סעיף 31 לחוק החוזים קובע, כי לביהמ"ש סמכות לחייב צד בקיום חיוב אם ראה מן הצדק לעשות כן. סמכות זו יש לפרש על דרך הצמצום ויש להורות על קיום החיוב רק כאשר בצע כבר הצד התובע את חיובו לפי החוזה (גבריאלה שלו, דיני חוזים, עמ' 399). ביהמ"ש רשאי להפעיל את סמכותו ולחייב צד בקיום חוזה גם אם הועלתה טענה של אי- חוקיות כאשר התנהגות הצד הנתבע נגועה בחוסר הגינות, וראה דברים בספרה הנ"ל של גבריאלה שלו בעמ' 397: "מן ההגינות ומן הצדק הוא שלא לשעות, במדה שהדבר ניתן במסגרת הוראות ס' 31 לטענת בעל דין בדבר אי-חוקיות ההסכם, כאשר ברור כי טענה זו אינה משמשת אלא כסות ראות עיניים ברצונו של בעל דין להתחמק מקיום החוזה...ג. אין חוטא נשכר - היינו העבריין לא יהנה בנוסף על מעשה עבריינותו גם מאי-קיום הנפקויות שבדין האזרחי, הנובעות מהחוזה ד. הבחנה בין אי-חוקיות הנובעת מעצם העובדה של העסקה שבחוזה, כגון חוזה לשם ביצוע מטרה בלתי חוקית, לבין אי-חוקיות שהיא נלווית כטפלה לגוף העסקה שבחוזה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית המשפט לחייב קיום חוזה: הנתבע, בן 55, הינו סוכן בטוח בעל משרד עצמאי החל משנת 1976ובעלים של סוכנות הבטוח "מוקד". התובעת היתה אף היא סוכנת בטוח משך מספר שנים בסוף שנות ה-80, כאשר בשנת 1989לא הוארך רשיונה עקב חקירה פלילית, ולא יכלה להמשיך לעבוד כסוכנת בטוח עצמאית. התובעת והנתבע הכירו בשנת 1989והחלו לעבוד יחד. תוך זמן קצר הפכו היחסים העסקיים שבין התובעת לנתבע ליחסים רומנטים כאשר הנתבע בעדותו התייחס אליהם כיחסי מין גרידא ("לא היה כלום בינינו. היה בינינו רק מין. אשתי היתה חולת סרטן ובגלל זה יצאתי אתה. המטרה שלי אתה היתה מינית בלבד. נכון שספקת אותי בשרותי מין בלבד" (עדות מיום 17.5.94ת"ה 5384/94, עמ' 11שורות 6- 9). ב- 1.4.90נערך הסכם בין התובעת לבין הנתבע על פיו רכשה סוכנות הבטוח מוקד בעכו של הנתבע את תיק הבטוח של התובעת. נאמר שם, כי התובעת לא תייצג את עצמה כסוכנת בטוח ולא תפנה ללקוחות לשם עשיית בטוח, אלא רק דרך הנתבע, גם לא תגבה שום תקבול אלא באמצעות הנתבע. הקשר עם חברת "הדר" לבטוח ייעשה רק באמצעותו, תיק הבטוח יירכש ע"י הנתבע במשך שנתיים ויהיה מלווה ע"י התובעת, תערך התחשבנות בין הצדדים וחלוקת העמלות תהיה כדלקמן: % 70מהתיק במשך השנתיים יהיו של התובעת ו-% 30של הנתבע. מעמדה של התובעת היה אפוא מעמד של סוכנת משנה והיא קבלה עמלות עבור תיקי הבטוח שהביאה למשרד הנתבע. בראשית שנות ה- 90אירע לנתבע אירוע מוחי. הנתבעת היא אשר ניהלה את המשרד ועבדה מטעמו בהשגת מבוטחים חדשים. התובע היה מגיע למשרד לשעה ביום. הצדדים מודים כי רוב הלקוחות החדשים שבוטחו ע"י המשרד במשך שלוש שנים הובאו למשרד ע"י התובעת. תיק הבטוח כלל בטוח אלמנטרי ובטוח חיים אצל חברות הבטוח "הדר" ו"המגן". הקשר שבין התובעת לנתבע היה לצנינים בעיני משפחתו ובעיקר בנו. ביולי 1992עבד הבן במשרד במשך מספר חודשים ואז החליט לסלק את התובעת. ואכן, באוגוסט 1993סולקה סופית מן המשרד. בשנות עבודתה במשרד קבל הנתבע את ההכנסות הבאות לפי דוחות של בטוח אלמנטרי של חברת הדר בלבד. 1989 541,72 ש"ח 1990 170,88 ש"ח 1991 583,96 ש"ח 1992 879, 130ש"ח 1993 105,29 ש"ח כאשר סולקה התובעת מהמשרד באוגוסט 1993נשאר הנתבע חייב לה, לפי טענתה, דמי עמלות שלא קבלה עבור עבודתה בשנים 1992-.1993 לפי חשבונה של התובעת מגיע לה סכום של 000, 50ש"ח. הנתבע לעומת זאת טען, כי התובעת עשתה מלאכתה רמייה. יצרה "פוליסות בטוח פיקטיביות מנופחות וחסרות כל ממש במטרה להעלות באופן מלאכותי את הבונוסים של הסוכנות." פוליסות אלו בוטלו ע"י הלקוחות אם במרוצת השנה או לאחר זמן קצר (סיכומי הנתבע ס' 23). כתוצאה מבטולים אלה חוייב הנתבע ע"י חברות הבטוח בהחזר סכומים בגובה של מעל 000, 55ש"ח. החזר זה המכונה "מלוס" היה בשעור % 10מסכום הפרמיות השנתי של הסוכן אצל חברת הבטוח והוא נוכה כאשר עלה שעור הבטול של פוליסות בטוח חיים (ולא אלמנטרי) על %.25 לפיכך טען הנתבע, כי בהתחשבנות סופית של הסכום המגיע לתובעת עד אוגוסט 1993יש לקחת בחשבון את סכומי המלוס בהם חוייב הנתבע עקב בטולי הפוליסות, בטולים להם, לטענתו, אחראית התובעת. לא רק שהתובעת גרמה לנזק כספי עקב בטול פוליסות שהשיגה בתרמית, אלא שחברת הבטוח הדר החליטה להפסיק את עבודתה עמו מאחר והעסיק את התובעת למרות התראות שקבל ממנה (נ/11, נ/12). כמו כן טוען הנתבע, כי העמלה שהגיעה לתובעת לא היתה בשעור של %30-% 70אלא בשעור של % 4עבור בטוח רכב חובה ו-% 16עבור בטוח צד ג' ו-% 30עבור בטוח רכב מקיף ובטוח רכוש כמו דירות או עסקים. .1התובעת העידה אולם הנתבע לא העיד. העדות היחידה שמסר היתה ב-17.5.94 בת"ה 5384/94בבקשת התובעת לאפשר לה להכנס למשרד ברח' טרומפלדור 25, עכו. טענת ב"כ הנתבע היתה, כי עקב מחלת האלצהיימר בה חלה איננו מסוגל למסור עדות. הומצא גם מסמך רפואי בנדון. הגם שאין לי סיבה לפקפק במהימנות המסמך הרפואי, הרי התוצאה היא שהנתבע לא העיד ודברי התובעת לא נסתרו. עדותו של הבן, העד היחידי מטעם הנתבע, הסתמכה על דברים ששמע מפי המזכירה צביה אשר לא הופיעה להעיד. משום מה, לא מצא הבן לנכון לדבר עם אביו. לפיכך, מדובר בעדות שמועה אשר איננה יכולה לסתור את עדותה של התובעת לגבי מהות היחסים העסקיים (וגם האחרים) שבינה לבין הנתבע. עלי לציין, כי למרות שהנתבע עשה נסיונות רבים להכפיש את שם התובעת בהצביעו על כך כי היתה מעורבת בחקירות פליליות רבות במשטרה וכאמור לא הוארך רשיונה כסוכנת בטוח - התרשמתי כי בתביעה שבפניי העידה התובעת דברי אמת ואני מאמינה לה ומעדיפה את גרסתה על גרסת הנתבע. .2התובעת העידה, כי הסכם דמי העמלה שבינה לבין הנתבע היה מבוסס על %30-% 70לגבי כל סוגי הבטוח ועדות זו לא נסתרה. לא זו בלבד, אלא שבתצהירו בתחילת המשפט הצהיר הנתבע עצמו, כי דמי העמלה היו % 70- % .30קבלות על עמלות שקבלה התובעת מהנתבע בשנת 1992(נ/5, נ/5א) מאששות את טענת התובעת. בקבלות לא נעשתה הבחנה בין סוגי בטוח שונים והסכומים ששולמו עולים בהרבה על שעור האחוזים עליו העיד הבן מפי המזכירה. גם מ-ת/6, ריכוז עמלות של התובעת מאוגוסט 1990ועד אוקטובר 1993שנעשה ע"י הבן והמזכירה עולה, כי הסכומים שקבלה התובעת בשנים הללו כ-000, 75ש"ח - עולים בהרבה על השעור שננקב ע"י הבן. מאחר והתובעת העידה כי זה היה ההסכם ההתחלתי ביניהם, והסכם זה לא שונה, עדות שלא נסתרה ע"י עדותו של הנתבע שרק הוא יכול היה להעיד על כך, אני קובעת כי זה היה ההסכם בין הצדדים והוא התייחס לכל סוגי הבטוח. במילים אחרות, בהליך ההתחשבנות יש לזכות את התובעת ב-% 70מדמי העמלה ששולמו לנתבע ע"י חברות הבטוח. יש לציין, שגם לפי עדות בן הנתבע היו רוב תיקי הבטוח החדשים תיקים שהושגו ע"י התובעת. .3אין זה נכון, כי חברת הדר נתקה את קשריה עם הנתבע עקב העסקתו את התובעת כסוכנת בטוח מטעמו. חברת הדר שלחה לנתבע מכתבי אזהרה בשנת 1991(נ/11, נ/12) אולם המשיכה לעבוד עם הנתבע במשך שנים לאחר מכן, והנתוק שלה מהנתבע, אם בכלל, נעשה לאחר שהתובעת הפסיקה לעבוד עבורו באוגוסט .1993 .4לא הוכח שהתובעת הביאה לנתבע פוליסות בטוח פיקטיביות. אינני מקבלת את הטענה כי התובעת אחראית לבטול פוליסות ע"י המבוטחים. עפ"י הנטען מטעם הנתבע בוטלו פוליסות כבר בשנת 1990(נ/6). אם כך, מדוע המשיך הנתבע לעבוד עם התובעת? הבטולים של פוליסות משנת 1990אירעו כבר בסוף 1991ונשאלת השאלה, למה לא סולקה התובעת כבר בשנת 1992במקום באוגוסט 1993? מאידך, אם נעשו הבטולים או החזרי המלוסים רק בשנים מאוחרות יותר, הרי נהנה הנתבע במשך מספר שנים מתשלום של מאות אלפי שקלים, כפי שמצביעים הדוחות. ספק אם יהא זה נכון לחייב את התובעת בתשלום מלוא המלוסים בהם חוייב הנתבע כעבור מספר שנים, לאחר שהנתבע נהנה לבדו מכספים שקבל במשך מספר שנים מחברות הבטוח עבור פוליסות שהושגו ע"י התובעת ושבוטלו לאחר מכן. גם אם נאמר שיש לראות את החוזה של התובעת עם הנתבע כחוזה back to backעם החוזה שלו עם חברות הבטוח באופן שכאשר הוא מחוייב להחזיר כספי עמלות מחברות הבטוח, חלה חובה מקבילה גם עליה, הרי חובה זו תחול רק לגבי הסכום בהחזרתו חוייב הנתבע בגין פוליסות שהושגו ע"י התובעת ובוטלו לאחר מכן. אולם, עפ"י חשוב רכוזי העמלות ת/ 6של הנתבע ונ/ 16שהוא עמלת יתר בה חוייב הנתבע ע"י חברת הדר לשנת 1992- חוייב הנתבע ב-% 10מלוס מתוך סה"כ פוליסות בסכום של 633.35, 275ש"ח בגין 173פוליסות קיימות. לתובעת אין חלק בכל 173הפוליסות של הנתבע. פוליסות אלו הושגו בחלקן על ידו ועמלתן שייכת לו בלבד. בת/ 6נזקף לחובת התובעת סכום של 018.71, 19ש"ח המהווים % 69מסך כל בטולי פוליסות לשנת .1992יוצא שהתובעת חוייבה בהחזר מלוסים מתוך סה"כ הכנסות התובע בגין כל פוליסות בטוח החיים שהיו לו בשנת 1992אצל חברת "הדר". חשוב זה עושה את התובעת לשותפת בהפסדים הכלליים של הנתבע בגין כל תיקיו אצל חברת "הדר". דרך חשוב זו איננה נכונה. התובעת איננה שותפת בהכנסות של הנתבע מכל תיקיו בחברת "הדר" והיא גם איננה שותפת בהפסדיו. כאמור, עפ"י הכלל של back to backניתן היה לחייב את התובעת ב-% 69מתוך הסכום של % 10מתוך 562.20, 93ש"ח שהוא סה"כ ערך התיקים עבור 53פוליסות בטוח חיים שהוצאו ע"י חברת "הדר" כתוצאה מעמלה של התובעת באותה שנה. סכום זה יהיה 510, 6ש"ח ולא 018.71, 19ש"ח. כאמור, לא כלל ההסכם שנעשה בין התובעת לנתבע התייחסות לנושא המלוסים. לפיכך, נראה לי סביר והוגן, כי התובעת תחוייב להשיב לנתבע אותם סכומים בגינם קבלה עמלות, אשר החזרתם נדרשה מהנתבע ע"י חברות הבטוח. (אני מתעלמת לטובת הנתבע מכך שבמשך תקופה ארוכה נהנה מהפרשי הצמדה וריבית על סכומי עמלה בני עשרות אלפי ש"ח אשר קבל מחברת הבטוח) אולם, לא הוכח נוהג, ואין זה סביר בעיני, שסוכן משנה יהיה אחראי לכל נזקיו של הסוכן הראשי שכן הוא אינו משתתף גם בכל רווחיו. לא הוגשה נגד התובעת תביעה נגדית על נזק שגרמה. .5אני מקבלת את עדותה של התובעת כמו גם את תמליל שיחותיה עם הנתבע, דברים שנתמכו ע"י עדותו של הנתבע עצמו, כי עד אוגוסט 1993, כאשר הגיעו כבר דרישות של החזרת מלוסים ע"י חברות הבטוח, לא אמר הנתבע לתובעת כי היא אחראית למלוסים הללו ולכן לא מגיעות לה עמלות. הוא טען כי אין בידו כספים לשלם לה והבטיח לשלם בשנת .1993גם בעת הגשת התביעה ב- 1994ולאחר מכן ב- 1995לא טען שלא מגיעים לתובעת כספים ממנו, אלא שאין לו כסף לשלמם. .6אני רואה את ת/ 6כמסמך הודאה מטעם הנתבע בכספים שקבלה התובעת ושמגיעים לה וממנו. עיון בריכוזי עמלות על מצב התשלומים (ת/6) מראה אפוא שההתחשבנות שעשה בנו של הנתבע איננה נכונה. במקום, כאמור, החזר בגין מלוס בשנת 1992בסך של כ-000, 19ש"ח צריך לבוא סכום של 510, 6ש"ח. הסעיף השני, שאיננו נכון הינו בטוח אלמנטרי "הדר" לשנים 1990/1991/1993בו נרשם, כי סה"כ הסכום שקבלה התובעת מסתכם בסכום של 744,49 ש"ח המבוסס על % 4עבור בטוח רכב חובה, % 16עבור בטוח צד ג' ו-% 30עבור בטוח רכב מקיף ובטוח רכוש. כפי שקבעתי, חשוב זה איננו נכון הואיל ולתובעת הגיעו % 70מסכומי הפרמיות. בחשוב זהיר יש להכפיל אפוא את הסכום של 744, 49ש"ח ולפי זה יגיע לתובעת סכום של 000, 100ש"ח. .7לאור האמור לעיל אני קובעת, כי עפ"י חשבונו של הנתבע (ת/6) יוצא, כי לא הגיעו לתובעת בגין שנות עבודתה אצל הנתבע עמלות בשעור של כ-000, 55ש"ח כפי שנרשם בת/ 6אלא לפחות 000, 105ש"ח ומתוך זה יש לבצע את הנכויים בגין כספים שקבלה התובעת כפי שצויין בת/ .6התוצאה היא, כי הנתבע נשאר חייב לתובעת מעל 000, 50ש"ח. .8הנתבע העלה טענה שמוטב ולא היה מעלה, כי עילת התביעה של התובעת מתבססת על מעשה בלתי חוקי. ראשית, אין עילת התביעה נגועה באי-חוקיות. התובעת דורשת דמי עמלה בגין עבודתה. האיסור לעבוד כסוכנת בטוח ללא רשיון הוא עניין שבין התובעת לבין הרשויות. שנית, הנתבע ידע על כך שלתובעת אין רשיון לעבוד כסוכנת בטוח, ובהסכם שעשה עמה באפריל 1990ציין זאת. שלישית, הנתבע עצמו ידע לציין בהסכם כי התובעת איננה פועלת כסוכנת בטוח עצמאית אלא כשליחה מטעמו ובשמו כסוכן בטוח. לפיכך, מנוע הנתבע מלטעון כי מדובר בהסכם בלתי חוקי. ס' 31לחוק החוזים קובע, כי לביהמ"ש סמכות לחייב צד בקיום חיוב אם ראה מן הצדק לעשות כן. סמכות זו יש לפרש על דרך הצמצום ויש להורות על קיום החיוב רק כאשר בצע כבר הצד התובע את חיובו לפי החוזה (גבריאלה שלו, דיני חוזים, עמ' 399). הנתבע איננו יכול להנות מפרי עמלה של התובעת ולאחר מכן לטעון שהוא נגוע באי-חוקיות. ביהמ"ש רשאי להפעיל את סמכותו ולחייב צד בקיום חוזה גם אם הועלתה טענה של אי- חוקיות כאשר התנהגות הצד הנתבע נגועה בחוסר הגינות, וראה דברים בספרה הנ"ל של גבריאלה שלו בעמ' 397: ".. מן ההגינות ומן הצדק הוא שלא לשעות, במדה שהדבר ניתן במסגרת הוראות ס' 31לטענת בעל דין בדבר אי-חוקיות ההסכם, כאשר ברור כי טענה זו אינה משמשת אלא כסות ראות עיניים ברצונו של בעל דין להתחמק מקיום החוזה...ג. אין חוטא נשכר - היינו העבריין לא יהנה בנוסף על מעשה עבריינותו גם מאי-קיום הנפקויות שבדין האזרחי, הנובעות מהחוזה ד. הבחנה בין אי-חוקיות הנובעת מעצם העובדה של העסקה שבחוזה, כגון חוזה לשם ביצוע מטרה בלתי חוקית, לבין אי-חוקיות שהיא נלווית כטפלה לגוף העסקה שבחוזה". .9התובעת תבעה מהנתבע סכום של 000, 50ש"ח בלבד. לאור האמור לעיל אני מקבלת את תביעתה ומחייבת את הנתבע לשלם לה את הסכום של 000, 50ש"ח בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.9.93ועד התשלום המלא בפועל. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט. התובעת ייצגה את עצמה. לפיכך אין לחייב את הנתבע בשכר טרחת עורך דין אולם יש לחייבו בסכום של 500, 1ש"ח עבור טרחתה של התובעת לנוכח העבודה הרבה וההמרצות המרובות שהוגשו בתיק. כמו כן אני מאשרת את העקולים אשר הוטלו בת"ה .7333/94 חוזהאכיפת חוזה