קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לאדי מתכת בעבודה: סגן הנשיא קובובי: 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט אדלר - דן יחיד; תב"ע לט/107-0) שהכיר במחלה בה לקה המשיב (להלן - העובד) כתאונת עבודה (מיקרוטראומה), וערעור שכנגד של העובד על כך שבית-הדין לא קבע בעצמו את דרגת נכותו (% 100 ולחילופין %80), העביר משימה זו לוועדה רפואית, ולא חייב את המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לשלם לו הוצאות ריאליות. 2. עובדות המקרה תוארו בפרטי-פרטים ב"הודעה על עובדות מוסכמות" שהוגשה במשותף על-ידי שני הפרקליטים, ב- 10.4.1983. 3. בית-הדין קמא דלה מבליל האירועים והתאורים שבמסמך הנ"ל מספר עובדות מרכזיות, נסתפק אף אנו בעובדות אלה: העובד יליד 1948, שרת שלוש שנים ביחידות קרביות בצה"ל (פרופיל 97), ונתקבל לעבודה כחרט בחברה "משאבות סלע", ביולי 1973; ביום 21.3.1977חש ברע וחלה במהלך העבודה. בית-הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי את ד"ר דוידזון. הלה קבע שהעובד לקה "בברונכיטיס כרונית ספסטית עם התקפי אסטמה". היתה לו אמנם נטיה אלרגית לחלות, אבל - "לחומרים להם היה חשוף בעבודתו, היתה השפעה לאין ערוך יותר גדולה על התהוות הקצרת מאשר לרגישות האישית שהתקיימה מראש. חומרים שונים כגון השמן המינרלי עם התוכן הפעיל בו, אדי המתכות וגם תנאי האוורור הבלתי מספיקים, גרמו לפגיעות זעירות וחוזרות ברירית הסימפונות. תהליך זה היה ממושך עד שהופיעה ב- 1977הקצרת בפעם הראשונה (במאמר מוסגר: מבחינה לשונית, על-פי הקשר הדברים, נראה שד"ר דוידזון התכוון לומר כי "תהליך זה נמשך עד שהופיע..."). ד"ר דוידזון נפטר ב- 22.10.1985 בטרם היה סיפק בידו לענות על שאלות ההבהרה של בא-כוח המוסד. ב- 10.1.1986מינה בית-הדין את ד"ר קשיפוב כמומחה נוסף, תוך ציון שאין לפסול את חוות דעתו של ד"ר דוידזון על אף היותה בלתי שלמה וכי "בית-הדין ישקול אותה בעת מתן פסק-הדין". בחוות דעתו (מיום 17.6.1986) ציין ד"ר קשיפוב כי לעובד רקע פתולוגי משלו (האם סבלה מקצרת, ב- 1972 ניתוח פוליפים באף, רגישות יתר לאספירין), אולם מצבו החמיר בגלל תנאי עבודתו הגרועים, ש"גרמו לפגיעות זעירות וחוזרות". ד"ר קשיפוב הוסיף שהוא סומך את ידו על חוות דעתם של ד"ר הלברשטט וד"ר ריכטר, ולא על זו של ד"ר ארנן. בתשובה לשאלות שהוצגו לו על-ידי בא-כוח המוסד, ולאחר בדיקות נוספות שבוצעו בעובד, חזר וקבע ד"ר קשיפוב בחוות דעת משלימה (מיום 2.3.1987) כי "ההשפעה המכרעת של החמרה שבמצבו היתה הסביבה של עבודתו". בית-הדין קמא קבע, שהוכח להנחת דעתו קשר סיבתי בין העבודה להופעת המחלה, ושהנזק נגרם על-ידי הצטברות פגיעות זעירות החוזרות ונשנות כשכל אחת מהן מהווה בפני עצמה, תאונה זעירה (מיקרוטראומה). לשון אחר, נזק זעיר נגרם כל אימת שהעובד נשם את האוויר הרווי חומרים מזיקים, כך שכל נשימה היוותה תאונה בזעיר אנפין. 4. עיקר טענותיו של בא-כוח המוסד בעת הדיון בערעור, היו כי בית-הדין קמא שגה בכך שדחה ללא הנמקה את עדותו של מר שלמה שטרן, מנהל המפעל, ולא קבע על פיה את הרכב השמן בו השתמש העובד; שלא איפשר למוסד להביא את כל החומר הרפואי לידיעתו של המומחה-היועץ הרפואי מטעם בית-הדין; שנדחתה בקשת המוסד להגיש חוות דעת של ד"ר לפאיר ולחייב את המומחה הרפואי לקיים, מה שקרוי בהנחיות נשיא בית-הדין "מגע מקצועי" עם ד"ר לפאיר; שקיים "חוסר איזון" בכך שבתיק בית-הדין מצויות 8חוות דעת שרק שתיים מהן הוגשו על-ידי המוסד; שד"ר דוידזון אמנם דיבר על "פגיעות זעירות", אך לא היה זה כלל ברור שהתכוון למיקרוטראומה, ואילו ד"ר קשיפוב, שהשתמש אף הוא באותו מטבע לשון ("פגיעות זעירות") לא ציין אם הפגיעות היו או שלא היו בלתי הפיכות. 5. לאחר עיון ובדיקה הגענו למסקנה כי אין ממש בטענות אלה: א) עדותו של מר שטרן לא נדחתה ללא הנמקה. נהפוך הוא בית-הדין הבהיר שנבצר ממנו לסמוך על עדותו של מנהל המפעל הטוען בעדותו כי בעת חריטת נירוסטה לא הופקו אדי שמן, מפני שהחומר המועבד אינו מתחמם ונשאר קר הודות לשטיפתו, בשפע, בנוזל מעורב של מים ושמן. דברים אלה - בנושא שלא היה עניין של מה בכך במשפט - עמדו בניגוד גמור לכלל חומר הראיות, ובפרט לעובדה המוסכמת כי "בעת חריטת נירוסטה השתמשו העובדים, כולל התובע לצורך קרור הנירוסטה בשמן מסוג ,thread masticאשר בעת שפיכתו על החומר המעובד התאדה, כאשר ניתן היה לראות אדי השמן במרחק 30- 20 אינצ'ים מהחלק המעובד" ("הודעה על עובדות מוסכמות", סעיף 5); ג) דחיית בקשתו של המוסד לחייב את המומחה הרפואי מטעם בית-הדין "לקיים מגע מקצועי עם פרופ' לפאיר... עוד בטרם (מודגש במקור) יכתוב הוא את חוות דעתו". משהוגשה הבקשה ניתנה לבא-כוח העובד שהות של 5ימים כדי להגיב עליה. בדברי תגובתו, העלה הפרקליט המלומד סדרת התרחשויות שבהן היה מעורב פרופ' לפאיר, ומהן היה מתחייב שלא להיעתר לבקשה. משחלפו שבועיים בלא שבא-כוח המוסד פצה פה, החליט בית-הדין כפי שהחליט, "לאור הנימוקים שצויינו בתגובות בא-כוח התובע". המוסד לא ביקש רשות לערער על ההחלטה עת מדובר היה, הפעם, בעניין שמיותר להעלותו בשלב מאוחר יותר; ד) חוסר איזון במספר חוות הדעת שהוגשו על-ידי הצדדים. בא-כוח העובד הגיש חוות דעת של 3מומחים רפואיים בשלבים המוקדמים של המשפט, ובא-כוח המוסד הגיש ב- 12.6.1983 שתי חוות דעת של ד"ר ארנן, "מנהל הענינים הרפואיים במוסד", שכפר בכל קשר סיבתי בין עבודתו של העובד לבין מחלתו, "מחלה טבעית שכיחה למדי". בכל השלבים המכריעים ביחסים בין העובד לבין המוסד - בגין תביעתו של העובד" לדמי פגיעה בעבודה - לא ראה המוסד להיוועץ במומחה למחלות ריאה. התביעה נדחתה על-ידי פקיד התביעות (ב-12.11.1978) על סמך "חוות דעתו של רופא מוסדנו", שעיין בכל החומר וקבע ש"המדובר במחלה טבעית". איש לא מנע מהמוסד להגיש לבית-הדין בעוד מועד חוות דעת של מומחה למחלות ריאה; ה) ד"ר דוידזון וד"ר קשיפוב דברו על "פגיעות זעירות". האם למיקרוטראומה התכוונו? עיון בחוות הדעת של שני המומחים מלמד כי התשובה לשאלה היא חיובית. התנאים הסביבתיים במקום העבודה גרמו להיותו של העובד בלתי מסוגל לעבודה. הפגיעה בדרכי הנשימה נגרמה אט-אט - כדרכה של מיקרוטראומה - על-ידי הצטברות של אין ספור פגיעות זעירות שחזרו ונשנו, ושכל אחת מהן גרמה לנזק מזערי. כל אימת שהעובד נשם לריאותיו את האוויר הרווי יסודות מזיקים (גזים, אדים, חלקיקי מתכת), נגרמה לו פגיעה "מיקרו". התאור שנתנו שני המומחים הרפואיים אודות ההתהוות ההדרגתית של המחלה, עולה בקנה אחת עם מושגי היסוד המקובלים בתורת המיקרוטראומה. 6. סוף דבר: אנו דוחים את ערעור המוסד ומאשרים את פסק-הדין של בית-הדין קמא, מטעמיו. 7. הערעור שכנגד נדחה במה שנוגע לעתירה שבית-הדין יקבע את דרגת נכותו לנפגע עבודה (ר' סעיפים 61 ו- 63 לחוק). אשר להוצאות, הוחלט ביום שמיעת טענות הצדדים, שאם יידחה ערעורו של המוסד ייקבעו ההוצאות המגיעו לעובד לפי כפל התעריף הנהוג בסיוע המשפטי. אי-לכך מחייבים אנו את המוסד לשלם לעובד הוצאות בסך 200, 2 ש"ח.מתכתחשיפה לחומרים מסוכנים