קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת צו מניעה כנגד שביתה: הנשיא (גולדברג): .1העובדות הצריכות לענייננו בקצרה הן: א) ביום 12.7.1989הודיעו המערערים, המכהנים כחברי ועד עובדי הרכבת (להלן - חברי הוועד), למשיבה (להלן - המדינה), על השבתתה לאלתר של הרכבת על כל שירותיה, ואכן זו הושבתה. הודעה זו באה לאחר שמשא-ומתן בעניין תנאי שילובם של עובדי הרכבת ברשות הנמלים לא עלה יפה; ב) ההודעה על השביתה נמסרה שלא על דעת ארגון העובדים היציג, וכן לא ניתנה הודעה בגינה כמצוות סעיף 5א לחוק ישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז- 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה). ג) ביום 13.7.1989הגישה המדינה בבית-הדין האזורי בתל-אביב בקשת צד לסכסוך קיבוצי, ובו ביקשה צווים שונים נגד ההסתדרות הכללית וחברי הוועד, שעניינם הפסקת השביתה. בין היתר ביקשה המדינה לאפשר צירוף הליכים, דהיינו, לצרף את ההליך הקיבוצי נגד ההסתדרות לזה שנגד חברי הוועד, מכוח תקנה 16לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט- 1969(להלן תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי); ד) בית-הדין האזורי לא נתן כל החלטה בבקשה לצירוף ההליכים, וקבע את הדיון לאותו יום, תוך שהוא מורה לזמן את ההסתדרות ואת חברי הוועד להופיע לפניו; ההסתדרות לא הופיעה, בעוד פרקליטם של חברי הוועד התייצב לדיון; ה) בסיומו של הדיון, בו ביום, ניתנה החלטה על-ידי המותב (השופט פליטמן - אב-בית-הדין; וה"ה מונוביץ וליבן - נציגי ציבור) אשר הצריך בה לענייננו הוא: "לפיכך, אנו מורים, כי המשיבים ביחד ולחוד יגרמו לכך כי העבודה אצל המבקשת תוחזר מיידית למהלכה התקין, ללא כל עיצומים ו/או שיבושים, וכי תקוים בכל עת עבודה סדירה ורגילה ויישמר השקט התעשייתי, כפי שהיו פני הדברים ערב תחילתם של העיצומים. צו זה יהא בר תוקף מהיום עד לדיון שיתקיים ביום 24.7.1989 בשעה .9.00למועד הדיון ידווח בא-כוח המבקשת לבית-הדין כיצד קוים הצו, ועל התפתחות המשא ומתן שעל הצדדים להמשיך בו לאלתר. תוקפו של צו זה הינו אך ורק כלפי המשיבים 8-.2 אין אנו מוצאים מקום ליתן הצו כנגד המשיבה מס' 1(ההסתדרות) שלא הכריזה על השביתה ולא אישרה אותה"; ו) ביום 16.7.1989נתן המותב את נימוקיו לאותה החלטה; ז) חברי הוועד לא קיימו אחר הצו, כך שביום 14.7.1989הגישה המדינה לבית-הדין האזורי בקשה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט, על מנת שיאכוף את צווי המניעה (תב"ע מט/11-48); ח) כמצוות המחוקק זומנו חברי הוועד לישיבה של בית-הדין שזומנה למוצאי-שבת, 15.7.1989, אולם איש מהם לא הופיע לדיון, ובית-הדין דחה את הדיון למחרת היום. אף לאותה ישיבה לא הופיעו חברי הוועד, ובית הדין נאלץ באותו יום, 16.7.1989, להוציא צווי הבאה נגדם; ט) ביום 17.7.1989הודיע בא-כוח המדינה לבית-הדין כי המשטרה ניסתה לאתר את המערערים אך ללא הצלחה, וביקש צו המורה על מעצרם עם איתורם, עד למועד הדיון. בא-כוחם של חברי הוועד, אשר הופיע לדיון, התנגד לכך. בית-הדין נעתר לבקשת המדינה, והורה למשטרה לעצור את המשיבים תוך מתן הודעה לבית-הדין מיד עם מעצרם, על מנת שזה יוכל להתכנס לדיון בבקשת האכיפה; י) ביום 18.7.1989הובא מערער מס' 5(להלן - מויאל) לבית-הדין והודיע, כי הוא יפעל למילוי הצו, על-ידי כך שיורה לעובדי הרכבת בסקטור שלו (נהגי קטרים) לחזור לעבודה תקינה. באותה ישיבה תקף בא-כוחו של מויאל את צו המניעה שניתן ביום 13.7.1989, בטענה כי לא היה מקום לתיתו נגד חברי הוועד שעה שלא ניתן צו לאיחוד ההליכים מכוח תקנה 16לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי. בית-הדין האזורי דחה את טענות מויאל בכל הנוגע לכשרותו ותקפותו של צו המניעה, קבע כי הצו מחייב את חברי הוועד לפעול להפסק שביתתם של כל העובדים ולא של סקטור אחד בלבד. בחלקה האופרטיבי של אותה החלטה נקבע: "לאור האמור, הננו מטילים על מר מויאל קנס בסך של 800, 1ש"ח בגין הפרת ההחלטה עד היום, ו- 400ש"ח בעד כל יום נוסף של הפרת ההחלטה החל מהיום בחצות ואילך. מר מויאל לא יהיה חייב לשלם הקנס אם עד חצות הלילה שבין 19.7.1989ל 20.7.1989- תוחזר העבודה אצל המבקשת למהלכה התקין ללא כל עיצומים ושיבושים". מר מויאל לא פעל בקרב חבריו לוועד להפסקת השביתה, ולא דאג להחזרתם לעבודה של העובדים הנמנים עם הסקטור שהוא מייצג, וזאת עד שכלל העובדים שבו לעבודה; יא) ביום 20.7.1989הופיעו לדיון בבית-הדין כל חברי הוועד פרט למר מויאל; אף באותה ישיבה חזר בא-כוחם על הטענות בדבר תקפות הצו, ואף הפעם נדחו טענותיו. בסיומה של הישיבה החליט בית-הדין: "לאור האמור, על מנת לכפות קיום ההחלטה בעניין צו המניעה, הננו מטילים על כל אחד מהמשיבים 8- 3לחוד (פרט למשיב מס' 7), קנס בסך של 500, 2ש"ח, ו- 400ש"ח בעד כל יום נוסף של הפרת ההחלטה החל מהיום בחצות ואילך. המשיבים לא יהיו חייבים לשלם הקנס אם עד חצות הלילה תוחזר העבודה אצל המבקשת למהלכה התקין ללא כל עיצומים ושיבושים,. משיב מס' 7הוא מערער מס' 5(מויאל); יב) השביתה הופסקה רק מספר ימים לאחר מכן; יג) חברי הוועד פנו לבית-הדין האזורי ביום 6.8.1989וביקשו רשות לערער על ההחלטות שניתנו מכוח פקודת בזיון בית המשפט: ובית-הדין קבע. כי אותן החלטות ,הן פסק-דין" ולכן אין צורך ברשות ערעור. אי לכך הגישו חברי הוועד ביום 28.8.1989לבית-דין זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי (דב"ע מט/45-41) ובמקביל ערעור על אותן החלטות; יד) אף כי הדבר אינו צריך ישירות לענייננו נציין כי לדעתנו צדק בית-הדין האזורי בקבעו כי אין צורך ברשות להגשת ערעור על החלטתו, וכי הדרך לבית-דין זה פתוחה בזכות, וזאת לאור לשונו של סעיף 8לפקודה הקובע כי "צו המטיל עונש... על-פי סעיף 6, יהיה ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה", והרי על פסק-דין פלילי ניתן לערער בזכות. .2בערעורם העלו חברי הוועד שורה ארוכה של טענות, ונדון בהן כסדרן. .3א) הטענה הראשונה של חברי הוועד היא כי צו המניעה שניתן נגדם על-ידי בית-הדין האזורי בטל מעיקרו, מן הטעם שבית-הדין לא נתן החלטה המורה על צירוף הליכים, מכוח תקנה 16לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, ומשכך הדבר לא היתה כל חובה עליהם למלא אחר אותו צו, ועל כן לא ביזו את בית-הדין. לביסוס טענתו הביא פרקליטם של חברי הוועד מובאה מספרו של הפרופ' הרנון [18], "בזיון בית משפט" (בע' 377-379). לדעת הפרופ' הרנון ההלכה שנפסקה בשעתה, בשנת 1935, בבית-המשפט המחוזי ביפו (ת.א. (יפו) 273/334[1]) בטעות יסודה, וניתן בהליכי בזיון לתקוף בתקיפה עקיפה צו, אם ניתן שלא כדין. בא-כוח המדינה טען כי לא היא, ומשלא נתבקשה רשות ערעור על צו המניעה הזמני, וזה לא בוטל על-ידי הערכאה המוסמכת, מחייב אותו צו, ושומה היה על חברי הוועד לקיימו; ב) הדין מבחין בין-פסק דין שניתן על-ידי בית-משפט שאין לו סמכות לדון בעניין, לבין פסק-דין מוטעה שניתן על-ידי בית-משפט שלו הסמכות בנשוא הדיון. פסק-דין שניתן לע-ידי בית-משפט ללא סמכות, הוא אכן כאין וכאפס. בע"א 323/81, 322[2], בע' 372נפסק על-ידי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' כהן, בהסתמך על פסיקה קודמת, כי "כדי לבטל החלטה אפסית כזו אין הכרח לערער עליה"; יחד עם זאת, כך אותו פסק-דין, אין חולק כי סמכות רחבה... וכאשר ... חוסר הסמכות של בית-המשפט אינו ברור וגלוי על פני הדברים", ומוסיף מ"מ הנשיא: "אמנם, יש חשיבות לכך, שכל בית-משפט יפעל אך ורק בתחום הסמכות שניתנה לו לפי הדין, אך מאידך גיסא יש גם חשיבות רב לכך, שהכרעות שיפוטיו, שניתנו על-ידי בית-משפט, יעמדו בתוקפן כל עוד לא בוטלו על-ידי 'התקפה ישירה', היינו על-ידי ערעור או הגשת תובענה לביטול פסק -הדין. 'התקפה עקיפה' על-ידי העלאת טענה בדבר בטלות פסק-הדין בהליך שלא נועד לביטולו של פסק-הדין, איננה, בדרך כלל, הדרך הרצויה להביא לביטול של פסק-הדין, ואין להרחיב יתר על המידה את האפשרות להשתמש בדרך כזו". אין, ולא היה חולק כי לבית-הדין לעבודה הסמכות לדון בבקשה למתן צווי מניעה נגד שביתה שלא כדין, ובמסגרת זו ליתן צווי מניעה נגד חברי וועד הגורמים לשביתה ואינם פועלים להפסקתה; ג) עם כל ההערכה לגישתו של הפרופ' הרנון, ולמחקרו היסודי והמקיף בעניין בזיון בית-המשפט, לא קיבל בית-המשפט העליון את גישתו, והעדיף למעשה את זאת עתיקת היומין של בית-המשפט המחוזי ביפו; אף כי לא הופנינו על-ידי באי-כוח הצדדים לאותה פסיקה נתייחס, כמובן, אליה. בית-המשפט העליון נזקק לפחות פעמיים לשאלה מה דינו של פסק-דין מוטעה. בע"א 280/73[3] אומר מ"מ הנשיא 0כתוארו אז) זוסמן (בע' 601): "פסק-דין מוטעה אינו בטל מדעיקרא, אלא רק ניתן לביטול על-ידי ערכאת הערעור, והעובדה שאין אחריו ולא כלום, אם עברה תקופת הערעור - תוכיח". לאחרונה נפסק מפי המשנה לנשיא אלון (בשג"צ 488/88[4], בע' 456): "הלכה פסוקה היא, כי פסק-דין אף אם מוטעה הוא, חיובים בעלי הדין לציית לו ולפעול על פיו, כל עוד לא שונה באחת הדרכים הקבועות לכך בחוק"; ד) טענת הסרק של בא-כוח חברי הוועד, על פיה אין חובה לציית לפסק-דין שניתן שלא כדין, דינה להידחות על הסף, כפי שאמר מ,מ הנשיא אלון בבשג"צ 488/88(שם [4], שם). אולם כמו בבשג"צ 488/88[4], נתייחס לפרטי הטענה לגופה, על מנת שחברי הוועד לא יסברו שרק בגלל מחדלו של בא-כוחם, שלא טרח לערער על אותה החלטה במועד, הפסידו בערעור זה; ה) מה פסול מצאו חברי הוועד בצו המניעה? לטענתם לא היה מקום לדון ולפסוק נגדם בטרם ניתנה החלטה בדבר איחוד הליכים על-פי תקנה 16לתקנות סדר הדין בסכסוך הקיבוצי. דינה של טענמה זו להידחות משלושה טעמים: ו) הטעם הראשון הוא כי בא-כוחם של חברי הוועד הופיע לכל דיוני בית-הדין האזורי, נהג כנציג בעל דין, ואף חקר עדים, על כן מנוע הוא בשלב זה להעלות טענתו. דומה הדבר לדיון המתנהל לפני שופט דן יחיד, מבלי שניתנה על כך החלטה של השופט היושב בדין. לענייננו יפים הדברים שנאמרו בעניין זה על-ידי השופטת שטרסברג-כהן 0בג"צ 279/84[5], בע' 107): "אין ממש בתקיפתו של העותר את הדיון בבית-הדין האזורי בשל כך שהתנהל לפני דן יחיד. בפתח הדיונים הוגשה על-ידי המוסד בקשה לנהל את המשפט לפני דן יחיד, והוחלט במבוקש. העותר לא הוזמן לדיון בבקשה, ההחלטה ניתנה ללא חתימה הניתנת לזיהוי וללא הנמקה, ובכך יש משום אי-תקינות, אולם העותר לא תקף החלטה זו, אל-על-פי שהוא עצמו עורך דין והיה מיוצג על-ידי עורך דין אחר; לא זו אף זו, העותר ובא-כוחו הופיעו לכל הישיבות שהתנהלו לפני דן יחיד, ולא העלו כל טענה נגד ההרכב "החסר", אלא בשלב מאוחר ביותר. במצב דברים זה לא יישמע העותר בטענתו, התוקפת את היות המותב "חסר", מה עוד שבית-דין אזורי מוסמך לדון בהרכב של דן יחיד, על-פי סעיף 18(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, ואין מדובר כאן בהרכב חסר סמכות מעיקרא". זאת היתה גישתו של בית הדין מאז ומעולם (ולאחרונה ראה דב"ע מח/20- 41[6], בע' 453). ענייננו שונה מזה שנדון בדב"ע לט/38- 9[7], ובו ביטל בית-הדין הארצי צו מניעה שניתן בבית-הדין האזורי במהלך דיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, לאחר שבית-הדין האזורי החליט לדון בעניין "רק במסגרת הבקשה שהוגשה", קרי במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הטעם להחלטת בית-הדין הארצי היה כי "על יסוד החלטה זאת נמנע בא כוח הוועד מלטעון נגד מתן צו מניעה רגיל". בהליך זה, כפי שהוסבר לעיל, ניתן צו המניעה בהליך שנפתח כדין, ובו טען בא-כוח חברי הוועד את טענותיו; ז) הטעם השני - בית הדין רשאי ליתן החלטה לפי תקנה 16לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, בכל אחד משלבי הדיון, ומשניתן צו נגד חברי הוועד, יש לראותו כטומן בחובו אף החלטה על צירוף ההליכים. למותר לציין שמן הראוי ליתן החלטה מפורשת בבקשה לצירוף הליכים, אך כאמור אין ללמוד מהעדר החלטה שכזאת, כי ההליך מתנהל נגד הארגון בלבד, מה עוד שבהליך זה הצווים ניתנו אך ורק נגד חברי הוועד; ח) הטעם השלישי הוא - כי "צירוף הליכים" יוצר למעשה שני מסלולים נפרדים של התדיינות: האחד - קיבוצי, והשני - אינדיבידואלי (דב"ע מח/3- 41[8], בע' 210), ומותר לכרוך בכתב תביעה אחד את ההליך הקיבוצי והאינדיבידואלי (דב"ע מח/4- 4[9], בע' 274). אין חולק כי במקרה של שביתה מותר ליתן צוים הן נגד ארגון העובדים והן נגד חברי הוועד, ובייחוד יפים הדברים, שעה שהשביתה פרצה, כמו במקרה דנן, שלא על דעת ארגון העובדים. כל צו עומד בפני עצמו וחובה לקיימו. .4טענתם השניה של חברי הוועד היא, כי משלא ניתן צו שעניינו מניעת שביתה נגד ארגון העובדים, אין לאכוף את חברי הוועד לציית לאותו צו. על טענה זאת ניתנה התשובה בסעיף הקודם. בבית-הדין האזורי התבקש הצו נגד כל אחד מהמשיבים, קרי ההסתדרות וכל אחד מחברי הוועד. העובדה שהצו המבוקש לא ניתן כלפי כל מי שנגדם התבקש, אינה פוטרת את האחרים, שנגדם ניתן, מלמלא אחריו ולציית לו. אין מדובר בהליך זה בהפעלת הסמכויות המוקנות לבית הדין בסעיף 6לפקודת בזיון בית-המשפט - נגד אדם שנגדו לא ניתן הצו מושא האכיפה (השווה דב"ע לא/4- 4[10], בע' 136). .5טענתם השלישית של המערערים היא, כי הצו היה מכוון רק נגד גורמי השביתה, ולא נגד עצם קיום השביתה וההשתתפות בה. יגעתי ולא מצאתי תימוכין לגרסה זו בצו אשר נוסחו האופרטיבי הובא לעיל בסעיף 1(ה), והרי נאמר בו במפורש כי על חברי הוועד ביחד ולחוד לגרום לכך, כי העבודה אצל המבקשת תוחזר מיידית למהלכה התקין וכו'. .6טענתם הרביעית של חברי הוועד היא כי הוטלו עליהם קנסות "כעונש על אי-הציות למתן ההחלטות". אף טענה זו אין בה ממש. היא סותרת את אשר נקבע בהחלטות נשוא הערעור של בית-הדין האזורי, שהרי נאמר בהן במפורש, שאם ימולא הצו עד המועד שנקבע בו, לא יהיה על חברי הוועד לשלם ולו אגורה אחת של קנס. בהחלטתו מילא בית-הדין האזורי את מצוות המחוקק, על-פיה יהיו הקנסות המוטלים על-פי פקודת בזיון בית-שמפט צופים פני עתיד ולא נועדו לענוש על אי-מילוי הצו קודם לכן (ע"פ 6/50[11] בע' 9-468; ע"א 24/78[12], בע' 105). .7במאמר מוסגר אציין כי ניתן לענוש מי שהפר הוראה שניתנה כדין על-ידי בית-משפט, אולם זאת אך ורק בהליך פלילי, ובגין עבירה על סעיף 287לחוק העונשין התשל"ז-1977, כפי שתוקן בתיקון מס' 23(ס"ח 1246התשמ"ח, בע' 64), בעקבות המלצתו של בית-המשפט העליון בע"פ 519/82[13], בע' 192, אולם כתב אישום מכוח אותו סעיף לחוק העונשין צריך שיוגש על-ידי היועץ המשפטי, או בא-כוח לבית-משפט מוסמך (שהוא בית-משפט השלום), וגם בגין עבירה זו, שעה שעניינה השתתפות בשביתה, אין להטיל מאסר, אלא ניתן לענוש בקנס בלבד, וזאת מכוח תיקון מס' 2לחוק יישוב סכסוכי עבודה. .8טענתם החמישית של חברי הוועד נסבה על גובה הקנס, שאינו עומד, לגרסתם, באמות המידה שנקבעו על-ידי בית-דין זה. בסוגיה זו אמר בית-דין זה (דב"ע לב/6- 4[14] בע' 416): "הקנס צריך שיהא משמעותי מבחינת כוח הכפיה אשר בו. כשם שקנס בסכום קטן לא ישיג את מטרתו, כך לא ישיג את מטרתו קנס בסכום שמעבר ליכולתו של העומד לשלמו; הן הקנס הקטן והן הקנס הגדול - חדלים להיות 'משמעותיים' בעוברם את הגבול הראוי; הקטן כי לא ירגיש בו החייב בתשלומו, והגדול - כי הוא מעבר ליכולתו של העובד, אם בדעתו להמשיך לעבוד, לתרום את חלקו לפעולת המפעל, ולהתקיים משכר עבודתו". גישתו זו של בית-הדין מקובלת אף על בית-המשפט העליון שאימץ אותה כלשונה (ע"א 24/78[12] הנ"ל, בע' 107). בית-הדין האזורי פעל, איפוא, בהתאם למדיניות הנכונה והרצויה, גם בעניין זה. אל לנו לשכוח כי מטרתו של הצו היא כאמור להחזיר את הממרה מסורו ולהביאו לכלל קיום הצו, וסכום שאינו משמעותי לא יניע את הממרה לעשות כן. בית-המשפט ובית-הדין אינם צריכים ואינם חייבים לשמוע עדויות על הכנסתם ועל יכולתם הכספית של הממרים; שעה שבבית-דין לעבודה עסקינן, חזקה על בית-הדין שהוא מכיר פחות או יותר את המשכורות המשולמות במשק במגזרים השונים, ויכול להפעיל את אומד דעתו בצורה הנאותה. בית-הדין ער למשמעות הטלת קנס, בשיעור שנקבע, על עובד שכיר. .9טענתם השישית של חברי הוועד מתייחסת למויאל בלבד, והיא, כי משהצהיר בבית-הדין האיזורי שהוא מוכן לקרוא לחברי הסקטור שהוא מייצג לחזור לעבודה מילא אחר הצו, ומכאן שלא היה מקום להוציא צו אכיפה כלפיו. עיון בצו של בית-הדין האזורי מראה כי הוא היה מכוון להפסקת השביתה ולהחזרת העבודה לתיקנה, ולא ולפעולתו של כל אחד מחברי הוועד לחזרתם של חלק מהעובדים, והרי אין צורך להיות מנכ"ל הרכבת, על מנת לדעת שחזרתם לעבודה של חלק מהעובדים לא תחזיר את העבודה לתיקנה, ואף לו היה באלה די - בהצהרה בלבד לא סגי, ויש צורך במעשה - הן שכנוע חברי הוועד כולם לציית לצו, והן החזרת העובדים, לפחות אלה שאותו חבר ועד מייצג, לעבודה. .10האחרונה במסכת טענות חברי הוועד היא, כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות בגין הליך זה, שהוא למעשה נגרר להליך קיבוצי, ועוד מוסיפים חברי הוועד כי על-פי פסיקתו של בית-דין זה, רק במקרים נדירים יוטלו הוצאות בהליך קיבוצי. צודק בא-כוח חברי הוועד באומרו כי רק במקרים נדירים יוטלו הוצאות בהליך קיבוצי, אך מתעלם הוא משניים אלה: האחד - מדובר בהוצאות המוטלות על צד בהליך קיבוצי, והרי בפנינו אין מדובר בצד שכזה. והשני - לא נותר לנו אלא לחזור על אשר אמרנו לניל, כי צירוף הליכים יוצר שני מסלולים שונים של התדיינות, האחד בסכסוך הקיבוצי והשני בסכסוך היחיד (סעיף 3לעיל), וההוצאות הוטלו בהליך האינדבידואלי; אף כי הליך זה "נגרר" לאחר ההליך הקיבוצי, הרי הוא עומד בפני עצמו, הן בתקפותם של הצווים שניתנו מכוחו והן בעניין החיוב בהוצאות. אשר לחיוב בהוצאות בהליך שעניינו בזיון בית-המשפט - בתי-המשפט נוהגים להטילם, כדבר שבשגרה, על המפסיד בדין 0ראה ע"א 24/78[12] הנ"ל, בע' 104), ואין כל סיבה שאף אנו לא ננהג בדרך זו. בל נשכח כי חברי הוועד הם אלה שאילצו את המדינה לנקוט בהליכים כדי להביאם לכיבוד צווים שניתנו כדין, ובכך גרמו לה להוצאות. באלה, לפחות בחלקן, כפי שנפסקו, על הממרים לשאת. .11לא נוכל לסיים פסק-דין זה מבלי להתייחס לתופעה החמורה של אי-קיום צווים הניתנים כדין על-ידי בתי-הדין לעבודה, תופעה הגורמת לערעור שלטון החוק. למרבה הצער רבים והולכים המקרים בהם פורצות שביתות בטרם מוצו ההליכים המקובלים ליישוב חילוקי דעות, ומבלי שארגון העובדים היציג הכריז עליהן. ואם בעבר הלא רחוק פגעו מרביתן של השביתות במעביד אליו הופנו דרישות השכר ותנאי העבודה, הרי שעם התרבות השביתות בשירות הציבורי, הנפגע העיקרי הוא הציבור הרחב, הנזקק בכל תחום מתחומי חייו לשירות זה או אחר. ביחוד חמורים הדברים במקרה זה, בו נמשכה ההפרה זמן רב יחסית, חברי הוועד התחמקו תקופה ארוכה מההזמנות לדין ומהמשטרה, אשר במצוות בית-הדין ניסתה לאתרם על מנת להביאם לבית-הדין ולאפשר את קיום הדיון בהליכי הבזיון. השביתה היא "זכות יסוד" (גולדברג [19], "השביתה בחוק, בהסכם הקיבוצי ובפסיקה"), ובמהותה "שייכת לא לתחום ה'זכות', אלא לתחום ה'חרויות' liberties- שנתונות לסייגים מחייבים" (דב"ע ל"ז/3- 4[15], בע' 453; ראה גם בן-ישראל [20] "השביתה", בע' 25-27). חופש השביתה נמנה אף עם הזכויות המוכרות בדין הבינלאומי (ראה בעניין זה גם ע"א 593/81[16], בע' 189-191). אולם אין חולק, כי חופש או חרות זו היא חלק מזכות ההתארגנות, ומכאן כי השביתה היא הליך קיבוצי, והיא תהיה לגיטימית רק שעה שתוכרז על-ידי ארגון עובדים (דב"ע מח/20- 41[6]), וגם זאת לקראת כריתתו של הסכם קיבוצי, ולא לצורך מימושן של הוראות בו (דב"ע לא/4- 4[10], בע' 134). סיכומם של דברים - חופש אינו אנרכיה. ועד עובדים, העושה שימוש שלא כדין בנשק השביתה, פוגע לא רק במעביד ובמשק המדינה כולו, אלא גם בארגון העובדים שמתפקידו לנווט את המאבק המקצועי, ולעמוד על משמר מימושן של זכויות שאותן השיג. בית-הדין לעבודה, מכוח סמכותו שבחוק, אוכף את חוקי העבודה, את ההוראות האישיות בהסכמים הקיבוציים ואת חוקי המגן. מתפקידו של בית-הדין לשמור אף על כיבודם של הסכמים קיבוציים לטובת חותמיהם, המעביד או ארגון המעבידים מחד גיסא וארגון העובדים מאידך גיסא, בכל הנוגע ל"שקט תעשיתי" שנקבע בהם לטובת משק המדינה והחברה כולה. בית-הדין, בפועלו לאכיפת צו שניתן על ידו, אינו תובע את עלבונו של בית-המשפט על שצו מצוויו הומרה 0ע"א 228/63, פ"ד יז(4) 2541, 2550; ע"א 24/78 [12] הנ"ל, בע' 105), "המטרה העיקרית העומדת ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 6(לפקודת בזיון בית המשפט - מ.ג.) היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים שבין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו (ע"ע 24/78[12] הנ"ל, בע' 105). כבר אמר בית-דין זה (דב"ע לב/6- 4[14] הנ"ל, בע' 414): "משניתן צו מניעה חשיבות מיוחדת לכך שיצייתו לו ובית-הדין לא ימלא תפקידו אם לא ינהג בכך מידת הדין". בדרך זאת הלך בית-הדין האזורי, ויש רק לשבחו על כך. .12סוף דבר - הערעור נדחה. חברי הוועד ביחד ולחוד ישלמו למדינה הוצאותיה בערעור זה בסך של 2000ש"ח.שביתהצוויםצו מניעה