קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש השעייה מלשכת עורכי הדין באופן רטרואקטיבי: בפני דיון מאוחד בערעור שהגיש הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו (להלן-המערער) בעל"ע 7018/09 של בית משפט זה נגד מר ישראל בלום (להלן - המשיב) על קולת העונש בגזר דינו של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד מיום 20/05/2009 בתיקי בד"א: 89/04, 94/04, 34/03, 40/03, 86/03, 134/03, 136/03, 86/04, 82/04, 83/04, 87/04, 92/04, 6/05, 16/05, 108/06, 99/05, 31/06, 97/06, 99/07, 35/07, 42/07 (להלן - גזר הדין) ובערעור נגדי שהגיש המשיב - בעל"ע 7020/09 של בית משפט זה - נגד חומרת העונש שנגזר עליו באותו גזר דין. בגזר הדין נגזר על המשיב עונש של השעיה לצמיתות מלשכת עורכי הדין בישראל. בגזר הדין נקבע, כי תקופת השעייתו לצמיתות של המשיב מחברותו בלשכה בפועל תחול מיום 1/5/2005 היום בו החלה מרוצת עונש השעיה של שלוש שנים שנגזר עליו ע"י ביהמ"ש העליון בתיק על"ע 2443/04 הוועד המחוזי נ' בלום ישראל פורסם פד"י נ"ט (5) 433. עוד נקבע, כי כל החיוביים הכספיים בכל גזרי הדין אשר הוטלו עליו במשך השנים - יעמדו בתוקפם - אף כי ניתנה המלצה ללשכת עוה"ד לשקול את שמיטת חובו כלפיה במובחן מחובותיו כלפי לקוחותיו (להלן- העונש). בנוסף ובהסכמת הצדדים מיום 23/11/2009 נקבע כי הכרעת הדין בבד"מ 98/08 של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב- יפו, שבה הורשע המשיב תיוותר על כנה ואילו גזר הדין יבוטל וייכלל בהכרעתי דכאן. (ראה פרוטוקול הדיון מיום זה מביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתל אביב- יפו בבד"א 87/09) העובדות שביסוד הערעור וההליכים שקדמו לו: המשיב היה עורך-דין וחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב - יפו. המשיב והמערער הגישו ערעורים הדדיים לביהמ"ש העליון בעל"ע 2443/04 הנ"ל לגבי העונש אותו הטיל ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין על המשיב (בערעור על פסקי הדין של ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב - יפו). עונש זה נגזר על המשיב בעקבות הרשעת המשיב בשורה של עבירות משמעת. בפסק דינו החזיר בית המשפט העליון שתיים מן הפרשות לביה"ד הארצי לגזירת הדין מחדש ואילו בגין שלוש פרשות של אי-כיבוד פסק-דין ואי-רישום דירה ושתי פרשיות של אי מתן מענה ללקוח החמיר ביהמ"ש העליון את עונשו של המשיב דכאן והעמידו על 3 שנות השעיה בפועל, במקום 8 חודשי השעיה בפועל שהשית עליו ביה"ד הארצי. פסה"ד ניתן ביום 7/2/2005, ונקבע כי תחילת ההשעיה תהיה ביום 1/5/2005. בהמשך הדרך, כנכתב בגזר דינו של בית הדין הארצי, נעשה ביום 18.3.09 הסדר טיעון בין המשיב לבין ב"כ הלשכה במסגרת ארבעה ערעורים אחרים שהוגשו לבית המשפט העליון ע"י הלשכה וע"י המשיב (על"ע 7426/07 ,7960/07 ,9998/07 ו-10716/07 של בית המשפט העליון) נגד החלטות של בית הדין הארצי בעניינו של המשיב. במסגרת אותו הסדר, שאושר על ידי בית המשפט העליון, הוסכם כי כל תיקיו של המשיב שהיו תלויים ועומדים בערעורים בבית הדין הארצי וכן בפני בית המשפט העליון, ארבע עשרה הרשעות בסך הכול, יוחזרו לגזירת דין משותפת בבית הדין הארצי. ביה"ד הארצי קבע בגזר דין מפורט מיום 20/05/2009 וזאת לאחר ששקל את כל השיקולים - כי המשיב יוצא לצמיתות מלשכת עורכי הדין בישראל. עם זאת, ובאופן חריג קבע, כי " ...הוצאתו מן הלשכה לצרכי סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין תראה ככזו שהחלה ביום בו אכן הושעה בפועל לראשונה על ידי בית המשפט העליון, דהיינו ביום 1/5/2005 ". יש לציין, כי בתיק הנוסף שצורף בהסכמה לגזירת הדין בערעור זה - בד"מ 98/08 - הורשע המשיב, בין היתר, בכך שבתקופת השעייתו על פי פסק דינו של בית המשפט העליון בין ה- 16/7/2005 ועד ליום 15/7/2008 התחזה לעורך דין פעיל והמשיך לבצע פעולות המיוחדות לעורכי דין. טענותיו של המשיב המשיב הפנה את ביהמ"ש לגזר דינו של ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד מיום 20/5/2009 אשר בו פורטו בהרחבה, הן שיקולי ביה"ד לחומרה והן לקולא וביקש להתחשב בכך שהמדובר במקרה חריג, בוותק שלו כעורך דין הינו ובהיותו, לטענתו, טוען מוכשר מעל ל-30 שנה וכעת בגילו - המשיב הוא בן 64 - הוא חסר מקצוע, חסר תעסוקה וחסר כל. המשיב בטיעוניו גם ביקש לקרוא ולפרש את גזר הדין באופן שיקבע, כי ביה"ד התכוון כי העונש הראוי אינו עונש של השעיה לצמיתות. המשיב הציע עונש חלופי בדמות האפשרות של החזרתו ללשכת עורכי הדין בליווי פיקוח של חונך למשך שנה והציע ליצור אמצעי ענישה כזה בדרך של "חקיקה פסיקתית". במענה לשאלת ביהמ"ש בנוגע לסמכות ביה"ד הארצי לקבוע את תחולת עונש ההשעיה רטרואקטיבית מיום 1/5/05, טען המשיב בפניי, כי "אין תשובה משפטית מדויקת מהחוק. מתוך ההיגיון למעשה מה שביהמ"ש הארצי עשה הוא לא קבע את ההתחלה ואת הסוף. הוא אמר אם אי פעם אני אגיש בקשה לחזור ללשכה. אז זה הולך לוועדה והיא בודקת כל מיני פרמטרים. שבית הדין הארצי ממליץ משנת 2005. הם בעצם אומרים בגדר המלצה בלבד ...כרגע אני מנסה להתעלם מהצד החוקי שביהמ"ש העלה. אני מדבר על הצד ההגיוני..." . המשיב חזר על פירושו לגזר הדין, שלפיו כוונת ביה"ד הארצי הייתה, כי בחלוף 10 שנים מחודש מאי 2005 , קרי בחודש מאי 2015, יוכל להגיש בקשה ללשכת עוה"ד ועפ"י המלצת ביה"ד הנ"ל, לשכת עוה"ד תשקול בקשתו זו ותוכל להחליט האם לאפשר את חזרתו כחבר לשכת עוה"ד כבר במועד זה. טענות המערער לעמדת ב"כ המערער, האמירה בגזר הדין לגבי מועד תחילת ההוצאה מן הלשכה לא הייתה בגדר המלצה בלבד אלא ניתנה כקביעה אופרטיבית מתוך חריגה מסמכותו של בית הדין כפי שהוגדרה בחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961 (להלן - החוק). לדבריו, המשיב הושעה במסגרת על"ע 2442/04 של בית המשפט העליון מיום 1/5/2005 למשך 3 שנים ואין כל אפשרות לקבוע שעונש ההוצאה מן הלשכה בגין הרשעות נוספות שאינן נשוא אותו פסק דין , ייזקף לאחור על חשבון העונש שהושת בתיק הנ"ל. לדבריו, המקרה היחיד בו ניתן יהיה לזקוף על חשבון העונש תקופה הקודמת לגזר הדין, הינו במקרה שבו עורך הדין היה מושעה זמנית בגין הרשעתו נשוא גזר הדין לפי סעיף 78 (ז) לחוק. עוד מציין הוא, כי בגין הרשעותיו עליהן נגזר דינו בגזר הדין נשוא ערעור זה, היה המשיב מושעה זמנית החל מיום 15/11/2008. עו"ד וייצמן, הוסיף ואמר, כי מכיוון שביה"ד היה מודע כנראה לחוסר סמכותו להטיל עונש רטרואקטיבי, הוא ציין בסעיף 23 לגזר דינו מיום 20/5/2009 שהקביעה לפיה הוצאתו של המשיב מן הלשכה תחול מיום 1/5/2005 הייתה " גם נוכח עמדת ב"כ הקובל שהציע הצעה ברוח זו..." .לדבריו, אמירה זו הייתה שגויה, שכן, לא ניתנה כל הסכמה מצידו למתן גזר דין רטרואקטיבי. לדבריו, ההסכמה האמורה ניתנה על ידו בהתייחס לתיק אחר, בד"מ 20/2006, של בית הדין המשמעתי של הלשכה במחוז ת"א-יפו, שבו נגזר על המשיב עונש הוצאה מן הלשכה לצמיתות ואשר לא נכלל במסגרת התיקים נשוא ערעור זה. המשיב הגיש ערעור על אותו גזר הדין באיחור וללא הגשת בקשה להארכת מועד. לפיכך גזר הדין הפך לחלוט. בנסיבות אלה, הסכים ב"כ המערער במהלך הדיון בבית הדין הארצי, שמועד הוצאתו של המשיב מלשכת עורכי הדין אשר נקבע בגזר הדין נשוא הערעור ייחשב מיום פרסום גזר הדין באותו תיק -2/8/2007 .על עמדה זו חזר עו"ד וייצמן גם לפניי . דיון והכרעה בפניי עומדות שתי שאלות מרכזיות להכרעה: האם יש מקום להתערב לקולא בגזר הדין של ביה"ד הארצי כטענת המשיב . האם, כטענת המערער, פעל ביה"ד הארצי בחוסר סמכות כשקבע, כי תקופת ההוצאה מן הלשכה בפועל תחל מיום 1/5/2005. עוד יש לקבוע האם יש נפקות להסכמת ב"כ הלשכה כי ההוצאה מן הלשכה תחול מיום 2/8/2007 . אומר כבר כעת, כי לאחר עיון ודיון בכתבי הטענות ובטיעוני הצדדים לפניי, החלטתי לדחות את ערעורו של המשיב לגבי חומרת העונש ולקבל את ערעורו של המערער על קביעת התחולה הרטרואקטיבית לגבי הוצאת המשיב מן הלשכה. עוד מצאתי כי לא ניתן לקבל את הסכמת ב"כ המערער לכך שתחילת ההוצאה מן הלשכה תחל ביום 2/8/2007. לפיכך קבעתי, כי ההוצאה מן הלשכה תחול מיום 15/11/2008. ואלה טעמיי: א. השיקולים נגד התערבות לקולא בפסק הדין קמא: בפני ביה"ד הארצי עמדו 14 הרשעות של המשיב בעבירות של אי פתיחת תיק הוצל"פ, אי תשלום דמי שכירות עבור המשרד, עבירה נמשכת של אי רישום בטאבו, אי דיווח ללקוח על פס"ד שנתקבל בידיו, משיכת שיקים ללא כיסוי, עיכוב מסמכים שלא כדין ללקוח, הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוחו התנהגות שאינה הולמת. שש עבירות מתוך ארבע עשרה העבירות האמורות היו חמורות יותר ובהן חמש פרשות שונות, שבהן לא העביר המשיב כספי לקוחות ובגינן הורשע בעבירה של שליחת יד בכספי פיקדון (כספי פיקדון שהופקדו בחשבונו במסגרת עסקת מכר דירה ומספר פרשיות של כספי פיקדונות של לקוחות שעוקלו בחשבונו בגין חובות אישיים שלו), אי העברה של כספי מזונות שנגבו על ידו בהוצאה לפועל ללקוחה שלה שולמו, התנהגות שאינה הולמת בגין עיכוב כספי לקוחות, הפרת חובת נאמנות ללקוח, פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת, אי העברת כספים לביהמ"ש במסגרת תפקידו ככונס נכסים ושליחת יד בכספי לקוחה. ככלל, בית משפט זה אינו מתערב בשיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על ידם ואינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם לעניין חומרת או קולת העונש אלא במקרים חריגים. הלכה היא, כי "ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על-ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא, יאמר את דברו". על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פד"י מ"ד (1) 706, 709. שמתי כלל זה לנגד עיניי בבואי להחליט בערעורים שלפניי. למשיב כמות חריגה של הרשעות - 14 נשוא ערעור זה ו-18 הרשעות קודמות - כאשר בשתיים מן ההרשעות הקודמות העונש היה הוצאה לצמיתות מן הלשכה. בעניין זה כבר אמר בית המשפט העליון בעל"ע 2442/04 בהתייחס לעניינו של המשיב, בהקשר של ריבוי עבירותיו בתיקים שעמדו לפניו, בפסקה 66 של פסק הדין: "כלל הכמות הופכת איכות" כלי נוסף הוא בארגז הכלים של בית-הדין למשמעת, ושומה על בית-הדין ליישמו בשום שכל ובשיקול-דעת בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו. וכך, ברבות השנים, משצובר ומלקט עורך-דין פלוני הרשעה אחר הרשעה, נמלאת והולכת קופת ההרשעות התלויה לו מאחוריו, וככל שמצטברות והולכות הרשעות עוד ועוד כן נגדשת הקופה. וכך עד להצטברותה של מסה קריטית העשויה להביא להשעיה, להשעיה לשנים רבות ועד להשעיה לצמיתות". אין ספק בעיניי כי בעניינו של המשיב נוצרה כעת אותה "מסה קריטית" המחייבת את הרחקתו מן הלשכה לצמיתות, שאחרת יהפוך הדין המשמעתי בעיני חברי הלשכה ובעיני הציבור הרחב לבחינת "הלכה ואין מורים כן ". ראוי לחדד ולהדגיש, כי בין ההרשעות לעיל ישנן הרשעות מן החמורות ביותר - עיכוב כספי מזונות ושליחת יד בכספי פיקדונות, מעשים שאין להפריז בחומרתם וזאת מבלי להקל להקל ראש בחומרתם של שאר המעשים בהם הורשע המשיב. עבירות אלו הן מן החמורות שבהן עלול עורך דין להיכשל. חמור הדבר במיוחד, כאשר מדובר בכספי מזונות ששולמו לאישה וילדיה ולא הגיעו ליעדם וכאשר מדובר בעורך דין שאמור להיות "מגינם" ואשר בו שמו את מבטחם, בהאמינם שהוא ימלא את חובתו בנאמנות, באמונה וביושר, כמתחייב מתפקידו ומחובותיו המקצועיים. יפים לכך דבריו של כב' השופט רובינשטיין, בעל"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים, בפסקה ט באמרו: "...אמנם נכון הוא, כי העבירה של שליחת יד בפיקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות... זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפיקדונו של הלקוח - הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה; ראו על"ע 9012/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בירנברג ." (הדגש שלי מ.ה.) במעשים המיוחסים למשיב כפי שתוארו לעיל דבק פגם מוסרי קשה. הדברים חמורים בייחוד כאשר הפסול דבק במעשיו של מי שנמנה על קהיליית עורכי-הדין. האחרונים משתייכים למערכת מקצועית השואבת את יוקרתה ומעמדה מאמונו של הציבור בכלל ושל ציבור הלקוחות הנזקקים לשירותיהם, בפרט ונהנית ממונופול חוקי לעסוק בתחום. האינטרס הציבורי והצורך לשמור על טוהר מחנה עורכי הדין, על רמתו ועל שמו הטוב ובעיקר הבטחת האמון שהציבור רוחש למקצוע עריכת הדין, מחייבים, בנסיבות העניין, ענישה מחמירה והולמת. לטעמי, ביה"ד הלך כברת דרך ארוכה, ויש שיאמרו ארוכה מדי, לקראת המשיב אך גם הוא הבהיר, בסעיף 20 לפסק הדין, כי מבחינת מעשיו הפסולים נגדשה הסאה ואין לאפשר לו להמשיך ולעסוק במקצוע עריכת הדין בטווח הנראה לעיין: " הנאשם מן הסתם הינו יותר רשלן מאשר רשע, אך מעשיו מעידים עליו כי איבד את הכלים הדרושים להמשיך ולעסוק במקצוע התובעני של עריכת דין, והוא כיום איננו כשיר לכך. התנהלותו במשך השנים האחרונות, ומזה הרבה שנים- הפכה בלתי סבירה באופן השולל את יכולתו לעמוד באמות המידה הראויות לשם מילוי התפקיד התובעני הרגיש והמדויק הנדרש מעורך דין, כפי שהיינו רוצים לראות אותו, ושעל עיצוב דמותו, רמתו המוסרית ותכונותיו הרצויות, גם אם לא האידיאליות, אנו מופקדים במסגרת הפסיקה המשמעתית בבית דין זה." אשר על כן, אינני מוצא כל נימוק להתערב לקולא בעונש אותו גזר בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין על המשיב. ב. האפשרות להטיל עונש של הוצאה מן הלשכה באופן רטרואקטיבי. במסגרת הדיון בערעורו של הוועד המחוזי נדרשתי להכריע בשאלה האם פעל ביה"ד הארצי בסמכות בקובעו, כי תקופת ההשעיה בפועל תחל מיום 1/5/2005. בגזר דינו קבע בית הדין הארצי כך: "אנחנו מורים, באופן חריג המשקף את מידת הרחמים תוצאת השיקולים לקולא שפורטו לעיל, וגם לנוכח עמדת ב"כ הקובל שהציע הצעה ברוח זו, כי "הוצאתו מן הלשכה" לצורכי סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין תראה ככזו שהחלה ביום בו אכן הושעה בפועל לראשונה ע"י בית המשפט העליון דהיינו ביום 1.5.2005 או במלים אחרות כי תקופת השעייתו בפועל מיום 1.5.2005 ועד היום תובא בחשבון עשר השנים הקבועות בסעיף 52 שעם סיומן יוכל הנאשם לבקש לפנות ללשכת עורכי הדין בבקשה לחדש את רישיונו." אומר כבר כעת, כי לטעמי לא פעל ביה"ד הארצי בגדרי סמכותו כאשר קבע כי הוצאתו של המשיב מן הלשכה תיחשב רטרואקטיבית מיום 1/5/2005, הלוא הוא התאריך שנקבע לתחילת ריצוי עונש ההשעיה בן שלוש השנים שנגזר על המשיב ע"י ביהמ"ש העליון בעל"ע 2442/04. ברור הוא שבית הדין כיוון לכך שעונש ההשעיה בפועל שיוטל על המשיב בגין ההרשעות שבהן דן יהיה, למעשה, עונש השעיה בן שש שנים מיום גזר הדין ויסתיים ביום1/5/2015. אולם, מאידך, חש אי נוחות מכך שיוטל על המשיב עונש השעיה קצוב לפי סעיף 68(4) לחוק. דומה כי בית הדין הארצי ביקש בעניין זה "לאכול את העוגה ובה בעת להותירה שלמה". מחד, להטיל על המשיב עונש של הוצאה מן הלשכה לנוכח חומרתם היתירה של המעשים שבהם הורשע "למען יראו וייראו" אך מאידך, להטיל עליו, בפועל, עונש של השעיה קצובה לתקופה קצרה הרבה יותר, משום מידת הרחמים, אך זאת מבלי שהדברים ייאמרו במפורש. אין למהלך כזה עיגון בדין ואין לו גם הצדקה מבחינה עניינית. אמנם, בחוק הלשכה עצמו אין הוראה מקבילה לסעיף 43 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, שלפיה תחילת ריצויו של העונש נמנית מיום גזר הדין. אולם, זוהי מושכלת יסוד בכל הליך פלילי או משמעתי, כאשר החריג לה הוא קביעה בדין כי ניתן למנות את תחילת העונש ממועד מוקדם יותר וזאת בנסיבות שבהן ביצועה של הסנקציה העונשית החל בפועל עוד לפני מתן גזר הדין. ראה קדמי, סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת, תשס"ט - 2009, חלק ב', עמ' 1670-167. עיגון לתחולת הכלל האמור גם בדין המשמעתי של הלשכה ניתן ללמוד מהאמור בסעיף 78 (ז) לחוק הלשכה הקובע את החריג היחידי לתחולה הפרוספקטיבית של עונש השעיה שגוזר בית הדין: " הושעה עורך דין זמנית לפי סעיף זה, תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במניין ריצוי העונש שהוטל עליו." יוער כאן, כי סמכות ההשעיה הזמנית במסגרת ההליכים המשמעתיים לפי סעיף 78(א) בוטלה במסגרת תיקון 32 לחוק לשכת עורכי הדין מ- 3/7/2008 (פורסם בס"ח 2160 התשס"ח 595), זאת למעט במקרים שבהם יש תחולה לסעיף 75 לחוק הלשכה. הביטול בא עקב הרפורמה שהנהיג תיקון 32 ולפיה, בין היתר, בוטל הכלל בדבר עיכוב ביצוע אוטומטי מן הדין של עונש שמטיל בית דין משמעתי עד למיצוי הליכי הערעור בגינו. במקומו נקבעה סמכות שבשיקול דעת לעכב את הביצוע. לפיכך התייתר הצורך בסמכות ההשעיה הזמנית שנקבעה בחוק לפני תיקונו, כדי לאזן את כלל עיכוב הביצוע האוטומטי. עוד אציין, שאין חולק כי בגין ההרשעות לגביהן נגזר דינו בפסק הדין נשוא ערעור זה, היה המשיב מושעה באופן זמני מלשכת עורכי הדין מיום 15/11/2008, ככל הנראה לפי הוראת המעבר שבסעיף 27 (ד) לתיקון 32. זוהי התקופה היחידה שניתן לקחתה בחשבון לגביו מבחינת התחולה הרטרואקטיבית של עונש ההוצאה מן הלשכה. בהקשר הנדון, אין גם תחולה לסעיף 68ה (ב) לחוק הלשכה שלפיו "מי שנידון להשעיה ולפני שנשא את מלוא עונשו חזר ונידון להשעיה ובית הדין המשמעתי שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי ההשעיה, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש השעיה אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר". זאת מאחר שתקופת ההשעיה שנגזרה על המשיב ע"י בית המשפט העליון בעל"ע 2442/04 הסתיימה ביום 1/5/2008 בעוד שגזר דינו של בית הדין הארצי ניתן ביום 20/5/2009. מכאן שגזר הדין נשוא ענייננו לא ניתן לפני שהמשיב "נשא את מלוא עונשו". באותה מידה, אין להשקפתי לקבל את הסכמתו של ב"כ המערער בפני בית הדין קמא ובפניי, לפיה מרוצת עונש ההשעיה תחל מיום פרסום השעייתו בפועל בתיק בד"מ 20/2006 הנזכר לעיל - 2/8/2007. עונש ההוצאה מן הלשכה שנגזר באותו תיק הפך חלוט ואין לראות בו משום "השעיה זמנית" שניתן לקזזה מן העונש שנגזר בתיק זה. לפיכך מועד תחילת הריצוי של העונש על פי גזר הדין נשוא הערעור יכול להיות, לכל המוקדם, תחילת מועד ההשעיה הזמנית שבתיקים נשוא גזר הדין -15/11/2008 וכך אני קובע. שאלה אחרת היא, כיצד על מוסדות הלשכה להתייחס לעונש ההשעיה לצמיתות שנגזר על המשיב בתיק בד"מ 20/2006 הנ"ל, בהתייחס לעונש ההוצאה לצמיתות שנגזר עליו מאוחר יותר בתיק בית הדין הארצי נשוא הערעור שבפניי וזאת לצורך חישוב מועד הוצאתו מן הלשכה האמור בסעיף 52 לחוק הלשכה שלפיו: "על אף האמור בסעיף 51, מי שנידון להוצאה מן הלשכה לא יבקש חידוש חברותו לפני שעברו עשר שנים מהוצאתו, והלשכה רשאית, לפי שיקול דעתה, להסכים לחידוש החברות או לסרב לו." אמנם, סעיף 68 ה(ב) שצוטט לעיל קובע את הכלל שלפיו אם נדון עורך דין לתקופת השעיה ובמהלך אותה תקופה שב ונידון לעונש השעיה נוסף ובית הדין לא הורה על צבירת העונשים, "לא ישא אלא עונש השעיה אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר". אולם, לטעמי, כלל זה רלבנטי רק כאשר לפחות אחד מן העונשים הוא קצוב. לדעתי, עונש הוצאה מן הלשכה איננו נקצב אוטומטית כמוהו, להבדיל, כעונש מאסר עולם. לכן, אין לומר על עונש הוצאה מן הלשכה, שנגזר במועד מוקדם, כי הוא "בולע" במהלכו כל עונש נוסף של הוצאה מן השלכה שנגזר לאחריו בהיותו עונש "של התקופה הארוכה יותר". פרשנות אחרת תוביל לתוצאה שמרגע שנדון עורך דין לעונש של הוצאה מן הלשכה אין משמעות למספר עונשי הוצאה מן הלשכה שייגזרו עליו בתיקים נוספים לאחר מכן ולעולם יהיה רשאי לפנות למוסדות הלשכה בחלוף עשר שנים ממועד העונש הראשון על מנת לבקש את חידוש רישיונו. זוהי בעיניי תוצאה נטולת היגיון, הנוטלת את המימד ההרתעתי מעונש של הוצאה מן הלשכה לעומת הטלת עונש קצוב של השעיה. עם זאת, ומאחר שהפעלת הסמכות לפי סעיף 52 בהקשר זה לא נדונה ישירות בטיעוני הצדדים בפניי ובשלב זה הינה שאלה תיאורטית מבחינתו של המשיב ובכל מקרה איננה בגדר סמכותו הישירה של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על החלטות בית הדין המשמעתי הארצי, ראוי להותיר את ההכרעה בה לעת מצוא. התוצאה הסופית היא, שערעורו של המשיב בעל"ע 7020/09 נדחה וערעורו של המערער בעל"ע 7018/09 מתקבל, בסייג שעונש ההוצאה מן הלשכה שנגזר על המשיב יחל מיום 15/11/08 הוא מועד תחילת ההשעיה הזמנית בתיקים נשוא גזר דינו של בית הדין הארצי. למען הסר ספק, עונש ההוצאה מן הלשכה הנ"ל יחול גם על הכרעת דינו של בית הדין המחוזי של הלשכה במחוז ת"א- יפו שניתן בבד"מ 98/08 שהצדדים הסכימו כי העונש לגביה ייגזר במסגרת ערעור זה. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. רטרואקטיביותהשעיהעורך דיןלשכת עורכי הדין