התיישנות תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים זיו בצפת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים זיו בצפת:

א. מבוא

1. בקשה לדחייתה על הסף מחמת התיישנות של תביעת נזקי גוף שנגרמו, כנטען, בעטייה של רשלנות בטיפול הרפואי שהעניקו הנתבעות – המבקשות, לתובעת - המשיבה, לפני למעלה מעשור שנים.

הואיל והבקשה והתגובות אינן נסמכות על ראיות שאומתו בתצהיר, כאשר העובדות אינן שנויות במחלוקת – החלטתי לדון בבקשה על יסוד הבקשה והתגובות, בהתאם להוראת תקנה 241 [ד] לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984.

ב. רקע

2. המבקש 1 מרכז רפואי זיו הינו בית חולים( להלן:"בית חולים זיו ו/או המבקש") המצוי בבעלות המבקשת 2 - מדינת ישראל. המשיבה, שהינה התובעת בתיק זה, טופלה בבי"ח זיו, כאשר, לטענתה, איחור באבחון המחלה ממנה סבלה, גרם לה לנזקי גוף קשים, כפי שיתואר להלן.

3. ביום 23/08/1999 חשה המשיבה כאבים עזים בעורפה. על כן, פנתה לבית החולים זיו ואושפזה לבירור. ביום 25/08/1999, לאחר בדיקות ובירורים, שוחררה המשיבה לביתה, כאשר נקבע במכתב השחרור, בין היתר, כי מדובר בהתייבשות, תוך הנחייה לשתיה מרובה, טיפול באופטלגין לפי הצורך ומעקב רופא המשפחה.

4. ביום 01/09/1999 הגיעה המשיבה בשנית למחלקת מיון בבית חולים זיו. הפעם, בשל סחרחורות ואי שיווי משקל. אף הפעם, לאחר בדיקה, היא שוחררה לביתה, כאשר במכתב השחרור נקבע באבחנות DIZZINESS ואנמנזה של סחרחורת וטשטוש, תוך מתן הנחיות לבדיקת רופאי עיניים ונוירולוג בקהילה והוראה לשתיה מרובה.

5. לטענת המשיבה, ביום 02/09/1999 לאחר שכאבי הראש והעורף מהם היא סבלה, החריפו וראייתה נעשתה מטושטשת, היא הופנתה פעם נוספת על ידי המרפאה המקומית לבית חולים זיו. לאחר בירור שבה לביתה כטענתה, ללא אבחנה, שנעשתה לה, בלא שניתן לה טיפול ספציפי.

בניגוד לאמור בכתב התביעה, עולה מנספח ג' לכתב התביעה, כי ביום 2.9.99 פנתה המשיבה לבית החולים רמב"ם, שם ניתנה הוראה לאשפוז במחלקת נוירוכירורגיה.

6. לטענת המשיבה, לאחר שהתגברו כאביה וראייתה היטשטשה, היא פנתה לעצתו של רופא - חבר המשפחה, אשר הפנה אותה לבית החולים בנצרת לבדיקת סיטי. שם נבדקה על ידי דר' אלקיש, אשר הפנה אותה לבית החולים רמב"ם.

7. ממכתב שניתן ביום 04/09/1999 מהמחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם, וצורף כנספח ד' לתביעה, עולה כי ביום זה נתקבלה לאשפוז במחלקה, כאשר באבחנת האשפוז נכתב "טרומבוזיס של ורידי המוח", sinus vein thrombosis, כנראה על רקע של מחלת BEHCET. כמו כן, התעורר חשש לזיהום בעצם המסטואיד משמאל. כמו כן, אובחנה ירידה משמעותית בחדות הראיה והגבלה באבדוקציה של העיניים. עקב הלחץ התוך גולגולתי ממנו סבלה, הוחלט לנתחה.

8. ביום 26/09/1999 נותחה המשיבה לצורך התקנת LP SHUNTU. לאחר הניתוח שוחררה תחת טיפול בקומדין.

9. ביום 15/12/1999 התאשפזה המשיבה פעם נוספת, בשל החמרה בחדות הראייה. לאחר שנבדקה על ידי מומחה עיניים נקבע כי היא סובלת מבצקת קשה מאוד ולכן הוחלט לנתחה פעם נוספת.
לאחר מכן, המשיכה המשיבה לסבול מכאבים חזקים ועברה טיפולים מרובים, אגב שהיא מאושפזת מספר פעמים וסובלת מבעיות ראיה.

10. ביום 01/01/2009 נערכה עבור התובעת חוות דעת מומחה מדר' ליאנה בני עדני – נוירולוגית במקצועה.

מחוות הדעת עולה, כי נזקיה של התובעת נובעים מכך שהיא סבלה מלחץ תוך גולגולתי מוגבר שמקורו, ככל הנראה, ממחלת בכצ'ט. מכל מקום, כך נאמר, האבחנה של לחץ תוך גולגולתי מוגבר אינה תלויה באבחון המחלה וסימניה הברורים הינם כאבי ראש, בחילות, הקאות, סחרחורת וחוסר יכולת לתפקד. כאשר הלחץ אינו מטופל, במועד, יתכנו פגיעות בראיה עד כדי גרימת נזקים בלתי הפיכים ואף עיוורון.

11. ביום 17/09/2009 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשים. ומכאן הבקשה שלפני.

ג. הבקשה;

12. בד בבד עם הגשת כתב הגנתם, הגישו המבקשים את הבקשה דידן, בה הם טוענים, כי יש לדחות את תביעת המשיבה על הסף, מאחר וזו הוגשה לבית המשפט ביום 17/09/2009, למעלה מ-10 שנים לאחר הטיפול שקיבלה בבית חולים זיו. כל זאת, שעה שעל פי כתב התביעה - כמו גם מחוות דעתה של דר' בני עדני, שצורפה לה - עולה כי הנזק ממנו סובלת התובעת התגלה כבר בשנת 1999.

עוד היא טוענת:

13. לטענת המבקשות, הואיל והנזק נתגלה כבר בשנת 1999, הרי לא היה מקום אף, בהתאם לפסיקת בימ"ש העליון, להמתין עד לגיבושו של הנזק במלוא היקפו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצה. התעוד הרפואי אשר צורף על ידי המשיבה, כמו גם חוות הדעת של ד"ר בני - עדני, מעלים כי הנזק, שהתגלה עוד בשנת 1999, אינו נזק של מה בכך, אשר התגלה כבר ימים ספורים בסמוך לאחר הטיפול בבית החולים זיו. על כן, יש למנות את תקופת ההתיישנות מאז שוחררה המשיבה מבית החולים זיו.

14. עוד מדגישים המבקשים, כי המבחן לקביעת תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מבחנו של האדם הסביר - כאשר השאלה שהוצבה על ידי הפסיקה הינה: האם הניזוק כאדם סביר, היה בנסיבות הענין, מגיש תביעה בגינו.

לענין זה, אין לקבל את המבחן עליו נסמכת המשיבה, לפיו, רק כאשר קיבלה חוות דעת רפואית, ממנה עולה הקשר הסיבתי בין הנזק להתרשלות המבקשות, יחל מרוץ ההתיישנות. אליבא דהמבקשות, גישה זו אינה סבירה ועושה את מוסד ההתיישנות לפלסתר. שכן, על פי מבחן זה, יוכל כל ניזוק להאריך את מרוץ ההתיישנות עד לקץ הימים.

ד. טענות המשיבה

15. מנגד, טוענת המשיבה, כי אין לדחות את תביעתה על הסף, שכן סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ז-1957 (להלן:"החוק"), המאריך את תקופת ההתיישנות, חל בענייננו. לפי סעיף זה, רק משנודעו לה העובדות המפרטות את עילת התובענה, תחל תקופת ההתיישנות. אלה נודעו לה רק בינואר 2009, לאחר שקיבלה את חוות דעתה של ד"ר בני-עדני.

בנסיבות אלה, יש מקום להחיל את הוראת סעיף 8 לחוק ולמנות את תקופת התיישנות במקרה דנן מיום 01/01/2009 הוא יום חוות דעתה של דר בני עדני ויום היוודעה של המשיבה לקשר הסיבתי בין התנהגות המבקשים לנזק שנגרם לה.

16. המשיבה לא ידעה לטענתה, ולא יכלה לדעת, את מהות המחדל ו/או הרשלנות שגרמו למצבה.

מנגד, מיום שנודע למשיבה על הקשר הסיבתי בין התנהגות המבקשים לנזק, פעלה מידית כדי למצות את הדין עם המבקשים.

17. בנסיבות המקרה, הן על פי הדין והן על פי כללי הצדק, נוכח נזקיה הקשים, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את בקשת המבקשים, ולאפשר לה להביא את עניינה בפני בית המשפט. לצורך כך, יש לפרש בצמצום את הוראות ההתיישנות הקבועות בסעיף 8 לחוק ובסעיף 89[2] לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - כפי שנעשה בפסיקת ביהמ"ש העליון - אשר נותחה באריכות על ידי ב"כ המשיבה - ולקבוע כי כל עוד לא ידעה המשיבה על הקשר בין נזקיה למעשי או מחדלי המבקשות, לא יחל במניין מרוץ ימי ההתיישנות.

ה. דיון

18. בפתח הדברים אציין, כי ככלל, מקובלת עלי הגישה הגורסת כי יש מקום לפרשנות הנוטה לצמצם את תחום פועלה של טענת ההתיישנות. זאת למען הפחתת פגיעה בזכויותיהם של תובעים שאינם מודעים לזכויותיהם. בע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח פ"ד נד(2), 535 ,עמ' 557-558 (2000) נאמר, מפי השופט טירקל:

"לפי הגישה המסורתית - שהיא, כמדומה, הגישה המקובלת - הזכות המהותית היא גבירתה של הזכות הדיונית, שהיא שפחתה ההולכת בעקבותיה ונכנעת לה. על גישה זאת קמו עוררים. (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ, ירושלים תשנ"ט-18 ,17 - 12 ,1999). אולם, תהיה אשר תהיה השקפתנו על הסוגיה, סבורני כי, בדרך כלל, כאשר נשקל הערך של בירור האמת מול החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להדרש לתובענה, יש להעדיף את בירור האמת".

על כן, בדרך זאת, מצינו בפסיקה נאמר לא אחת, כי בכלל, יש מקום לפנות לפרשנות, הנוטה לצמצם את תחום פועלה של טענת ההתיישנות. זאת כדי להפחית פגיעה בזכויות מהותיות של בעל דין (ראו ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 678 (1984) (להלן:"פרשת פתאל"); ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368 (1991) (להלן:"פרשת רוז'ינסקי"); ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד(2) 598 (2000) .

עם זאת נקבע, כי עדיין הוראות חוק ההתיישנות שרירות וקיימות. בהתאם, פרשנות המצמצמת את טענת ההתיישנות, תיעשה רק לאורו של החוק, וכי אין מקום לפרש את החוק בדרך מלאכותית – מאולצת, שתהפכו מיותר (ראו דברי השופט בך בפרשת פתאל ,עמ' 678- 679 וכן דברי השופט גולדברג שם בעמ' 690-691. דברי השופט בך בפרשת רוז'ינסקי עמ' 368-369 .דברי השופט ריבלין בע"א 8301/98 - הדסה אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ . פ"ד נו(3), 345 ,עמ' 349-350 ( 2002) ( להלן:" פרשת אנואר").

בפרשת אנואר הביע כב' הנשיא ברק דעתו ואמר :

"את חוק ההתיישנות - וכמו כל חוק אחר - אין לפרש, לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב. יש לפרשו על פי תכליתו. עמד על כך השופט ח' כהן בציינו:

"אין לנו לפרש את חוק ההתיישנות פירוש מילולי ודווקני כאמור: יש לפרש על פי כוונת המחוקק המשתמעת והמשתקפת מתוך הוראותיו (ע"א 169/65 רשות הפיתוח ואח' נ' ירקוני, פ"ד יט(594 (2)".

ובהמשך-

"כך באופן כללי. כך לעניין פירושו של חוק התיישנות. חוק ההתיישנות אינו חסר תכלית. ככל חוק אחר, הוא בא להגשים תכלית חברתית. יש לפרשו באופן המגשים תכלית זו. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המצמצמת את ההתיישנות. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המרחיבה את ההתיישנות. כל מקרה ונסיבותיו; כל אירוע ותכליתו. הנשיא ברק (בהסכמת השופט (כתארו אז) אור) ציין (עמ' 353), כי אין לקבוע מראש פירוש מצמצם או מרחיב לחוק אלא "חוק יש לפרש על פי התכלית המונחת בבסיסו, לעתים יוביל הדבר לפירוש מצמצם, לעתים יוביל הדבר לפירוש מרחיב", וכך גם לפי חוק ההתישנות, הבא ככל חוק להגשים תכלית חברתית ויש לפרשו בהתאם".

ואילו בע"א 2242/03 - אורה אברהם נ' עדנאן רשאד. . חזרה השופטת ביניש (כתוארה אז) על המגמה, לפיה יש לצמצם את השימוש בטענת ההתיישנות ואמרה:

"על כל אלה נוסיף כי מביאים אנו בגדר שיקולינו גם את המגמה שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה, הנוטה לצמצם את פרישתה ואת תחום פועלה של טענת ההתיישנות. הטעם לדבר הוא שההתיישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות ונועלת את שערי בית המשפט בפני בעלי זכות מהותית)."

סבורני, כי אכן קיימים מקרים, בהם נכון יהיה לפרש את הוראות חוק התישנות על דרך הצמצום, כל עוד הדבר העומד במבחני הסבירות, ואינו חורג מלשון החוק ותכליתו, תוך נקיטה בכללי פרשנות מקובלים.

עם זאת, מרגע שהעובדות המקימות את טענת ההתיישנות, ברורות ונהירות, וכי בהתאם להן, אין לומר כי עילת התביעה לא היתה ידועה, על פי אמות מידה אובייקטיביות, שוב לא יהא מנוס, אלא להחיל את הוראת חוק ההתיישנות, ולסלק את התביעה על הסף.

ו. דיון

19. ב"כ המשיבה טוען, כי במקרה דנן, לא די בגילוי הנזק, כדי שמרוץ ההתיישנות יחל להמנות. שכן, לא כל הנסיבות שהביאו לנזק, היו ידועות למשיבה. בנסיבות אלה, אין להחיל את הוראת סעיף 89[2] לפקודת הנזיקין [נוסח משולב], הדנה במועד גילוי הנזק, אלא יש לפנות להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע, כי מרוץ ההתיישנות יחל מעת שנודעו לתובע כל הנסיבות.

מנגד, טוענים המבקשים, כי מאחר והמשיבה מבקשת להסתמך על החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק, מוטל עליה הנטל להוכיח קיומן של עובדות המצדיקות חריגה כאמור. נטל אשר לא הצליחה להרימו.

הדין קובע, בהוראותיו הכלליות, תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות מהסוג דנן, המתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה.

סעיף 5 לחוק קובע כדלקמן:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;".

סעיף 6 לחוק קובע :

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

בסעיף 8 לחוק נאמר:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לצידה של הוראת סעיף 8 הנ"ל שוכנת אף הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר זו לשונה:
 
"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
 
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;
 
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

על כן, שתי הוראות החוק, המשעות את תחילתה של תקופת ההתיישנות רלבנטיות לענייננו. בשתי ההוראות הללו נקבע הכלל הידוע בכינוי "כלל הגילוי" הקובע "נקודת-זינוק" מאוחרת לתחילת מרוץ ההתיישנות, מקום בו נתגלו פרטים הקשורים לתביעה במועד מאוחר. שאלת היחס שבין שני הסעיפים האמורים נדונה בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד (2) 535 (2000). שם נקבע, כי הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 8 חל כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת תביעתו, שאינן הנזק, כגון הקשר הסיבתי. ההלכה קובעת, כי אין להסתפק בבחינת שאלת ההתיישנות לגבי רכיב הנזק בלבד, שכן די בכך שאחד מהיסודות הנוספים, כגון הקשר הסיבתי, נודע לתובע באיחור, כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות.

יש לציין, כי המבחן, הקבוע בסעיף 8 הינו מבחן אובייקטיבי. לא די כי לתובע עצמו לא ידועות היו כל העובדות, אלא עליו להראות כי הסיבות בעטיין לא ידע את העובדות, לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

על כן, השאלה הנדרשת לענייננו היא מתי הייתה המשיבה ערה או אמורה היתה, כאדם סביר, להיות ערה לקיום האפשרות לקשר סיבתי בין נזקיה, לבין התנהלות המבקשות.

20. כאמור, לטענת המשיבה, רק ביום 01/01/2009, לאחר שנבדקה אצל דר' בני - עדני, נודע לה מפיה כי קיים קשר בין הנזק הרפואי שלה לבין התנהלות המשיבות. לפיכך, לשיטתה, יש למנות את מנין ימי ההתיישנות מיום 01/01/2009. עוד היא טוענת כי סעיף 8 לחוק רלוונטי במקרה דנן, מאחר והקשר הסיבתי, בין המחדל לנזק, בא לידיעתה רק ביום 01/01/2009, לאחר שנבדקה על ידי דר' בני-עדני, אשר קבעה מפורשות כי איחור באבחנה הביא לנזק בעצבי הראיה, וכי העדר אבחון במועד ודחית הטיפול הביאו לנזק בלתי הפיך. ומכאן כי נודע למשיבה, לשיטתה, על קיומו של קשר בין מצבה הבריאותי הקשה לבין הטיפול הרפואי שקיבלה בעבר, עם היבדקה לפני כשנה על ידי רופאה מומחית.

21. איני מקבל את טענת המשיבה.

כפי שכבר ציינתי, כבר ביום 04/09/1999 עת אושפזה המשיבה לראשונה במחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם אובחנה כסובלת מלחץ תוך גולגולתי, נראה שעקב טרומבוזיס של ורידי המוח, או מחלת בכצ"ט. נראה, כי התסמינים למחלה זו החלו עת פנתה לראשונה לבית החולים זיו. על כן, קיימת היתה דחיה של 14 ימים, לכל היותר, בין המועד הראשון בו הופיעו התסמינים ועד שנתגלה הגורם לנזק, והיה ידוע לתובעת, ולכל רופא סביר, אליו היתה פונה בשאלה מה הביא לנזקה. התביעה הוגשה 10 שנים לאחר מכן בשנת 2009. אכן, אומנם המשיבה אינה מכחישה כי רובו של הנזק נגרם כבר בשנת 1999 אלא טוענת היא לאי ידיעתה את הקשר הסיבתי בין התנהלות רופאי המבקשת שטיפלו בה, לנזק שנגרם לה. אף טענה זו אינה מקובלת עלי. היתכן כי משך 10 שנים לא ידעה המשיבה ו/או לא שמעה כי יתכן שהנזק שנגרם לה נבע בשל התנהלות הרופאים שטיפלו בה בתחילה, עד לקבלת חוות דעתה של דר' עדני ביום 01/01/2009. הרי התובעת עצמה פנתה מספר פעמים לבית החולים זיו והתלוננה על מצבה הקשה, אך שוחררה מבלי שניתן לה טיפול הולם. מנגד, ביום 4.9.99 כבר היה ברור – כי הנזק נגרם כתוצאה מבעיה תוך מוחית – בעיה שלא אובחנה על ידי רופאי בית החולים זיו. התובעת אמורה היתה לדעת עובדה זו, שכן, המסמכים הרפואיים הדנים בה, היו ברשותם ממועד אשפוזה.

על כן, מקובלת עלי טענת המבקשים, לפיה לא עמדה המשיבה בנטל להוכיח את התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק. שכן, לא מצאתי כי נעלמו מן המשיבה העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היה למנוע אותן כפי דרישתו של סעיף 8 לחוק. שכן נזקה של המשיבה התגבש כבר בשנת 1999. כאשר משך 10 שנים יכולה הייתה לקבל חוות דעת בדבר הסיבות לנזק שנגרם לה.

אין ספק, כי כל אדם מן הישוב, הפונה לטיפול רפואי, אינו יכול לדעת מה שם בעולם הרפואה, יש לתסמינים מהם הוא סובל. אך כל אדם, הפונה לטיפולו של מוסד רפואי, ומושב ריקם, או מקבל טיפול שאינו מועיל לו, אמור להבין כי קיבל טיפול שאינו הולם את מחלתו. במקרה דידן, ברי, כי לאחר שהמשיבה הופנתה לבית החולים רמב"ם, אותר הגורם לנזקיה, והיא נותחה כחלוף כשלושה שבועות לאחר מכן. המשיבה היתה מודעת, כבר אז, בשנת 1999, מהם הנזקים מהם היא סובלת. כל אדם מן הישוב לא היה יכול לחבר בין השניים, דהיינו בין הטיפול לבין הנזק, ולהגיע בכוחות עצמו לפתרון קושיית הקשר הסיבתי בין הטיפול לנזק. לשם כך, עליו להיעזר במומחה רפואי, כך היא דרכו הסבירה של עולם. על כן, כל נפגע, אשר נוקט היה זהירות סבירה, היה מכתת רגליו אל מומחה רפואי, מציג לפניו את התיעוד הרפואי והרשומות שברשותו, ומבקש חוות דעתו באשר לקשר הסיבתי בין הטיפול לנזק שנגרם לו.

בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1) 857, 866-867 ציין כב' השופט גולדברג כי לעניין גילוי הקשר הסיבתי אין צורך במידת וודאות כמו זו הנדרשת להוכחת התביעה במשפט. על כן, המבחן הוא מבחן "קצה חוט", הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק . כך, לא סביר בעיני כי רק לאחר 10 שנים נודע למשיבה לראשונה בדבר אפשרותו של קשר בין אבחון הרופאים בבית חולים זיו את מצבה, לבין הנזק שנגרם לה, שעה שהיא שקטה על שמריה משך כל התקופה ולא פנתה לייעוץ הולם, בעוד שכל העובדות היו ידועות לה.

22. מעבר לכך, אף לא מצאתי בחוות דעתה של דר' בני - עדני קביעה חד משמעית, המתייחסת לצורת הטיפול במשיבה, והאם טיפול זה לרבות האבחון, היה רשלני, או שפרק הזמן שבו התארך הטיפול היה קריטי והביא לנזק.

בחוות דעתה של דר' בני - עדני נכתב:

"איחור מסויים באבחנה הביא לנזק בעצבי הראייה".( עמ' 5 לחוות דעתה של דר' עדני)

למעשה, לא ניתן להבין מהו פרק הזמן אליו מתייחסת דר' עדני כאל איחור באבחנה. בחוות דעתה היא משתמשת בביטוי עמום וסתום "איחור מסוים" כלשונה, אשר לא ניתן להבין ממנו על פרק הזמן בו היו המבקשים אמורים לאבחן את בעייתה של המשיבה, אילו אמצעים היה עליהם לנקוט, והאם היה מחדל כל שהוא במעשיהם, שהיה בו כדי ליצור את הקשר שבין הטיפול לנזק. יש לזכור, כי מקורו של הנזק במחלה ממנה סבלה התובעת, ואינו תוצאה של טיפול לקוי, אשר יתכן שעקב מחדל, לא מנע את התפתחות הנזק.



בהמשך חוות דעתה כותבת ד"ר בני - עדני:

"העדר איבחון הבעיה ודחית הטיפול הספציפי בלחץ התוך גולגולתי המוגבר אפילו בימים-עלול במקרים הסוערים להביא לנזק בלתי הפיך גם לראייה וגם(בעיקר בצעירים ובילדים) לנזק קוגניטיבי".(עמ' 6 לחוות דעתה של דר' בני - עדני) (הדגשה שלי ב.א).

למעשה, דר' בני-עדני אינה קובעת עובדות ומתווה כללים, באופן חד משמעי, אלא משתמשת בביטויים כללים ועמומים. כך היא קובעת כי דחית הטיפול והעדר אבחון עלול במקרים הסוערים להביא לנזק. יחד עם זאת לא ברור לי מחוות דעתה מהן הנסיבות במקרה דנן. אין קביעה חד משמעית כי אכן זה המקרה בו האיחור גרם לנזק. אף אין הגדרה האם בפנינו אחד, מן "המקרים הסוערים" בעיניה.

23. על כן, חרף הנזק הכבד, ממנו סובלת התובעת, לא מצאתי כי במקרה דידן, בו כל העובדות, הן העובדות הנוגעות לטיפול, לרבות הטיפול שנעשה בהסתמך על אבחנה שגויה, והן העובדות הנוגעות לנזק, ידועות היו לתובעת מאז חודש ספטמבר 1999, וכי לא נעלמה ממנה כל עובדה, אשר לא ניתן היה לאתרה בשקידה סבירה, ושקידה סבירה בענייננו הינה פניה ליעוץ של מומחה. הרי אין לומר כי נתקיימו הנסיבות המקלות הקבועות בסעיף 8, באופן המשעה את תחילת מרוץ ההתיישנות.

24. לעניין זה, מקובלות עלי עמדותיו של ב"כ המבקשות, כי קבלת עמדת המשיבה, תביא לתוצאה אבסורדית לפיהן, בכל מקרה של תביעה הנוגעת לרשלנות, כאשר לשם הוכחת הרשלנות יש להיזקק לחוות דעת של מומחה, לא ניתן יהא למנות את מניין ימי תקופת ההתיישנות, אלא בהתאם לרצונותיו ואולי אף גחמותיו של התובע – ירצה – יפנה למומחה, מיום זה יחל מרוץ ההתיישנות. לא ירצה, ימתין שנים ואף עשרות שנים, עד אשר יעלה רצון מלפניו לפנות למומחה. איני מאמין כי לכך כיוון המחוקק בחוקקו את הוראת סעיף 8.

24. נוכח כל האמור, הרי בהינתן שכל העובדות, המקימות את עילת התביעה, היו ערוכות נגד עיניה של התובעת. עוד בחודש ספטמבר 1999, כאשר כל אדם סביר היה יכול להשלים את המידע המקצועי החסר, באמצעות פניה למומחה הולם, ובכך לדעת כי יתכן ועומדת לו עילת תביעה – הרי אין לומר אלא כי מירוץ ההתיישנות החל עוד בשלהי שנת 1999. על כן, משחלפה לה התקופה בת 7 שנים ממועד זה, בשלהי שנת 2006, זכאיות המבקשות כי טענת ההתיישנות נגדן תתקבל ובכך להביא לדחיית התביעה.

25. נוכח האמור, אני קובע כי התביעה התיישנה, ובהתאם מורה אנוכי על דחייתה בהתאם להוראת תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשות בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם בפרשי הצמדה וריבית כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה על רשלנות רפואית

  2. חוות דעת ברשלנות רפואית

  3. רשלנות רפואית התיישנות תביעה

  4. סוגים שונים של רשלנות רפואית

  5. רשלנות רפואית מתמשכת

  6. הארכת התיישנות ברשלנות רפואית

  7. רשלנות רפואית אובדן סיכויי החלמה

  8. נזק נדיר - רשלנות רפואית

  9. פיתול אשך - רשלנות רפואית

  10. רשלנות רפואית בטיפול בפציעה

  11. תביעת רשלנות רפואית של אחות

  12. אבחנה מבדלת - רשלנות רפואית

  13. רשלנות רפואית סקירת מערכות

  14. תביעת רשלנות רפואית נגד רופא

  15. רשלנות רפואית בבית חולים הדסה

  16. רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים

  17. רישום חסר בתביעת רשלנות רפואית

  18. תיקון כתב תביעה ברשלנות רפואית

  19. רשלנות רפואית בבית חולים שערי צדק

  20. אבחון אי ספיקת כליות רשלנות רפואית

  21. גובה הפיצויים בתביעת רשלנות רפואית

  22. תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון חלקי

  23. תביעת רשלנות רפואית בגין שחרור ממיון

  24. אבחון לקוי בקופת חולים - רשלנות רפואית

  25. העברת נטל ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית

  26. הוכחת תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת

  27. רשלנות רפואית בדיקת מיפוי במחלקת רנטגן

  28. תאונת דרכים רשלנות רפואית - ייחוד עילה

  29. תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית

  30. הגשת חוות דעת משלימה בתביעת רשלנות רפואית

  31. גובה ההוצאות על דחיית תביעת רשלנות רפואית

  32. התיישנות תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון