קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקפאת מזונות עקב סירוב הילדים להיפגש עם האב: התובע הוא אביהם של שני קטינים. לתבוע עוד שלוש בנות בגירות. כל הילדים הללו נולדו לתובע ולאשתו לשעבר במהלך חייהם המשותפים. חיים אלו כבעל ואשה, הגיעו לקיצם בגירושין. קדם לגירושין הסכם גירושין שנעשה ביום 30.9.88(הסכם זה מצוי בתיק מ"א 1528/85). ההסכם קבע בסעיף 3(ג) שלו ש"האשה מתחייבת להתייעץ עם הבעל בכל ענין הנוגע לחינוכם, בריאותם ולעתידם של הילדים"; בפיסקה ד' לאותו סעיף התחייבה האשה לחנך את הילדים לכיבוד ולאהבת אביהם"; בסעיף 4להסכם נקבעו סידורי הביקורים. מסתבר שאידיליה זו שהסכם הגירושין חזה אותה התנפצה מקץ שנתיים-שלוש אל סלע מציאות קשה מאוד, כאשר מאוחר יותר סירבו הקטינים להיפגש עם אביהם. מציאות זו גרמה לתובע לפתוח בהליכי ביזיון בית המשפט (ראה בקשה 409/91) שהתנהלו לפני כבוד השופטת ד' דורנר. הליכים אלה גלשו מאוחר יותר לטיפול רחב ומקיף בנושא סירוב הילדים להיפגש עם אביהם, ולמתן צווים והחלטות שמטרתם להביא את הילדים להסכמה כזו. המבקש לעקוב אחר ההשתלשלות המדוייקת של כל ההליכים הכרוכים בכך יוכל לעיין בתיק האמור. לצורך החלטה בהליך קא עסקינן, אביא רק את עיקר הדברים. כאמור, החלו ההליכים דאז בבקשה לכוף על (אשת התובע) את התחייבותה בהסכם הגירושין לקיום ביקורי הילדים אצל אביהם. בקשה זו נסמכה על פקודת בזיון בית המשפט. בדיון שהתקיים ביום 3.5.91הצהירה האם שאמנם "הילד לא רוצה לראות את אביו" ואולם "אני מוכנה לדאוג לכך שהילדים ימתינו במדרכה" לאביהם. כבוד השופטת דורנר אימצה התחייבות זו בהחלטה שנתנה באותו יום וקבעה קנס של 100ש"ח ליום אם יופר הצו. חודשיים מאוחר יותר (ב-7.7.91), עתר התובע לבית המשפט בבקשה לחדש את הדיון משום שהצו האמור אינו מקויים "בגלל סירוב האשה לשתף פעולה". האשה טענה באמצעות עו"ד דורון, שההליך נסתיים וכי בית המשפט אינו יכול להיזקק לבקשה, ואולם היא הגיבה גם לגוף העניין. בתגובה זו (מיום 13.10.91) טענה, כי הילדים סירבו לציית להוראות אמם להמתין לאביהם במקום המיועד. מתגובה זו (פיסקה ח') עולה - מה שעולה גם מחומר מאוחר יותר המצוי בתיק - שהתובע עשה מאמצים להיפגש עם הילדים. בלשון אותה תגובה "האב... נוהג לחכות לילדה מעבר לגדר בית הספר...". טענת האשה, שאין להיזקק לפניית התובע, נדחתה על-ידי כבוד השופטת דורנר בהחלטתה מיום 14.10.91, וביום 5.11.91נתקיים דיון בטענת התובע לגופה. בישיבת אותו יום אמר התובע שמאז תחילת מאי 1991הוא אינו רואה את ילדיו וכי הוא חושב "שהילדים מאויימים וממש מפחדים לבוא לראות אותי... אני מבקש שהילדים יקבלו ייעוץ פסיכולוגי ואני מוכן לשלם בעבור זה" (ההדגשות כאן ובהמשך שלי - ו' ז'). בסוף הדיון הוסכם בין הצדדים שבית המשפט יזמין תסקיר מפקיד סעד. בית המשפט ציווה על פקיד הסעד לבדוק "כיצד ניתן לגשר בין הילדים לאב ואף להציע פתרונות טיפוליים". ב'תסקיר ביניים' מיום 29.12.91של פקידת סעד של המועצה המקומית מעלה אפרים, כותבת פקידת הסעד (אורה שיטרית) שהתובע עשה מאמצים לראות את הילדים אך לשווא. היא מספרת שבשלבים מסוימים "ראיתי את (התובע - ו' ז') מספר פעמים יחד עם ילדיו התרשמתי כי יש קשר חם ביניהם, הוא הביע דאגה מתמדת כלפיהם, התעניין בשלומם ועשה תמיד מאמצים רבים כדי לראותם". פקידת הסעד שוחחה עם שתיים מהבנות הבגירות של בני הזוג ו"שתיהן טוענות שיש הסתה של האם וחברה כלפי האב...", וכי הדבר נובע משנאה עמוקה "אשר קשה להן להסבירה". תסקיר ביניים זה מבוסס על ידע אישי שהיה לפקידת הסעד בתקופות קודמות, ועל שיחות שהתנהלו עם התובע ושתיים מהבנות הבגירות, ואולם ללא שיחות ופגישות חדשות עם האם ועם הילדים שהתגוררו אז כבר מחוץ לתחום המועצה המקומית מעלה אפרים. מסקנת הדו"ח היתה, שהיעדר קשר בין התובע לבין ילדיו, גורם להם "נזק רב וכי יש חשיבות רבה להתפתחות הנפשית התקינה של הקטינים בקשה עם ההורה... מה גם שמהכרותי עם האב מדובר באב חם, דואג ואיכפתי. מאידך, במצב שנוצר היום, לאחר נתק ממושך, יש לקחת בחשבון כי אין לכפות על הילדים קשר עם האב. אלא לנסות ולבנות קשר זה בסיוע גורמים טיפוליים שיתייחסו הן לאם, לפי הצורך לבן-זוגה, והן לילדים עצמם". עורכת התסקיר המליצה על בדיקה מקיפה של פקיד סעד ועל טיפול שיביא לחידוש הקשר בין הילדים לבין אביהם. בהחלטה שנתנה כבוד השופטת ד' דורנר, ביום 20.1.92, היא אימצה גישה זו, תוך שהיא אומרת שאמנם "לא ניתן לכפות עליהם ביקור אביהם ללא הסכמתם אך ניתן לכפות - וכך אני מחליטה, כי זה לטובת הילדים - טיפול שיאפשר חידוש הקשר בין האב לילדים. על טיפול כזה להיות משפחתי...". ההכרעה, מי יהיה המטפל, ניתנה לגב' ימיני, פקידת הסעד של עיריית פתח-תקוה, שבתחומה מתגוררים הילדים ביחד עם אמם ועם חברה לחיים של האם. גב' ימיני דיווחה לבית המשפט ביום 22.3.92, כי היא פנתה לאם בכתב "כי עליה ללכת לטיפול עם שני ילדיה". היא הציעה לה ארבע חלופות טיפול, וביקשה ממנה מענה. פנייה זו לא נענתה. אזי שלחה מכתב נוסף לאם "ולאחר זמן רב קיבלתי מכתב תגובה מעו"ד דורון", שהציע שהילדים "ילכו לטיפול אצל פסיכולוג פרטי שימומן על-ידי האב". בהמשך דיווחה סיפרה גב' ימיני, שמתוך פגישות עם הילדים היא הבינה שכעסם על אביהם היה מושתת אז (שנת 1990) על כך שחברתו לחיים של אביהם לא איפשרה להם להיות עם אביהם לבד. כך נוצר ניתוק בין האב לילדים. גם מדיווח זה עולה שהתובע לא שקט על שמריו והוא פנה לגב' ימיני וביקש את עזרתה בחידוש הקשר. היא ניסתה לפעול בכיוון זה ופנתה לאם. "אך היא לא שיתפה פעולה והעלתה טענות רבות כלפי האב. הבן אמר לה שאין הוא רוצה לראות את אביו, וכי הוא מקבל מחברה של אמו" כל עזרה כספית שנזקק לה". גב' ימיני מדגישה בהמשך "כי האם בהסתותיה תרמה להעמקת הקרע בין האב וילדיו. בשיחה טלפונית איתי אמרה שהתערבותי ולחצי להפגיש בין הילדים ואביהם מרגיז אותה והיא תעשה הכל דווקא ותאמר לילדים לא ללכת לאביהם ולא תאפשר שיתוף פעולה אתי..." גב' ימיני הדגישה בהמשך שהתובע עשה כל מאמץ להיפגש עם הילדים, עד כדי היזקקות למשטרה. מסקנת עורכת הדו"ח היתה "שאין להכריח את הילדים להיפגש עם אביהם ויש צורך להביאם לטיפול פסיכולוגי שיסייע להם לשחרר רגשות שליליים כבדים ולעזור להם לחדש קשר בונה עם אביהם. בשל הכרותי עם בני הזוג ברור לי שמקום הטיפול צריך להיקבע על-ידי בית המשפט... אנו ממליצים שהטיפול ייעשה על-ידי גוף ציבורי..." בהחלטת בית המשפט, שניתנה ביום 22.4.92, הזכיר בית המשפט את הסתותיה של האם. כמו כן, צוין שהקשר בין הילדים לבין אביהם "דרוש לא רק למבקש אלא לבריאות הנפשית של ילדיו וחבל שאין שיתוף פעולה בענין זה מצד האם". כיוון שכך החליט בית המשפט לאמץ את המלצת גב' ימיני להורות על קבלת טיפול "על ידי גוף ציבורי", ולדחות את בקשת האשה לטיפול על-ידי פסיכולוג פרטי. במכתבה מיום 8.9.92של גב' ימיני לבית המשפט, היא מספרת שעל סמך ההחלטה האמורה הופנו הילדים לטיפול במרפאת נוער בבית החולים "גהה", ואילו האם הוזמנה לשיחה "אך לא הגיעה". תחת זאת הופנו הילדים "על-ידי האם ועורכת דינה לטיפול פסיכולוגי אצל ד"ר סמי קפלן". במאמר מוסגר אעיר שקשה לי לקבל מעורבות עורך-דין בעשיית פעולה הנוגדת במפורש את צו בית המשפט. כזכור נדחתה בקשת האם לטיפול אצל פסיכולוג פרטי. גב' ימיני מציינת שהיא ביקשה לברר מה העלה ד"ר קפלן בחכתו. היא פנתה אליו מספר פעמים וגם השאירה הודעות, והכל לשווא. בנסיבות אלה "אין באפשרותי להגיש המלצות לגבי הענין... כזכור האם והילדים אינם מעונינים בקשר עם מחלקתנו ולא נענו להזמנותינו". בהודעה מאוחרת יותר ששלח התובע לבית המשפט, הודעה עליה חוזר התובע גם בהליך קא עסקינן, הוא מספר (תוך צירוף קטעי עיתונות) שד"ר קפלן הואשם במתן אישורי השתמטות משירות צבאי תמורת בצע כסף וכי הוא איבד עצמו לדעת. לאחר כל הדברים הללו, וכשלא עלה בידו להתראות עם ילדיו, ובצר לו, עתר התובע בהליך קא עסקינן וביקש השהייה, ביטול או הקפאה של המזונות שהוא משלם מכוח אותו הסכם גירושין שהוזכר לעיל, לבן ולבת. לא על נקלה ייעתר בית משפט לבקשות מסוג זה. דאגה למילוי צרכים הכרחיים של הילדים גוברת לעתים על הסקת מסקנות מהתנהגות לא-נאותה או מחפירה של ילדים. כיוצא בזה נוהגים בתי המשפט לבחון ב"זכוכית מגדלת" את התנהגות האב, שמא יש "הצדקה" ולו חלקית להתנהגות הילדים כלפי אביהם, במעשי האב עצמו. בתי המשפט נוהגים גם להביא בחשבון שמדובר בעימות שאינו בין שווים. מצד אחד ניצב אדם מבוגר שדורשים ממנו מידה מלאה של תבונה, סובלנות והתחשבות, ומצד שני ניצבים ילדים שדעתם טרם נתגבשה וצריך לעתים קרובות לקבל את משוגתם. נקודה נוספת שבתי המשפט בוחנים מתייחסת לסיבה האמיתית לפנייה לבית המשפט, שמא מדובר במי שלא הילדים מעניינים אותו, אלא הרצון "לחסוך" כספים על-ידי אי-תשלום מזונות. מידת הזהירות ומידת הבדיקה לעומק שנוהגים בה בתי המשפט בכגון דא, היא שהביאה אותי לא לחסוך בנייר ובדיו, ולפרט פרט היטב את השתלשלות המאורעות. נראה לי, שיש לפניי די חומר ממנו אוכל להסיק שרצון התובע להיפגש עם ילדיו הוא רצון אמיתי וכן, אשר גרר אותו להליכים לא-מעטים, שמטרת כולם היתה להגיע למצב בו יקוים קשר עם ילדיו. דברים אלה מתאשרים על-ידי שתי פקידות סעד בשני מקומות נפרדים, פקידת הסעד של המועצה המקומית מעלה אפרים ופקידת הסעד של עיריית פתח-תקווה. הדבר גם נובע ממאמצים משפטיים בלתי פוסקים שעושה התובע כדי לקיים קשר עם הילדים. תניא דמסייע לכך יש בעובדה שהוא מקיים קשר הדוק עם בנותיו הבוגרות, שאחת מהן מתגוררת או התגוררה איתו. הבן הוא על סף כניסתו לעולם ה"בגירים". בגיל כזה נתבעת ממנו מידה של תבונה שאינה שונה, ודאי לא באופן משמעותי, מזו של בגיר. אין מדובר באב המתעלם מילדיו, אלא במערבולת רגשות בין אב לאם שלמרבה הצער גררה אליה גם את הילדים. תסקירי פקידות הסעד מדגישים את סערת הרגשות בין ההורים, אליה נגררו הילדים, ותחושת הילדים אודות "קיפוח" באי-מתן מתנה או באי-היענות התובע לתביעה זו או אחרת שלהם, קיבלה ממדי ענק נוכח סערת הרגשות. כפי שאמר בית-משפט זה בהרכב שדן אז בתיק, אי-אפשר לכפות על ילדים קיום פגישות עם אביהם, ואולם, אפשר לכפות עליהם השתתפות בטיפול שיכשיר את הלבבות לקראת חידוש הקשר בינם לבין אביהם. חידוש כזה של הקשר משרת גם, ואולי בעיקר, את האינטרס של הילדים. הבן, שהוא על סף בגרות, צריך להבין זאת טוב יותר, ואולם גם הבת, שהקשר בינה לבין אביה נמשך גם בחלק מהתקופה בה נותק הקשר בין הבן לאביו, יכולה וצריכה להבין זאת. איני סבור שצריך שתהיה מחלוקת על סמכות בית המשפט להורות על הפחתה או השהייה והקפאה של מזונות אב כלפי ילדים המתנהגים בצורה בלתי נאותה כלפי מי מהוריהם. אם הבינותי נכון את סיכומי הצדדים, הרי שגם הנתבעת מסכימה שיש נסיבות בהן מסומך בית המשפט לנהוג כך. מכל מקום, סקירה מקיפה של המצב המשפטי בתחום זה נעשתה על-ידי כבוד השופט ח' פורת מבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק מ"א 2368/83 [1], ואני מצטרף, בכל הכבוד, לדעתו שהדין מזכה אב בנסיבות מתאימות לסעדים אלו. נראה לי שנסיבות אלו, שהאם תורמת כנראה לא במעט לקיומן - נתמלאו. איני סבור שראוי יהיה לגרום לתובע להיטלטל בין הליכים וסוגי עילות משפטיות שונות. הוא מיצה את כולם ללא הצלחה, כל זאת מול עוינות מכוונת של האם, שתרמה, כנראה, לא מעט לסיטואציה בה נוצר נתק מלא בין הילדים לבין אביהם. מי שניזון מהוריו, חייב במינימום כבודם. זאת, בנוסף לחובת כיבוד הורים הקיימת גם בזכות עצמה. לכך מתלווה כאמור אינטרס הילדים המחייב קיום קשר בינם לבין אביהם. בכל הנסיבות הללו אני מורה, כי החל מיום 1.1.95יוכל התובע להקפיא את תשלום המזונות לילדיו, זאת, עד להחלטה אחרת של בית המשפט. בית המשפט יבטל את ההקפאה אם ייווכח כי הילדים נכנסו לעולה של מסגרת טיפולית עימה הם משתפים פעולה כדי ליצור את הרקע הדרוש לחידוש הקשר עם אביהם. המסגרת הטיפולית תהיה זו שתיקבע על-ידי פקידת הסעד של עיריית פתח-תקווה (ולא במסגרת עליה תחליט האם או יועצתה המשפטית). דיווח פקידת הסעד על השתתפות הילדים במסגרת כזו, ועל התקדמות הטיפול לקראת יצירת קשר בין הילדים והתובע יכתיבו את העיתוי לחידוש תשלום המזונות, הכל כפי שיחליט בית המשפט לאור דיווחים כאלו. לא בכדי קבעתי את תחילת הקפאת המזונות לחודש ינואר. התנהגות נאותה העולה בקנה אחד עם החלטה, זו מצד האם והילדים יכולה להסיר את "רוע הגזירה" עוד בטרם תחל תקופת ההקפאה. החלטה זו ניתנת על ידיי לאחר ששוכנעתי מהחומר שלפניי שמחסורים ההכרחי של הילדים לא ייפגע עקב החלטתי. העתק החלטה זו יועבר לפקידת הסעד של עיריית פתח-תקווה. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בתביעה זו, ובנוסף - בשכר-טרחת עו"ד בסך 500, 3ש"ח, בצירוף מע"מ. קטיניםמזונות