הרשעה על סמך עדות יחידה של המתלוננת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה על סמך עדות יחידה של המתלוננת: השופט צ' סגל: פתח דבר: .1לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הש' ד' מינץ), בת"פ 1052/98מיום 12.4.99, בו הורשע המערער בעבירות הבאות: תקיפת בן זוג - לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1)לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן: "החוק"); שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 380לחוק בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק; תקיפה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 380לחוק בצירוף סעיף 382(ג) לחוק; שתי עבירות של איומים- לפי סעיף 192לחוק, וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית- לפי סעיף 287לחוק. בגין עבירות אלו הושת על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים וכן הושתו 3שנות מאסר על תנאי לתקופה של 3שנים. רקע: .2המערער הואשם, כי במהלך החודשים מאי - אוגוסט 1997הוא נהג להכות את אישתו (להלן: "המתלוננת"), ולאיים עליה בפגיעה בחייה - כל זאת במספר הזדמנויות שונות. עוד הואשם, כי ביום 29.9.97 מכר מכשירי חשמל שנמצאו בדירה המשותפת שלו ושל המתלוננת, ובכך הוא הפר הוראה חוקית שניתנה לו בבימ"ש השלום לענייני משפחה בירושלים (כב' הש' נ' מימון), מיום 20.7.97, בגדרה נאסר עליו לעשות כל פעולה ברכוש המשותף שלו ושל אישתו, או ברכושה הפרטי של אישתו, ובפרט באותם חפצים שנמצאו במקום מגוריהם המשותף. נימוקי הערעור: .3טוען המערער, כי טעה בית-משפט קמא עם הרשיעו בהסתמכו על עדות יחידה של המתלוננת, בעוד שזו נסתרה הן מתוכה והן בעדויות חיצוניות. המערער גם מלין על החלטת בית-משפט קמא שלא להיעתר לבקשתו להציג את תיקה הרפואי של המתלוננת, וזאת על-אף הראיות הברורות המעידות על כך, כי יש למתלוננת בעיה רפואית כלשהי הגורמת להיווצרות קרישי דם כתוצאה ממכות שהיא מקבלת. כחיזוק לטענה זו הוא מציג את עדותה של המתלוננת עצמה בביהמ"ש ואת הודעתו במשטרה. בהקשר זה הוסיף וטען, כי טעה בית-משפט קמא בקביעתו, לפיה "די בסבירות רפואית של % 80בכדי לקבוע שאין בטענתו של הנאשם מאומה", כאשר לצורך הרשעה בפלילים נדרשת רמת הוכחה מעל לכל ספק סביר ואותם 20% מהווים את הספק הסביר. עוד נטען על-ידו, כי טעה בית-משפט קמא בהדגישו סתירות קלות שנתגלו מתוך ההשוואה בין גרסתו לבין גרסת עד ההגנה מר שוקי כהן (להלן: "מר כהן"), ומנגד, בחר בית-המשפט להתעלם מסתירות שנמצאו בעדותה של המתלוננת, לרבות אלו שנתגלו בהודעה שמסרה במשטרה בקשר לאירוע מיום 28.6.97, בגדרה נאמר שהמערער השליך עליה שקית עם חפצים, אך היא לא חזרה על כך בעדותה בביהמ"ש. בהקשר אחרון זה מלין המערער על מסקנת של בית- המשפט, לפיה: "... ההסבר שנתנה האישה בעדותה, שלא זכרה את זריקת שקית החפצים לאור העובדה שנזרקו לעברה במשך הזמן כ"כ הרבה חפצים, רק עומד בעוכריו של הנאשם". עוד נטען על-ידו, כי נפלה שגגה בקביעת בית-המשפט, לפיה עולה ממוצג נ/1 שהמתלוננת נמצאה ברחוב ללא נעלים על רגליה, עת היתה זו המתלוננת שמסרה פרטים אלה. עוד מוסיף המערער וטוען, כי טעה בית-משפט קמא בכך שלא נתן את דעתו לקושי העולה מעדותו של השוטר דרור דנון (להלן: השוטר דנון"), לפיה המתלוננת התלוננה בפניו על מעשה חניקה מצד המערער, אך היא בחרה להראות לו סימן כחול ברגלה מבלי להצביע על פגיעה אחרת. עוד טוען המערער, כי טעה בית-משפט קמא בקביעתו, לפיה מר כהן נשרט מחפץ חד שהיה מונח במקום, עת עולה בבירור מתוכן עדותו של מר כהן בביהמ"ש, לפיה הוא נשרט כתוצאה מחיכוך בחפץ כהה או מחפץ אחר כלשהו שהיה בידי המתלוננת. עוד נטען על-ידו, כי טעה בית-משפט קמא עת הרשיעו בעבירה של הפרת הוראה חוקית, בשעה שעמדה לזכותו הגנה של "טעות במצב דברים", מאחר שסבר כי החלטת בית-המשפט (כב' השופטת מימון) האוסרת עליו לעשות כל פעולה ברכוש הצדדים היתה רק לתקופה של חודש ניסיון. לעניין העונש, טוען המערער כי המדובר בעונש החורג מאוד ממתחם הסבירות. בהקשר אחרון זה מלין המערער גם על השתת מאסר על תנאי על ביצוע עבירות מין לפי פרק י' לחוק העונשין, שאין ביניהן לבין העבירות בהן הוא הורשע ולא כלום, ויש בכך כדי להצביע על מגמתו הכללית של ביהמ"ש כלפיו. לטענתו, לא שקל בימ"ש קמא, בין שאר שיקוליו, את מכלול הנסיבות שיכלו להקל בעונשו. טענה נוספת ואחרונה אותה הוא העלה באמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד בר-חיים, סבה על כך, שלסברתו גזר הדין נכתב עוד טרם נשמעו הטיעונים לעונש. מסקנתו זו נסמכת על כך שכבר בחלוף 35דקות מתום שמיעת הטיעונים לעונש ניתן גזר הדין, עת הנלמד מתוכנו, ובשל אורכו, ניתן לשער שלא יתכן שהוא נכתב והוקלד בתוך פרק זמן כה קצר. חיזוק נוסף לטענה אחרונה זו הוא מוצא מעיון בגזר הדין שנמסר לידו, בו מופיע, בצד השמאלי של העמוד, התאריך 22.2.99, עת הטיעונים לעונש ומתן גזר הדין התקיימו רק ביום 12.4.99, דהיינו, כחודש וחצי לאחר התאריך שהופיע על גבי ראש גזר הדין. גזר הדין ניתן אפוא, כך לטענתו, אף טרם הומצא לביהמ"ש תסקיר קצין המבחן. לאור המכלול האמור, טוען המערער, שמתעורר החשש לפיו גזר הדין ניתן מבלי שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן ולטעון את טענותיו, עובדה המצדיקה אף את ביטול ההליך כולו. דיון: .4בפני בית-משפט קמא ניצבו שתי עדויות מנוגדות: האחת, זו של המתלוננת, אשר העידה על מערכת יחסים עגומה שהחלה כשבוע ימים בלבד לאחר שנישאה למערער, במהלכה נהג המערער להכותה עד אבדן הכרה, לגדפה ולאיים על חייה. השניה, עדותו של המערער, אשר הכחיש בתוקף את האישומים שיוחסו לו וניסה לתאר תמונת מצב, לפיה המתלוננת היא זו אשר הכתה אותו ואיימה על חייו בצוותא עם בני משפחתה, והוא למעשה היה הקורבן בכל אותם אירועים בהם נאלץ להגן על עצמו. בית-משפט קמא, בהכרעת דינו, לאחר ששקל את חומר הראיות, בחר להאמין לעדותה של המתלוננת בקובעו כלהלן: "האישה עשתה עלי רושם מהימן ביותר ואינני רואה כל סיבה לפקפק בעדויותיה ובמהימנותה ... אין כל ספק בליבי שהאישה היתה קורבן להתנהגותו הבלתי נסבלת והפרועה של הנאשם כלפיה... מנגד, אציין, גם כן כבר עתה, שלא האמנתי כלל לעדותו של הנאשם אשר ניסה לצייר תמונה, כאילו הוא היה קורבן לאלימותה של אישתו..." (עמ' 2להכרעת הדין). יודגש, כי המדובר בממצאי מהימנות ובהקשר זה ידועה ההלכה, לפיה אין בית-משפט שלערעור מתערב בממצאי מהימנות, אלא אך במקרים חריגים (ראו: ע"פ 1201/98 חלופה (כליפה) נ' מ"י, דינים עליון נ"ד, 100). העניין דידן אינו נכלל בגדר חריגים אלה. גם אותה "סתירה" לכאורה בעדותה של המתלוננת, לפיה היא מסרה בחקירתה במשטרה שהמערער השליך לעברה שקית מלאה בחפצים ולא חזרה על כך בעדותה בביהמ"ש, אינה משנה את מסקנותינו, שכן מקובלת עלינו החלטתו של בית-המשפט בנדון, בגדרה הוא בחר להאמין לעדותה של המתלוננת, לפיה היא לא זכרה את פרטי האירוע משום שהיו מספר אירועים דומים במהלכם נהג המערער להשליך לעברה חפצים. יצוין, כי לגרסת המתלוננת נמצא חיזוק בעדויות אחרות, לרבות בעדותו של ד"ר קרמה עותמאן, אשר בדק אותה בסמוך לאירוע מיום 10.6.97ומסר כי בבדיקה זו נמצאו המטומות בשתי רגליה באזור שמתחת לברכיים. כמו-כן, התגלו גם נפיחות בצד שמאל של הקרסול, המטומה בבטן התחתונה וחתך באצבע יד ימין. בהמשך חקירתו ציין ד"ר עותמאן, כי לדעתו אותן המטומות היו טריות "ב- %80". הוא הוסיף וציין בהקשר זה, כי: "לו הפגיעה היתה ישנה, אני הייתי רושם זאת. מדובר היה בפגיעה בעניין של שעות" (עמ' 22לפרוטו' שורה 12). ואולם, בנקודה זו עומדת גם עדות המתלוננת. יש על כן לראות בעדות הרופא משום חיזוק בלבד. חיזוק נוסף לעדות המתלוננת ניתן למצוא דווקא בעדותו של מר כהן, שהעיד מטעם ההגנה. עד זה נכח באחד האירועים נשוא כתב האישום. הוא תיאר את ניסיונו למנוע מהמערער להכות את המתלוננת באומרו: "לא מדוייק שהנאשם היכה במתלוננת, נהפוך הוא, אני החזקתי בנ' שהוא לא יכה בה". (עמ' 30לפרוטו' שורה 31) ובהמשך דבריו: "אני יודע שאני כל הזמן החזקתי את נ' שלא ירים יד על האשה, הרגשתי שזה עומד לקרות..." (עמ' 31לפרוטו' שורה 17-16). הילכך, מוצדקת היתה מסקנתו של בית-המשפט בעניין, לפיה: "... ניכר היה בעליל מתוך עדותו של עד זה (- מר כהן), שהוא ניסה בד בבד עם גילוי טפח ממעשיו של הנאשם לכסות טפחיים, לאמור העד ניסה להימנע מלסבך את הנאשם בביצוע העבירות וניכר היה שהוא הרגיש חוסר נעימות בעצם מתן העדות, וודאי במקום בו חש שהוא עלול היה לתרום להרשעתו של הנאשם" (עמ' 3להכרעת הדין). גם כאן מבוססת אפוא הקביעה על התרשמותו של השופט המלומד. .5טוען המערער, כי טעה בית-משפט קמא במסקנתו, לפיה מר כהן נשרט מחפץ חד שהיה מונח במקום. לעניין גרסת מר כהן באשר לפגיעה שנגרמה לו במהלך האירוע שבו הוא נכח, העיד המערער, כי המתלוננת היא זו שפצעה אותו באמצעות ציפורניה ועקב כך ירד לו דם. מנגד, טען מר כהן בעדותו, כי - "... בשלב מסוים הרגשתי דם על הידיים שלי וזה כתוצאה מחפץ שנחתכתי, מאחת הזכוכיות וזהו..." (עמ' 30שורה 22- 21לפרוטו'). בהמשך דבריו הוא הוסיף, כי - "לי ע' לא עשתה כלום, היא לא תקפה אותי, זה כתוצאה מחיכוך עם חפץ כהה או חפץ כלשהו שהיה לע'.." (עמ' 31שורה 14- 13לפרוטו'). הנה-כי-כן, גם אם נתגלו סתירות בעדותו של מר כהן, לא נוכל לומר שמוטעית מסקנתו הכוללת של בית-המשפט, לפיה המתלוננת לא תקפה את מר כהן. העולה מן המקובץ אפוא, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא בכל הקשור לממצאי המהימנות. .6בבית-משפט קמא עתר ב"כ המשיבה להתיר לו להציג את הכרטיס הרפואי של המתלוננת. בית-משפט קמא קבע בהקשר זה כלהלן: "אמת היא שב"כ התביעה התנגדה לחשיפת תיקה הרפואי של המתלוננת בניגוד לדעתו של הסניגור אשר טען כי בעזרת גילוי התיק הרפואי יכל הוא להוכיח את טענת הנאשם, ואף ראיתי לנכון שלא להיעתר לבקשת הסניגור. יחד עם זאת, טענתו של הנאשם נראתה לי כה מופרכת, ראיתי לנכון להגן על פרטיותה של האישה מבלי לחייבה להיעתר לבקשת הנאשם רק לצורך גלישה להרפתקאות שווא לשם בירור טענת הסרק של הנאשם". (עמ' 3להכרעת הדין) המתלוננת אישרה שהיתה לה בעיה גופנית הקשורה בסימני המטומה, שלא בקשר לאלימות. היא גם לא יכלה לציין באיזה תקופות ספציפיות היו לה בעיות עם המטומה בגוף. ואולם, כאשר נשאלה אם כל תלונותיה נובעות "כתוצאה מהבעיה שיש לך", היא השיבה בשלילה. (ראו: עמ' 15שורות -2830, עמ' 16שורות - 111לפרוטו'). סעיף 49לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, המדבר על הצגת מסמכים רפואיים, קובע כלהלן: "רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא... אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה...". לאור המכלול האמור לעיל, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה היה על בית-המשפט לשקול בחיוב בקשת ב"כ המערער להציג את כרטיסה הרפואי של המתלוננת. זאת, בעיקר לאור העובדה שבקשה זו הוגשה לאחר מתן עדותה, כמצוין לעיל, ולאור העובדה כי כבר בחקירתו של המערער מיום 6.7.97(ת/1), במהלכה נחקר אודות תקיפת המתלוננת והאיומים על חייה, מסר שיש לה בעיה בורידים וכשהיא מקבלת מכה קטנה מיד נוצר כתם בגופה. ואולם, יודגש כי התרת העיון בתיק הרפואי האישי כרוכה כמובן בהסכמת המתלוננת על ויתור מצדה על פרטיותה ועל החסיון הרפואי המוקנה לה. אי-הסכמתה לכך עשויה כמובן להוליך למסקנה בדבר שקלול מהימנות גרסתה בכללותה. לפיכך, ולו לצורך הסרת הספק, היה על בית-המשפט, בכפוף להסכמת המתלוננת, להיעתר לבקשת המערער ולאפשר את הצגת התיק הרפואי. עם זאת, אין באמור לעיל כדי להוליכנו לכלל מסקנה, לפיה ההחלטה שלא להציג את התיק הרפואי פגמה בהליך כולו וגרמה לעיוות דין לנאשם, אלא עלינו לבחון את מכלול הראיות שהוצגו בבית-משפט קמא ובאלו היה די והותר כדי להגיע למסקנה המרשיעה. .7לא מצאנו גם ממש בטענת המערער לפיה עמדה לו הגנת "טעות במצב הדברים" שפורטה לעיל, כבר מן הטעם שכב' השופט המלומד בבית-משפט קמא לא מצא את דבריו לעניין הטעות אמינים. התוצאה לעניין הכרעת הדין: .8אין אפוא, מקום להתערבותנו בקביעותיו של בית-משפט קמא. אלו הושתתו על העובדות אותן קבע על-פי חומר הראיות שהיה בפניו. כך גם לגבי מסקנותיו המשפטיות. לפיכך, מוצע על-ידי לחבריי למותב לדחות הערעור על ההרשעה. העונש: .9ראש לכל נציין, כי לא מצאנו כל עילה לאמץ את עמדתו הקטגורית של הסניגור המלומד, עו"ד בר חיים, שהופנתה במישרין כלפי אופן ומועד כתיבת גזר הדין על-ידי בית-משפט קמא. הסניגור המלומד עשה מאמץ ניכר למען לקוחו ועל כך ראוי הוא למלוא חופן תשבחות. עם זאת, מאמץ זה לא הצריך - באין הוכחה חד-משמעית לכך - הטחת האשמות כה כבדות מן סוג שטען, לפיהן גזר הדין נכתב עוד בטרם הוגש התסקיר ועוד בטרם נטענו הטענות לעונש. מכאן, גם קלה (מדי) היתה הדרך עבור הסניגור המלומד להסיק מסקנות לעניין "משוא הפנים" של בית משפט קמא בבואו להסיק את מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות לצורך כתיבת הכרעת הדין. עיון מוקפד בגזר הדין משכילנו, כי יש בו בהחלט התייחסות לתסקיר ולטיעוני הצדדים. לכן, גם אם פרק הזמן הקצר יחסית בו כתב כב' השופט של בית-משפט קמא את גזר הדין לא נראה לסניגור המלומד כמספיק דיו כדי להעלות על הכתב את כל אותן ציטטות ואסמכתאות ששילבן בגזר-הדין, וכתנא דמסייע הוא אף מצא שהתאריך הנקוב על גבי פרוטוקול גזר הדין היה מוקדם יותר למועד השמעת הטיעונים לעונש - הרי עדיין אין בכל אלה כדי להרחיק לכת ולהסיק במידה ההכרחית את שמבקש הסניגור המלומד שנסיק. מוטב היה אפוא, לסוג זה של טענות - אם הן לא נבדקו ולא הוכחו כדבעי - שלא תישמענה, ותחושה סובייקטיבית, קשה ככל שתהיה, שאיננה מעוגנת כראוי, די היה לה אילו ננצרה עמוק בלבו של הסניגור המלומד מבלי כל צורך להביאה אל תודעת כלל הציבור באופן שהובאה. מכאן, לערעור גופו: המערער תיעל את הפניית כעסו כלפי רעייתו לה נישא זמן קצר ביותר קודם לראשית האירועים נשוא תיק זה. בין אם נבע הדבר מחוסר שיתוף פעולה לפנטזיות המיניות שלו (אם היו כאלה), ובין אם נבע הדבר בשל סיבה אחרת, הרי אין ספק כי במשבר הבלתי פתור שביניהם פרצו לפתע מקרבו חומרים נפשיים מודחקים שהציפו אותו והוליכוהו לביצוע העבירות קא עסקינן, שכללו מעשי אלימות כלפיה, לרבות חניקה עד אבדן הכרה, ניסיון להצית את מיטתה, בעיטות, איום ברצח והשלכת כוס לעברה. המערער היה מודע לכך כי הניכור בינו לבין רעייתו הוא שורש כל הדברים, ובמקום להתרחק כדי לנסות לפתור את בעיותיהם המשותפות, או שמא רק את בעיותיו האישיות, הוא קם להפוך את חומרי נפשו המודחקים באמצעות ביצוע מעשים מחפירים כלפיה. זרימת חייהם המשותפים נקלעה אפוא למבוך, ובחלוף שנה וחצי של נישואין הם התגרשו. רבות נאמר ונכתב אודות ביצוע עבירות אלימות מצד גברים כלפי בנות זוגם. דברינו, כשופטים, חייבים לכלול נחרצות בדוננו בהוקעת תרבות אנושית שאנו חווים לעתים, שבהתרגש תחושת חסר כלשהי אצל הגבר, או-אז, נסללת לפתע תגובה אלימה מצדו כלפי הרעייה. גם אם חש המערער אותות של תסכול, יש להוקיע תרגום אותות אלו למעשים שפלים שיש בהם תסמונת מדאיגה של היסחפות קצרת-רואי אחר יצר של "פורקן חילופי", תרתי משמע. האלימות בכלל, ואלימות כנגד נשים בפרט, מחייבת מאבק עיקש לא רק נגד פרט זה או אחר, אלא בעיקר כנגד נורמות פסולות של התנהגות המצויות במקומותינו המכשירות התנהגות שכזו מסיבות שונות ומשונות. מאבק זה איננו קשור אך ורק לצורך בשינויי-טעם קצרי טווח אלא בתיקון שיבושים וקלקולים מהותיים הפוגעים בתהליכי עיצובה של חברה ותרבות ישראלית מתוקנת. עוד ארוכה הדרך - חינוכית, שיקומית, הרתעתית כאחד - עד שנחדל מלצפות בביצוע מעשים כה מבעיתים, שאחריתם, לעתים, הוליכה אף לתוצאות חמורות יותר ושמניעתם, בין השאר באמצעות ענישה הולמת, תמנע, אולי, את התרחשותם במקומותינו. לקח הפגיעה ברעיה הטריה על ידי בעלה, אם לא יוקע על ידינו באופן נחרץ, עלול להוליך לתוצאות חמורות יותר בקרב בעלי פוטנציאל אלימות דומה. בתקופה של התרחבות סוג מסוכן זה של עבירות, חייבת מערכת המשפט לחזק ולהרחיב את אפיק ההרתעה באמצעות מסר מחמיר וחד-משמעי. עם זאת, ובמידת האיזון הנדרשת, ועל אף העובדה שהמערער לא הפנים את חומרת מעשיו ולא הביע כל חרטה על מעשיו (כנראה גם - ואולי רק - עקב דבקותו בטענת חפותו), נזקפות לקולא הנסיבות הבאות: הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות במחצית שנת 1997; המערער והמתלוננת התגרשו; עברו נקי מכל הרשעה פלילית; התביעה בבית-משפט קמא הותירה במודע במהלך טיעוניה לעונש אפשרות (חלופית) להשתת עונש מאסר שירוצה בעבודות שרות; התסקיר המקורי והתסקיר המעודכן של שרות המבחן מצביע על מצב נפשי קשה בו שוהה כיום המערער, במעין דיכאון המתבטא בחוסר יכולתו לעבוד, בחוסר יכולתו להירדם ובמחשבות רודפניות באשר לגורלו הצפוי בין כותלי הכלא, והאם הוא יוכל לשאת את תנאי המאסר בחברת אסירים. התוצאה לעניין העונש: .10העולה מן המקובץ הנו, כי לדעתי, על אף הנסיבות לקולא, הרי בשל מכלול הנסיבות, כמפורט לעיל, אין מקום לקבל את הערעור על העונש במובן זה, שהמאסר בפועל יוותר על כנו. אשר למאסר על תנאי, סבורני שלא היה מקום לגזור תקופה כה ארוכה של מאסר על תנאי, בעיקר עת נקבע שהוא יופעל בכל מקרה בו יעבור המערער, תוך 3שנים, עבירה כלשהי על כל פרק י' לחוק העונשין התשל"ז-1977, וכן על כל עבירת אלימות. לדעתי, ראוי המאסר על תנאי להצטמצם ולעמוד על תקופה של 6חודשים בלבד, שלא יעבור תוך 3שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירת אלימות כלשהי נגד אדם, וכך אני מציע לחבריי למותב לקבוע. צבי סגל, שופט השופט מ' גל: .1אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט צ' סגל, לכך שיש לדחות את הערעור על ההרשעה, על כל חלקיו. עם זאת, בנושא הנוגע לעתירת המערער, להעמיד את המתלוננת לבדיקה רפואית או לחשוף את תיקה הרפואי, ברצוני להבהיר את עמדתי. בסוגיה זו נדרש לקיים את האיזון בין זכותו של המערער להוכיח את חפותו, מפני העבירות המיוחסות לו, לבין הגנה על פרטיות המתלוננת וחירותה, למנוע לקיים בה בדיקה ולחשוף את עברה הרפואי, מבלי לקבל את הסכמתה. בל נשכח, כי המתלוננת, אף אם היא הכוח המניע הראשוני של ההליך, לא נמנית פורמלית בין הצדדים להליך המשפטי. בהקשר לאמור, אין בידי להסכים עם עמדת הסניגור המלומד, לכך שהמדובר בנושא של חסיון בלבד, לפי סעיף 49לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שכן גם נושא השמירה על הפרטיות, לפי סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, צריך להישקל בנושא (השוו באנלוגיה: ע"פ 7528/95 הלל נ' מ"י, פ"ד נ(3) 89; רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764). כיום האמור חל אף ביתר שאת, תוך שינוי של דרגה ומשקל ביריעת האיזונים הנדרשת, לאור הוראת סעיף 7לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדידי אם כן, לא די לשמוע בנושא זה את עמדות המאשימה והנאשם בלבד, ויש ליתן גם לנוגע בדבר, מי שפרטיותו עלולה להיפגע מתוצאת ההכרעה, להשמיע את טענותיו בנדון. החיסיון הרפואי אינו מוחלט וניתן להסירו גם ללא הסכמת החולה, אם "מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" (סעיף 49(א) לפקודת הראיות). לאור החשש לפגיעה בפרטיות, לא ניתן לוותר על עמדת החולה, שבעניינו המדובר. לפיכך, שומה הייתה על המערער להגיש בקשה נפרדת בכתב ולצרף אליה את המתלוננת כצד לדיון, בכדי לאפשר לה להעלות את השגותיה (השוו: רע"א סקולר הנ"ל, בעמ' 774מול ד'-ה'). משלא נעשה הדבר, אזי ממילא לא ניתן היה להכריע בבקשה כפי עתירתו לפני בית משפט קמא. גם לגופם של דברים, אף אם נתעלם מההערה דלעיל, סבורני שבאיזון הכולל צדק בית המשפט הנכבד בהחלטתו. מכל מקום, גם אם נניח לטובת המערער את ההנחה הנוחה לו ביותר, כלומר: שהמתלוננת רגישה באמת להמטומות, עדיין אין בכך כדי לקעקע בכהוא זה את התשתית העובדתית, כפי שנקבעה ושעל יסודה הוכחה אשמתו של המערער. יוטעם כאן, כי קביעת הרופא ד"ר קרמה עותמאן, לגבי טריותן של ההמטומות, נועדה בעיקרה להזים את גרסתו הנגדית של המערער, כפי המבואר בעמ' 3להכרעת הדין. לכך יש לצרף גם את גרסת המתלוננת, שכאמור בית המשפט מצא להאמין לה לאורך כל היריעה. .2אשר לעונש: העבירות המיוחסות למערער הן חמורות ביותר ומיותר יהא להרבות על-כך במלים. המדובר בהתעללות ממש, באופן המחייב גישה עונשית הולמת ומרתיעה. עם זאת, רשימת הנימוקים שניתן להתחשב בהם לקולא, מהפן האינדבידואלי, בשים לב לעובדה שהמדובר בנאשם ללא עבר פלילי, האמור לרצות מאסר בפועל בפעם הראשונה, הזמן הרב שחלף מאז האירועים, גירושי בני הזוג, המפורט בתסקיר שירות המבחן, המצג שיכול היה ליטוע בלב המערער סברה, אף אם מוטעית, שהמאשימה מסתפקת במאסר לריצוי בעבודות שירות ולאור מכלול יתר נסיבות העניין - דעתי היא, כי בית משפט קמא נקט בענייננו בגישה מחמירה יתר על המידה. סבורני, שניתן להסתפק בעונש מאסר בפועל מצומצם יותר, אף אם חמור כשלעצמו, לשם השגת המטרות והיעדים שבענישה דנן, על כל הנסיבות הקונקרטיות. לאור זאת, הייתי מעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל, על תקופה של 18חודש. המאסר על תנאי חורג מהמידתיות הן בנוגע לאורכו ( 3שנות מאסר) והן בנוגע להיקפו (על כל עבירת אלימות ועל כל עבירה על-פי פרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977). נושא זה מוסכם למעשה גם על המשיבה, ובמהלך הדיון לפנינו הצהיר עו"ד צביאלי, כי אין התנגדות מצדה "שהמאסר על תנאי יצומצם לפי שיקול דעתו של בית המשפט" (עמ' 7למטה). בנסיבות אלו, מקובלת עלי הצעתו של חברי, לקביעת ששה חודשי מאסר על תנאי, לפרק זמן של שלוש שנים, על כל עבירת אלימות כלפי גופו של אדם. משה גל, שופט השופטת מ' מזרחי: אני מסכימה לדברי חבריי בעניין ההרשעה, ומצרפת דעתי לעניין תקופת המאסר בפועל לחוות דעתו של חברי, השופט מ' גל. מרים מזרחי, שופטת הוחלט לדחות את הערעור על ההרשעה ולקבלו לגבי העונש. ברוב דעות יעמוד המאסר בפועל על 18חודש ופה אחד יעמוד המאסר על תנאי, כמפורט בפסק-דינו של השופט צ' סגל. משפט פליליעדותדיוןהרשעהעדות יחידה