זכויות עובד שגנב

העובד גנב העובד 15שקי מלט מאתר הבניה בו שמר, או השתתף בגניבתם, העמיסם על מכונית והוציאם מהאתר, אך נתפס על-ידי המשטרה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות עובד שגנב: .Iההליך .1בית-הדין האזורי בירושלים (תב"ע לו/59-2; אב-בית-הדין - השופט הראשי ד"ר נגבי; נציגי הציבור - ה"ה וייס ועוזאי) חייב את המשיבות (להלן המעבידות) לשלם למערער (להלן - העובד) שכר עבודה ופדיון חופשה, בצירוף ריבית מיום הגשת התביעה, ודחה את התביעה לגמול שעות נוספות, פיצויי הלנה והפרשי הצמדה. מכאן ערעור זה של העובד. .2העובדות העיקריות הצריכות לערעור, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, הן: א) המעבידות נמנות עם רשת חברות המקיימות בתי-מלון או מגישות להם שירותים; ב) העובד עבד אצל שתי המעבידות במשך שנים מספר; עד ל- 6.6.1975הוא עבד בירושלים במלון "דיפלומט", ובאתר הבניה של מלון "אריאל", שהוקם אז על-ידי המעבידות - בו שימש כאחד השומרים (מ- 1.5.1975ועד 6.6.1975); ג) שכרו האחרון של העובד היה 35לירות ליום; ד) בליל 6.6.1975גנב העובד 15שקי מלט מאתר הבניה בו שמר, או השתתף בגניבתם, העמיסם על מכונית והוציאם מהאתר, אך נתפס על-ידי המשטרה. .3בית-הדין האזורי פסק: א) העובד זכאי לפדיון 46ימי חופשה; ב) עדות העובד, כי בתקופה 1.5.1975- 6.6.1975היה השומר היחיד באתר הבניה ועבד, כל הזמן, יממות שלמות וללא הפסק, לא נתקבלה כמהימנת. לטענתו היה ישן במקום, וכיוון שהמדובר באתר פתוח, סביר להניח שהעובד לא היה שומר יחיד. עדויות המעבידות, שהעובד לא עבד שעות נוספות ושהעסיקו תמיד לפחות שני שומרים, שסידרו ביניהם את התור "יש בהן כדי להחליש עוד יותר את גרסת העובד". העובד סמך, לעניין הוכחת עבודתו בשעות נוספות, רק על עדותו. במקרה דנן "היו דרושות ראיות חזקות בהרבה מן העדות היחידה שלו". העובד לא הוכיח גרסתו, והיא נדחתה מבחינה עובדתית; ג) העובד זכאי לשכר עבודה בעד 32ימי העבדה האחרונים, על בסיס של שכר יומי בסך 35לירות; ד) כיוון שהיו חילוקי דעות בין בעלי-הדין לגבי עצם החבות בתשלום השכר, אין מקום לחייב בפיצויי הלנה. אין גם חיוב בהפרשי הצמדה, או ב"הפרשי הצמדה וריבית", אלא בריבית בלבד; ה) המעבידות רשאיות לנכות מהסכומים שנפסקו לזכות העובד סך 300ל"י, הנזק שנגרם למעבידות בשל המלט שנגנב על-ידי העובד. לא הובא שמץ של ראיה הקושרת את העובד לגניבות נוספות על-ידו אצל המעבידות. .4עיקר טיעונו של העובד, בערעור, היה: א) לא היה, במקרה דנן, נימוק מיוחד לשלול מהעובד הפרשי הצמדה; ב) לעניין השעות הנוספות - העובד העיד שלא הוחלף, ולא נחקר על כך בחקירה שכנגד. בעד השמירה לא שולם לו דבר. הן סביר שלפחות שעה אחת נוספת עבד, שאם לא כן לא היה נשאר באתר. העובד שהה באתר 24 שעות במשך 5שבועות, לפחות מ- 7בבוקר עד 5- 6בערב, והשכר היה כולל. מגיע לעובד שכר, גם אם מורידים ממספר השעות הכללי 10- 12שעות שינה. עדות העובד לא נסתרה. מנהל העבודה והאחראי לא העידו בנקודה זו, ולא הובא, כעד, שומר אחר; ג) לעניין של פיצויי הלנה - בית-הדין האזורי ביטלם בסברו שהיו חילוקי דעות של ממש, אך לא קבע אילו חילוקי דעות היו. "טעות" המעבידות היתה רק לגבי זכותם לקיזוז הערך של גניבות (נוספות ל- 15שקי המלט), והן בית-הדין דחה טענות המעבידות בעניין הגניבות הללו. המעבידות לא האמינו שהעובד ביצע גניבות אלו. במקרה דנן לא היה מקום להסתפק בחיוב בריבית, וצריך היה לחייב בפיצויי הלנה. .5עיקר תשובתו של פרקליט המעבידות, היתה: א) לגבי הפרשי הצמדה - אותם הנימוקים, שהניעו את בית-הדין לא לפסוק פיצויי הלנה, היו תקפים גם בשיקוליו, לשלילה, בדבר הפרשי הצמדה. משנתפס העובד על-ידי המשטרה, בגניבתו, האמינו המעבידות באשמתו גם בגניבות האחרות. בית-הדין היה רשאי לשלול הפרשי הצמדה מגנב. מכל מקום, חוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958(להלן - חוק הגנת השכר), כחוק מיוחד, מוציא, לגבי עובדים, את תרופת ההצמדה; ב) העובד הורשע בגניבה. כל מעביד סביר רשאי היה להסיק, שהעובד גרם לו נזק ושמותר לו לקזזו כנגד המגיע לעובד; ג) לעניין השעות הנוספות - העדים אנגלברג ולוי העידו שהיו שומרים נוספים. עדות העובד לא היתה מהימנת על בית-הדין. לא נטען ולא הוכח, כי העובד נדרש להישאר יותר מ- 8שעות. .6בתשובתו לטיעון הפרקליט של המעבידות ציין פרקליט העובד, כי העד אנגלברג אמר שאין לו רישום, וכי המעבידות לא הביאו, כעדים, שומרים אחרים. .7מפסק-הדין דלהלן, לעניין הפרשי הצמדה ופיצויי הלנה, הסתייגו שניים מחברי המותב. אחד מהם נימק הסתייגותו, לאמר: "לדעתי מן הראוי היה לפסוק במקרה זה פיצויי הלנה מופחתים, בשיעור אחוז אחד לשבוע. לפיכך אין אני רואה לנקוט עמדה בשאלה, אם כשבית-הדין פוטר כליל מפיצויי הלנה - אין העובד זכאי לדמי הצמדה". .Iiפסק-דין .1פרקליטו המלומד של העובד קובל על כך, שבית-הדין האזורי לא פסק לעובד הפרשי הצמדה, והסתפק בפסיקת ריבית בלבד, וזאת כאשר אין, לדעת הפקליט, נימוק מיוחד לשלול את ההפרשים (ע"א 326/77, [1], בע' 319). לעומתו טען, כאמור, פרקליטן המלומד של המעבידות, כי חוק הגנת השכר, כחוק מיוחד, מוציא את תחולתו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961(להלן - חוק פסיקת ריבית), כחוק כללי; ועל כל פנים, בית-הדין היה רשאי לא לפסוק, במקרה דנן, הפרשי הצמדה. אכן, צודק פרקליטן של המעבידות, אף כי לאו דווקא מטעמו, כפי שיבואר להלן. לפי סעיף 6(א) לחוק פסיקת ריבית "אין לפסוק ריבית לפי חוק זה - (1)...; (2) אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד". בחיקוק (חוק הגנת השכר) נקבע "סעד... כפיצוי על פיגור בתשלום" (בסעיף 17לחוק הגנת השכר: "לשכר מולן יווסף... (להלן - פיצוי הלנת שכר)"). עת דן ביתהדין האזורי במשפט "ניתן להעניק אותו סעד", אלא שבית-הדין לא העניק אותו, בהפעילו שיקול דעת המסור לו לפי סעיף 18לחוק הגנת השכר. כיוון שכך לא היה בית-הדין רשאי לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית. משלא היה בית-הדין רשאי לפסוק ריבית, גם לא היה רשאי לפסוק "הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית", שכן אלה "רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה" לפסוק "במקום לפסוק ריבית" (סעיף 3א לחוק פסיקת ריבית). למרות האמור לעיל, לא נבטל את הריבית שפסק בית-הדין האזורי, וזאת משני טעמים: ראשית, אין לפנינו ערעור-שכנגד מצד המעביד; שנית - ייתכן ובבואו להפעיל סמכותו לפי סעיף 18לחוק הגנת השכר, תהיה לנגד עיני בית-הדין העובדה, שאי-הפעלה גוררת גם שלילת ריבית והצמדה. אם לדעת המחוקק מהראוי שתהא הרשות השיפוטית רשאית לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית כל עוד לא הוענקו בפועל ריבית או סעד אחר, הרי מן הדין לתקן את החוק. .2לעניין גמול שעות נוספות - עול ההוכחה היה, כידוע, על העובד, ועדותו לא נתקבלה על-ידי בית-הדין "כעדות מהימנה", ואין תימה בכך, לאור דבריו הבלתי-סבירים של העובד, לפיהם עבד " 24שעות רצוף", "לא החליפו אותו", "לא הייתי ישן", "שעתיים-שלוש שעות ישן" (ע' 4ו- 5לפרוטוקול). מאידך קיימת, למשל, עדות של מר אברהם לוי (בע' 19לפרוטוקול), כי "חוץ ממנו (מהעובד) היו עוד שניים שעסקו בשמירה", "את התור לשמירה סידרו השומרים ביניהם בתיאום עם מנהל העבודה. כל אחד מהם שמר שמונה שעות". יהא הדבר אשר יהא, לקביעה העובדתית שקבע בית-הדין האזורי אחיזה בחומר הראיות, ואין זה המקרה הנדיר, בו תהפוך ערכאת הערעור את מימצאי הערכאה הראשונה, על-פיהם. .3גם לעניין של פיצויי הלנה - אין מקום להתערבותו של בית-הדין זה בביטול הפיצויים, מהטעם שהיו קיימים חילוקי דעות של ממש בין בעלי-הדין ביחס לעצם החבות בתשלום השכר. המעבידות סברו, שידו של העובד היהת בגניבת כל 15שקי המלט ופחי מיזוגאוויר שחסרו, והעריכו את הנזק בסך 500, 5ל"י. אמנם, בית-הדין האזורי חייב את העובד, בעקבות התביעה-שכנגד, רק בסך 300ל"י, אך החשד של המעבידות כלפי העובד היה טבעי, בנסיבות העניין, והן היו בדעה שהעובד חייב להן הרבה יותר מהשכר שהגיע לו מהן (ראה מכתבי מר א' לוי לפרקליט העובד, מ- 7.1.1976ו- 21.1.1976נ/ 2ו-נ/4). .4סוף דבר: הערעור נדחה. המערער ישא באגרת הערעור וישלם למשיבות, יחד, הוצאות הערעור (כולל שכר טרחת עורך-דין) בסך 750ל"י. זכויות עובדים