה אחד באופן מצטבר לעונש מאסר המושת בגין "העבירה הנוספת" מצדיק, על דרך קל וחומר, הפעלה במצטבר של מספר מאסרים מותנים הואיל ולנאשם ניתנו מספר הזדמנויות, הוצבו בפניו מספר "תמרורי אזהרה" ומשלא עמד בהזדמנויות אלה מן הראוי להפעילם במצטבר. ודוק, בהתייחס לכלל הפעלת עונשי מאסר מותנים באופן מצטבר, נוקט סעיף 58 לחוק העונשין במילים "... על אף האמור בסעיף 45..." מהן ניתן ללמוד שניים: ראשית, הכללים בדבר צבירת עונשי מאסר מותנים שהופעלו, אשר בסעיף 58 לחוק העונשין, והכללים בדבר חפיפת עונשי מאסר שהוטלו במשפט אחד בשל עבירות שונות, וחפיפת עונשי מאסר הנובעים ממשפטים שונים, המנויים בסעיף 45 לחוק העונשין, הינם כללים מהותיים ולא כללי הפעלה טכניים. שנית, בהדגישו את ההבדל בין הסעיפים 58 ו- 45 לחוק העונשין, מתחזקת המסקנה בדבר ההגיון בהפעלת מאסרים מותנים באופן מצטבר. במקרה דנן, חרג בית המשפט קמא מן הכלל האמור בסעיף 58 לחוק העונשין והקל עם המערער בהפעילו את שני המאסרים המותנים שחלו עליו באופן חופף זה לזה, ואת שניהם באופן חופף לעונש המאסר בפועל שהשית בתיק נשוא הערעור. הפעלתו של מאסר מותנה באופן חופף למאסר שנגזר בגין "העבירה הנוספת", חריגה היא לכלל בדבר הפעלתו במצטבר, שנאמר "מטעמים שיירשמו". מצוות המחוקק היא כי, בטרם יופעל מאסר מותנה באופן חופף ייבדקו על ידי בית המשפט ויירשמו, טעמים המצדיקים חריגה מן הכלל בדבר הפעלתו באופן מצטבר. ההגיון העומד מאחורי כלל זה הינו, שכאשר בית המשפט מפעיל מאסר מותנה, אין הוא מענישו בגין "עבירה נוספת" אלא בעצם, מעמיד על מכונו את עונש המאסר בפועל שסבר בית המשפט הקודם כראוי לגוזרו בגין העבירה הקודמת אלא, שבשל נסיבות מקלות גזר אותו על תנאי, כדי ליתן לנאשם הזדמנות לתקן דרכיו. כעת, משלא ניצל הנאשם הזדמנות זאת, וביצע עבירה נוספת, ראוי להופכו למאסר בפועל. כך נוצר כעת "מאסר חדש", המורכב מן המאסר בפועל שהושת בגין "העבירה הנוספת" (3 חודשים) ומהפעלת שני המאסרים המותנים. ומכאן נוצרה סוגיה נוספת לדיון שהינה, האם על הנאשם לרצות את שני המאסרים, המאסר אותו כבר מרצה מתיק אחר ו"המאסר החדש", באופן חופף, כך שירצה רק את ה"ארוך" שבהם או באופן מצטבר? מענה לסוגיה הנ"ל מצוי בסעיף 45(ב) לחוק העונשין. בית המשפט קמא קבע בגזר דינו כי "הכלל שציין הסניגור לפיו ישא הנאשם את עונש המאסר בפועל, הארוך מבין מספר עונשי מאסר בפועל שהוטלו עליו, עניינו במקרה בו מורשע הנאשם במספר אישומים ונידון למספר עונשים כאמור באותו משפט ואין עניינו של הכלל הנ"ל דומה לעניינו של הנאשם כאמור". בדבריו אלה גם צדק בית המשפט קמא אך גם נתפס לכלל טעות. צדק הוא בכך שאין עניינו של המערער כמי שנדון במשפט אחד למספר עונשי מאסר בשל עבירות שונות שאז, הדין יוכרע לפי סעיף 45(א) לחוק העונשין לפיו, בהיעדר הוראה מפורשת אחרת של בית המשפט ירצה הוא רק את עונש המאסר של התקופה הארוכה יותר. טעה בית המשפט קמא אם התכוון בדבריו הנ"ל לכך כי בעניינו של המערער לא חל כלל סעיף 45 לחוק העונשין שכן, חל לגביו סעיף 45(ב) לחוק העונשין העוסק בדרך ריצויים של מאסרים אשר הוטלו על נאשם במשפטים נפרדים. דהיינו, דרך ריצויו של מאסר שהושת במשפט אחד למול מאסר אותו הוא מרצה אותה עת מתיק אחר. לעניין זה נפסק כי: "סעיף 45(ב) לחוק העונשין קובע ברירת מחדל, שלפיה אדם שנדון פעמיים לעונשי מאסר, יישא בעונש מאסר אחד לתקופה הארוכה ביותר. העונש הארוך "בולע" את העונש הקצר והכל - בהעדר קביעה אחרת של בית המשפט שדן אותו לאחרונה. בסעיף זה - כך נפסק "רצה המחוקק לאפשר (למי שנדון פעמיים) בדרך כלל לכפר על עוונותיו על ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר..." (ע"פ 337/80 מדינת ישראל נ. קורתאם, פ"ד לד(4) 576, 577). טרונייתו העיקרית של המערער הינה, כי בית המשפט קמא ראה עצמו "אנוס" לילך רק על פי הכלל הנקוב בסעיף 58 לחוק העונשין בדבר הפעלתו המצטברת של מאסר מותנה בחושבו כי סעיף 45(ב) אינו חל כלל בעניננו. איני סובר כך. אף אם ניתן להבין מדברי בית המשפט קמא כי סבר הוא שעל העניין חל רק סעיף 58 לחוק העונשין, הרי שסעיף 45(ב) קובע כי רשאי בית המשפט שלא לחפוף בין שני עונשי המאסר וכך עשה - באופן חלקי - בראותו את נסיבותיו של המערער ושל עבירותיו כמצדיקות - באופן חלקי - את החריגה מן הכלל, הנקוב בסעיף 45(ב) לחוק העונשין, בדבר חפיפה בין עונש מאסר "חדש" לבין עונש מאסר אותו מרצה הנאשם באותה עת. ראוי לציין עוד כי בית המשפט קמא גזר על המערער עונש מתון של 3 חודשים בגין 2 עבירות הסמים אשר ביצע והפעיל שני מאסרים מותנים שביחד מסתכמים ל-10 חודשים. דהיינו, כמבואר לעיל, על פי הכלל שבסעיף 58 לחוק העונשין, העונש שצריך היה להשית על המערער הינו 13 חודשי מאסר בפועל. אולם למעשה, גזר בית המשפט קמא עונש כולל של 7 חודשים, מתוכם הורה כי חודשיים ירוצו בחופף לעונש המאסר אותו מרצה המערער מתיק אחר דהיינו, "רק" 5 חודשי מאסר בפועל. לאור עברו המכביד וחומרת העבירות אותן ביצע המערער בעבר נדמה כי בית המשפט עשה חסד עמו עת חפף את שני עונשי המאסר המותנים אחד לשני ואת שניהם לעונש המאסר שגזר בתיק נשוא הערעור, בעוד אשר ראוי היה אולי, על פי ההלכה הנוהגת, להפעיל עונשי מאסר מותנים אלה במצטבר לעונש המאסר בפועל של 3 חודשים, שהושת עליו בתיק נשוא הערעור בגין "העבירה הנוספת". באשר לחומרת עבירות הסמים יפים לענייננו דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 9632/06: "דומה כי אין צורך להכביר במילים על נגע הסמים אשר פשה בכל שדרות החברה והורס חלקות רבות וטובות; תפקידו של בית המשפט להשתלב במאבק ולהשית עונשים שיגנו על החברה וגם ירתיעו את המשתמשים" (מוחמד אבו יונס נ' מדינת ישראל, מיום 7/2/2007, פורסם באתר בית המשפט העליון ). בפנינו מערער השב ומבצע מגוון עבירות חמורות למרות שהוא יודע כי שני עונשי מאסר מותנים תלויים ועומדים נגדו. בנסיבות האמורות לעיל, כאמור, הקל בית המשפט קמא בהשיתו על הנאשם את עונש המאסר בפועל שהושת עליו כמו גם באופן הפעלת עונשי המאסר המותנים ובדרך ריצויים למול המאסר אותו הוא מרצה מתיק אחר. כמוסבר לעיל, בהפעלת מאסר על תנאי, מטיל בית המשפט על הנאשם את אותו מאסר שבית המשפט הקודם לא הטיל לריצוי בפועל, בשל נסיבות מקלות מיוחדות שהובאו בפניו. יחד עם זאת ראוי לזכור שאין מאסר על תנאי בבחינת "הלכה שאין מורים כן" ועל אדם שמעל ראשו מרחף מאסר מותנה להיות חרד כל זמן חלותו, לבל יבצע כל עבירה העלולה להפעילו. מי שביצע עבירה כזאת ראוי לו לדעת כי הגיע זמן פרעונו של "שובר השטר" המוחזק "בידו", קל וחומר מי שביצע שתי "עבירות נוספות" כמערער. בנסיבות האמורות לעיל יש ממש בטענה כי לא נגרם למערער עיוות דין וגם מטעם זה - המפורט בסעיף 215 לחסד"פ - אין להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא. והרי, כלל ידוע הוא שערכאת הערעור תתערב בענישה שנגזרה על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים בהם העונש שנגזר על ידה חורג באופן משמעותי מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל מיום 4/3/2009, פורסם באתר בית המשפט העליון ). בית המשפט קמא במקרה דנן לא רק שלא החמיר עם המערער, אלא הקל עימו, ולא אוכל להקל עמו עוד. כפועל יוצא מכל האמור לעיל ניתן לומר כי אין ממש גם בטענתו הנוספת של ב"כ המערער, באשר לאורך תקופת המאסר המותנה - בת 7 חודשים - אשר השית בית המשפט קמא, לבל יעבור המערער עבירה של שימוש עצמי בסם במשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר. בהתחשב בעונש המאסר בפועל המקל שהשית בית המשפט קמא על המערער, הרי העונש המותנה שהושת עליו - על אף היותו חל על עבירה של שימוש עצמי בסם - מאוזן, ראוי ומיועד לשמש תמרור אזהרה למערער. אשר על כן, יש לדחות את הערעור.משפט פליליחוק העונשיןמאסר על תנאימאסר