סמכותו של בית המשפט לחייב עורך-דין בהליך פלילי בהוצאות אישיות: בע"א 357/64, בעמ' 738, התייחס בית המשפט העליון מפי כבוד השופט ח' כהן (כתוארו אז) לשאלה, אם בית משפט מוסמך להטיל הוצאות אישיות על עורך-דין המגן על לקוח בהליך פלילי, ופסק כי: "חוששני כי בשתיקת מתקין התקנות, אם מותר להטיל הוצאות גם על עו"ד שאינו בעל דין לא סגי, לדעתי צריך וסמכות שכזאת תהא נובעת מחיקוק מפורש. כיוצא בזה אתה מוצא בסעיפים 35עד 37לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954, הוראות מפורשות ומפורטות בדבר סמכות בית המשפט לחייב אדם בהוצאות בהליכים פליליים. ומכלל ההן של התרת הטלת הוצאות על נאשם, על אוצר המדינה או על המתלונן, שומע אתה הלאו של איסור הטלת ההוצאות על עורך דין אישית תהא אשר תהא התנהגותו בהליכים הפליליים". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב עורך דין בהוצאות אישיות: השופט י' פלפל: .1הערעור: המערער, עו"ד X, ייצג נאשם בהליך פלילי בבית-משפט השלום באילת (תיק תעבורה 07724651). לאחר שהרשיע בית-משפט קמא את הנאשם רשם בית המשפט "תרשומת" (ראה עמ' 21 לפרוטוקול), בה נאמר כי הוא: "מבקש להתייחס לאפשרות שבית המשפט יטיל הוצאות לדוגמא על הנאשם בתיק זה לנוכח הסחבת והשתלשלות הענינים בתיק זה כפי שבא. (צ"ל: באה - י' פ') לידי ביטוי בהכרעת הדין ובפרוטוקול של בית המשפט". לאחר תרשומת זאת נתן בית המשפט החלטה, בתאריך 25.11.91, שזו לשונה: .1"לנוכח צורת ניהול התיק ע"י עו"ד X יש בדעתי לחייבו בהוצאות אישיות ובטרם ישוחרר עו"ד X מיצוג הנאשם אני מבקש התייחסותו בכתב לאפשרות שיחוייב בהוצאות". החלטה זאת נרשמה על ידי כבוד השופט לאחר הודעה שהמערער מסר לבית המשפט קמא כי הוא מסכים להשתחרר מייצוג הנאשם, וזאת לאחר שהנאשם הגיש לבית המשפט, בתאריך 10.11.91, בקשה שבה ביקש לשחרר את המערער מייצוגו. בתשובה להחלטת בית המשפט, המודיעה על כוונה לשקול הטלת הוצאות אישיות על המערער, שלח המערער לבית המשפט תרשומת, בפקסימיליה. נוסח התרשומת המשודרת השתבש בזמן השידור והיא ניתנת לקריאה רק בחלקה, ועיקרה שהוא מתנגד להטלת הוצאות אישיות עליו. בגזר-דין, שניתן בתאריך 1.1.92, החליט בית המשפט קמא להטיל על המערער הוצאות אישיות בסך 000, 2ש"ח ומכאן ערעורו של המערער. הערעור נדון כערעור אזרחי על פי החלטת נשיא בית המשפט, השופט י' טירקל, (ב"ש 77/92 בת"פ 28/92, מיום 16.3.92) ופסק הדין של בית המשפט העליון בבג"צ 2685/92, מיום .20.4.93 .2סמכותו של בית המשפט לחייב עורך-דין בהליך פלילי בהוצאות אישיות: בע"א 357/64 [1], בעמ' 738, התייחס בית המשפט העליון מפי כבוד השופט ח' כהן (כתוארו אז) לשאלה, אם בית משפט מוסמך להטיל הוצאות אישיות על עורך-דין המגן על לקוח בהליך פלילי, ופסק כי: "חוששני כי בשתיקת מתקין התקנות, אם מותר להטיל הוצאות גם על עו"ד שאינו בעל דין לא סגי, לדעתי צריך וסמכות שכזאת תהא נובעת מחיקוק מפורש. כיוצא בזה אתה מוצא בסעיפים 35עד 37לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954, הוראות מפורשות ומפורטות בדבר סמכות בית המשפט לחייב אדם בהוצאות בהליכים פליליים. ומכלל ההן של התרת הטלת הוצאות על נאשם, על אוצר המדינה או על המתלונן, שומע אתה הלאו של איסור הטלת ההוצאות על עורך דין אישית תהא אשר תהא התנהגותו בהליכים הפליליים". אלא, שנראה לי, שההלכה אינה כפי שציין כבוד השופט ח' כהן, וזאת מן הטעמים הבאים: א. הציטוט הנ"ל, המתייחס למשפט פלילי, הינו בגדר אימרת אגב, באשר ההליך שבו נכתבו הדברים היה הליך אזרחי. ב. יתר שופטי ההרכב (כבוד השופט ויתקון וכבוד מ"מ הנשיא אגרנט, כתוארו אז), לא הצטרפו להערת כבוד השופט כהן בנושא שצוטט לעיל. ג. כבוד השופט כהן עצמו הגיע, בהמשך פסק הדין, למסקנה (ראה שם, בעמ' 737), שיש סמכות לחייב עורך-דין בהוצאות אישיות. דומני, שההלכה היא כפי שהביא אותה כבוד הנשיא שמגר בבג"צ 2685/92 [2], שצוטט לעיל באומרו: "דא עקא הכוח לחייב עורך דין שייצג את לקוחו בהליך פלילי, בהוצאות משפט, אינו נובע מן האמור לסעיף 79הנ"ל, אלא מסמכותו הטבועה של בית המשפט". .3הנימוק של בית-משפט קמא לחיוב המערער בהוצאות: בית המשפט קמא נימק, בגזר הדין, את הנימוקים להטלת הוצאות אישיות על המערער בהאי לישנא: "עוד בטרם שמעתי את דברי הנאשם היום, ביקשתי את תגובת עו"ד X לאפשרות כי יחוייב בהוצאות אישיות, לנוכח הצורה בה בחר לנהל את התיק, ואכן קיבלתי את תגובתו של עו"ד X באמצעות מכשיר הפקסימליה (עד היום לא טרח המערער לשלוח תגובה מודפסת כדבעי). בתגובתו ציין עו"ד X, כי הוא נלחם למען הגנת הנאשם, אך ברור כי עו"ד X גרם לבזבוז זמן משווע של בית המשפט ולעניות דעתי אף גרם לנאשם בזבוז כספים ולאי נעימות רבה עד כדי כך שהיה צורך להוציא נגדו צו הבאה. הכפירה הטוטאלית של המערער בגליון הרשעותיו של הנאשם, מבלי שנתבקש לכך ע"י הנאשם ואולי אף בניגוד למה שהיה ידוע לו מפי הנאשם עצמו, יש בה כדי להכשיל הליך שיפוטי". במילים אחרות, נימוקי בית המשפט להטלת הוצאות אישיות על המערער היו: א. אי משלוח תגובה מסודרת להודעת בית המשפט על הכוונה להטיל על המערער הוצאות אישיות ומשלוח הודעה בפקסימיליה, כאשר חלק מן הטקסט אינו קריא. ב. ביזבוז זמנו של בית המשפט על ידי המערער. ג. כפירה טוטאלית של המערער בגיליון ההרשעות הקודמות של הנאשם מבלי שנתבקש לכך על-ידי הנאשם, עובדה שיש בה משום הכשלת הליך שיפוטי. להלן אדון בכל אחד מנימוקי בית המשפט ואבחן אם יש בהם כדי לחייב את המערער בתשלום הוצאות. .4שיגור הודעה בפקסימיליה: בקשות והודעות לבית המשפט יש להגיש כשהן מודפסות במכונת כתיבה או בכתב-יד קריא, אולם כאשר מסמך משוגר בפקסימיליה יש להגיש לאחר מכן את המקור, הואיל וידוע שתשדורות המשוגרות באמצעות מכשיר פקסימיליה יש שאינן ניתנות לקריאה בשלמותן או בחלקן, והראיה, שתשובת המערער, שהגיעה לבית המשפט, בחלקה אינה ניתנת לקריאה. בית המשפט אינו צריך לנחש מה כתוב בתגובתו של המערער ואם שיגר המערער מסמך, בלתי ניתן לקריאה היתה לבית המשפט סמכות להטיל עליו הוצאות משפט, אולם, נראה לי שאם היתה זאת העילה היחידה לפסיקת הוצאות משפט, מבלי שהצטרפו אליה עילות נוספות, לא היה מקום להשתמש בסאנקציה כה דראסטית, זאת, לאור ההלכה שמטילים הוצאות על עורך-דין באופן אישי רק בנסיבות מיוחדות - י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, 1991) 508סעיף 438, הטקסט המתייחס לה"ש .75 .5הכפירה הטוטאלית של הנאשם בגיליון ההרשעות הקודמות: המערער כפר בגיליון ההרשעות הקודמות שבא-כוח מאשימה ביקש להגיש לבית המשפט כראיה לאחר שהנאשם הורשע בדין. אין ספק, שכפירה של נאשם או סניגור בעובדה או בעובדות הנטענות על ידי המאשימה מסבכת את הדיון, מאריכה אותו, אך בשום פנים ואופן אין לבוא בגלל כך בטרוניא כלפי הנאשם או הסניגור. כשמוטלות על כפות המאזנים מצד אחד השאיפה ליעל ולזרז את ההליך המשפטי, ומצד שני זכותו של הנאשם למשפט הוגן, הרי השיקול של מתן אפשרות לנאשם לנצל את כל זכויותיו גובר, זאת, מאחר שהוכחת הרשעות קודמות מוטלת כולה על כתפי המאשימה, ואין לבוא בטרוניא אל נאשם הכופר בהרשעות הקודמות המיוחסות לו על ידי המאשימה. בהתאם לסעיף 188(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי .נוסח משולב,, תשמ"ב-1982, מותר לקבל כראיה העתק מהמרשם הפלילי המתנהל בידי המשטרה, כשהדיון מתנהל בפני הנאשם - והנאשם לא הכחיש את תוכנו. על ביקורת שמתח בית המשפט העליון על כך שההסדר המותנה בסעיף 188אינו בר מימוש בדיונים בעבירות תנועה - ראה ע"פ 1556/90 [3], בעמ' .708 במילים אחרות, משמכחיש הנאשם את ההרשעות הקודמות או מיקצתן שומה על המאשימה להוכיח כל אחת מההרשעות המופיעות בגיליון ההרשעות הקודמות על ידי הצגת עותק נאמן למקור מפסק הדין המרשיע. בענייננו, יש לראות את הדיון כדיון שהתנהל בפני הנאשם, שכן הוא היה מיוצג על ידי המערער, וגם אם יש לראות הדיון כדיון שהתנהל שלא בפני הנאשם, הרי בהתאם לסעיף 108(א)(2) מותר היה למאשימה להגיש את גיליון ההרשעות הקודמות רק אם העתק הגיליון הומצא לנאשם והוא הכחיש את תוכנו, אולם, אין כל ראיה שהנאשם קיבל, מבעוד מועד, את גיליון ההרשעות הקודמות. בדיעבד הסתבר שאחת ההרשעות המפורטות בגיליון ההרשעות הקודמות בוטלה בערעור ועובדה זו לא נרשמה בגיליון ההרשעות הקודמות שהמאשימה בקשה להציגו כראיה, כך שאין לומר שלא היה טעם בהתנגדותו של המערער להגשת גיליון הרשעות, כמות שהוא. לפיכך, גם מהסיבה הזאת לא היה מקום להטיל על המערער הוצאות אישיות. .6ביזבוז זמנו של בית המשפט על ידי המערער: עיון בפרוטוקול בית המשפט מלמד, שלפחות עד לשלב הכרעת הדין המערער לא ביזבז את זמנו של בית המשפט. בישיבה הראשונה של בית המשפט נעשתה (בהסכמת בית המשפט והמאשימה) הקראה פורמאלית של כתב האישום וכן נשמעו ההוכחות והסיכומים. הפרוטוקול כולו משתרע בסך הכל על שישה עמודים ומקריאתו לא נראה שהמערער ביזבז את זמנו של בית המשפט. העובדה שבית המשפט אינו מסכים עם טענה המועלית על ידי סניגור אין פירושה שמשנדחתה טענה זאת בהכרעת הדין, יש להטיל הוצאות על הסניגור. כלל 34לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, קובע כי אל לו לעורך-דין להעלות בפני בית המשפט טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה, אולם אין באמור "כדי למנוע הכחשה בכתב טענות בהליך אזרחי, או כפירה בעובדה בהליך פלילי." במילים אחרות, כלל זה מדגיש שאין הוא בא לפגוע בזכויות הקבועות לנאשם בחוק, כגון כפירה בעובדה בהליך פלילי. כותרת השוליים של כלל 34הינה "איסור הטעיית בית המשפט" ופירוש הדבר שאסור לעורך-דין להטעות את בית המשפט ולהוליכו שולל, אולם אין איסור, לא בכלל זה ולא בחוק סדר הדין הפלילי, על כפירה בעובדה מסוימת, לרבות הרשעה קודמת, אפילו סבור הסניגור שהכפירה אינה נכונה, שאם לא נפסוק כן נוכל ל"העניש" עורך-דין שמרשו הודה בפניו בביצוע העבירה, והוא, חרף הודאת מרשו, כפר בטיעון בכך שמרשו ביצע את העבירה, דבר שהדעת אינה סובלת. לפיכך, גם מן הטעם הזה לא היה מקום להטיל על המערער הוצאות אישיות. .7האם יש מקום להטיל על המערער הוצאות אישיות מנימוקים אחרים: בהתאם לתקנה 462לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שבית-משפט קמא צריך היה לתיתה. בנסיבות העניין נראה לי, שהיתה הצדקה להטיל על המערער הוצאות באופן אישי מנימוקים שונים מאלו שניתנו על ידי בית המשפט קמא. לאחר שהמערער כפר בגיליון ההרשעות הקודמות, שהמאשימה ביקשה להגיש לבית המשפט, הביע בית המשפט את דעתו (ראה החלטה מיום 7.5.91), שספק בעיניו אם הנאשם עצמו היה מכחיש את גיליון ההרשעות "באופן טוטאלי", ועל כן דחה את המשך הדיון וחייב את הנאשם להופיע בבית המשפט באופן אישי. בישיבה הבאה, שהתקיימה ביום 26.6.91, שוב לא הופיע הנאשם ובית המשפט דחה את בקשת המערער לבטל את ההחלטה המחייבת הופעה אישית של הנאשם. לפיכך, נדחה הדיון פעם נוספת, לתאריך .16.9.91 בישיבה זאת הודיע המערער לבית המשפט, "אמרתי לנאשם לא להופיע". הנימוק שנתן המערער, לכך שהוא יעץ לנאשם להמרות את פי בית המשפט, אינו רלוואנטי, יען כי המערער לא היה רשאי להודיע לנאשם שלא להתייצב בבית המשפט ולהמרות בכך החלטה מפורשת שיצאה מלפניו. מעשה כזה גובל בביזיון בית המשפט. בבד"מ (ת"א) 35/75 [5], נדון משפטו של עורך-דין שהואשם על ידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב על עבירת משמעת בכך שלא ציית להוראת השופט. השופט, שסירב לדון בבקשת במעמד צד אחד, הורה לו להתקשר עם בא-כוח הצד שכנגד, על מנת שהדיון בעניין יקויים בפניו, עוד באותו יום, במעמד שני הצדדים. עורך הדין לא ציית להוראה זו, ולפיכך הורשע בעשיית מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, עבירת משמעת בניגוד לסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; זאת הואיל ובית הדין ראה במעשיו של עורך הדין, משום הפרת האמון ההדדי בין מערכת השיפוט לבין עורכי הדין ועבירה על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. כפי שנכתב בעל"ע 17/84 [4], בעמ' 832, 831, תהליך השיפוט נשען לא מעט על אמון הדדי בין כס המשפט לבין ציבור עורכי הדין. הדבר מוצא ביטוי מוחשי בהוראות סעיף 54לחוק לשכת עורכי הדין, המחייב את עורך הדין לפעול למען שולחו בנאמנות ובמסירות ולעזור לבית המשפט לעשות משפט. סעיף זה מטיל, לכאורה, על עורך-דין נורמת התנהגות שלכאורה יכולה לסתור את חובת הנאמנות שלו כלפי הלקוח. אולם, לדעתי, אין חובת הנאמנות כלפי הלקוח עומדת בסתירה לחובה הגלומה בהוראות סעיף 54הנ"ל, המחייבת אותו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. עורך-דין המייעץ ללקוחו להפר צו של בית-משפט המחייב אותו להתייצב בבית המשפט מחבל במערכת עשיית הצדק, גורם לביזיון בית המשפט ומן הטעם הזה בלבד היה ראוי להטיל עליו הוצאות אישיות. לפיכך, הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער בתשלום הוצאות המשפט למשיבה בסך 000, 3ש"ח, בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה. השופט י' בנאי: אני מסכים. השופט א' ריבלין: אני מסכים. לפיכך, הוחלט כאמור בחוות דעתו של כבוד השופט פלפל. עורך דיןמשפט פליליהטלת הוצאות אישיות