טענתו המרכזית של המבקש הינה ,כי את המונח "באין ילדים" הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר יש לפרש באופן ,לפיו אם יש ילדים אך לא מתקיימים בהם תנאי הסיפא לסעיף 20(ב) עוברת הדיירות המוגנת לקרובים האחרים שבהם מתקיימים אותם תנאים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות קרובי משפחה של דייר מוגן: אלה הן העובדות הצריכות לעניינינו, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא: המשיבה הגישה תובענה כנגד המבקש בה התבקש המבקש לפנות ולסלק ידו משני חדרים שבדירה בקומה שניה (חזית) שבבנין ברח' העליה 51בת"א (להלן: "המושכר" או "הנכס"), ולשלם למשיבה דמי שימוש ראויים הוצאות ושכ"ט עו"ד. נטען בכתב התביעה ,כי במושכר התגוררה כדיירת מוגנת המנוחה יהודית עזר ז"ל עד ליום מותה (24/1/89) ולאחר מכן המשיך להתגורר במושכר ניסים עזר ז"ל שנפטר ביום .18/4/97 קרובי משפחת המנוחים לא הודיעו על פטירת המנוחים ואף שלחו למשיבה דמי שכירות ע"ש המנוחה, אף שזו כבר נפטרה. למשיבה נתברר כי המבקש ,נכדם של המנוחים, מחזיק שלא כדין במושכר, ומכאן הגישו תביעה כנגדו כאמור לעיל. המבקש לא הגיש כתב הגנה ,ולאחר 3בקשות שהוגשו מטעם המשיבה (התובעת) למתן פסק דין בהעדר התגוננות, ניתן ביום 17.6.98פסק דין בהעדר הגנה המחייבו לפנות ולסלק ידו מהמושכר. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין הנ"ל (בש"א 127273/98). בקשתו נדחתה על ידי הרשם אטיאס ביום .25.2.99 על החלטתו זו של הרשם אטיאס הגיש המבקש ערעור לבית המשפט השלום בת"א (השופטת ברון). בית המשפט קמא סמך החלטתו על החלטת הרשם אטיאס בקובעו ,כי אין המדובר בבקשת ביטול פסק דין מחובת הצדק ,שכן לא נטענה כל טענה באשר לפגם בהליך אלא מדובר בבקשת ביטול פסק דין בתוקף שיקול דעת בית משפט ולשם כך על המבקש להראות סיכויי הצלחה במשפט במידה ויורשה להתגונן. הרשם אטיאס ובעקבותיו גם השופטת ברון הגיעו למסקנה ,כי אין בפי המערער כל הגנה ראויה בפני התביעה על כן אין טעם לבטל את פסק הדין. מכאן הגיש המערער (המבקש) את בקשת רשות הערעור שלפנינו. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו. השאלה המרכזית הראויה לבירור במקרה דנן היא האם קיימת למבקש הגנה לכאורה (הגנה אפשרית) בגינה יוכל בית המשפט ,ע"פ שיקול דעתו, לבטל את פסק הדין שניתן כנגד המבקש ויאפשר לו להתגונן. לצורך תשובה לשאלה זו עלינו למקד דיונינו בפרשנותו של סעיף 20לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב- 1972(להלן: החוק) ,הקובע בזו הלשון: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם." [ההדגשה שלי, ד.א.] טענתו המרכזית של המבקש הינה ,כי את המונח "באין ילדים" הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק יש לפרש באופן ,לפיו אם יש ילדים אך לא מתקיימים בהם תנאי הסיפא לסעיף 20(ב) עוברת הדיירות המוגנת לקרובים האחרים שבהם מתקיימים אותם תנאים. פרשנות זו אותה מציע המבקש אכן עולה בקנה אחד עם ההלכות שנפסקו בסוגיה בשנות ה- 60על ידי בית המשפט העליון. מעיון בהלכות אלה עולה ,כי הפרשנות שנתן בזמנו בית המשפט לסעיף 16לחוק הגנת הדייר ,התשט"ו- 1955(הוא היום סעיף 20לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972), היא פרשנות אשר נתנה למונח "באין ילדים" משמעות לפיה זכות הדיירות המוגנת של דייר מוגן עוברת לבן זוגו אם עומד בתנאי סעיף .20אם אינו עומד בתנאי סעיף 20הזכות עוברת לילדיו, כל עוד אלה עומדים בתנאי סעיף .20אך אם גם אלה אינם עומדים בתנאי הסעיף עוברת זכות הדיירות המוגנת לקרוביו האחרים של הדייר המוגן שנפטר, כל זאת, שוב, כל עוד אלה האחרונים עומדים בתנאי הסעיף. לפיכך, הפרשנות שניתנה למונח "באין ילדים" משמעותה למעשה 'באין ילדים העומדים בתנאי סעיף 20' ולא 'באין ילדים אשר נשארו בחיים'. עמד על כך הנשיא (דאז) אגרנט בע"א 300/65 עזבון גליה מוטילוב ועליזה בן יהודה נגד צילה ואהרון לונייבסקי פ"ד יט(4) 73בעמ' 77: "כאשר קוראים את שתי ההוראות האלו יחדיו ברור הוא, שכוונת המחוקק היתה להעניק עם מותו של הדייר הסטטוטורי המקורי, את הגנת החוק למי ששייך לאלו משלושת סוגי קרוביו הנזכרים שם, הכל לפי סדר עדיפות, התלוי בהתמלאות תנאים מסויימים. רצוני לבאר: לפי סעיף-קטן (א), זוכה להגנת החוק, משנפטר הדייר, בן-זוגו, אם התמלאו התנאים 'שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים בסמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו'. אם לא היה לדייר שנפטר בן-זוג בזמן פטירתו, או אפילו אם היה אז בן-זוג אך לא נתקיימו בזה האחרון אלו מהתנאים האמורים, זוכים בהגנת החוק ילדי הדייר, ובלבד 'שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חדשים בסמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם'. כמו כן, באין לדייר שנפטר בזמן פטירתו בן-זוג כאמור, ואף לא ילדים, שבהם נתקיימו אלו מהתנאים האמורים - וזה העיקר כאן - זוכים בהגנת החוק קרוביו האחרים, שבהם נתקיימו אותם התנאים." (ההדגשות שלי, ד.א.) ציין זאת גם השופט מני בע"א 214/62 מיכאל ויוסף קורץ נגד רוזה צ'רניאק, פ"ד טז(3) 2294בעמ' 2296: "הזכות המוקנית לילדי הדייר ולקרוביו האחרים מותנית בכך שהללו מתגוררים בדירה יחד עם הדייר שנפטר לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם. ילדים וקרובים שלא נתמלא בהם תנאי זה, לא באו בתחום דאגתו של המחוקק והם אף לא ענינו אותו בהקשר זה. לפיכך, הדעת נותנת כי בהשתמשו במילים "באין ילדים" בסעיף 16(ב) נתכוון המחוקק לאותם ילדים שברצונו היה להגן עליהם כך שלא ישארו, אחרי מות הדייר שעמו התגוררו במשך ששה חודשים, ללא קורת גג. גם מבחינה לשונית צרה, ברור למדי שהמילים : "כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו וכו'" המופיעות בסעיף 16(ב), משמשות לא רק לשם תיאור הילדים עליהם מדובר בסעיף, אלא גם לצורך קביעת זכותם של 'קרובים אחרים'. לשון אחרת: לקרובים כאלה קמה הזכות, באין ילדים, שהיו מתגוררים יחד עם המנוח" (ההדגשה שלי, ד.א.) [ראה גם: ע"א 502/64 ישראל סלונימסקי נגד ניסן גבע פ"ד יט(1) 477 בעמ' .482] הנה כי כן, נראה כי הפרשנות אותה בחר בית המשפט העליון בזמנו למונח "באין ילדים" האמור, היתה פרשנות דווקנית של הוראות סעיף .20פרשנות זו תאמה את תכלית חקיקתו של החוק אשר נועדה ליישם עקרון המשכיות מגוריו של אדם בנכס בו הוא מחזיק כדייר מוגן, מעבר לתקופת ההסכם שנכרת עם המשכיר, על רקע של מציאות שהתאפיינה בריבוי שוכרים לעומת שוק דל של דירות להשכרה. (ראה בג"ץ אלוני ואח' נ' שר המשפטים פ"ד מא(2) בעמ' 41). היסוד התכליתי שבהגנת החוק הוא כלכלי וחברתי. ומאותו טעם תכליתי ראה המחוקק לפרוש, בתנאים מסויימים, את הגנת החוק גם על בן-זוג של דייר שנפטר ועל ילדיו על מנת שאלה שהיו סמוכים לדייר המנוח לא ימצאו עצמם חסרי קורת גג, עם פטירתו של הדייר. הוראה זו (סעיף 20נשוא דיונינו) שנחקקה עוד בשנת 1955באה לפתור בעיות אמיתיות של מצוקת דיור שעמדו בעינן אותה עת, לכן היה מקום לפרש הוראה זו כפשוטה וליישמה כלשונה. אלא שהשנים נקפו והעתים הלכו והשתנו, ועם שינוי העתים משתנים אף הדינים עמהם. הצורך הסוציאלי להגן על שוכר חסר קורת גג, השתנה לאין ערוך, והתכלית אותה רצה המחוקק להגשים פעמים רבות אינה מוגשמת ביישום דווקני של החוק. בית המשפט העליון היה ער לבעייתיות זו ועל כן פסק ,כי פרשנות חוק הגנת הדייר יש שתיעשה במגמת צמצום תוך שמירה רבה יותר על הזכות הקניינית של בעלי הנכס. ציינה זאת השופטת שטרסברג -כהן ע"א 3295/94 גיל פרמינגר, עו"ד נ' חוה מור ואח' פ"ד נ(5) 111בעמ' 118: "חוק הגנת הדייר שהוחק לראשונה בתקופת המנדט, נחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השניה. הוא בא להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו, נגד בעל הנכס שהשכירו לו. עם שינוי העיתים, נשתנו הצרכים המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית. במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות, הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקנינו לטובת הדייר. על רקע זה, הסתמנה מגמת הגבלת וצמצום תחולת החוק, הן בחקיקה - שנגסה מעת לעת בפריסתו הרחבה של החוק - והן בפסיקה." בפסק דינה מביאה השופטת המלומדת מדבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 99/75: "ברבות הימים ושינוי העיתים והחוקים מאז שהוחל בהגנת הדייר בארץ, נשתנו גם היסודות והקונספציות הקשורות בנושא זה. היסוד העיקרי לחוק הגנת הדייר - מצוקת הדיור שהחלה במלחמת העולם השניה והצורך לשמור בתנאים מתאימים על קורת הגג של שוכרי דירות - כמעט ואינו קיים. כיום דיור אינו חסר, רובו הגדול של הישוב גר בדירות בבעלות עצמית ומהחלק הארי של הדירות השכורות בארץ כבר הוסרה הגנת החוק או שלא הוטלה עליו מלכתחילה." (הימנותא בע"מ נגד יוסף בדיחי, פ"ד ל(2) 421, 425). אמרות אלו מקבלות משנה תוקף היום לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר בא להעניק הגנה חוקתית -על חוקית לזכות הקניין היינו: לזכותו של בעל הנכס להנות מקניינו. ודוק: חוק היסוד חוקק לא רק כדי להגן על זכויות היסוד המנויות בו ,כי אם להקרין עצמו לכל חלקיו של המשפט הישראלי. הקרנה זו אינה פוסחת על הדין הישן. הדין הישן אמנם מוגן בפני ביטול, אך הוא אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו. עמד על כך הנשיא ברק בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) בעמ' 653:נ. "כל נורמה חקוקה צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד... תמיד גרסנו, כי שינויים חברתיים ומשפטיים משפיעים על מובנם של חוקים שנתקבלו בעבר. על כן פסקנו כי את החקיקה המנדטורית יש לפרש עתה בשונה מהפירוש שניתן לה בתקופה המנדטורית. באופן דומה, כי את החקיקה שלפני המהפיכה החוקתית יש לפרש לאור המהפיכה החוקתית." ובהמשך מציין הנשיא ,שם, בעמ' 654: "מהי האנטומיה של השפעת חוקי היסוד על פירוש הדין הישן? בוודאי שחוקי היסוד אינם משנים את לשונו של החוק הישן. הלשון על מכונה עומדת. הטקסט אינו משתנה. השינוי האפשרי הוא אך בהבנתנו אותו. גם התכלית הסובייקטיבית אינה משתנה. היא פרי נתון פסיכולוגי-היסטורי באשר לכוונתם של יוצרי הטקסט. כוונה זו היא "עובדה" שאינה משתנה. יוער כבר כאן, כי חלוף הזמן, ושינוי המציאות החברתית, מביא מטבע הדברים לכך כי אנו מבינים כיום את מה שהתרחש בעבר בשונה ממה שהיינו מבינים אותו בעבר... כך מתייצב לפנינו דבר החקיקה הישן במובנו החדש. דבר החקיקה לא שונה, אך מובנו שונה. נשמר תוקפו של הדין הישן, אך שונה היקף פריסתו" נראה לי ,כי יש מקום ,והגיעה העת, לשנות את היקף פריסתו של סעיף 20לחוק הגנת הדייר. לתת פרשנות מצמצמת לסעיף זה. במובן זה, לא יהיה זה מן הראוי להסב את זכות הדיירות המוגנת באופן אוטומטי לכל אדם אשר יעמוד בתנאים הסטטוטורים של סעיף .20על בית המשפט להפעיל שיקול דעת. הפעלת שיקול הדעת יש שתיעשה בצמצום רב בכל הקשור להסבת הזכויות ע"פ סעיף 20, זאת מתוך רצון לשמור על זכותו הקניינית של בעל הנכס ,ולפרוס עליה את הגנת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפרשנות אשר ניתנה לסעיף 20בעבר היתה באותה עת פרשנות נכונה אשר תאמה את לשון הטקסט וכן את תכליתו, אך פרשנות זו איננה תואמת את המציאות כיום, שכן פרשנות שכזו איננה משיגה כיום את התכלית אותה רצה המחוקק להשיג בתחילת דרכה של המדינה, מה גם שהיא פוגמת בעקרונות היסוד אותה מנסה חוק היסוד לעגן. בית המשפט העליון נדרש לא מכבר לסוגיה ספציפית זו, ובעניין פרשנותו של סעיף 20לא קבל הפעלת פרשנות מצמצמת של סעיף .20באותו מקרה אדם עבר להתגורר עם אימו לאחר גירושיו, במקום שירכוש או ישכור לעצמו דירה ויתגורר בה. באותו מקרה הבן עסק הן כשכיר והן כעצמאי, ולא היתה סיבה נראית לעין שיבוא להתגורר עם האם, אלא אם כן התכוון, מתוך ציפייה ארוכת טווח, להשתלט על הדירה לאחר אריכות ימיה של אימו. בבית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כב' השופט בר-אופיר ,כי למרות שנתמלאו התנאים הסטטוטוריים להסבת הזכויות המוגנות אל המשיב - אין מקום לבצע הסבה זו שכן מסקנה אחרת, בנסיבותיו המיוחדות של עניין זה, פירושה הוא שהמערערות חייבות ליטול על עצמן את פתרון בעיית מגוריו של המשיב ולהקצות לו את רכושן לשם מימוש מטרה זו. וכך אמר: "פרשנות דווקנית של הוראות סעיף 20, בעניין מסויים זה, תפקיע את רכושן של המערערות מידיהן ותמנע מהן, למשך שנים ארוכות, את מיצוי התועלת הרכושית שניתן להפיק מדירתן, אם על ידי מכירתה ואם על ידי השכרתה בשכר חופשי. נשוב ונזכיר כי מדובר כאן בדירה בת חמישה וחצי חדרים הנמצאת במקום מרכזי ויוקרתי בתל-אביב. דירה זו הושכרה מאז שנת 1968בשכירות מוגנת על ידי הבעלים הקודמים, ולאחר שנות דור ויותר מכך הגיעה העת להחזיר את החזקה בדירה לבעליה ולתת ביטוי מוחשי להגנה החוקתית על זכות הקניין של המערערות בדירה זו. " [ע"א (ת"א) 441/95 תדמור ואח' דרור, לא פורסם]. ועוד הוסיף ,שם, השופט המלומד: "אני מדגיש כי אין אנו באים לרוקן את הוראות סעיף 20מתוכנו. סעיף זה מוסיף כמובן לעמוד בתוקפו, על כל ההלכה הפסוקה שנאספה סביבו, והוא יפעל את פעולתו המשפטית לפי המקרה המתאים והעניין הראוי, ולפי פרשנות קפדנית ומצמצמת" על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור ובית המשפט העליון קבע לעניין דבריו של השופט בר-אופיר כי אלו "דברים יפים, אך הם ...מרוקנים את סעיף 20(ב) מתוכנו" [ע"א 4133/97 , 4100/97יוסף רינדר ואח' נ' אסתר ויזלטיר ,דינים עליון, כרך נד, .989 מציין ,שם, השופט ח. אריאל בדעת הרוב: "אני ער לכך שהמחוקק אכן נתן הגנה, לעיתים מפליגה, לבני משפחת הדייר, בין בדירת מגורים ובין בבית עסק והיתה לו מטרה מפורשת לעשות כן. אינני סבור שאנו רשאים לשנות את החוק ותכליתו, רק מפני שאנו סבורים שבמקרים מסוימים הגנה זו מפליגה מדי." ובהמשך מוסיף: "הנה כי כן, אני סבור כי אין בדברי בית המשפט המחוזי בעניין האמור כדי להביאנו לפרש את החוק בדרך של פרשנות המבטלת את הוראות החוק ומסכלת את מטרתו, באשר עניין הוא למחוקק לענות בו, הן בביטול הוראות מסוימות והן בהגבלתן... פרשנות גורפת חדישה, הנראית, לעתים דרושה, בשל שינוי הנסיבות עלולה להביא עוול במקרים מסוימים. אין, איפוא, "לשפוך את מי-האמבטיה עם התינוק" או לתקן עוול בעוול... לגבי סעיף 20(ב) לגבי בני-משפחה אחרים המנויים שם, אין למנוע את כניסתם לדירה לגור, ברשות, עם הדייר המוגן וזכותם, אם נתמלאו בהם התנאים המנויים שם, להיות דיירים... פרוש אחר מביא, למעשה, להתנאה על החוק ומסכל את מטרתו המוצהרת... נכון הוא לפרש הוראות חוק הגנת הדייר וסעיף 20בתוכם, בקפדנות, אם אכן נתמלאו במקרה זה או אחר, ההוראות המזכות את הדייר, או בן משפחתו במגורים" הנה כי כן, הגם שהיה מקום לפרש את סעיף 20באופן מצמצם, ובכך להצטרף לדעתו של כב' השופט בר-אופיר בע"א (ת"א) 441/95, נראה לי כי לאור פסיקה אחרונה זו של בית המשפט העליון ,אין מנוס אלא להיצמד לפרשנות הדווקנית שניתנה לסעיף 20בעבר שצוטטה לעיל. במקרה דנן בית המשפט קמא מצא מקום לקבל את קביעתו של הרשם אטיאס אשר קבע כדלקמן: "במקרה דנן אישר המבקש בחקירתו כי למנוחים ישנם שלשה ילדים שהם עדיין בחיים. לכן לא מתקיים בעניינינו התנאי 'ובאין ילדים' כמצויין בסעיף קטן (ב) ואין כאמור מלשון החוק כל אפשרות לדלג על שלב זה ולעבור לקרובים האחרים כל עוד יש ילדים. במצב דברים זה נפסקת הדיירות המוגנת" נראה כי אין מקום לקבל קביעתו זו של הרשם ,שכן אין היא תואמת את ההלכה הפסוקה שנפסקה בע"א 300/65 ובע"א 214/62. על כן יש לקבל את גרסתו של המבקש בעניין פרשנות סעיף 20כפי שהתקבלה בפסיקה. קבלת גרסה זו של המבקש מצמיחה לו למעשה הגנה לכאורה או הגנה אפשרית ,על כן אין למנוע ממנו את האפשרות להוכיח בבית המשפט את זכויותיו בדירה, דהיינו: יש לאפשר למבקש לנסות ולהוכיח ,כי הוא אכן עומד בתנאי סעיף 20(ב) סיפא לחוק הגנת הדייר ,וכי יש להסב אליו את זכות הדיירות המוגנת. אשר על כן, דין ערעור זה להתקבל. המבקש יגיש כתב הגנתו תוך 30יום. המשיבה תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3000ש"ח + מע"מ. ניתן והודע ביום 28.10.99 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוחמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)