קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזרה מהודייה בעבירות תנועה: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) בתיק ת"ד 2806/09, מיום 7.6.10, בו הורשע המערער בעבירות של נהיגה ברשלנות, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, וכן בגרימת נזק לרכוש או אדם ואי מתן זכות קדימה ברמזור אדום, לפי תקנות 21(ב)(2) ו- 64(ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בגין האמור נגזרו על המערער עשרה חודשי פסילה מלנהוג בכל רכב מנועי, ושלוש שנות פסילה מלנהוג על רכבים אשר לצורך הנהיגה בהם נדרש רישיון נהיגה מסוג D - D3 (רכבים להסעת נוסעים בשכר). אף שהמערער הורשע על-פי הודאתו מתייחס הערעור הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. 1. על פי עובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם, ביום 6.12.07, בסמוך לשעה 11:45, נהג המערער במונית לכיוון הצומת שבין הרחובות אגודת ספורט בית"ר בירושלים לבין רחוב מכבי. המערער לא עצר בקו העצירה שלפני הצומת, אף שהאור ברמזור היה אדום, אלא נכנס לצומת, שם התנגש במכוניתו של המתלונן עבדיה עבדאללה. כתוצאה מהתאונה נחבל המתלונן וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. 2. במסגרת הטיעונים לעונש עתרה באת-כוח המשיבה לשנת פסילה בפועל, פסילה מותנית וכן לקנס. מנגד טען המערער כי הוא נכה צה"ל, והמונית היא רכב השיקום שלו, ועתר לפסילה לתקופה שתפחת משנה. 3. בגזר דין מפורט ומנומק עמד בית משפט קמא על חומרת העבירות בהן הורשע המערער, וציין, כי "יש להחמיר בענישה בעבירות הגורמות לחבלה ופגיעה בבני אדם... בבואנו לשקול את הענישה הראויה למקרים מעין אלו, יש ליתן את הדעת לאינטרס הציבורי. נסיבותיו של הנאשם פוחתות מחשיבותן מאינטרס זה". בהתייחס לכך, ולעברו התעבורתי המכביד של המערער, הכולל מעורבות במספר רב של תאונות דרכים, נדון המערער לעונשים כדלעיל. 4. הערעור מכוון הן כלפי ההרשעה והן כנגד גזר הדין. ביחס להרשעה עתר המערער כי יותר לו לחזור בו מהודייתו, שכנטען ניתנה על ידו מתוך אילוץ ומחשש שייענש בחומרה נוכח עברו הפלילי. לטענתו, לא נכנס לצומת באור אדום, כפי שהודה בבית משפט קמא, אלא באור ירוק מהבהב, והגורם האחראי לתאונה היה המתלונן דווקא, שנכנס לצומת בחוסר זהירות. גרסה זו, כנטען, נמסרה על ידו כבר בהזדמנות הראשונה לאחר התאונה, קרי, עם הגעת בוחן התנועה למקום, ובה הוא דבק לכל אורך הדרך, עד אשר סנגורו בהליך הקודם "הטיח בפניו... כי המאשימה מגוללת כנגדו תיק תעבורתי חמור בשל עבירות מבעבר וכי ייטב לו באם יודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום במסגרת עסקת טיעון בה יקבל לכל היותר שנה שלילה שהרי אם לא כן, ומניסיונו הרב... ייתכן ברמת הסתברות גבוהה כי השופט יחליט להטיל עליו עונש חמור בהרבה מזה המוצע לו בעסקת הטיעון" (סעיף 13 להודעת הערעור). בהתייחס לאלה, ובשל חששו של המערער מעונש חמור יותר נוכח עברו התעבורתי, הוא הסכים להיקשר בעסקת הטיעון. המערער מלין עוד, כי בית משפט קמא שגה משלא הזהיר אותו קודם להודייתו, כי אינו כבול לענישה המוסכמת במסגרת ההסדר, ומשכך לא ניתן לו זמן להימלך בדעתו קודם להודייה. למען הזהירות טען המערער, כי גם לגופו של עניין העונש שהוטל עליו חורג במידה ניכרת הן מטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים, והן מהמקובל בעבירות כגון אלה. 5. מנגד סמכה המשיבה ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתה, משהמערער היה מיוצג בבית משפט קמא, חזקה על בא-כוחו הקודם כי הסביר לו משמעות ההודיה, מה גם שמטבע הדברים ההליך בבית משפט קמא הוא קצר וזמן הבחירה של הנאשמים אינו רב. עוד הפנתה לכך, כי בפרוטוקול הדיון לא מצוין האם ההודיה ניתנה, כנטען, במסגרת הסדר טיעון, ואף בהנחה שנכרת הסדר כאמור, לא ברור מה היה טווח הענישה המוסכם, אם בכלל, והאם בית משפט הזהיר המערער קודם להודייתו. באשר לעונש טענה המשיבה, כי הוא ראוי ומאוזן, ומקיף הן את נסיבותיו האישיות של המערער והן את נסיבות העבירות בהן הורשע. ד י ו ן 6. סוגיית חזרתו של נאשם מהודייתו מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע כדלקמן: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". חזרה מהודיה טעונה איפוא את רשותו של בית המשפט, ומתן הרשות מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים" שהמחוקק לא ראה מקום לפרטם. בהלכה הפסוקה נקבע כי חרטת הנאשם, כשהיא לעצמה, אינה מהווה נימוק מיוחד לעניין זה, וכי הנסיבות בהן יותר לנאשם לחזור בו מהודייתו הן חריגות: "היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (1) 577, 621 (2002)). עוד כפי שנקבע, בהמלצה של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אין כדי להצדיק חזרה מהודיה, כל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם (רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1264, 1265 (2006)). שיקול נוסף בעל משקל מהותי הוא עיתוי הבקשה לחזור מן ההודיה. כך נקבע, כי בהעדר נימוקים מיוחדים, חזרה מהודיה לאחר גזירת עונשו של הנאשם, היא "אפשרות תמרון שאינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579 (1987). לרשימות השיקולים שיש בהם כדי להתיר חזרה מהודיה ראו ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 805, 807 (2005) וכן ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2007)). 7. בחינת עניינו של המערער דנן, באספקלריה של האמור לעיל, מעלה כי הוא אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם תתאפשר חזרה מהודיה. כעולה מדברי המערער, הוא הסכים להודות אך בשל הלחץ בו היה נתון, ובשל דבריו של עורך דינו כי במידה ולא יודה ייתכן ויגזר עליו עונש גבוה יותר. בדברים אלה, עם כל הכבוד, אין להעיד על כך שהודאתו של המערער לא ניתנה מרצונו החופשי, אלא שתוחלתו לקבל עונש לא חמור - נכזבה. באשר לכך שהמערער לא הוזהר קודם להודייתו - אמנם, על פי הפסיקה, כאשר נוכח בית המשפט כי הודייתו של הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון, עליו להביא לידיעת הנאשם כי בית המשפט אינו כבול בהסדר וכי ייתכן וייגזר עליו עונש שונה מהמוסכם (ראו: ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543 (1972); ע"פ 180/84 חאלדי נ' מדינת ישראל, לד(1) 836 (1984)). עוד כפי שנקבע, מקום בו בית המשפט אינו מזהיר את הנאשם ובסופו של יום מוצא לנכון לגזור עליו עונש חמור מהמוסכם, ייתכן ויש בכך כדי להביא לביטול ההרשעה, כך שיתאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו (ע"פ 5757/99 שפיצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.3.2002); ראו גם: יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה חלק שני א 1396 (הוצאת דיונון, 2009)) בענייננו, ולכאורה, לא עולה מפרוטוקול הדיון כי המערער אמנם הוזהר, עם זאת, אין בפרוטוקול גם כל תימוכין לטענה כי ההודיה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, ואף בגזר הדין לא מצוין קיומו של הסדר כאמור. המערער גם לא הביא ראיה כלשהי לכך שההודייה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, כגון: תצהיר מאת בא-כוחו דאז. בנסיבות אלה, וככל שהמערער לא הוזהר קודם להודייתו, אין בכך כדי לבטל את הרשעתו, כנטען. 8. לא מצאתי מקום להתערב גם בעונש שהושת על המערער. כפי שבית משפט קמא ציין, בעבירות בהן כרוכה פגיעה בגוף וברכוש, האינטרס האישי של הנאשם נסוג במידה ניכרת מהאינטרס הציבורי. העבירה של כניסה לצומת ברמזור אדום, שלמרבה הצער פושה במקומותינו, יכולה לא אחת להסתיים בתוצאות קטלניות, ואך בנס לא הסתיים האירוע דנן בתוצאות קשות יותר. העובדה כי המערער נוהג לפרנסתו, אינה מהווה שיקול לקולא אלא ההפך הוא הנכון - כאשר אדם מסיע נוסעים בשכר, הוא אמון על שמירת ביטחונם ומכאן משנה החשיבות לשמירה על כללי התעבורה. לכך יוסף, כי בעברו של המערער עשרים ושלוש הרשעות בעבירות תעבורה שונות ובהן מהירות מופרזת, אי ציות לרמזור ועוד, כאשר חמש עבירות מתוכן נעברו לאחר התאונה. בנוסף, זוהי הפעם השמינית בה המערער מעורב בתאונת דרכים. בנסיבות אלה, העונש שהושת על המערער אינו מופרז לחומרא, ונראה כי אילולא נסיבותיו האישיות ובעיקר נכותו, היה מוטל עליו עונש חמור במידה ניכרת. 9. אשר על כן נדחה הערעור על שני חלקיו. משפט פלילימשפט תעבורהעבירת תנועהחזרה מהודיה