קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת תאונת דרכים - גילוי מאוחר של נזק: עניינו של פסק דין זה הוא בקשתה של הנתבעת לקבוע, כי תביעתו של התובע לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו עקב פגיעתו בתאונת דרכים, התיישנה, ועל כן יש לדחותה על הסף. בפסק דין מיום 30.4.96, נעניתי בחיוב לבקשה זו והוריתי על דחיית התביעה בשל התיישנותה. התובע עירער על החלטה זו לבית המשפט העליון, וזה קבע, בפסק דין מיום 19.4.98 (ע"א 4114/96, אשר פורסם בדינים עליון נד, 47, בפני כב' השופטים גולדברג, דורנר וטירקל), כי הערעור יתקבל, פסק הדין המורה על דחיית התביעה יתבטל, והבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות תידון שוב בפני, לאחר שמיעת ראיות. תמצית העובדות הצריכות לעניין היא כדלקמן: התובע, יליד 28.12.52, היה מעורב בתאונת דרכים בינואר 1980, בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח אצל המשיבה. רק בחודש מאי 1993, כשלוש עשרה שנים וחצי לאחר התאונה, הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה לפיצויים, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). זאת, לאחר שבשנת 1989 אובחנה אצלו מחלת הטרשת הנפוצה, אשר לטענתו, נגרמה מצליפת שוט ו/או טראומה שהן תוצאת התאונה. בתאונת הדרכים עצמה לא נפגע התובע, אולם סמוך לאחריה, החל לחוש תחושת נימול בכפות רגליו ובאצבעות יד ימין. על פי האמור בכתב תביעתו, תולדות מחלתו מאז הן כדלקמן: הוא פנה לשני מומחים לאורטופדיה, אשר לא גילו כל ממצא רפואי. תופעת הנימול חזרה שוב בחודש ספטמבר 1982, וגם אז פנה אל רופאים ומומחים, אולם אלה הבטיחו לו כי התופעה תחלוף וכי מצבו הרפואי תקין. תחושות הנימול המשיכו והטרידו את התובע משך כל התקופה עד לסוף שנת 1986, אולם לטענתו, הוא "הסכין עם התופעות הנ"ל וקיבל את הבחנות הרופאים השונים, שאין הוא סובל משום תופעה פיסיולוגית". רק בתחילת שנת 1987 הועלה לראשונה החשד, כי הוא "סובל ממחלה נוירולוגית כלשהי שנגרמה כתוצאה מהתאונה, אם כי לא היתה הבחנה ממשית". באוגוסט 1988, אובחן לראשונה, כי התובע סובל ממחלת הטרשת הנפוצה, שהינה תוצאתה של התאונה. בשנת 1989 חלה החמרה במצבו, והוא אושפז לראשונה בבית החולים איכילוב בתל-אביב. לאחר סדרת בדיקות נקבע, על פי כתב התביעה, כי התובע סובל "ממחלת הטרשת הנפוצה שנגרמה בתאונה כתוצאה מצליפת שוט ו/או טראומה" (פיסקה 13 לכתב התביעה). גדר המחלוקת בין הצדדים היא מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעתו של התובע. על פי קביעת בית המשפט העליון, הסדריהם של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") ושל סעיף 8לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "החוק") באשר לסוגיית ההתיישנות בענייני נזיקין מתקיימים זה לצד זה והם בעלי תחולה מצטברת. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את החריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ומאפשר את תחילת המירוץ שלה במועד מאוחר יותר ממועד גיבוש עילת התובענה: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". מושא הגילוי לפי סעיף 8לחוק הוא "העובדות המהוות את עילת התובענה" ואלה כוללות בתביעת נזיקין הן את יסוד הנזק והן את קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל שגרמו לו. לשון אחרת: מקום בו התובע בתביעת נזיקין לא ידע על נזקו מיד לאחר האירוע נשוא התביעה, או שלא ידע כי האירוע הוא שגרם לנזק, ורק בשלב מאוחר יותר התברר לו כי האירוע נשוא התביעה אכן גרם לו נזק, המגבש עילת תביעה בנזיקין, יתחיל מירוץ ההתיישנות מן היום בו נודע לו הדבר. לפיכך, יש לבחון תחילה את השאלה מתי החל להתגבש נזקו של התובע, במידה בה הוא היה צריך ויכול לדעת על קיומו. בית המשפט העליון קבע מסמרות בשאלה זו, בדונו בעניינו של התובע ואימץ את העקרון לפיו: "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו". (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(3), 673, עמוד 684-683). בפיסקה 14 לפסק הדין שדן בערעורו של התובע, קבע השופט גולדברג: "תחושת הנימול אינה עניין של מה בכך, והיא החלה כבר בשנת .1982מכאן, שיש מקום לומר, כי יסוד הנזק נתגלה כבר אז". קביעה זו אינה יכולה להיות עוד במחלוקת בין הצדדים, למרות שהם נחלקו בה בסיכומיהם. יש לקבוע, אם כן, כי אבחנת המחלה כטרשת נפוצה אינה מהווה כשלעצמה את יסוד הנזק, וכי בתחושות הנימול שחש התובע כבר בשנת 1982, נתגלה לו למעשה יסוד הנזק. לקביעה זו חשיבות רבה גם לבחינת יסוד הקשר הסיבתי, כפי שאראה בהמשך. עתה יש לבחון באיזה מועד נתגלו לתובע העובדות המלמדות, לכאורה, על קיומו של קשר סיבתי בין התאונה נשוא התביעה לבין הנזק שנתגלה לו כבר ב- .1982 בית המשפט העליון הרחיב בפסק דינו את היריעה בעניין יסוד הקשר הסיבתי וקבע בענייננו, כי יש לחתוך את גורלה של טענת ההתיישנות על פי מועד גילויו של התובע את קיומו של הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לו. מועד הגילוי, על פי קביעת בית המשפט העליון, מתבטא בגילוי בסיס רפואי מדעי לקשר בין התאונה לבין הנזק, ואותו על התובע להוכיח במסגרת פריסת ראיותיו בפני בית המשפט. (פיסקה 14 לפסק הדין בפיסקה 15 לפסק הדין קבע השופט גולדברג: "בתביעתו טען המערער כי הזיקה הסיבתית בין הנזק ובין תאונת הדרכים נתגלתה לו רק כשאובחנה מחלתו (טרשת נפוצה). השאלה מתי אובחנה המחלה, ואם אכן, ומתי, נתגלה למערער בסיס רפואי מדעי לקיומה של זיקה בין תאונת הדרכים ומחלתו, לא יכולה היתה להיחתך במקרה זה רק מתוך פרשנות לנספחיו של כתב התביעה, אלא בדרך של הבאת ראיות (כפי שביקש בא כוח המערער מבית המשפט קמא). כשמובן הוא, כי 'משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור' (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן, פ"ד מד(1), 278, 283)". מחלתו של התובע אובחנה רק בשנת 1988כטרשת נפוצה, ולטענתו, כל עוד לא אובחנה ככזו, לא ניתן לדבר על קיום קשר סיבתי בינה לבין התאונה. לשון אחרת: יסוד הנזק הוא המחלה, התאונה היא האירוע שגרם לנזק, אולם קשר סיבתי יכול שיהא קיים, רק כאשר שני היסודות הראשונים מתקיימים. במקרה דנן, מועד זה הוא שנת .1988 לפיכך, טוען התובע, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל בשנת 1988, עת נתגלתה המחלה. הנתבעת טוענת, לעומת זאת, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. לטענתה, לא הוכיח התובע, כי כל עוד לא אובחנה מחלתו, דהיינו לפני 1988, נשלל הקשר בין התאונה לנזק. הנתבעת גם שוללת את העמדה, לפיה רק אבחון הנזק כטרשת נפוצה, הוא שמאפשר קביעת קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק. מירוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו נתגלו לתובע העובדות המלמדות על קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לו. הנזק המגבש את עילת התובענה הוא תחושות הנימול והוא היה קיים וידוע לתובע כבר בשנת .1982 על כך עמד, כאמור, בית המשפט העליון בפיסקה 14 לפסק הדין. על כן, יש לבחון את מועד גילוי הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תחושות הנימול, ולא בינה לבין המחלה עצמה, כפי שדורש התובע. נטל ההוכחה בשאלה שלפני מוטל, כאמור, על התובע. עליו היה להוכיח, כי התקיים בעניינו אחד החריגים להתיישנות שבסעיף 8לחוק, דהיינו כי העובדות המהוות את עילת התובענה של הזיקה הסיבתית נעלמו ממנו ונתגלו לו באיחור. בהוראת בית המשפט העליון, היה על התובע להביא ראיותיו, על מנת שהתשובה על השאלה מתי נתגלה לו בסיס רפואי מדעי להתקיימותה של זיקה סיבתית, לא תיחתך רק מתוך פרשנות לנספחיו של כתב התביעה. על פי הראיות אשר הובאו בפני, ואשר היו מצומצמות למדי, נראה כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה. להלן נימוקי. בית המשפט העליון קובע, בפיסקה 11 לפסק הדין: "סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר...מכאן, שאת הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאינה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות". יש לזכור, אם כן, כי מידת הוודאות הנדרשת מן הניזוק אינה גבוהה, וכי די בידיעה שלו שקיימת אפשרות סבירה לקיום קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק, כדי שיתגבש יסוד ההתגלות הדרוש להגשת תובענה. נראה לי, כי נתגלה לתובע קצה חוט הקושר מבחינה רפואית מדעית בין התאונה לבין התופעות אותן חש, כבר בשנים הראשונות שלאחר התאונה. לקשר כזה, מבלי שאכריע אם הוא אכן קיים מבחינה רפואית (שהרי לא הוכחה התקיימות קשר סיבתי אף בין התאונה לבין מחלת הטרשת הנפוצה, וגם אין זה המקום לבחון התקיימותו), היתה אחיזה מינימלית במציאות, וגם אליבא דתובע, היא לא היתה משוללת הגיון פנימי. מסקנה זו מושתתת על שני יסודות עיקריים. היסוד הראשון הוא עדותו של התובע ומכתבו של ד"ר רדבן, אשר בדק את התובע, מיום 10.9.82(נ/3). כאשר התובע נחקר על סברתו כי יש קשר כלשהו בין התאונה לבין התחושות אותן הוא חש, הוא משיב: "ש. אני מראה לך שכבר בשנת 1982 מציין ד"ר רדבן: 'יש לציין לפני כשנה וחצי עבר תאונת דרכים' - מה פתאום הוא ציין את זה? ת. אני לא זוכר בכלל מה זה המכתב הזה....זה מה שאמרתי לו וזה מה שהוא כתב. ש. אתה אז בחור בן 30שיש לו הסטוריה של 30שנה, זה הדבר היחידי מעברך שאתה מציין - מכל 30 השנה יש הניתוח שהיה סמוך לפגישתך עם ד"ר רדבן שבגללו הלכת להיבדק אצלו, ומכל 30שנותיך עד אז, הדבר היחידי שאתה מציין זו תאונת הדרכים - נכון? ת. נכון. ש. למה טרחת לציין את תאונת הדרכים? ת. כנראה שציינתי, כי לאחר תאונת הדרכים התחילו תחושות הנימול שהתחזקו לאחר הניתוח. ש. ז"א שאתה מצאת לנכון לציין לד"ר רדבן על התאונה משום שחשבת שזה ייתכן שקשור אחד לשני? ת. משום שתחושות הנימול החלו לאחר התאונה והתחזקו לאחר הניתוח. ש. ציינת משום שחשבת שזה פרט רלבנטי ומשמעותי לאבחנה ולטיפול - נכון? ת. כן. (עמוד 4- 3 לפרוטוקול). התובע טוען, כי בדיווח על התאונה בפני כל רופא אשר בדק אותו, אין משום מענה על הדרישה לגילוי הזיקה הסיבתית, ודיווח על תאונה בנסיבות כאלה הוא טריוויאלי. אין בידי לקבל טענה זו, ככל שהדבר נוגע לתובע. מעדותו של התובע וממכתבו של ד"ר רדבן, שאינו עמוס בפרטים רבים אך מציין דווקא את עניין התאונה, עולה, כי התובע ראה בתאונת הדרכים פרט רלבנטי וחשוב לאבחנה, וכי הוא סבר שהאפשרות שלתאונה יש חלק בנזק שנגרם לו היא אפשרות סבירה. ד"ר רדבן לא הוזמן על ידי התובע למתן עדות, ובכך נכשל התובע בהפרכת תיזה זו, או לפחות בבניית תיזה הפוכה. היסוד השני עליו מבססת הנתבעת את המסקנה האמורה הוא המסמך ת/6, שהוא מכתבו של פרופ' בנק, ידיד משפחה של התובע, לד"ר אגוזי. לטענת הנתבעת, נכתב מכתב זה במהלך שנת 1986לכל המאוחר, ואילו לטענת התובע, נכתב המכתב בשנת .1987בת/ 6נכתב, כי "יתכן שנגרם נזק בעת התאונה". דהיינו, במסמך זה מועלית בבירור האפשרות כי תאונת הדרכים היא שגרמה לנזקו של התובע. אולם מכתב זה אינו נושא כל תאריך, וזהו המקור למחלוקת בין הצדדים. חשיבותה של המחלוקת היא לעניין משך התקופה שעבר מאז גילוי העובדות המלמדות על קיום קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק ועד הגשת התביעה: לו נכתב המכתב לפני מאי 1986, הרי שחלפו למעלה משבע שנים מאז גילוי העובדות ואז - נתיישנה התביעה. לא השתכנעתי, כי מכתב זה נכתב, כפי שטוען התובע, רק ב- 1987. התובע, שעליו היה להוכיח טענה זו, לא עשה כן, למרות שלא נדרש לכך מאמץ מיוחד. הנתבעת, לעומתו, עיגנה את גרסתה באשר לתאריך כתיבת המכתב בטיעונים אשר נראים, לכאורה, הגיוניים וסבירים. מאחר שתוכנו של המכתב מעיד בבירור על ידיעה סבירה לפיה יש קשר אפשרי בין התאונה לבין הנזק ממנו סבל התובע, היה על התובע להוכיח, כי המכתב אכן נכתב לאחר מאי .86משלא עשה זאת, אין לי אלא לראות במכתבו של פרופ' בנק, יסוד מסייע לעמדתה של הנתבעת. גם מכתבו של פרופ' בנק לשלטונות צה"ל (נ/4), בו הוא מבקש מהם לשחרר את התובע משירות מילואים, אינו נושא תאריך, אולם ברור ממנו, כי נערך בשנת 1985, משום שנכתב בו כי "היה לפני 5שנים בתאונת דרכים". פרופ' בנק מציין במכתבו, כי מאז התאונה סובל התובע מתחושות ביד ימין. גם דברים אלה, מחזקים את ההנחה, כי לתובע היה ידוע באותה עת על קשר אפשרי בין התאונה לבין הנזק. הנה כי כן, לפני עדותו של התובע בלבד, אשר אינה מלמדת ולא כלום על ידיעתו על קשר סיבתי אפשרי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לו, ואף אינה מפריכה את גרסתה של הנתבעת. לעדות זו לא מצטרפת כל ראיה משמעותית אחרת. לפיכך, אין מנוס מלקבוע, כי הן יסוד הנזק והן יסוד הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק היו ידועים לתובע עוד בשנת 1982, ולפחות במהלך השנים שלאחר מכן, עד שנת .1986על כן, משהגיש תביעתו ב- 1993, עשה זאת לאחר שחלה עליה ההתיישנות, הן מכוח אי עמידתה בחריג שמציב סעיף 8לחוק ההתיישנות, והן מכוח תקרת הסף שקובע סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. אשר על כן, התביעה נדחית מחמת התיישנותה. התובע ישלם הוצאות הנתבעת ושכר טרחה בסך 000, 5 ש"ח ומע"מ. תאונת דרכיםהתיישנות