עתירתו של המערער להיות מוחזר לעבודה לא נתקבלה, מאחר שנמצא כי זנח את העבודה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזרה לעבודה לאחר תאונת עבודה: סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט נויגבורן - דן יחיד; תב"ע מד/396-3) שדחה את עתירת המערער להורות על החזרתו לעבודה אצל המשיבה (להלן - העיריה) ולשלם לו את משכורתו מיום 1 באוקטובר 1982 ואילך, או לחלופין - להורות על הוצאתו לגמלאות, מאותו מועד; כן משיג המערער על כך שחויב להחזיר לעיריה סך של 1.427.98 ש"ח, שוויין של המשכורות ששולמו לו בטעות בתקופה שמ- 11.12.1981 עד ספטמבר 1982 ועד בכלל. 2. העובדות, כפי שקבען בית-הדין קמא, הן: א) המערער, יליד 1929, הינו עובד קבוע של העיריה מיום 1.4.1962. לפני כן עבד אצלה באופן ספורדי; ב) המערער עבד באיסוף אשפה, במחלקת התברואה; ג) ב- 19.6.1981 נפגע המערער בתאונת עבודה והיה זכאי, על סמך אישורים שהגיש, לדמי פגיעה בעבודה ער ה- 10.12.1981. הוא קיבל במשך שישה חדשים תמורת דמי פגיעה ששולמה לו על-ידי העיריה ("מעביד מאושר"). העיריה השלימה את התשלום הנ"ל כדי שיעור משכורת מלאה, כמתחייב מההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים; ד) אחרי ה- 10.12.1981 לא המציא המערער לעיריה אישורים רפואיים על אי-כושר לעבודה; ה) ועדה רפואית לעררים, במסגרת הביטוח הלאומי, קבעה כי המערער נשאר נכה בשיעור של % 32 כתוצאה מתאונת העבודה החל מיום 10.12.1981; ו) המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי תביעה נגד העיריה בקשר לתאונה. בטרם הסתיים ההליך בבית הדין קמא, ב-25.11.1984, ניתן פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי; ז) בדצמבר 1981 או בינור 1982 ניתנה הוראה להפסיק את תשלום המשכורת למערער. ההוראה לא בוצעה משום מה, עד שהטעות נתגלתה באקראי בספטמבר 1982 והתשלום הופסק. 3. בית הדין דחה את טענת המערער כי החל לעבוד בעיריה בשנת 1952. כל שהוכח הוא שהוא עבד לפרקים בשנים אלה, אך בוודאי לא באופן רצוף ומלא, לעומת זאת הוכח שהוא לא עבד בחודשים אפריל-יולי 1956 ומנובמבר 1956 עד אוגוסט 1957. כן דחה בית-הדין, החלטית, את גרסת המערער כאילו נאמר לו, בתום תקופת הזכאות לתמורת דמי פגיעה (10.12.1981), כי עליו לחזור הביתה ולהמתין להוראות. בית-הדין קיבל את גרסת העיריה, לפיה הודיע מר ליאני למערער שאם לא ימציא תעודות רפואיות על אי-כושרו לעבוד, ולא יחזור לעבודה, יחדל לקבל משכורת. כן סמך בית-הדין בעניין זה על ממצא שבפסק-הדין בבית-המשפט המחוזי (ת"א 1120/82), ממצא המהווה השתק פלוגתה באותו עניין. עתירתו של המערער להיות מוחזר לעבודה לא נתקבלה, מאחר שנמצא כי זנח את העבודה. סעיף 251/2 להסכם הקיבוצי מורה, שעובד שלא הופיע לעבודה במשך 30 יום, ללא הודעה לממונים עליו וללא נימוק סביר, "רואים אותו כאילו התפטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים..." (עניין פיצויי הפיטורים לא עמד לדיון בבית-הדין קמא). סעיף 251/2 הנ"ל הפך חלק מחוזה העבודה האישי של המערער, אך - יתירה מזו - בית-הדין קבע שהמערער הודיע כי לא יחזור לעבודה בשל היותו עדיין בעיצומו של הליך משפטי נגד העיריה. ועוד: אף אם אין לראות את המערער כמי שהתפטר מפאת זניחה ויש לראות את דברי העיריה כהודעת פיטורים, הרי שההודעה ניתנה ב- 1982והפניה לבית-הדין באה רק ב- 1984. שיהוי של שנתיים בעניין בקשת צו לחזור לעבודה מסכלת מיניה וביה את הבקשה. בעתירה לתשלום משכורת מאוקטובר 1982 לא היה כל ממש משנקבע שיחסי העבודה נותקו. ואפילו לא נותקו, לא הוכח שהמערער היה מוכן ומזומן לחזור לעבודה ומה גם שטען כי לא היה מסוגל לחזור אליה. אשר לזכאות לדמי מחלה: סעיף 255 להסכם הקיבוצי מחייב את העיריה להשלים את המשכורת - בתום הזכאות לדמי פגיעה בעבודה - על חשבון חופשת מחלה, כל עוד אין העובד מסוגל, על-פי אישורים רפואיים, לחזור לעבודתו או שהוא מסוגל לעבודה חלקית בלבד. כאמור, לא הגיש המערער אישורים ואין ראיה שלא היה מסוגל לכל עבודה. עתירתו העיקרית של המערער היתה, למעשה, פרישה לפנסיה על סמך סעיף 257 להסכם הקיבוצי לפיו - "אם העובד אינו מסוגל לחזור לעבודה עקב תאונת עבודה, תידון הפסקת שירותו וזכאותו לגמלאות או לפיצויי פיטורים". הטעמים לדחיית העתירה היו שהמערער "זנח" את העבודה ולא הותיר מקום לדיונים על "הפסקת שירותו". שנית, אין לקרוא סעיף זה (257) במנותק מהסעיפים האחרים. סעיף 200 קובע שעל העובד לבקש לצאת לקצבה, וכזאת לא עשה המערער. לפי סעיף 191(ב) רשאי העובד לצאת לקצבה, אם "ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבודה". לא היתה קביעה כזו לפני בית-הדין. המערער נמצא אמנם נכה בשיעור של % 32 כתוצאה מתאונת עבודה אך אין בכך כדי קביעה שאינו "מסוגל לעבודה, (ולא דובר על "עבודתו"). בתביעה הנגדית - להחזר משכורת - פסק בית-הדין, כאמור, לטובת העיריה. 4. בטרם חתם על פסק-הדין ראה השופט האזורי המלומד להטעים, כי מאמצים רבים הושקעו במהלך המשפט כדי להביא את הצדדים לידי פשרה "בהתחשב בנסיבות העניין" וכי העיריה היתה מוכנה, בהמלצתו, לשלם "סכום נכבד" העולה בהרבה ע פיצויי פיטורים שהיו משתלמים לתובע לו היה זכאי להם. אלא שבעצת קרוביו דחה הוא את ההצעה ודרש פנסיה בשיעור של %60-55, הרבה מעבר לשיעור שהיה מגיע, אילו הגיע. עיון בתיק מלמד, כי במשך כשנה בטרם הוחל בשלב ההוכחות התקיימו ישיבות רבות "לתזכורת", למטרת פשרה, ללא הועיל. 5. האמור בסעיף הקודם נאמר, מפני שהערעור נסב ברובו המכריע על שאלות שבעובדה, וקלושים הסיכויים של המערער מלכתחילה, וכמסתבר גם בדיעבד, להצליח בערעורו. 6. כאבן הנגף הראשונה בדרכו של המערער עמדה שאלת מועד תחילת עבודתו בעיריה. בכתב התביעה נטען, כי המועד הוא 1.4.1953, ובשלב הסיכומים הוחלף התאריך על-פי בקשת בא-כוח המערער ב"שנת 1952". לפני בית-הדין האזורי היו ראיות על העסקתו החלקית של המערער על-ידי העיריה לפני שהוצא לו כתב מינוי מיום 1.7.1962 (שתוקפו מיום 1.4.1962). בית-הדין קיבל את גרסת העיריה, לאחר שנתן את דעתו לעובדות הרלבנטיות ואין מקום להתערב במסקנה אליה הגיע. 7. נסיבות הפסקת עבודתו של המערער נבדקו ונשקלו והמסקנה היתה התפטרות על-ידי התנהגות. בלשון אחרת: התפטרות על דרך הזניחה, כדי להגיע למסקנה זו אין להזדקק לסעיף 251/2 להסכם הקיבוצי, כולל הדיבור "רואים כאילו" שבמרכזו. לא נטען על-ידי העיריה שהמערער היה מסוגל לחזור לאותה עבודה עצמה בה עסק עובד לתאונה. טענתה היתה שהוא נמנע, במודע, מלהתייצב לפני הממונים עליו למען עבודה כלשהיא, עד מאי 1983, כאשר נצפתה סכנה שלא יקבל גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. הוא גם נמנע, ללא כל טעם סביר, להמציא אישורים רפואיים על אי-כושרו לעבודה והשאיר את העיריה במצב של אי-ודאות שלמה אשר לכוונותיו ו/או תכניותיו. בדב"ע לה/16- 3 עמד בית-הדין על המשמעות שבניתוק יחסי עובד ומעביד עקב העדרות של העובד מן העבודה ללא רשות, שאז הדיבור "חל ניתוק יחסי עובד ומעביד" פירושו, בלשון החוזים, שחוזה העבודה בא לידי גמר "כתוצאה מכך שהעובד למעשה התפטר מעבודתו...(מאחר) שבמשך חודשים רבים לא קיים העובד את העיקר שבחובתו החוזית- הוא לא עבד" (שם, ע' 9). בענייננו "לא עבד" משמעו: לא התייצב לעבודה, לא הביע נכונות לעבוד, לא הביא אישורים רפואיים על אי-כושרו לעבוד למרות שהועמד בעוד מועד על חובתו ועל הצפוי לו. 8. איזה משקל יכול שיהא, בנסיבות אלה, לעתירה לחזור לעבודה על-פי צו של בית-הדין כאשר העותר הוא זה שניתק מיוזמתו הוא את היחסים עובד ומעביד והשהה את עתירתו כשנה וחצי לאחר הניתוק. הערעור בעניין זה נדחה. והוא הדין בעתירותיו הנוספות בדבר חיוב העיריה לשלם לו שכר עבודה או דמי מחלה צבורים. על מנת לזכות להשלמת משכורת על חשבון חופשת מחלה חייב העובד להמציא תעודת מחלה לא יאוחר מהיום השלישי להעדרו (סעיף 304 להסכם הקיבוצי). כזאת לא נעשה. 9. ולעתירה האחרונה: פנסיה. המעמד של "גימלאי" אינו צומח יש מאין. הוא בא כהמשך רצוף למעמד של "עובד". אדם "יוצא" לפנסיה או "פורש" לגמלאות במסגרת של תכנית המותווית בהסכם קיבוצי או על-פי הוראות חוק הבאים להבטיח את קיומו עם צאתו ממעגל העבודה. אין לשבץ את המערער באחת ממסגרות אלה מן הטעם הפשוט, שיחסי העבודה בינו לבין העיריה נותקו בטרם בשלה אפשרות של פרישה לגמלאות. אופיינית הלשון בה נקטו מנסחי ההסכם הקיבוצי בסעיף 191/2: "עובר רשאי לצאת לקצבה (לפרוש מהשירות לגמלאות) בהתאם לחוק הגמלאות, במקרים הבאים... ב. לאחר ששירת 10 שנים. (2) אם ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכות אין הוא מסוגל לעבודה". המלים שבסוגריים נועדו להטעים, ששני הביטויים השגורים מכוונים לאותו דבר עצמו, שכן לצאת לקצבה פירושו לפרוש מהשירות, ולאדם שהתפטר מן העבודה אין עוד אפשרות "לצאת" או "לפרוש", מפני שהוא כבר יצא (או פרש) קודם לכן. 10. מן האמור עולה, שלא מצאנו עילה להתערב בהחלטת בית-הדין קמא בעניין הפנסיה, כפי שאין גם מקום להתערב בחיוב בו חויב המערער להחזיר לעיריה את המשכורות ששולמו לו בטעות. 11. הערעור נדחה. עם זאת ייאמר, שטוב היה לו ראתה העיריה ששעת החסד לא חלפה סופית וניתן עדיין לנהוג עם המערער כפי שהיו מוכנים לנהוג עמו בשלבים מוקדמים יותר. כן משאירים אנו לשיקול דעתו של העיריה, אם לגבות את הוצאות הערעור שאנו מטילים בזה על המערער בסך 400 ש"ח בצירוף מע"מ.חזרה לעבודהתאונת עבודה