קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות בעל קורא בבית כנסת: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל אביב (אב-בית-הדין - השופט גוטמן; נציגי ציבור - ה"ה כהן ורענן; תב"ע לז/374-2), התבררה תובענה לשכר עבודה בצירוף פיצויי הלנה, פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת, וכן פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה. בית-הדין האזורי פסק שבין המתדיינים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד ועל כן דחה את התובענה מבלי להידרש לתביעה גופה; ומכאן הערעור לבית-דין זה. .2להלן העובדות הצריכות לערעור, בעיקר כפי שקבען בית-הדין האזורי: א) המערער החל להתפלל בבית-הכנסת של המשיבה (להלן - אגודת בית הכנסת) בחודש אפריל 1959; ב) בשבת הראשונה לתפילתו בבית הכנסת, הוצע לו לקרות בתורה במניין ראשון "ולאחר שעמד במבחן הקריאה, היה לבעל קריאה קבוע במניין בשעה 06.30 בשבתות ובחגים", ועשה כן עד לשבת שחלה ביום 4.6.1977; ג) בכל התקופה, קיבל המערער מאגודת בית הכנסת תשלום סדיר שתחילתו 50 ל"י לחודש וסופו - 100ל"י לחודש (בשנת 1975שולם סכום אחד בעד כל השנה, לאחר ימים נוראים); ד) מהסכומים ששילמה למערער, ניכתה אגודת בית הכנסת "ניכויים למס הכנסה, ואישרה ניכויים אלה בטופס .106לתובע לא ניתנה חופשה שנתית בכל תקופת היותו קורא בתורה וכלל לא הוספו תוספות יוקר לתשלומים שקיבל"; ה) בחודש מאי 1977הגיש המערער תביעה לבית-הדין האזורי, בעתירה להפרשי שכר, פיצויי הלנת שכר ו"חופשה שנתית במשך 18שנה"; ו) בשבת שחלה ביום 4.6.1977הכריז יו"ר אגודת בית-הכנסת, מעל בימת בית-הכנסת, "כי התובע הגיש תביעה בבית-הדין לעבודה ולא הלך לדין תורה, וכי יותר לא יתיר לתובע לקרוא בתורה"; ז) בעקבות האמור שבו ראה המערער פיטורים, תיקן כתב התביעה ונוספה עתירה לפיצויי פיטורים. .3בכתב ההגנה טענו כי: א) "התובע עסק בקריאת התורה מדי שבת וחגים וזאת כמחצית השעה בכל פעם"; ב) "התובע היה מתנדב ועשה את מלאכתו מתוך כבוד לדת ולתורה וזאת גם בשים לב שהנתבעת נושאת שם של גיבורי ישראל, כשהכוונה היא לגיבורי ישראל שנפלו במערכות ישראל"; ג) הסכומים ששולמו למערער - שולמו ל"כיסוי הוצאותיו". .4בבואו לפסוק בתובענה נתן בית-הדין האזורי תחילה דעתו לשאלה אם היחסים שבין המערער לבין אגודת בית-הכנסת היו יחסים חוזיים. על שאלה זאת עונה בית-הדין, תוך התייחסות לפסק-הדין בדב"ע לה/12- 2[1] (בע' 305): "השאלה הראשונה העולה לעניין זה הוא: האם היתה בכוונת שני הצדדים ליצור חיוב בדין, דהיינו להתקשר בחוזה, או שמא היתהזו הידברות בין מי שבואו לבית-הכנסת כל כולו לתפילה מכוון, ונמצא מתכבד בכבוד הרב של בעל קריאה. (דב"ע לה/12-2, [1], בע' 305). נראה לנו, מתוך חומר הראיות, כי לפחות זו (הידברות בין מי שבואו לבית-הכנסת כל כולו לתפילה מכוון ונמצא מתכבד בכבוד הרב של בעל קריאה) היתה כוונת הנתבעת, שעה שאישרה את התובע כבעל קריאה קבוע, לאחר שבא להתפלל בבית-הכנסת". לאחר מכן אומר בית-הדין האזורי: "אך גם אם נצא מתוך הנחה, כי היתה התקשורת חוזית בין התובע לנתבעת, עלינו לבחון לאור המבחנים המקובלים על בית-הדין לעבודה, אם היחסים שנוצרו בין התובע לנתבעת הם אכן יחסי עובד ומעביד (דב"ע לה/19- 3[2]). ולהוסיף לכך את המבחן של "האדם הרגיל" או "האדם הנבון מן השוק" (בג"צ 319/78[3])". לעניין השאלה השניה שהוצגה - האם היחסים היו יחסי עובד-מעביד, אומר בית- הדין האזורי: "המבחן העיקרי המקובל על בית-הדין לעבודה הוא מבחן ההשתלבות, אשר אחד מסימני ההיכר שלו היא החובה לבצע אישית את העבודה (דב"ע לו/48- 3[4]), דהיינו מבחן השירות האישי. אין ספק, כי סימן זה מצוי בתובע. כן אין ספק, כי יש לראות בבית-הכנסת שירות שניתן להשתלב בו (דב"ע לא/27- 3[5]). השאלה היא, האם היה התובע משולב בבית-הכנסת בפעילויות רבות, כך שהתובע היווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של בית הכנסת (שם [5]). תשובתנו לשאלה זו שלילית ולעניין מבחן "האדם הרגיל", הרי "האדם הנבון מן השוק לא היה מתקשה כל עיקר להכריע מייד אל נכון, כי בין התובע לנתבעת לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד". .Iiפסק-דין .1פטורים אנו מלהשיב על השאלה, אם בכל המקרים היחסים שבין "משמשים בקודש" לבין "הקהל" שאותו הם משמשים, הם יחסים חוזיים או שהם יחסים שב"התנדבות", חסרי כל נפקות משפטית, כך שהעושה - עושה ללא מחויבות ורק "מתוך כבוד לדת ולתורה" (כלשון הפרקליט בכתב ההגנה - סעיף 3, פסקה ב', שבחלק iדלעיל), וש"יימצא (נמצא) מתכבד בכבוד הרב של בעל קריאה" (לשון פסק-הדין, כמובא בקטע הראשון שבסעיף 4לחלק iדלעיל). .2ברור שבכולם תמצא ביטוי של "כבוד לדת ולתורה", וכן דרך לעשיית מצווה ויש גם זכיה לכבוד "הקהל". השאלה היא, אם רק זאת תמצא, ולכך אין תשובה אחידה וכוללת. לא הרי מי שמשמש בחזנות במשך כל ימי השנה ומקבל תשלום, כהרי מי שמתפלל דרך קבע בבית-כנסת ומזמן לזמן מנעים זמירותיו לקהל המתפללים, ולא הרי חזן שקיומו על "חזנות" ועשה פעם ל"ימים נוראים" בבית-כנסת זה ופעם בבית-כנסת אחר, כאותו חזן לכל ימות השנה. לא הרי רב המשמש בקהילה כהרי רב שפנו אליו, בבקשה שיפסוק בפלוגתה שנפלה בקהל, ולא הרי "בעל קורא" אחד כ"בעל קורא" אחר. יכול והיחסים יהיו מחוץ למישור המשפטי, ויכול ויהיו במסגרת משפטית - יחסים שיש להם נפקות משפטית לחובות ולזכויות, היינו יחסים חוזיים. הכל תלוי בנסיבות ובמבחנים שקובע לכך המשפט האזרחי. כי יכול ויכול, שהיחסים בין "המשמשים בקודש" לבין "הקהל" יהיו יחסים חוזיים ואף יחסי עובד-מעביד, ועל החובה המיוחדת לנהוג בהם "מנהג חסידים", היינו ליתן להם הגנה מיוחדת, לרבות הגנה בפני פיטורים שרירותיים, לומדים גם מפסק-הדין בבג"צ 290/65[6] (בע' 35-37, והמקורות המובאים שם על-ידי השופט קיסטר). .3בית-הדין האזורי חיפש תשובה ב"כוונת הצדדים" ומצא שלפחות אגודת בית-הכנסת התכוונה לא לקשר חוזי, אלא "להידברות בין מי שבואו לבית-הכנסת כל כולו לתפילה מכוון, ונמצא מתכבד בכבוד הרב של בעל קריאה". בכך קיבל בית-הדין האזורי את טענת ה"התנדבות". נכון, שיש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו לכוונתם להתקשרות בדין, אך צריך שלאותה כוונה יינתן ביטוי ועל כוונת הצדדים שני הצדדים - יש ללמוד מביטויים חיצוניים שניתנו. אחד הביטויים המובהקים לאותה כוונה היא התמורה, כי "בין ש"תמורה" חיונית לקיומו של חוזה ובין לא קיום תמורה מצביע על רצון הצדדים ליצור יחסים חוזיים" (מובא בדיני חוזים של מדינת ישראל, ז' צלטנר [12], ע' 41מ- . 97Cheshire and fifoot, p[13]). .4בענייננו קבע בית-הדין האזורי, ש"בכל התקופה קרא התובע בתורה, היה מקבל תשלום..." ובכך דחה, כנוגדים את האמת, את דברי יו"ר אגודת בית-הכנסת, בעדותו (תצהיר) לאחר שהוזהר כי עליו לומר אמת - שרק "מספר שנים לאחר שהחל לקרוא בתורה, בהתנדבות, פנה התובע אל הנהלת בית-הכנסת וביקש להתחשב בנסיבותיו ולהעניק החזר הוצאות". מודגשות המלים "מספר שנים לאחר", הנוגדות קביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי; לעניין "החזר הוצאות", עת מדובר בצורך להגיע בשבת בבוקר מהבית לבית-הכנסת נחזור בהמשך פסק-הדין. על כל פנים ברור, שמדובר בהתקשרות שהחלה בשנת 1959, נמשכה 18שנים ומכוחה היה המערער בא מדי שבת בשבת לבית-הכנסת בשעה 06.30למניין הראשון דווקא, ותמורת זה קיבל תשלום חודשי שהלך וגדל, במידת מה, עם השנים. .5נחזור לעניין התשלום השוטף שקיבל המערער מאת אגודת בית-הכנסת. כאמור, לא ראה בית-הדין האזורי דברי אמת בעדותו של יו"ר אגודת בית-הכנסת באמרו שהמערער "החל לשמש כ'בעל קורא' בבית-הכנסת רק בשנת 1967, כי המערער ביקש לקרוא בתורה, מבלי להעלות כל טענה לקבלת שכר או תמורה אחרת"; וכי "מספר שנים לאחר שהחל לקרוא בתורה.... פנה התובע להנהלת בית-הכנסת וביקש להתחשב בנסיבותיו ולהעניק לו החזר הוצאות" (הכל מעדות מר פלדמן, יו"ר אגודת בית-הכנסת, בתצהיר כדין). בדברים אלה לא ראה בית-הדין דברי אמת וקבע, לעומת זאת, שהתובע החל לשמש כ"בעל קורא" בשנת 1959, וכי "כבר בליל השבת הראשון שהתפלל שם "הוצע לו" - הוצע לו ולא כדברי יו"ר האגודה הנכבד "הוא ביקש" לקרוא בתורה במניין ראשון", ואחרי שעמד במבחן הקריאה "היה לבעל קריאה קבוע במניין הראשון, בשעה 06.30בבוקר". אולי, לא חסרת משמעות לעניין מהות היחסים - התנדבות או חוזה - היא העובדה שהמערער נדרש לקריאה דווקא במנין הראשון? היהיה זה חסר היגיון לאמר שלמניין הראשון, שעה 06.30בבוקר, התקשו למצוא "בעל קורא", ולכן התקשרו עם המערער, הציעו לו את התפקיד והחלו בתשלום "מייד" ולא כדברי היו"ר מר פלדמן מספר שנים לאחר מכן (העובדות שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, כמוסכם בסעיף 2, פסקות א'-ג', שבחלק iדלעיל). ראויה לתשומת לב גם העובדה, שבשלוש השנים לפני שהפסיק לשמש כבעל קורא, היה המערער גם מזמין את הקרואים "וזאת עשה מרצונו הטוב כיוון שהעד פלדמן (יו"ר אגודת בית-הכנסת) לא יכול היה להשכים קום לקרוא לקרואים לתורה" (מסעיף 2, קטע ראשון, שבפסק-הדין). המלים "זאת עשה מרצונו הטוב" מעידות בעקיפין על עשיה מתוך חובה של השאר. כשם שדבריו של יו"ר האגודה, שהודגשו עד כה, לא נתקבלו על-ידי בית-הדין האזורי, כן אין היגיון בדבריו על תשלום "לכיסוי הוצאות". סתמו ולא פירשו ולא גילו הוצאות אלה מה הן באו לכסות? ודאי לא הוצאות נסיעה לבית-הכנסת. סביר יותר, שהדיבור אשר בפי העד בעניין "נסיבות מיוחדו" - הכוונה למצבו הכלכלי של התובע, אשר חשוב היה לו לקבל את הפרוטות המעטות שהוסכם עליהם, אולי לצורכי שבת. על כל פנים ברור ש"בתמורה" מדובר, ולא בכיסוי הוצאות. אין זה גם מתקבל על הדעת שעל סכום שהתנו רק ל"כיסוי הוצאות" דיווחו למס הכנסה (סעיף 2, פסקה ד', שבחלק iדלעיל). .6לא יכול להיות ספק בכך, שלו אגודת בית-הכנסת היתה מסרבת לשלם את הסכום המוסכם בסופו של חודש מסוים, היתה לו עילת תביעה, כשם שאין ספק בכך, שלו היה המערער נמנע מלבוא בשבת מהשבתות לבית-הכנסת לעת תפילה במניין ראשון לא היה זוכה בתשלום המוסכם. גודל התמורה אינו שוקל, ואף העובדה שהקריאה בתורה לא ארכה יותר ממחצית השעה, כטענת הפרקליט (סעיף 3, פסקה א', שבחלק iדלעיל), אינה שוקלת לעצם מהות ההתקשרות - התקשרות שהיה עמה חיוב, ולא "התנדבות" גרידא. .7 פסק-הדין שבערעור מתייחס לפסק-הדין של בית-דין זה בדב"ע לה/12-2 [1] (בקטע הראשון המובא בסעיף 4בחלק iדלעיל) ומסיק לאורו, כי לא יחסים חוזיים נקשרו בין הצדדים, אלא שמתוך התנדבות פעל התובע. אכן מודגש בפסק-הדין הנ"ל - לה/12- 2[1] - הצורך בהתקשרות חוזית ומפורטים סימני היכר בסיסיים ליחסי עובד-מעביד (שם [1], ע' 304). שם הגיעו למסקנה, שאכן היתה התקשרות חוזית והיו יחסי עובד-מעביד. הנסיבות בשני המקרים שונות, אך בעיקר אין שוני ועל כל פנים אין לבסס על אותו פסק-דין מסקנה שבענייננו לא היתה התקשרות חוזית. .8 אמור מעתה - בענייננו היו יחסים חוזיים בין "בעל קורא" לבין "הקהל", להבדיל מיחסים אפשריים שבין "קהל" לבין אחד המתפללים במניין, שמזמן לזמן מתבקש לקרוא בתורה או שנעתרים לבקשתו ו"מכבדים" אותו בקריאה בתורה, וכמובן ללא כל תמורה. .9 משקבענו, כי ביחסים חוזיים ולא ב"התנדבות" מדובר, יש לסווג יחסים אלה ולקבוע אם היו אלה יחסים שבין "עצמאי" המספק שירותים לזולת הזקוק לשירותים אלה - כין כהסדר נמשך ובין כהסדר לעת מצוא מזמן לזמן בבחינת ,free contributorאו היו אלה יחסים שבין שניים שאחד מהם עובד בשירותו של השני, היינו יחסי עובד-מעביד. .10אגודת בית-הכנסת לא טענה שהיחסים היו יחסים שבין עצמאי המספק שירותים לבין מי שזקוק לאותם שירותים, אך אין בכך כדי לפטור את בית-הדין מלבחון שני מישורי היחסים זה מול זה - עצמאי המספק שירותים כנגד "עובד" שכיר. התנאי הראשון ליחסי עובד-מעביד - התנאי שבלעדיו, בכפוף ליוצאים מהכלל נדירים ביותר, אין - הוא, שהחובה בעבודה אישית היא, היינו שאת הפעולה שבה מדובר מבצע הצד השני אישית ולא באמצעות אחר (דב"ע ל/1- 3[7]). אין ספק שתנאי זה התקיים ביחסים שבין הצדדים. התנאי השני הוא "כפיפות" - subordination(דב"ע לה/12- 2[1], בע' 305), שביטויים רבים לה, ואחד מהם "השתלבות במפעל" או ב"שירות", ובענייננו מדובר ב"שירות". .11אכן נתן בית-הדין האזורי דעתו למבחן ההשתלבות ולפסק-הדין המנחה לעניין זה (דב"ע לא/27- 3[5]). והשאלה היא, אם הסיק את הנכון. אך, עד שנידרש ל"אחרונים" - למבחן ההשתלבות, טוב שנידרש ל"ראשונים" ההגדרה הקלאסית המבחינה בין "חוזה לשירות" לבין "חוזה לשירותים": locatio aperarum locatio; aperisבין "מי שעושה לעצמו" ובין מי ש"עושה לזולת", בין מי שמעמיד לרשות הזולת את כוח עבודתו לבין מי שמתחייב לפרי עבודה. סדר זה של דיון מתחייב מכך, שמבחן ההשתלבות לא בא לבטל מבחנים קודמים, בבחינת "ישן מפני חדש תוציא" (דב"ע לא/27-5 3], בע' 182, סעיף 3), אלא כדי לענות על מצבים משתנים שבהגדרה הקלאסית לא תימצא להם תשובה, ועל כן - מבחן עדיף. "מבחן ההשתלבות אינו פוסל (אפוא) את ראיית 'הפיקוח' כמסובב של ההשתלבות, אך אין הפיקוח ה'מסובב' היחידי או ההכרחי להשתלבות" (דב"ע לא/27- 3[5], בע' 188, סעיף 24). מכאן, שבאותם מקרים, והם רבים, שגם לפי מבחן "הפיקוח" ניתן לקבוע שאכן ב"עובד" מדובר, אין כל צורך בניתוח מבחן ההשתלבות, על מרכיביו כי "'הפיקוח' הוא 'מסובב' הנוח לזיהוי ההשתלבות" (דב"ע לא/27- 3[5], בע' 189, סעיף 25קטע שני; הדיבור "מסובב" מלשון השופט זילברג בע"א 47/48, [8], בע' 12-13). .12אותה הגדרה קלאסית אומרת, ש"עובד" הוא מי שבינו לבין הזולת קיים קשר חוזי ולפיו מעמיד הראשון את כוח עבודתו לרשות השני, כאשר לשני זכות פיקוח על ביצוע העבודה במהלכה. גם לפי הגדרה זאת היו היחסים החוזיים שבין המערער לבין אגודת בית הכנסת יחסי עובד-מעביד, כאשר לאגודה היתה מלוא זכות הפיקוח על פעולתו של המערער - החל מקביעת השעה לתחילת העבודה וכלה בסיומה; היה יחס של סובאורדינציה מלאה בכל הנוגע לדרך ביצוע העבודה, והתקיימו "היסודות והמוסכמות כי נשוא משפט העבודה הוא 'העבודה שיש בה תלות' והעובד שבו מדובר הוא זה ש'תלוי בזולת שאצלו הוא עובד' ואינו עצמאי, היינו אינו 'עובד אצל עצמו'" (דב"ע לא/27-3, [5], בע' 188, סעיף 23- קטע שני). בדברים אלה לא נאמר שמחזירים עטרת "מבחן הפיקוח" ליושנה; חזרנו רק על האמור בדב"ע לא/27- 3[5] שעת קיימת זכות פיקוח, יש בכך ביטוי להשתלבות. .13לאמור, וללא קשר במבחן זה או אחר, אך תוך הדגשת אחד היסודות והוא, שחובת העבודה מכוח היחס החוזי שבו מדובר היא אישית, כך שאין לקיימה על-ידי אחר - נוסיף, שכל הגדרת "עובד" וקביעת "המעמד" העולה מכך, לא באה למען המופשט, אלא להבטחת קיום זכויות וחובות שבדין. מי ש"תלוי" בזולת, להבדיל מ"עצמאי", לא יקבע שעות עבודתו לפי הנוח והרצוי לו, לא יצא לחופשה במועד שירצה, ולא יקבע תנאי עבודה סביבתיים מבחינת בטיחות וגיהות - כל זה בניגוד לעצמאי שיכול ויקיים חובותיו החוזיות לאו דווקא בעבודת עצמו. .14עד כאן למבחן ההשתלבות, בעקיפין. עתה לאותו מבחן - ישירות. בית-הדין האזורי ראה חוליה חסרה ליישום מבחן ההשתלבות למקרהו של המערער, בכך שלא מצא שהתובע היה "משולב בבית-הכנסת בפעילויות רבות, כך שהתובע היווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של בית הכנסת" (ההדגשה לא במקור). בית-הדין פונה לפסק-הדין בדב"ע לא/27- 3[5]. לא בפסק-הדין שבדב"ע לא/27- 3[5] ולא בכל פסק-דין אחר מצאנו, שהכרחי, בכל המקרים, שמי שבו מדובר יהיה משולב ב"פעילויות רבות". .15בדב"ע לג/9- 3[9] היה על בית-דין זה להבחין בין "משתתף חופשי" free contributor- בעולם הבידור, לבין "עובד". משבא בית-הדין לבחון, אם באדם שבו דובר - עורך "שבילי לשון" ב"קול ישראל" - התקיים מבחן ההשתלבות, שאל ביתהדין, אם במסגרת זכותו של מעביד לארגן את העבודה ולחלק את העבודה, הובא אותו אדם בחשבון לעניין הארגון הכללי של העבודה במחלקה? בית-הדין קבע, ש"מחוץ לקשור בהכנת התכנית המיוחדת לא שותף כלל (אותו עורך) בפעולות המחלקה, ולא היה חייב לעשות דבר במסגרת המחלקה, אף אם היו לו הכישורים לכך, ולא היתה פגיעה במעמד או בתנאי העבודה (שם, [9], בע' 527; ההדגשה לא במקור). גם בדב"ע לה/56- 3[10] נאמרו דברים בדומה, עת לדיון עמד עניינו של עורך פרסום מוגדר של הסתדרות הרפואית, ולא ניתן היה לדרוש מאותו אדם כל פעולת עריכה אחרת (שם [10], בע' 173). .16משני פסקי-דין אלה אין ללמוד, שלא יראו באחות או ברופא של מפעל תעשייתי - "עובד", רק משום שאין מביאים אותם בחשבון ולא ניתן להביא אותם בחשבון ל"פעילויות רבות"; כשם שלא יקבעו שמשמש כחזן קבוע בבית-כנסת על-פי חוזה רב-שנתי אינו "עובד", רק משום שאין להטיל עליו עבודת שמש, וכשם שלא יקבעו ששמש בית-כנסת אינו "עובד", רק משום שאין להטיל עליו "פעילויות רבות" כגון חזנות, ואפילו לא חשמלאות ובדק בית. .17לשאלה, כיצד יש להתייחס לעובדה שעל פלוני אין להטיל אלא תפקידים מוגדרים, נדרש בית-דין זה בפסק-הדין שבדב"ע לט/114- 3[11], שפורסם אחרי מתן פסק-הדין שבערעור. באותו פסק-דין נאמר: "אכן אחד הביטויים ל'שילובו' של אדם במפעל, לעניין קיום יחסי עובד-מעביד, הוא הכוח הנתון לבעלים של המפעל להטיל מזמן לזמן משימות משתנות על אותו אדם. כוח זה אינו אלא אחד הביטויים של הכוח הרחב יותר אשר לבעלים או להנהלה לארגן את העבודה במפעל. לכוח זה הגבלות שיכול ותבואנה מהסכם קיבוצי, יכול ותבואנה מחוזה עבודה האינדיבידואלי ויכול ובגין פלוני - תבואנה מכישוריו של מי שבו מדובר ומתנאי העבודה שבהם הוא נתון" (שם [11], בע' 154-155) ומובאות הדגמות. במסגרת המובא מאותו פסק-דין ומה שפסקו בו - העובדה, שעל "בעל קורא" במניין ראשון, ששולם לו הסכום שסוכם עליו, לא היה ניתן להטיל פעילויות רבות אחרות, לא תשלול יחסי עובד-מעביד בשל אי-"השתלבות"; ההגבלה נבעה מעצם תנאי העבודה וצורכי בית הכנסת, ובכך לא היה כדי לשלול ממנו מעמד של "עובד", כשם שלא יישלל אותו מעמד מהשמש, בשל כך שאינו "בעל קורא". .18בית-הדין האזורי ראה מכשול אחד לראיית המערער כ"משולב" בפעולת ביתהכנסת, ומכשול זה סולק. בית-הדין האזורי נתן דעתו גם למבחן "האדם הרגיל". גם לנושא זה נדרש בית-הדין בפסק-הדין לט/114- 3[11] (בע' 150). נוסיף ונאמר, להדגמת הקושי לסמוך על "האדם הרגיל", שבענייננו שלושה שישבו בדין מצאו, ש"האדם הנבון מן השוק לא היה מתקשה כל עיקר להכריע מייד אל נכון כי בין התובע לנתבעת לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד", והנה באים חמישה שישבו בדין בערעור זה ואינם "מתקשים" לקבוע, כי אכן התקיימו יחסי עובד-מעביד, ושוב ייתכן שאחרים היו סבורים אחרת והרי כל אחד מאותם אנשים הוא "אדם רגיל" ויודע מה ש"האדם הנבון מן השוק" היה חושב. .19מכל האמור עולה, כי דין הערעור להתקבל. מאחר ובית-הדין האזורי כלל לא נדרש בעתירות שהיו לפניו לעניין חיוב אגודת בית-הכנסת בתשלומים שונים - מוחזר העניין לבית-הדין האזורי, להשלמת הדיון. המשיבה תשלם למערער 150שקל הוצאות ערעור זה.רבנות