קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצפה מבריכות מים: .1שתי תובענות שהדיון בהם אחד, שכן עוסקות הן באותו מעשה גופו והוא, נזקים שנגרמו בעקבות הצפת וגלישת מים מבריכות מים שהיו בשליטתה ובבעלותה של הנתבעת. .2התובעת מס' 1להלן - "סולל בונה" עסקה בביצוע עבודות הסדרת כבישים בצומת נהלל תימרת שבגליל התחתון, כולל עבודות תאורה, סלילה, ניקוז ותשתית. העבודה בוצעה עפ"י חוזה שנקשר בינה לבין ממשלת ישראל באמצעות מע"צ מתאריך .28.7.93 בתאריך 4.11.93בשעות הצהרים בשעה שסולל בונה מצויה בעיצומן של העבודות הנ"ל פרצו לפתע כמויות מים עצומות מכוון הבריכות שברשות הנתבעת שהיו בקרבת מקום. לבריכות "צינורות גלישה" דרכם גלשו המים הרבים שזרמו בשטף ובעוצמה במשך פרק זמן של כשעתיים, יתכן קצת למעלה מכן וגרמו נזקים לעבודות שביצעה סולל בונה. התובעת מס' 2להלן - "אליהו" ביטחה את סולל בונה בפוליסה לביטוח עבודות קבלניות שכיסו, בין השאר, את הארוע הנ"ל. שמאי מומחה העריך את הנזקים בשיעור 580, 12דולרים ולפיכך שילמה אליהו לסולל בונה, תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה. הסכום ששולם הוא 543, 22ש"ח ביום 28.12.93המהווה את סה"כ הנזקים כפי שהוערכו בניכוי דמי השתתפות עצמית לפי הפוליסה בשיעור 870, 14ש"ח. תביעה זו בת.א. 20904/94 הוגשה מכח זכות התחלוף בית משפט השלום בת"א. התביעה בת.א. 10635/94 היא תביעה של סולל בונה בגין הנזקים שהוסבו לה ע"י מקורות ושלא כוסו בפוליסה, לרבות דמי השתתפות עצמית בסך 870, 14ש"ח וכן גם נזקים נוספים לרבות עיכוב 10ימים בהשלמת העבודה סה"כ התביעה 870, 73ש"ח. שתי התובענות אוחדו עפ"י החלטת כב' נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט ברק, החלטה מיום 12.10.95בש"א 6154/95 והורה שתידונה בבית משפט השלום בחיפה. .3אין מחלוקת על כך שביום 4.11.93אכן ארעה תקלה במערכת המפעילה והמפקחת על הבריכות הנ"ל שגרמה לגלישת כמות מים רבים. הנתבעת מתגוננת בטענה כי לא חלה עליה כל חבות משום שהנזק נגרם עקב חסימתו של מעביר מים המצוי במקום, חסימה שנעשתה ע"י סולל בונה ושאלמלא החסימה לא היה נגרם כל נזק. המים הגולשים היו עוברים דרך אותו מעביר אל המעביר השני של הכביש הראשי ולא היו סוחפים עימם את החומרים והתשתית שסולל בונה עסקה בבנייתם. מן התרשימים והמפות שהוגשו, כמו גם מן העדויות שהובאו ניתן לקבל את התמונה הבאה. א. למקורות שתי בריכות אגירת מים. הבריכות מיועדות לאספקת מים למגדל העמק - אזור התעשיה ולמפעלים באזור. ב. נפח הבריכות הוא 000, 1מ"ק, ו-750, 3מ"ק שתיהן מצויות באותו מפלס וקשורות בינהן בכלים שלובים, וגובה המים כ- 15מטרים מעל פני הכביש. המים מוכנסים לבריכות באמצעות מספר משאבות (4) שמופעלות בפיקוד משותף. ג. אל הבריכות שני צינורות סליקה בקוטר 16אינטש ו- 20אינטש. במקרה של גלישת מים עקב עודפים, המים העודפים גולשים דרך צינור גלישה לעבר הכביש מגדל העמק תימרת - לתוך תעלה שבצד הכביש. בריקון מבוקר של המיכלים גולשים מים בספיקות של 200- 100מ"ק לשעה. ד. התקלה בפיקוד המשאבות המווסתות כניסת המים לבריכות ארעה בתאריך הנדון. המשאבות המשיכו למלא מים חרף העובדה שהבריכות היו מלאות. הדבר נמשך כשעתיים יתכן גם שעתיים וחצי, עד אשר הגיעו אנשי מקורות שהוזעקו להתגבר על התקלה. ה. צינור גלישת המים מן הבריכות יורד לעבר שולי הכביש הראשי הנ"ל, והמים אמורים להתנקז בתעלת הניקוז לאורך הכביש ובמקביל לו בתעלת ניקוז. במקום שבו פתח היציאה של צינור הגלישה מול הצינור אין כל מעבר מים או גשרון מתחת לכביש. מקורות תיכננה לבצע שם מעביר אך הדבר לא נעשה מטעמים שלא הובררו. בתוכנית משנת 1975שהכינה מקורות ראה ת/ 1וכן ת/ 4מסומן מקום למעביר מים מול פתח צינור הגלישה שלא בוצע, לעומת זאת המעביר בגשרון, המצוי במרחק של כ- 160מטרים בהמשך הכביש בכוון זרימת המים בתעלת הניקוז ליד הכביש( מסומן מעביר מים עם הערה "סתום". ו. מעביר המים "הסתום" הנ"ל נמצא כאמור מרוחק ממקום שפיכת המים מפתח הגלישה ואמור להעביר מים שמאלה, מתחת לכביש, לכוון נחל ניקוז נוסף. ז. בין מומחה התובעים ארנרייך למומחה הנתבעת ליסר מחלוקת בשאלת ספיקת כל המשאבות ביחד. לפי נתוני ארנרייך הספיקה היא כ-000, 4מ"ק לשעה 4משאבות ואילו ליסר הראה שספיקתן רק 260, 2מ"ק לשעה. ח. המעביר הקיים בכביש, קוטרו בין 50ל- 60ס"מ, וקיימת מחלוקת לגבי השאלה אם מעביר זה, גם אם הוא פתוח וחופשי, היה בו כדי להביא לניקוז כל המים הגולשים או שמא לא היה בו כדי להביא כל תועלת ולא היה בו כדי למנוע את הנזקים. .4כאן המקום לציין כי המלטות המים מן הבריכות אכן נבעה מתקלה שארעה כאשר הבריכות נמצאות בשליטתה של מקורות הנתבעת. לתובעים לא היה יד ורגל בגלישת המים עצמה. סעיף 38לפק' הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". תחולת הוראות אלה מובנת מאליה. כך גם קבעתי שעה שבעלי הדין היו חלוקים בשאלה מי יפתח בהבאת הראיות. ברור הדבר שטענות הנתבעת בדבר סתימת מעביר המים או בדבר כך שהמעביר לא היה ברשותה ועל כן אינה נושאת באחריות לנזק, אין בהן כשלעצמן כדי לשנות מן העקרון הקבוע בסעיף .38אלה הן טענות מהותיות הראויות לבירור, אולם זאת במסגרת טענות הנתבע שלא התרשל. אין ספק כי סעיף 38, כמו גם קודמו סעיף 51לפק' הנזיקין חלים על מים הנמלטים מחצריו של אדם ופוגעים בזולת או ברכושו. ראויה לציון העובדה שהנתבעת לא ניסתה אפילו להוכיח את חוסר רשלנותה כאמור בסעיף .38כל מאמציה של הנתבעת רוכזו בנסיון להוכיח שחרף המלטות המים לא חלה עליה אחריות משום שהמעביר שנועד לספוג את המים העודפים, לא היה תקין - ואי תקינותו אינה בשליטתה או באחריותה. שאלה זו אכן אבדוק לגופה להלן בפסק הדין אולם מסופקני אם מבחינה משפטית יכולה טענה מסוג זה לשלול את הנחת הרשלנות שבסעיף 38; רוצה לומר שגם אם יוכח כי מעביר המים היה סתום וכי האחריות לסתימתו אינה חלה על הנתבעת - אין בכך כדי להסיר את האחריות מעם הנתבעת. אסביר את דברי. סעיף 38לפק' הנזיקין נועד להעמיד נתבעים מסוימים בחזקת רשלנים. חזקה זו אינה אלא חזקה מכח הדין הניתנת להפרכה. הנתבע ינכה עצמו מעול החזקה אם יוכיח שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הדבר שנמלט - התרשלות שיחוב עליה. הנתבעת לא הביאה ראיה כל שהיא לשאלת המלטות המים וסיבתה. לא היה מצדה כל נסיון להצביע על כך שהמלטות המים לא היתה תוצאה של מעשה או מחדל רשלני. הנתבעת רק מייחסת את עובדת התרחשות הנזק לגורם שלא היה בשליטתה קרי מצב מעביר המים הנ"ל. כאמור, מאחר והועלתה הטענה ע"י בעלי הדין אתיחס אליה לגופה בהמשך פסק הדין. .5הובאו ראיות וחוות דעת של מומחים הן מטעם התובעות והן מטעם הנתבעת. על יסוד כל הראיות הללו באתי למסקנה ברורה כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה לסתור את חזקת ההתרשלות. לא זו אף זאת, שוכנעתי מן הראיות שהונחו בפני כי אחריותה של הנתבעת חלה גם בלא חזקת ההתרשלות. הנזקים אשר נגרמו כתוצאה משטפון המים נגרמו בשל רשלנותה של הנתבעת, ואין למעשיה או מחדליה של סולל בונה כל יד ורגל בגרימת הנזק, גם לא משום אשם תורם. הועלתה הטענה שהצפת השטח היתה נמנעת אלמלא היה מעביר המים סתום או חסום. הטענה לא הוכחה. נחה דעתי שבין סתימת המעביר לבין הנזק שנגרם כתוצאה משטיפת המקום אין ולא כלום - גם אם נכון שהמעביר היה סתום עובר להצפה. המדובר בגשרון מתחת לכביש הראשי - התעלה שמתחת לגשרון, היא מעביר המים, זהו צינור קטן מימדים בקוטר של 60- 50ס"מ ולדעת אחדים קוטרו היה 80ס"מ. המעביר מרוחק מאוד מפתח גלישת המים מן הבריכות. תיאורו של המומחה ארנרייך בעניין זה משכנע ומציאותי. כן גם ניתן לראות בתרשימים שהוגשו כי המעביר מרוחק כ- 160מטרים ממקום הגעת המים. מעביר זה בקוטרו ובמיקומו לא היה מסוגל לנקז לתוכו את כמויות המים הרבות שגלשו והגיעו מן הבריכות. המים הגיעו בזרימה חזקה והשיטפון נמשך כשעתיים. הסחף היה רב, כמויות המים האדירות שזרמו במקום לא היו יכולות להתנקז לתוך הגשרון הנ"ל גם אילו היה פתוח - לדעה זו שותפים הן מר ארנרייך והן השמאי שפיר בניגוד לדעתו של אמנון ליסר המומחה מטעם הנתבעת. מר ליסר הסביר שכמות המים המקסימלית שהיתה יכולה לזרום מן הבריכות הינה בגודל ספיקת המשאבות. אם ספיקת המשאבות 260, 2מ"ק בשעה, כי אז זו גם הספיקה של המים היוצאים מן הבריכה כעודפים. הגם שהוא מסכים שזרימה של שעתיים היא ארוע חריג, וכי בד"כ קורית זרימת עודפים במשך כ- 10דקות - אין הוא סבור שספיקה של 000, 2מ"ק בשעה היתה יכולה לגרום לנזק, וכי כמות זו היתה מתנקזת במעביר שהיה סתום. איני מקבל עדותו בענין זה ומעדיף אני את חוות הדעת של ארנרייך. נראה לי שהערכותיו של מר ליסר הינן אופטימיות יתר על המידה ונועדו לעזור לעמדת מקורות. המעביר הנדון מסוגל להעביר כמויות קטנות בלבד של מים. ארנרייך העריך כי עשויה להיות ספיקה שתגיע עד כדי 900, 9מ"ק לשעה, על יסוד ההנחה שכל 4המשאבות פועלות, או גם שקיימת קליחה חופשית מלאה מן הצינור שקוטרו 18אינטש, ובמקרה כזה זרימת המים היא כ- 17מ' שניה, זרימה "שקורעת" את הקרקע. בעדותו בבית המשפט הסביר שגם אם הספיקה הנכונה היא 500, 2מ"ק שעה ולא 000, 4נתון שקיבל ממקורות( אין שינוי במסקנתו הסופית. מעביר המים סומן בתוכנית שהוכנה ע"י מקורות עוד ב- 1975כמעביר סתום. במקומו היתה כנראה כוונה להכין מעביר חדש, מול פתח יציאת הצינור המוביל מן הבריכות, כך שלא יהיה במרחק של כ- 160מטרים הימנו. המעביר החדש מעולם לא הותקן. השאלה שמעורר ב"כ התובעים בענין זה היא היפוטטית ולכן לא אעסוק בה. השאלה הרלוונטית היא האם במצב כפי שהיה בשטח בשעת השיטפון, היה המעביר סתום, האם התובעת מס' 1- סולל בונה אחראית לכך והאם בכלל היה בכוחו של המעביר, אילו היה פתוח, למנוע נזק. נראה לי שגירסת הנתבעת, הנתמכת בעדות מר ליסר, היא בלתי סבירה. גירסה זו מניחה ביסודה כי כמויות המים האדירות שזרמו משך השעתיים בתעלה ליד הכביש, ואשר הגיחו בעוצמה מצינור הגלישה של הבריכות, היו אמורים לגלוש בדרכם כ- 160מטרים ואז לקבל לפתע תפנית שמאלה של 90מעלות כדי להכנס לתוך צינור הגשרון. צינור זה בקוטר של כ- 60ס"מ או אף 80ס"מ לא היה מסוגל לקלוט ולהעביר כמויות כאלה של מים. הוסבר גם כי אם ניתנת למים ברירה לזרום ישר או לפנות 90מעלות, במעבר מאולץ הם תמיד יבחרו מעבר הכי נוח ויזרמו לשם עדות ארנרייך. כך ראויה לציון גם עובדה נוספת, התומכת בגירסה שהמעביר הנ"ל לא היה בו כדי למנוע את הנזק כתוצאה מן השטפון. עובדה זו היא שמעביר נוסף, רחוק הימנו וגדול הימנו במידה רבה, נסתם אף הוא. מדובר במעביר בקוטר 1.25מ"ר מרוחק 1.3ק"מ ממקום צינור הגלישה! לפני מעביר זה, במרחק כ- 530מ' מצינור הגלישה היה מעביר נוסף - אף הוא נסתם עקב ההצפה והסחף. עובדות אלה עולות באופן ברור מן הצילומים שהוצגו ת/ 6ו-ת/ .5מר שלו לבני, עד מטעם הנתבעת, העיד בתשובה לשאלה בחקירה נגדית, כי אם היו במקום שלושה מעבירים בקוטר 80; 100ו- 125ס"מ הרי שהם לא היו נסתמים אילו היו "בנויים כמו שצריך ובמקום". גם מדברים אלה ניתן ללמוד שלפחות לגירסתו המעבירים לא היו במצב ראוי, אלא שלאחר שהוצגו לפניו הצילומים של המעביר ושל תעלות הניקוז עם מלוא הסחף הודה מר לבני כי המעביר המרוחק ולא המעביר הקרוב לפתח צינור הגלישה מרחק 160מטרים נסתם אף הוא בארוע ההצפה הנדון. חרף העובדה שמעביר זה מרוחק מפתחו של המעביר הסתום. איני רואה אפוא את סתימת המעביר כמי שגרם להצפה או יותר נכון כמי שיכול היה למנוע אותה אלמלא היה סתום כטענת הנתבעת. ההצפה נגרמה ע"י גלישת המים מן הבריכות באופן לא מבוקר במשך זמן רב בזרימה חזקה שיצרה סחף והכתה בדפנות המילוי ותשתית הכביש. המים הרבים והסחף גרמו אף לסתימת המעברים המאוד מרוחקים דבר המלמד גם על כמות החומר הנסחף וגם על עוצמת הזרם. אילו היה המעביר פתוח ונקי - היתה ספיקתו בשיעורים שוליים לספיקה הכוללת של עודפי המים ולא היה בה כדי לשנות את פני התוצאה. נכונה גם העובדה שצויינה ע"י ב"כ התובעת מס' 2, כי שיפוע התעלה בתחילתה - ליד פתח צינור הגלישה - הינו גדול מן השיפוע בהמשך הדרך. המומחה ארנרייך קובע שהשיפוע בתעלה לכיוון המעביר הקיים הסתום תוכנן ל-%0.65, ואילו לכוון צומת תימרת המרוחק - שיפוע %.0.4 אינני מקבל על כן את הנחת הנתבעת לעניין סתימת הגשרון או יכולתו לקלוט את המים ולמנוע את ההצפה ונזקיה. המעביר הנדון קלט לפי עדותו של מר לבני מים עודפים מן הבריכות גם בעבר, אולם התברר שמדובר בגלישה מבוקרת של כ- 10דקות בלבד ולא של שעתיים, כפי שהיה עתה. כמו כן לא הוברר מה היתה כמות המים שגלשה בעבר, וספיקתם. כמויות המים שגלשו מן הבריכות היו בסופו של דבר פועל יוצא של תקלה במשאבות. מים נשאבו לתוך הבריכה שהיתה מלאה, זו הסיבה לגלישת העודף. הטיעון כאילו ויש לקחת בחשבון כי באותה עת היתה גם צריכה של מים מן הבריכה דהיינו במהלך אותן שעתיים( אינה צריכה להשפיע על התוצאה. גם אם אקבל את גירסת מר ליסר, וגם אם הנתונים המספריים שהוצגו לבית המשפט ראה נ/ 6מצביעים על כך שקיימת צריכה ממוצעת מסוימת באותה תקופה, ושאת חלקה היחסי באופן תיאורטי ניתן להפחית מכמות המים שנשאבו לתוך הבריכה - עדיין נותר מר ליסר עם קביעתו כי הספיקה היתה כ- 2000עד 2500מ"ק שעה בזמן הגלישה. ספיקה כזו די בה כדי לגרום את הנזק עליו ניתן ללמוד מעדות המומחים ומעדות ארנרייך. תיתכן גם התשובה שהציע ב"כ המלומד של התובעת מס' 2, עוה"ד יוסף כהן, והיא ש"אם המים גלשו החוצה דרך צינור הגלישה בארוע הנדון מובן כי הם עברו את הסף המקסימלי, גם אחרי הצריכה של נילית ומגדל העמק". ההנחה היא שהבריכה יכולה להכיל כמות מסוימת בלבד וכל כמות העולה עליה, ממילא תגלוש. יש הגיון וטעם רב בנימוק זה, אף שיתכן וכוונתו של המומחה מר ליסר היא שהצריכה אותה יש להפחית, ניטלת עוד לפני כניסת המים לבריכה, בין המשאבה לבריכה. בענין זה לא הובאו בפני נתונים משכנעים ולא אוכל לקבוע ממצא כאמור. מסקנתי היא שיש לדחות את טענות הנתבעת בהקשר לאחריות ולרשלנות. הנתבעת לא הסירה מעצמה את חזקת ההתרשלות. הוכח כי הנתבעת גרמה להצפה עקב תקלה ומעשה רשלני מצידה דבר שגרם נזקים לעבודות שביצעה סולל בונה בכביש הנדון. אין לעובדת היות המעביר סתום - אם אכן היה סתום - כדי להפחית מאחריות הנתבעת, או אף להטיל על התובעת מס' 1אשם תורם כל שהוא טענת אשם תורם לא נטענה במפורש!. .6אשר לענין הנזק בשתי התביעות: א. תביעת השיבוב של חברת "אליהו": מר גד רושקוביץ מסר עדות שלא נסתרה, בדבר קיום הפוליסה והביטוח, מכוחה מונה השמאי מר שפיר שהעריך את הנזקים שנגרמו בהצפה. השמאי הוציא דוח שמאות הן ביחס לגובה הנזקים וכן ביחס לנסיבות הארוע. חב' אליהו קיבלה על עצמה, ובדין, את החבות לשלם תגמולי ביטוח ושילמה למבוטח - סולל בונה - את הסכום שקבע השמאי בניכוי 870, 14ש"ח דמי השתתפות עצמית לפי הפוליסה. הסכום ששולם לסולל בונה הוא 543, 22ש"ח ביום 28.12.93וכן גם שילמה אליהו הוצאות השמאות בשיעור 615, 1ש"ח. מר שפיר נחקר על חוות דעתו ופרטי הנזק שקבע. לא מצאתי מקום לסטות ממסקנותיו על אף שב"כ הנתבעת ביקשה לדחות את מסקנותיו שלדעתה לא בוססו כראוי ואין הדבר כך. קביעות השמאי לענין הפרטים שניזוקו וכן לענין מסקנותיו בדבר עלות התיקון הינן סבירות. גם בחקירה הנגדית הוסיף והסביר כיצד הגיע לחשבונו. העובדה למשל, שלא הציג את העתק המחירון של "דקל" אינה מפחיתה ממשקל עדותו או מהימנות חוות דעתו. מר שפיר הסביר כי היו לו חילוקי דעות עם אנשי סולל בונה שתבעו סכומים גבוהים יותר והגיע לבסוף למסקנותיו לאחר חקירה ובדיקה ולאור הידע המקצועי שלו בהתיחסו למשל לסעיף 2.2בפרטי הנזק עמ' 3לחוות הדעת הסביר שקבע את מחיר הספקתו ופיזורו של מצע חדש לפי 36ש"ח למ"ר. כאן ביקש מר שפיר להסתמך על מחירון דקל אולם הבחין שמחירי דקל גבוהים מן המחיר שנקבע בחוזה בין הצדדים. השמאי הלך על פי הנמוך - ואין לבוא עימו בעניין כזה בטענות. אשר להוצאות השמאות, לא שמעתי התנגדות מצד ב"כ הנתבעת ועל כן אני קובע כי הנתבעת מס' 2, אליהו, זכאית לסכום הנתבע בסך 379, 25ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. ב. אשר לתביעת סולל בונה: התביעה כללה פרטים אלה: .1השתתפות עצמית 870, 14ש"ח .2עיכוב 10ימים בהשלמת העבודה לפי 000, 5ש"ח ליום נכון לדצמבר 000 1993, 50ש"ח .3טירדה ועוגמת נפש 000, 5ש"ח .4הפרשי הצמדה וריבית מדצבר 1993ועד יום הגשת התביעה לגבי פריטים (1) (2) 000, 4ש"ח סולל בונה זכאית לתשלום דמי השתתפות עצמית - סכום שנוכה מתגמולי הביטוח לפי תנאי הפוליסה. אשר לפיצוי בגין האיחור. שני עדים העידו מטעם סולל בונה מר עמרם ביטון שלא נחקר על תצהירו, מעיד אך ורק ביחס לפוליסת הביטוח ולסכום של 870, 14ש"ח. מר ביטון ספר כי העבודה בוצעה בהתאם להסכם בין סולל בונה לבין המדינה שצורף לתצהירו - נספח א'. מתברר שצורף רק דף אחד מן החוזה שאמור לכלול נספחים רבים ובו עיקר הפרטים. מאידך מעיד מר ארנרייך שהיה מהנדס במרחב של סולל בונה, שפרטי הנזק היו אותם 4פריטים שצוטטו לעיל, ולא הוסיף או החסיר דבר. בסיום שמיעת העדויות ולבקשת ב"כ הנתבעת הוחלט כי ב"כ התובע ימסור הודעה בכתב לבית המשפט ולב"כ הצדדים האחרים, בה תשובת העד מר ארנרייך לגבי התארכות משך זמן ביצוע העבודות לתיקונים וכן את גובה ה"קנס" - הכוונה לפיצוי המוסכם. ביום 20.3.97נמסרה לבית המשפט הודעת ב"כ הנתבעת ובה הפרטים הבאים: א. נאמר שמשך הביצוע הוארך ב- 71יום. צורף מכתב הד/ 1מאת מהנדס המחוז במע"צ אל סולל בונה מיום .25.5.94 ב. נאמר שסכום הפיצויים המוסכמים בגין כל יום איחור בביצוע העבודה הוא 000, 3ש"ח + הצמדה ומע"מ לפי סעיף 49(1) לחוזה עם המזמין. צורף מסמך הד/ 2שהינו הזמנת ההצעה למכרז שפורסם ע"י משרד השיכון לעבודות הנדונות מיום .20.6.93 ב"כ הנתבעת מלינה על כך שהמסמכים צורפו שלא כדין. הם לא פורטו בגילוי המסמכים ולכן אין להציגם בוודאי לא בדרך זו. יש בפיה גם טענות על כך שלא ברור אם בסופו של דבר החוזה שנכרת כולל את סעיף הפיצוי המוסכם שהופיע בהצעה שפירסם משרד השיכון, קרי במסמך הד/ 2הנ"ל. במסמך זה נקבע סעיף 10- כי סכום הפיצויים הקבועים והמוסכמים מראש בהתאם לסעיף 49של החוזה יהיה 000, 3ש"ח לכל יום של איחור ועל הקבלן למלא סכום זה במקום שמיועד לכך בטופס ההצעה למכרז. לאחר עיון גם בחוזה שצורף הדף הבודד מתברר שיש לראות את כל קבוצת המסמכים שפורטה בסעיף 1להסכם כמהווים חלק בלתי נפרד ממנו. בין המסמכים הללו גם הצעתו של הקבלן, תנאי החוזה לביצוע מבנה, שהוא כנראה סטנדרטי, המיפרט ועוד מסמכים נוספים. אני נכון לקבל את עמדת ב"כ הנתבעת כי הוכח שבין הצדדים נקבעה תניה חוזית בדבר תשלום פיצוי מוסכם בשיעור 000, 3ש"ח לכל יום של איחור בביצוע העבודה. השאלה עדיין היא האם זכאית התובעת, סולל בונה, לפיצוי זה. במסמך הד/ 1שהוגש אין בו לדעתי דבר שיכול לתמוך בפריט תביעה זה. במסמך זה אומר מר יצחק הרשקוביץ, מ"מ מהנדס המחוז במשרד הבינוי והשיכון: "לאור הנימוקים שבמכתבך שבסמך ובדיקת הנושא אני אמליץ לפני משרדנו הראשי על הארכת תקופת ביצוע ב- 71יום". אינני מוכן להסיק מדברים אלה, כי אומנם בפועל אושרו 71יום. לא הובאה גם כל ראיה העשויה לקשור את תוכן המכתב עם ארוע ההצפה כך למשל לא טרחה סולל בונה להציג את פנייתה היא למע"צ - פנייה שהמכתב הנ"ל הוא מענה לה. זאת ועוד. אם הסכימה מע"צ להתארכות העבודה ב- 71יום משמע הדבר שהיא לא ראתה בכך הפרת הסכם וכלל כן לא היתה לכאורה תחולה לסעיף הפיצוי המוסכם. יתר על כן, תמהני מדוע סולל בונה לא טרחה להציג כל ראיה כי נגרם לה נזק בשיעור הפיצוי המוסכם הנ"ל. המדובר בנזק ממון ועליה הראיה כי הנזק נגרם לה. מדוע לא השכילה סולל בונה להציג חשבון, או התחשבנות בינה לבין מע"צ אשר יש בה כדי להצביע על תשלום פיצוי בגין התארכות העבודה. אין קל יותר מלהוכיח תשלום כזה אם אכן בוצע. בין אם בוצע באופן ישיר ובין בדרך של קיזוז או ניכוי מהסכומים שהגיעו לסולל בונה לפי ההסכם. דבר זה לא נעשה ולא הוכח. הצגת המכתב הנ"ל והצגת החוזה עצמו אין בהם די. הצגתם במקום הצגת הראיה הטבעית והמתבקשת רק מחזקת את ההנחה שסולל בונה לא נשאה בנזק זה. הפועל היוצא הוא שאיני מקבל שהיה פיגור של 10ימים בגמר העבודה עקב ההצפה ולא הוכח הנזק שנגרם עקב כך. לפיכך אני קובע שסולל בונה זכאית לסכום ההשתתפות העצמית כאמור, וכן לפיצוי גלובלי לפי אומדן בגין אי הנוחות והטרחה שנגרמו לה עקב הצורך לטפל בנושאים שונים הנוגעים והנובעים מן ההצפה, כפי שהעידו עדיה. סכום זה אני קובעו לסך של 000, 4ש"ח בלבד ליום הגשת התביעה. .7סוף דבר: בת.א. 20904/95: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת אליהו חברה לביטוח בע"מ הסכום של 379, 25ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 17.3.94, וכן אגרות משפט ששילמה התובעת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום תשלומם עד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 000, 6ש"ח + מע"מ נכון ליום פסק הדין. בת.א. 10635/94: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע - סולל בונה בע"מ סכום של 870, 14ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה כחוק מיום 28.12.93עד התשלום בפועל וכן סכום של 000, 4ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 15.6.94עד התשלום בפועל. וכן הוצאות משפט בסכום 500ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ושכ"ט עו"ד בשיעור 000, 4ש"ח + מע"מ נכון ליום פסק הדין.נזקי מיםבריכת שחיה / בריכת מיםהצפהמים