התיישנות תביעה של קרנית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה של קרנית: ערעור על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת ה' אחיטוב), בת.א. 34018/90 מיום 12.1.92, לפיה נדחתה תביעת המערערת - קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים - נגד המשיבה - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ מחמת התיישנות התביעה. עובדות המקרה: המערערת הינה תאגיד אשר הוקם על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). המשיבה היא חברה פרטית העוסקת בייבוא מכוניות וחלקי חילוף. בזמנים הרלוואנטיים לתביעה נושא הערעור, היתה המשיבה הבעלים של רכב מסוג "פיאט 127" שהיה מעורב בתאונה. התאונה אירעה בשטח נמל אשדוד, כאשר הרכב, הנהוג בידי המשיב אריה ואקנין (להלן: המזיק), פגע באדם ששמו יגאל בדיל (להלן: הנפגע), וגרם לו נזקי גוף. בעת קרות התאונה לא היתה למזיק פוליסה תקפה של ביטוח חובה, והמערערת נאלצה לפצות את הנתבע על נזקיו על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביום 1.8.90, לאחר שבוצע התשלום לנפגע, הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים "להשבת כל הסכומים שהוציאה בגין אירוע התאונה". ביום 12.1.92החליט בית-משפט קמא לדחות את תביעת המערערת בקבלו את טענת המשיבה כי תביעת המערערת התיישנה. בית-משפט קמא סבר, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום קרות התאונה (17.5.83) כדרך שמונים תקופת התיישנות בתביעת שיבוב (סוברוגציה), להבדיל מתביעת שיפוי, לפיה מונים את תקופת ההתיישנות מיום ביצוע התשלום לניזוק. במקרה דנן, כך פסק בית-משפט קמא: "אין לתובעת [המערערת] אלא מה שיש לניזק עצמו, שהיא עומדת בנעליו. גם תקופת ההתיישנות זהה והעילה נולדת בעת אירוע הנזק, דהיינו במועד התאונה. לפיכך, אני רואה לקבל את הטענה ולהורות על דחיית התביעה בשל התיישנותה". כנגד מסקנה משפטית זו מופנה הערעור שלפנינו. טענתה העיקרית של המערערת היא, כי סעיף 9(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מקנה לה זכות חזרה על המזיק, וכי העילה לגבי זכות החזרה נולדה למערערת במועד ששילמה הפיצויים לנפגע וממועד זה מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות. בניגוד לפסיקתו של בית-משפט קמא, גורסת המערערת, כי זכותה לחזור על המזיק היא זכות עצמאית שאינה קשורה לזכותו של הניזוק, ואין היא באה בנעליו. לאמור: זכות התביעה של המערערת היא זכות שיפוי סטטוטורית שקמה לה עם התשלום לניזוק ואין היא מותנית בקביעת ממצא לגבי רשלנותו של המזיק לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בא-כוחה המלומד של המשיבה תומך בהנמקותיו של בית-משפט קמא לדחיית התביעה ומצביע על כך שדווקא המערערת הגדירה את מהות תביעתה כתביעת שיבוב ולא כתביעת שיפוי. לדעתנו, אין חשיבות להגדרה שנתנה המערערת למהות תביעתה. הקובע הוא בסיסה המשפטי של התביעה, ובעניין זה לא היו ספקות כלל. בכתב התביעה נאמר, כי המערערת נאלצה לפצות את הנפגע ו"על פי החוק זכאית התובעת להשבת כל הסכומים שהוציאה בגין אירוע התאונה". לא יכול להיות ספק שבנסיבות העניין, היתה המשמעות של המונח "החוק" בכתב התביעה, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראה סעיפים 5ו- 6לכתב התביעה וכן ראה סעיף 5לבקשה לצירוף נתבעת נוספת - רשות הנמלים - בהמרצה 327131/90). למותר לציין, כי גם הספרות המשפטית שדנה בנושא אינה עושה תמיד שימוש נכון ומדויק במונח "שיבוב". שיבוב אינו אלא סוברוגציה ומשמעות הסוברוגציה היא כניסת "המשבב" לנעליו של המבוטח. השיבוב הוא זכות הנעברת מהמבוטח למשבב, זכות אשר מקנה למשבב את זכותו של המבוטח. המערערת היא גוף סטטוטורי שהוקם על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (סעיף 10לחוק); תפקידה לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה, ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת "שאין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה" (סעיף 12(2) לחוק). נמצא כי: "בבצעה תשלומים במסגרת תפקידים אלה, היא ("קרנית") נכנסת על ידי הדיבור 'מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה' כמשמעותו בסעיף 9לחוק. לפיכך, נקודת המוצא של זכות החזרה של קרנית מצוייה בחריגים המנויים לסעיף 9(א) לחוק" (ראה ספרו של פרופ' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 218). סעיף 9לחוק קובע: "א. מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה, לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב מפיצויים לפי חוק זה, זולת הזכות לחזור על אחר על אחד מאלה: (1) ... (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה". תשלום הכספים על ידי המערערת נעשה, איפוא, מכוח חבותה בהתאם להוראות החוק, דהיינו, מדובר בחובה סטטוטורית עצמאית, ומכוח אותו חוק, זכותה גם לחזור ולתבוע את המזיק. על פי סעיף 9לחוק הנ"ל, לא תקום למערערת "זכות החזרה" כל עוד לא שילמה את הפיצויים לניזוק. זכות זו באה לעולם רק משעה "ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה" ולא קודם לכן. את "זכות החזרה" רואים כ"זכות שיפוי": "מהותה של זכות החזרה היא כי בעל האחריות או בעל החבות, מבקש לשפות את עצמו על הסכומים ששילם" (ההדגשה שלנו) (ראה ספרו הנ"ל של פרופ' אנגלרד, בעמ' 212). אמנם, אין דומה "זכות השיבוב" (סוברוגציה) ל"זכות השיפוי". הזכות לשיפוי נוצרת מכוח גורם שאינו תלוי בניזוק, כגון הוראות חוק, ולענייננו, מדובר בסעיף 9לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הזכות לשיבוב, לעומת זאת, נובעת מן הניזוק ומניזקו. הפסיקה קבעה, שיש נפקא מינה לעניין ההתיישנות בין שיפוי לבין סוברוגציה. פסק הדין המנחה שעסק בנושא זה הוא ע"א 166/59. בפסק-דין זה נקבע, כי זכות המדינה להיפרע מן המזיק קמה רק לאחר שהמדינה שילמה את נזקי הניזוק: "בא המחוקק והטיל על המזיק חובה לשפות את המדינה שפרעה. זכות שיפוי זו אמנם מותנית..., הזכות לא קמה אלא עקב תשלום המדינה ולכן גם אין תקופת ההתיישנות מתחילה אלא למן התשלום; ולא עוד אלא כל תשלום ששילמה המדינה מוליד עילת שיפוי חדשה הניתנת לביצוע על ידי תביעה חדשה, וממילא לא מונים את תקופת ההתיישנות לגביה אלא למן אותו תשלום... ואמנם, זה דין תביעת שיפוי בדרך כלל... להבדיל מתביעת הנעבר התובע את זכות המעביר...". בע"א 340/86, בו הגישה המדינה תביעת שיפוי נגד המזיק וחברת הביטוח, בגין פיצויים ששילמה לניזוק, חזר בית המשפט העליון ואימץ את ההלכה שנקבעה בע"א 166/59 הנ"ל, תוך שהוא קובע: "איני רואה מקום לסטות מן ההלכה שנקבעה בע"א 166/59... כי 'תביעת המדינה לשיפוייה אינה יכולה להתיישן אלא כעבור תקופת ההתיישנות המתחילה ביום עשיית התשלום בפועל על ידי המדינה, ואין מונים את תקופת ההתיישנות לגבי כל תשלום אלא למן אותו תשלום...'". זכות החזרה העצמאית של המערערת באה לידי ביטוי גם בסעיף 5ז(ב) לחוק, הדן בתשלום תכוף: "שילמה הקרן לתובע תשלום תכוף, כאמור בס"ק (א) או החזירה תשלום כאמור לנתבעת, תהא לה זכות חזרה על התובע או על מי שאחראי לנזק לפי כל דין, וחבותם כלפיה על פי חוק זה, תהא ביחד ולחוד; לעניין תקופת ההתיישנות בתביעות לפי ס"ק זה, יראו את היום שבו שולם או הוחזר תשלום כאמור, כיום שבו נולדה עילת התובענה." סעיף 5ז(ב) הנ"ל דן אמנם בזכות החזרה של המערערת בכל הנוגע לתשלומים תכופים, אולם יש, לדעתנו, ללמוד גזירה שווה מסעיף זה לסעיף 9לחוק, לעניין חישוב תקופת ההתיישנות. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא, כי תביעת המערערת לא התיישנה, ולפיכך דין הערעור להתקבל. עם קבלת הערעור, אנו מורים על החזרת הדיון לבית-משפט קמא. המשיבה תישא בהוצאות הערעור בסך 000, 6 ש"ח, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.קרניתהתיישנות