קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות לקצבת תלויים במקרה של התאבדות: סגן הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת ליפס - דן יחיד; תב"ע מב/1167-0) שדחה את עתירת המערערת לקצבת תלויים בגין מותו של בעלה (להלן - המנוח). .2העובדות המהוות רקע לעניין נקבעו בפירוט ובהרחבה בפסק-הדין שבערעור כלהלן: א) המנוח היה יליד 1927; ב) בתאריך 23.9.1972ארעה במקום עבודתו של המנוח התפוצצות אדירה של מתקן לייצור חמצן ופרצה להבת אש גדולה. המנוח בקושי הצליח להימלט, כשהוא נכווה קשה בכל חלקי גופו; ג) המנוח הועבר בו ביום לבית-החולים "איכילוב" ואושפז במחלקה כירורגית (מוצג נ/4); ד) האבחנה היתה כוויות של החזה, פנים וידיים ומצב שלאחר אוטם שריר הלב; ה) בתאריך 26.9.1972הועבר המנוח למחלקה כירורגית-פלסטית בבית-החולים הדסה בתל-אביב (מוצג נ/4) ושם חזרו על האבחנה בעניין הכוויות ואף נמצא בא.ק.ג. שנערך למנוח אוטם בשריר הלב בדופן הקדמי; ו) המנוח שוחרר מבית החולים ב-13.10.1972; ז) המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה מ- 23.9. 1972כבתאונה בעבודה ושילם למנוח דמי פגיעה לתקופה מ- 24.9.1972ועד .13.12.1972 למנוח נקבעו % 100נכות עבודה לתקופה מ- 14.12.1972ועד 15.1.1973, נכויות זמניות שוות עד 31.3.1974ונכות צמיתה של % 45מ- .1.4.1974מתוך הנכות הצמיתה - % 25נקבעו בקשר ללב, % 10בקשר לכוויות והיתר עקב תקנה 15; ח) המנוח חזר לעבודתו בתאריך 14.4.1973, עבד תחילה יום עבודה מקוצר, עד אשר בהדרגה חזר לעבודה מלאה; ט) עובר לתאונה עבד המנוח בעבודה פיזית קשח ולאחריה הוחלפה עבודתו לעבודה קלה יותר; י) (1) התאונה הנ"ל גרמה למנוח, כאמור, הלם וזעזוע נפשי. בזמן אשפוזו בבית-חולים הוא סבל מכאבים קשים עקב הכוויות בשטח נרחב מגופו. (2) לאחר התאונה הנ"ל חל שינוי באישיותו של המנוח. הוא החל לסבול מנדודי שינה, מחשבות שווא מטרידות, מצב רוח גרוע, סף סבלנות נמוך וקווים דכאוניים (ראה מוצג ת/4); יא) לאחר התאונה הנ"ל החל המנוח לסבול מפעם לפעם מתופעות של קוצר נשימה וכאבים בחזה. במשך השנים חלה החמרה הדרגתית במצב לבו של המנוח. בשנת 1976הופיעה אצל המנוח בצקת של הריאות. בשנת 1977היה המנוח בחדר מיון של בית-חולים עקב תלונות על קוצר נשימה בהליכה. בשנת 1978אושפז המנוח עקב צליעה לסירוגין ברגל שמאל. .3בהמשך התיאור העובדתי מסופר על אשפוזים חוזרים ונשנים, בתכיפות הולכת וגוברת, החל מאוקטובר 1980עד למותו בהתאבדות, ב-.28.6.1981 באחד האשפוזים, במרס 1981, בוצע צנתור שגילה כי מצב הלב והעורקים הכליליים הוא לאחר ייאוש. נאמר למנוח ולבני משפחתו שאין אפשרות לנתחו ועליו להסתפק בטיפול תרופתי. המנוח שקע בדיכאון, הן מפאת סבלו הפיזי (קוצר נשימה, כאבים, אי-יכולת לישון) והן מפאת ההכרה כי סופו קרב. הוא דיבר על רצונו לשים קץ לחייו. באחד האשפוזים, באפריל 1981, נקרא גם פסיכיאטר להתייעצות. ב- 26.6.1981הועבר מביתהחולים "השרון" לבית-החולים "גהה", לשם הוכנס בגלל העדר רופאים בשבת במחלקה סגורה, דבר שפגע בו מאוד והביאו להתייפח בבכי. ב- 27.6.1981הובא שוב לחדר מיון בבית-החולים. ב- 28.6.1981התאבד בתליה, בדירתו, בהשאירו פתק בו כתב שהוא מבקש סליחה מכולם ואינו יכול יותר לסבול. .4ועדה רפואית לערערים, שדנה בעניינו של המנוח ב- 15.3.1982(לאחר מותו) במסגרת הליך לפי תקנה 36, קבעה, שאת ההחמרה במצב הלב מאז האירוע הראשון ב- 1972"יש לזקוף על חשבון התפתחות טבעית קונסטיטוציונלית ואין לזקוף החמרה זו על חשבון האירוע". .5המומחה הרפואי מטעם בית-הדין, ד"ר עמיקם, סבר שתאונת העבודה ואוטם שריר הלב שהופיע אז מהווים "גורם תורם להחמרת מצב לבו של המנוח, בשנים שלאחר מכן" ו"החישו את ההחמרה במצב בריאותו לא פחות (מודגש במקור) מאשר מצב בריאותו של המנוח לפני התאונה". .6בית-הדין מינה מומחה שני, ד"ר מסטר, פסיכיאטר, ושאל אותו שאלות בתחום מומחיותו. בחוות-דעתו ציין ד"ר מסטר, בין היתר, כי ב- 16.5.1976נבדק המנוח על-ידי ד"ר עדנה קוט - סגן מנהל מחלקת עצבים בבית-החולים בילינסון - אשר איבחנה שינוי בולט באישיותו עם קווים דכאוניים והעריכה את נכותו הנפשית ב-% .10את חוות-דעתו סיים ד"ר מסטר כלהלן: " .3מר כהן לקה בדיכאון קשה כתגובה לסבלו הגופני ולהכרה שאין בכך להצילו. .4החוויות שעבר ב- 1972לא גרמו, לא החישו ולא השפיעו בצורה משמעותית על התאבדותו של המנוח (ההדגשות במקור). .5לפי הערכתי המנוח ביצע את מעשה ההתאבדות כתוצא מרצון לשים קץ לחייו (עקב הסבל הגופני בו היה נתון) כפי שאפשר להבין מהמכתב שהשאיר אחריו בו ציין כי הוא לא יכול יותר לסבול". בתשובה לשאלות הבהרה שהוצגו לפניו על-ידי בא-כוח המערערת, השיב ד"ר מסטר, בין השאר, כי - "במסמכים שהועברו אלי לעיון לא מצאתי עדות שאצל מר כהן הכושר לחשיבה הגיונית היה פגוע". .7בית-הדין קמא הציג לעצמו, נכונה, את השאלה השנויה במחלוקת, היינו, אם תאונת העבודה משנת 1972, גרמה למותו של המנוח. מחוות-דעתו של ד"ר מסטר למד בית-הדין קמא, כי "המנוח התאבד מתוך רצון לשים קץ לסבלו הגופני הקשה" ומדברים אלה הסיק שמעשה ההתאבדות "לא בוצע כתוצאה מדחף לא רצוני ללא שליטה, אלא מתוך רצון חופשי ובמחשבה צלולה", משמע שנותק הקשר בין האירוע בעבודה - אוטם שריר הלב - לבין התוצאה, המוות. .8בא-כוח המערערת ייחס משקל רב לעובדה, שד"ר עמיקם גרס בחוות-דעתו, בניגוד לדעתה של הוועדה הרפואית לעררים, כי התאונה (האוטם) תרמה להחמרת מצבו של המנוח לא פחות מאשר מצב בריאותו שלפני התאונה. החמרה זו היא שהניבה את הטשטוש השכלי, ואת הדיכאון הנפשי, שהביאו למותו של המנוח ומה עוד שהוא ידע שימיו ספורים. .9בתשובתו טען בא-כוח המוסד, כי הקשר הסיבתי בין התאונה לבין האוטם אינו ברור, וממילא לא בטוח. בעת האשפוז, אגב בדיקת א.ק.ג. רוטיני, נתגלה כי היה אוטם בדופן הקדמי ובהמשך ראו לייחס את בואו של האוטם לתאונה מיום .23.9.1972גם ד"ר עמיקם, בחוות-דעתו מיום 9.10.1985, אינו "קונה" את גרסת הקשר הסיבתי בעינים עצומות, אלא אומר: "ברגע שהוכר אוטם שריר הלב כתאונת עבודה, וכו'...", ללמדך על הסייג שבלבו. ולעצם העניין: סעיף 75לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - החוק) מתנה את זכאותם של התלויים לגמלה בכך, ש"פגיעה בעבודה גרמה למותו" של המבוטח. במקרה דנן המוות בא בגין מעשה התאבדות, קרי - מעשה רצוני ומתוכנן, שהוא הניגוד הגמור לאירוע תאונתי. תאונה הינה תמיד בלתי-רצונית ומי שמחבל בעצמו עושה מעשה רצוני, מעשה "אנטי-תאונה". למנוח היה רצון למות, החשיבה היתה קיימת, וההחלטה להתאבד באה מתוך דעה צלולה. .10בא-כוח המערערת השיב, כי מדברי חברו משתמע שהמוסד מערער, ערעור שכנגד, על עצם הקביעה שהאוטם נגרם על-ידי התאונה מיום .23.9.1972הוחמצה השעה להעלאת טענה מעין זו, לאחר שכל הוועדות הרפואיות הכירו בקיום הקשר הסיבתי, קבעו דרגת נכות והמוסד שילם קצבת נכות בהתאם. .11אף אנו בדעה, שאין לקבל טיעון המכוון לכך שבית-הדין יבטל קביעה של ועדה רפואית בדבר קיום קשר סיבתי בין תאונת עבודה לבין פגימה מסוימת שנוצרה כתוצאה מהתאונה. קיימים שני מצבים שונים. מצב אחד הוא זה בו קובע פקיד התביעות (או בית-הדין) שאוטם שריר הלב הינו בבחינת תאונת עבודה ואזי, אל לה לוועדה רפואית להרהר אחרי עצם הקביעה שהאוטם שבו מדובר מהווה פגיעה בעבודה. תפקידה הוא לקבוע, "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת מכך" וזאת בכדי להעריך את דרגת הנכות. ישנו מצב אחר, בו קבע פקיד התביעות (או בית-הדין) שפלוני נפגע בתאונת עבודה ונגרמה לו פגימה מסוימת. בהופיעו לפני הוועדה מתלונן המבוטח על פגימה נוספת, כגון - בענייננו - אוטם שריר הלב. והיה, אם קבעה הוועדה שהפגימה הנוספת נגרמה בתאונה, אל לו לפקיד התביעות להרהר אחרי קביעה זו. במקרה שלפנינו, הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של המערע, קבעו מלכתחילה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה והאוטם. אין להרהר אחרי קביעה זו ואין לערער עליה. .12על רקע זה יש להבין את דבריו של ד"ר עמיקם, כי: "כל מה שקשור בהפרעה בפעילות הלב מכאן ואילך קשור גם כן בצורה ישירה או עקיפה לאוטם שריר הלב משנת 1972". נראה לנו, כי הנוסחה "כל מה שקשור... מכאן ואילך" רחבה דייה כדי לכלול תופעת לוואי דוגמת תסמונת נפשית של דיכאון וחרדה, שהלכה והעמיקה ככל שחייו של המנוח היו לסבל מתמשך אחד, עם אשפוזים תכופים בבתי-חולים שונים והבאתו של המנוח לחדר מיון, חדשות לבקרים, במצב של כאבים וחוסר נשימה. כבר ב- 15.6.1976קבעה ד"ר עדנה קוט, כי "למרות שחלפו למעלה משלוש שנים, ניכרים עדיין סימנים הקשורים בזעזוע הנפשי שארע בעת הכוויה". המחשבות על התאבדות גמלו בלבו של המנוח לאחר בשורת האיוב - בעקבות הצנתור - כי קרובים ימיו למות. .13ד"ר מסטר הגיע, כאמור, לדעה נחרצת, כי - "החוויות שמר כהן עבר ב- 1972לא גרמו, לא החשו ולא השפיעו בצורה משמעותית על התאבדותו של המנוח" (ההדגשות נוספו). את ההתאבדות ייחס ד"ר מסטר "לדיכאון קשה הבא כתגובה לסבלו הגופני ולהכרה שאין דרך להצילו". מקריאת חוות-הדעת מתחילתה ועד סופה התברר, להפתעתנו, שהמומחה הרפואי לא ידע כלל, או לא היה מודע כלל לכך, שהתאונה משנת 1972גרמה לאוטם שריר הלב. הדבר נשמט מהכרתו או שלא נקלט בתודעתו. והמסקנה? ד"ר מסטר ראה לנגד עיניו שתי מערכות נפרדות ומקבילות: תאונה ב 1972אשר גרמה לכוויות ותו לא ומחלת לב ההולכת ומחמירה, והגורמת לדיכאון ולהתאבדות, ללא כל קשר עם הנתון השני (התאונה). ולא היא. .14ההלכה המנחה בעניין פרשנותו של סעיף 75לחוק סוכמה בדב"ע מג/48- 0[1] בזו הלשון: "ההלכה היא ש'גרימה למוות' אין פירושה סיבה בלעדית ודי בכך שהאוטם הראשון היה גורם מסייע או מחיש (דב"ע שם/ 158- 0- לא פורסם). 'די להוכיח, לפי דרישת החוק, קיומו של קשר בין סיבה לתוצאה, ואין חובה להוכיח סיבתיות ישירה ובלעדית' (דב"ע מא/142- 0[2], בע' 168)" (שם [1], בע' 154). בענייננו הקשר הסיבתי - או נכון יותר: השרשרת הסיבתית - בין התאונה והמוות התפתח חוליה-חוליה: תאונה ב- 1972הגורמת לכוויות ולאוטם שריר הלב; שינוי באופיו של המנוח עם קווים דכאוניים אשר אובחן ב-1976; החמרה דרסטית במצב הגופני ואשפוזים תכופים בשנים 1980/81; הסבל הגופני מלווה בסבל נפשי, המגיע לשיאו עם היוודע המסקנה לאחר הצנתור, מסקנה שכמותה כפסק-דין מוות; סידרה של אשפוזים בימים 25, 26ו- 27ביוני 1981, כולל האשפוז ב"גהה"; התאבדות ב- 28ביוני. .15סירובו של המוסד להכיר בקשר סיבתי בין התאונה והמוות היה נעוץ בעובדה, שהמנוח שם קץ לחייו מרצונו ולא בערפילי תודעה. המעשה הרצוני שלל את האפשרות ליישם סעיף 75לחוק, בשל היותו נוגד את יסודי היסודות של תאונה, שהם: היותה בלתי צפויה, בלתי-מכוונת ופתאומית. .16ב"כ המערערת השיב, שאין הוא טוען כי המוות בא כתוצאה מן ההתאבדות, אלא שההתאבדות היתה תוצאה של התאונה, ולית מאן דפליג שהתאונה משנת 1972היתה "לא-רצונית". בעקבותיה התפתח מצב שהפך, במשך השנים, לפרשת סבל גופני ונפשי ללא נשוא - לקראת מוות בטוח וקרוב. מאי נפקא מינה, הקשה הפרקליט המלומד, אם הקץ בא מהתמוטטות הלב או מהתאבדות, ממעשה חסד של הטבע לקיצור יסוריו של המעונה או ממעשה יאוש של המעונה עצמו. .7ואכן, יכול שתעלה השאלה, כיצד היו נוהגים לו המנוח נפטר באותו יום עצמו - מפאת מצב לבו. גם אז היתה התשובה זהה. כלומר, שקיים קשר בין התאונה לבין מותו של המבוטח. ואת זאת למדים מחוות-דעתו של ד"ר עמיקם שאמר, בין השאר, כי "כל מה שקשור בהפרעה בפעולות הלב מכאן ואילך קשור גם, בצורה ישירה או עקיפה, לאוטם שריר הלב משנת 1972" וכן כי האוטם הנ"ל "החיש את ההחמרה במצב בריאותו לא פחות (מודגש במקור) מאשר מצב בריאותו של המנוח..." .18בפועל נגרם מותו של המנוח על-ידי מצב דכאוני ופיזי בלתי-נסבל שהיה קשור באורח משמעותי לתאונת העבודה. .19הערעור מתקבל. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט, בשתי הערכאות, בסך 000, 1ש"ח בצירוף מע"מ.קצבת תלוייםהתאבדות