קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על ויתור על תביעות כנגד המעביד בגין נזקי גוף: .1התובע עבד אצל הנתבעת כימאי עד 30.6.92 מועד בו הסתיימה עבודתו. התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף - שמיעה, שנגרמו לו לדבריו במהלך עבודתו אצל הנתבעת ובמשך השנים. תביעה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 1992והועברה לבית משפט זה. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע מנוע מלתבוע וכי לא חלה עליה כל חבות לאור ההסכם שבין הצדדים ולאחר שהתובע חתם על כתב שחרור וקבלה ביום 8.7.92(ת/3). תחילה הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התובענה על הסף. במהלך קדם המשפט שהתקיים בפני, שעה שהתיק הועבר אלי, קבעתי שהדיון בתובענה כולה יפוצל כך שבשלב הראשון אדון בשאלת נפקותו של כתב הקבלה והשחרור הנ"ל. ב"כ התובע, בסיכומיו, טען ארוכות לענין הבקשה לדחיה על הסף, והסיק מסקנות שונות לענין זה. לא היה מקום לטענות אלה. אין המדובר בבקשה לסילוק על הסף, אלא בדיון בתובענה גופה. .2עם פרישתו מן העבודה בחברת "צים" וכחלק מתנאי הפרישה שעוד יובהרו להלן, קיבל התובע מהנתבעת סכומי כסף נכבדים. בכתב הקבלה והשחרור נכללו הסכומים ששולמו לתובע וביניהם גם סכום נכבד של 282, 189ש"ח במונחים של יוני 1992, ובשערוך להיום כ-000, 320ש"ח. סכום זה שולם לתובע כמענק פרישה מיוחד במסגרת המושג "%150" זאת בנוסף לסכומים המגיעים לו עם פרישה. התובע סבור שחרף כתב השחרור הוא אינו מנוע מלתבוע את הנתבעת בגין נזקי השמיעה שנגרמו לו לטענתו במהלך עבודתו. יצויין כי נזקים אלה כשלעצמם, מוכחשים כמו גם הנזק הנטען, לחלופין נטען שאילו היתה חובה לפצות בגין נזקי הגוף, הסכום שקיבל עולה על סכום הפיצוי אלפי מונים. .3טענתו המרכזית של התובע היא שאין בכתב הקבלה התחייבות המונעת ממנו הגשת התביעה בגין נזקי גוף לאחר סיום עבודתו. עוד טוען התובע כי מטרת כתב הקבלה צומצמה לתביעות הנוגעות ליחסי עובד - מעביד. התובע סומך על החלטה שניתנה ע"י כב' השופטת דנון בענין כתב קבלה דומה. בענין זה אציין כבר עתה שהענין הנ"ל שונה וניתן לאבחון על נקלה ואין ההחלטה הנ"ל יכולה להועיל במקרה דנן. נטען עוד כי יש להעדיף את לשון המסמך על פני קביעת אומד דעתם של הצדדים כמתחייב מפרשת אפרופים (ע"א 4628/93). כטענות חילופיות העלתה ב"כ התובע גם טענת הטעות לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים, ולפי סעיף 14(ב) לחוק הנ"ל. אם לא די בכך העלתה ב"כ התובע גם טענות אחרות, שנראו לה כמועילות לרבות הטעיה, כפיה ועושק. .4אומר מיד, שאף על פי שבעלי הדין האריכו בסיכומיהם האריכו במאוד אין בדעתי ללכת בדרכם, ואתיחס רק באופן תמציתי לעקרי הדברים ולמסקנות המשפטיות. את מסקנותי אני מבסס על הממצאים העובדתיים לאחר שראיתי ושמעתי את העדים. .5וזהו נוסח כתב הקבלה והשחרור בחלקיו העיקריים: "כסילוק סופי מלא ומוחלט של כל הכספים המגיעים לי מאת "צים" מאיזו סיבה שהיא וכלל זה שכר, משכורת, שעות נוספות, פיצויים, פיצויי פיטורין, דמי חופשה, דמי הבראה ותשלומים סוציאליים, וכי עם קבלת הסך הנ"ל אין לי ולא תהיינה לי כל תביעות, טענות כלשהן מאת "צים" וגם/או ממנהליה וגם/או סוכניה וגם/או מבטחיה, בין בישראל ובין מחוץ לישראל, והנני משחרר בזה את הנ"ל וכל אחד ואחד מהם מכל תביעות, דרישות, טענות כנ"ל מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל מכל תביעות בגין נזקי גוף, שלא יוגשו עד ליום סיום עבודתי ב"צים", כמו כן לא תהיינה לחברה כל תביעות או דרישות כספיות כלפי". .6הפיסקה מתוך ת/ 3הנ"ל, עליה סומך התובע, מתיחסת לשחרור צים מתביעות בגין "נזקי גוף שלא יוגשו עד ליום סיום עבודתי בצים" [אגב הציטוט המופיע בסיכומי ב"כ התובע )עמ' 4סעיף 3.2לסיכומים אינו תואם את המסמך ת/ .3השמוש במילה "יוגשו" בלשון עתיד הביא את בעלי הדין להאריך בנסיונות לפרש את כוונות המסמך. אכן, לכאורה, נראה המסמך בלתי ברור משהו, והשמוש בסדר הזמנים נמצא לוקה. התובע סיים עבודתו זמן קצר לפני חתימת כתב הקבלה, ועל כן כאשר חתם עליו, ראוי היה כי יינקט לשון עבר ולא לשון עתיד. לשיטת התובע יש להבין את המסמך כפשוטו וכלשונו, משמע גם אם התובע וויתר על הגשת תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו עד ליום סיום עבודתו בצים, הרי שאין מניעה כי יגיש תביעה כזו לאחר סיום עבודתו. לפי טענתו, כתב הקבלה והוויתור להגיש תביעות עוסק בתביעות עתידיות הנובעות מיחסי עובד - מעביד בלבד ולא בנזקי גוף. הנתבעת לעומת זאת סבורה כי התובע שחרר אותה מכל תביעה לרבות ובמיוחד תביעות נזקי גוף, אשר לא הוגשה על ידו עד לסיום עבודתו. משמע - הוויתור אינו כולל תביעות עבר, עד מועד סיום עבודתו של התובע, אלא וויתור על כל תביעה עתידית. הניסוח אכן לקוי ומותיר מקום ופתח לטיעונים שונים. חב' צים נהגה לפעול על פי מסמך זה שנים רבות עד אשר החליטה לשנות את המסמך והיום משתמשת היא בנוסח מעודכן, ברור יותר, הוא המסמך ת/4, שדוגמא הימנו הוצג. הגישה הנקוטה בידי התובע מתעלמת מאופיו ותוכנו של המו"מ שהתנהל בין הצדדים לפני חתימת התובע על המסמך, התביעה לנזקי שמיעה הוגשה ע"י התובע ביום 9.12.92, קרי לאחר סיום עבודתו, ולאחר חתימת כתב השחרור. התובע אוחז נואשות בלשונו של המסמך וטוען כי יש לראות את המילים כפשוטן ולפיהן הוא אינו מנוע מהגשת תביעות לאחר סיום העבודה. זהו פירוש מלאכותי שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית המסמך ויחסיהם האמיתיים של הצדדים, עם ההסכם אליו הגיעו - שהמסמך אמור היה ליתן לו תוקף. אך בכך לא די, התובע מוסיף וטוען, כי הויתורים הכלולים במסמך ת/ 3מתיחסים אך ורק לזכויות עפ"י דיני העבודה. גם לענין זה לא מצאתי יסוד והצדקה. לתימוכין בגירסתו הנ"ל מפנה אותי התובע להחלטת כב' השופטת ד"ר דנון בהמרצה 8190/93צים נ' אסרף שאליו אתיחס להלן. שם באה כב' השופטת דנון למסקנה שאין התובע מנוע מלתבוע על פי כתב הקבלה שדומה מאוד למסמך שבו עסקינן, אעיר כבר עתה כי שם דובר על שלב מוקדם של בקשה לסילוק תביעה על הסף. .7נראה לי שעם כל חשיבותו של כתב השחרור והקבלה, הרי שגורל זכויות התובע אינו תלוי אך ורק במילותיו, לשונו או דקדוקי הביטויים שננקטו בו, בין ברשלנות בין מטעם אחר. המדובר במערכת של יחסים שלהפסקתם קדם מו"מ. המו"מ הביא את התובע והנתבעת להסכם והוא שהביא להפסקת עבודתו בחב' צים. הלכה למעשה נכרת בינו לבין צים הסכם אשר היה ברור לחלוטין ולפיו לא יוכל התובע לתבוע עוד בגין כל נזק או נזקי גוף כל שהם, והתמורה שקיבל בגין כך היה סכום הפיצוי המיוחד של 000, 189ש"ח אשר בא כדי לפצותו על כל תביעות מכל סוג שהוא. אלמלא הסכים לכך התובע לא היה מקבל 000, 189ש"ח כתוספת לתנאי הפרישה המקובלים. כבר בשעת המו"מ היה ברור לכל הצדדים כי התובע טוען לנזקי אוזנים ושמיעה ובדעתו לתבוע בגין נזק זה. התובע התלבט ארוכות אך לבסוף קיבל את עמדת "צים" בענין זה. המו"מ התקיים בתנאים מיוחדים ולא שגרתיים כאשר התובע מיוצג למעשה ע"י מר שלמה אביטן שהיה יו"ר אגוד הימאים. אביטן דאג לתובע לדבריו והיה המוציא והמביא בענינו. חשוב על כן להתמקד תחילה על הליך המו"מ והעדויות בענין זה. אתחיל בעדות התובע מר אביטן אהרון: בתצהירו טען כי חתם על כתב השחרור לאחר שמר אלבז, עובד חב' צים(, הבטיחו שנשמרת לו זכות תביעה בגין נזקי השמיעה עליהם חזר והתלונן. התובע לא מיהר לחתום על המסמך שכן היו לו לבטים, התובע ביקש להתיעץ. התובע ספר שבכל פעם שפגש באלבז היה הנ"ל מנסה לשכנעו לחתום. יום לפני החתימה, כך טוען התובע, פגש באלבז והסביר לו מה מטריד אותו. התובע מוסיף כי "עניתי לו כי הוא בעצמו הסביר לי כי כתוב בכתב הקבלה שלא אוכל לתבוע את הנתבעת בגין נזקי השמיעה שארעו לי במהלך עבודתי, לכן הודעתי למר אלבז שאינני מוכן לחתום... ואין בדעתי לוותר על זכות התביעה...". וכדי להסביר מדוע בכל זאת חתם, אומר התובע כי היה זה לאחר שאלבז אמר לו שלמרות האמור במסמך יוכל לתבוע. כבר עתה ייאמר כי דבריו אלה של התובע אינם משכנעים אותי ואינם מניחים דעתי. גם אלבז אינו מאשר אותם ועדותו עדיפה בעיני. לבד מכך אעיר כי אלבז לא היה אלא פקיד זוטר שאינו קובע מדיניות או מוסמך לנסח מסמכים מסוג זה, גם לא ליתן הבטחות או התחייבויות. גם אילו נתן לתובע התחייבות - דבר שלא היה ולא נברא - מסופקני מה נפקות יש להבטחה כזו. התובע מוסיף "ומסביר" כי אותה שעה היה במצב כלכלי קשה ונתון בלחץ כבד וכל כך מדוע? משום שהוברר לו ע"י הנתבעת וע"י אלבז, כי לא יזכה לקבל את שאר זכויותיו הסוציאליות שצבר בשנות עבודתו, עד אשר לא יחתום על כתב הקבלה. דברים אלה כמו רבים אחרים שהועלו ע"י התובע גם בחקירתו הנגדית אינם מעוררי אמון, אינם סבירים ואיני נותן אמון בדבריו. רחוק מכך - כאן נכנס מר אביטן שלמה לתמונה. התובע מאשר כי אביטן שלמה ניהל בשמו את המו"מ עם הנהלת צים. מענין לציין שלענין זה נעלם פתאום מר אלבז. מוסיף התובע וטוען כי אביטן עידכן אותו במהלכי המו"מ שניהל עבורו עם צים ואביטן אף אמר לו שמעולם במהלך המו"מ, לא התנו אנשי צים את תשלום המענק בכך שלא יתבע מצים. גם דברים אלה לגופם אינם נכונים כפי שיובהר להלן. מר שלמה אביטן טוען, בתצהירו, כי ידוע לו שהתובע חתם את כתב הקבלה וכי צים ידעה שבדעתו לתבוע על נזקי השמיעה שנגרמו לו ביום .16.5.91עוד הצהיר שידוע לו שחתימת התובע נעשתה תוך ידיעה ברורה של מי? שאביטן עומד להגיש תביעת נזיקין נוסף לזכויות שהוא מקבל עקב הפיטורין, וכדי לקשט היטב את גירסתו מוסיף מר אביטן, "שהתנאים שקיבל התובע מצים אינם שונים בהרבה מאלה שמקבלים עובדים אחרים עם פרישתם". ברם, הובהר שתנאים אלה המהווים תשלומי עתק מעבר לזכויותיו של העובד, לא ניתנים דוקא כענין שבשגרה אלא במקרים מיוחדים ובודדים. במקרהו של התובע הסכימה צים להעניק לו תשלום מפליג כדי ליתן ביטוי לכל תביעותיו מכל הסוגים. התובע הבין, התלבט, ואכן הסכים לבסוף. בכל מקרה, חזקה על שלמה אביטן שכך הסביר לו את הדבר. מר אביטן מספר עוד כי המו"מ בענינו של התובע היה ארוך אך ענין האוזניים היה נפרד והוא הודיע שהתובע מתכוון לתבוע על ליקויי שמיעתו. הודעה זו מסר לנסים אייל. מר נסים אייל, כיהן כמנהל הכספים של יחידת כח אדם ימי בצים. מר אייל ניהל את המגעים והמו"מ הנוגע לפרישת התובע מצים. התובע הוצא לפנסיית נכות בתאריך .30.6.92כתב השחרור שנחתם ע"י התובע היה מקובל אותה שעה, למרות שלאחרונה שונה כדי למנוע טענות מן הסוג שעולות בתביעה זו(, אך בכל מקרה פרישת התובע לא נבעה מכך שצים נמנעה מלשבץ אותו להפלגות כטענת התובע, אלא על רקע שונה לגמרי - כך מסביר מר אייל. כך למשל המציא התובע תעודות רפואיות המעניקות לו ימי מחלה מיום 28.11.91שעה שהוטס ארצה בעיצומה של הפלגה - כתוצאה מלחץ דם גבוה ומיחושים בחזה. מר אייל אף הציג מכתב של רב החובל שוקרין לענין זה. מר אייל מסיק כי טענותיו של התובע כאילו והנתבעת נמנעה במתכוון מלשבצו להפלגות כדי ללחוץ עליו כלכלית ולהביאו בדרכים נלוזות להסכים לחתום על כתב השחרור - היא בדיה. אעיר כבר עתה כי אכן טענותיו אלה של התובע אין בהן כל יסוד, וגירסת מר אייל נראית בעיני מבוססת וסבירה. אשר למו"מ שניהל התובע, זה נוהל עימו ועם אורן שהיה ראש יחידת כח אדם ימי אך בשום מקרה לא עם אלבז - כפי שטען התובע. יצויין כי אלבז הוזמן להעיד מטעם התובע, אך תשובותיו לא השביעו את רצון ב"כ התובע. העד אמר כי לא יעלה על הדעת שעובד הפורש מצים, ומקבל מענק, יתבע את צים אחרי פרישתו. התובע זכה לבסוף למענק פרישה גבוה במיוחד. מר אייל התנגד לדרישת התובע לקבל מענק מיוחד בעיקר לאור העובדה שהובא לידיעתו שהתובע מתעתד לתבוע בגין נזקי גוף לאחר שיפרוש. מענק פרישה מהסוג ששולם לתובע, אינו נהוג ואינו מקובל בצים לימאי הפורש לפנסיית נכות, כאשר הוא מתעתד להגיש תביעה משפטית. כאשר מדיניות זו של צים הובהרה לתובע, ומשהובהר לו כי לא יוכל לקבל את המענק המיוחד, הכניס התובע לתמונה את אביטן שלמה. שלמה אביטן דרש מענק מיוחד משופר, לא סתם המענק המיוחד בשיעור % 84כפיצוי נוסף בשיעור % 84ממשכורת חודשית בעבור כל שנת עבודה( אלא מענק של % 150מעל ומעבר לפיצוי הפרישה המגיעים לתובע לפי דין ולפי ההסכם הקיבוצי, דהיינו משכורת של חודש חצי נוספת בגין כל שנה משנות עבודתו. דרישה זו באה על רקע מקרים שבהם שילמה צים מענק דומה לפי הסכם מיוחד, לימאים אשר עבדו בצוותי האוניות "יסמין" ו"לוטוס" ואשר כתוצאה ממכירתן פרשו מעבודתם. מר אביטן, כנראה בתוקף תפקידו שלט בפרטי המהלכים השונים שנגעו לאותה פרשה, ולמרות שלכאורה אין בינה ובין ענינו של התובע ולא כלום, עמד יחד עם התובע על דרישותיו. מר אייל הבהיר לאביטן שלמה, באורח מפורש, כי לא יסכים למענק של % 84אלא כנגד וויתור התובע על כל תביעותיו מכל סוג נגד צים. הסכמה לתשלום תוספת חריגה של % 150מותנית מקל וחומר, בוויתור האמור. הפיצוי הנוסף הגלום במענק המיוחד מגלם ממילא גם פיצוי הולם לכל נזק שהוא שנגרם לתובע - אם נגרם. אישור המענק מסור לשקול דעת ראש מינהל הצי. רק לאחר שאביטן הביע בפני אייל את הסכמתו המפורשת לתנאי הנ"ל אושר המענק בשיעור % .150התובע שקל והסכים לחתום על כתב הקבלה והשחרור מבלי להוסיף בו סייג - מקום המיועד לרישום סייגים. המענק האמור נדיר ביותר, ומדובר בסה"כ בימאים בודדים בלבד ובמקרים חריגים. מר אביטן הודה שתשלום המענק המיוחד של % 150הוא חריג. מר אביטן נשאל עוד האם היה מורה לתובע לסייג חתימתו בשטר הקבלה במקום המיועד לכך( אילו אומנם היה מוסכם בינו לבין אייל שהתובע אינו מוותר על תביעותיו - ועל כך השיב שהוא ביקש לסייג וניסים אייל אמר שהוא לא יכל לעשות זאת. גם דברים אלה בעלי חשיבות כפי שעוד אפרט להלן. .8המו"מ עם צים נוהל כאמור בידי אביטן. אביטן הוסמך ע"י התובע לנהל את המו"מ ולסכמו. התובע אישר שכל שאביטן מסכים לו עם נציגי צים - מקובל ומוסכם גם עליו. אופיו ומהותו של ההסכם שנכרת בין הצדדים מורכב יותר מאשר מבקש התובע להציגו. התובע סומך על כתב השחרור בלבד ומבקש לנתק אותו מכל מהלכים אחרים שקדמו לו. זאת לא אוכל לקבל. הדבר הינו מלאכותי ואינו משקף אל נכון את המוסכם בין הצדדים. הפרוש המילולי והדוקני כפי שהתובע מצביע עליו לאמור שהתובע אינו מנוע מלהגיש תביעות בגין נזקי גוף אחרי סיום עבודתו מביא לידי תוצאה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת. בנסיבות המקרה הנדון דוקא בשל חוסר הבהירות בניסוח המסמך יש לברר את ההסכם האמיתי שנכרת בין הצדדים. מה היה ההסכם האמיתי לגבי התביעות שהיו תלויות ועומדות, לרבות דרישתו של התובע לפיצויים בגין בעיות השמיעה שהיו לו. התובע מנסה להבנות מכל העולמות. בא כוחו המלומד עשה כל שניתן כדי להציג את טענותיו ובלבוש משפטי מהודר, אולם גם טענותיו המצויינות של בא כוח התובע ונועם דברי חוכמתו לא היה בהם כדי לשכנעני. נותרה העובדה שהתובע מנסה לשלוח לחמו על פני המים. התובע ידע ידוע היטב, הדבר הוסבר לו, וחזקה כי נציגיו במו"מ הבהירו לו היטב את מהלכי המו"מ, כי לא יוכל בשום אופן לזכות במענק פרישה מפליג בד בבד עם שמירת זכות לתביעות נזקי גוף נוספות. אילו דרש ועמד על זכות זו, לא היתה צים מאשרת את המענק מדעיקרא. כך עמד אפוא התובע בפני החלטה שנראתה לו קשה כנראה, אך לבסוף קיבל את עמדת צים. הסיפור שהובא על ידו, כאילו ואלבז הורה לו לחתום על כתב השחרור בלא חשש מפגיעה בזכויותיו - הוא סיפור חסר שחר ופרי דמיונו של התובע בלבד. מר אלבז לא אישר את הדברים, להיפך ראה עדותו. ועתה משזכה במנה העיקרית - המענק הגבוה, מבקש התובע לנסות מזלו גם בתביעות נזקי גוף. נראה לי שהדברים כהוויתם היו ברורים לתובע ולנציגו במו"מ. קשה לי להבין מה מניע את התובע לטעון כיום שלא נאמר לו מראש כי יהיה מנוע מלתבוע בגין נזקי גוף שארעו לו במהלך עבודתו - האם נשען הוא על דברי אביטן שלמה או שמא נובע הדבר גם מפרי מחשבתו העצמית. כך או כך אין הדברים עולים בקנה אחד עם המצב העובדתי. לאחר סיום המו"מ עם צים, והבשלת ההסכם, הורה אביטן לתובע כי יכול הוא לחתום על כתב הקבלה. הודעה כאמור היתה יכולה וצריכה לכלול הוראה מפורשת כי קבלת המענק המיוחד חוסמת דרכו של התובע לכל תביעות נזקי גוף נוספות - כפי שדרשה צים וכפי שסיכמה עם אביטן. מכאן שמותר להניח שאביטן העביר את הדברים הללו לידיעת התובע. יצויין כי חתימת התובע בוצעה שבוע או יותר לאחר שקיבל את הודעתו של אביטן - משמע, התובע שקל את הענין והרהר בו. חלוף הזמן האמור, מחזק הנחה זו. נראה לי אם כן, כי הצדדים באו לכלל הסכם ברור וסופי עוד לפני חתימת כתב הקבלה, אשר בא רק ליתן ביטוי למוסכם. את כתב הקבלה יש לראות כחלק בלתי נפרד ממסגרת ההסכם וכמסמך שבא ליתן להסכם ביטוי ולבוש חגיגי, אולם אין ולא היה בו כדי לשנות מידותיו ועקרונותיו של ההסכם כפי שנכרת בין הצדדים. אולם גם אם יש לראות את כתב הקבלה כהסכם בפני עצמו עדיין בא אני לאותה מסקנה, והיא שהתובע וויתר על זכותו לתבוע נזקי גוף משעה שקיבל את המענק המופלג. פסה"ד בפרשת "אפרופים" מצוטט גם ע"י ב"כ התובע הטוען כי לפי הלכה זו יש בשלב הראשון לגזור את אומד דעת הצדדים מתוך לשונו של החוזה אך מבלי להתעלם מנסיבות חיצוניות - ומהוראת סעיף 25לחוק החוזים. במקרה הנדון, כך נטען הרי שאומד דעת הצדדים נלמד מתוך החוזה והוא שנותן לתובע את הזכות להגיש תביעות לנזקי גוף לאחר סיום העבודה. אומד זה עדיף על אומד הדעת שיוסק מן הנסיבות. כך, ממשיך ב"כ התובע, יש להעדיף את לשון המסמך - אולם גם הנסיבות מוכיחות כי לפי אומד דעת הצדדים אין התובע מנוע מלתבוע. יש לקרוא את המסמך באופן כולל ואין להפריד בין חלקיו השונים או לבודד הוראה פלונית ולהוציאה מהקשרה. נראה לי עם כל הכבוד שדוקא הלכת אפרופים, ועם כל הביקורת שנשמעה כלפיה, יש בה כדי ליתן מענה ראוי לנסיבותיו של מקרה זה. בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא ברק פסק בדעת הרוב, כי אין עסקינן במבחן דו שלבי אלא במבחן חד שלבי, שבו קיימת תנועה מתמדת מלשון החוזה לנסיבות החיצוניות. כמו ב"כ הנתבעת, גם אני סבור שבדיקת הנסיבות החיצוניות של מקרה זה מביאה באורח טבעי למסקנה כי התובע מנוע מלתבוע את הנתבעת, לאחר חתימתו וקבלת המענק. יש לזכור, בנוסף לכך, כי החוזה הנדון, ככל חוזה, מחייב את מציאת אומד דעתם של שני הצדדים ע"א 154/80 ברנד ליינס נ' הידרו בטון פד"י ל"ח (2) .213כאשר למשל אומד דעתם של הצדדים נלמד מנסיבות חיצוניות, מפרשים את החוזה לפיהם ולא לפי אומד דעת אוביקטיבי העולה, למשל, מתוך החוזה ולשונו הברורה. לשון החוזה אינה אפוא נקודת המוצא ונקודת הסיום לפרשנות ההסכם. מה שנראה חשוב הוא מה אומד דעתם של הצדדים כפי שהם הבינו אותו, ויש להעדיפה על פני לשון החוזה גם אם הוא ברור. בענין שבפנינו מקל וחומר. לשון החוזה רחוק מלתמוך בגירסת התובע, מה גם שגישה פרשנית צרה כזו כפי שמציע התובע עומדת בסתירה ואינה מתיישבת עם כלל הנסיבות ועם אומד דעתם של הצדדים כפי שניתן ללמוד אותה - שלא מתוך לשון החוזה בלבד. גישה אחרת תגרום "לכליונו של החוזה" - כלשון כב' השופט ברק בפרשת אפרופים הנ"ל בעמ' .302 דחיית התורה של שני השלבים ע"י כב' הנשיא ברק, הוסברה היטב בפרשת אפרופים ואין צריך לחזור ולפרש. תוצאותיה של פסיקה זו, וכמו גם עקרונות נוספים שנקבעו בפרשת אפרופים, תיגרום מן הסתם, אט אט לשינויים מחשבתיים ומעשיים בגישתנו לפרשנות החוזה. לענין זה השלכות בדיני הראיות וזאת מעבר ליישום העקרונות המהותיים. כאן המקום להעיר ולו רק זאת, כי תורת שני השלבים שהיתה נהוגה קודם לכן עומדת בסתירה גלויה לעקרון עדיפותה של הכוונה על פני הלשון. גם המלומדת פרופ' שלו, בספרה על דיני חוזים, גרסה בעבר, כי "בעימות בין לשון החוזה ובין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה. המגמה הפרשנית הנאותה היא להתיר מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית. לפיכך, יתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על פני פרשנותו המילולית...". וכך גם מאלפים דברי כב' הנשאי ברק לענין סעיף 25לחוק החוזים חלק כללי. מסקנתו שאין בהוראה זו עיגון חוקי לתורת שני השלבים. מה שניתן להסיק מסעיף 25 )א( לחוק הוא מסר כפול: "ראשית - אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות התכליות, היעדים והאינטרסים הסוביקטיבים אשר מצאו ביטוי חיצוני( אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת יכול שישתמע מתוך החוזה ויכול שישתמע מתוך הנסיבות. שנית - אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה לבין אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מתוך הנסיבות על העליונה...". .9צוטטה בהרחבה ובהדגשה החלטתה של כב' השופטת דנון בפרשת "אסרף". בפרשת אסרף נידון כתב שחרור דומה אך לא זהה, אם כי הפסוק העוסק בשחרור צים מכל תביעות בגין נזקי גוף, הינו זהה, וגם שם ננקטה הלשון "שלא יוגשו עד ליום סיום עבודתי בצים...". יחד עם זאת, לאור המסכת העובדתית שהוצגה בפני אין הנסיבות והעובדות דומות. במקרה ההוא ביקשה "צים" לדחות את התביעה על הסף, וההחלטה היתה נשוא בקשה זו. כאמור בעניננו אין עסקינן בבקשה למחיקה על הסף - ולא ברור מדוע מתעקש ב"כ התובע - ומקדיש לכך סעיפים ארוכים בסיכומיו. בפרשת אסרף הנ"ל הפסיק התובע את עבודתו בצים ביום 24.10.89ורק בעבור מחצית השנה חתם על כתב הקבלה. לפיכך, סברה כב' השופטת דנון שלא היה מקום שהמסמך ינוסח בלשון עתיד, ובמקום זאת צריך היה לציין במילים מפורשות כי אסרף שחרר את צים מכל תביעות בגין נזקי גוף שלא הוגשו עד לסיום עבודתו. העובדה שזה לא נאמר, יוצרת בלבול בדבר הכוונה בסעיף כך סברה כב' השופטת דנון, אלא שבכתב הקבלה בפרשת אסרף כלל המסמך פסוק שלא קיים במקרה דנן והוא: "כתב קבלה ושחרור זה חל אך ורק בהסכם העבודה הקיבוצי אשר לפיו הייתי מועסק...". כב' השופטת דנון סברה באותו שלב, שהיה כזכור שלב של בקשה לסילוק תביעה על הסף המחייב זהירות מיותרת, מצמצמת וספציפית הרי שהיא גוברת על השחרור הכללי שבמסמך, והשחרור הספציפי גובר. כב' השופטת דנון הסבירה ששמעה ראיות ולא שוכנעה שיש לפרש את המסמך ככולל וויתור גם על תביעות נזקי גוף. מובן שאין אנו יודעים טיב הראיות, אולם מסקנתה היא מסקנה עובדתית, ונראה על פניו, שגם בכך שונה המצב מן המצב בעניננו תכלית השינוי. טענה נוספת נטענה לגבי סעיף נוסף המצוי בשטר הקבלה הכולל הוראה כי אם צים תחוייב לשלם לתובע כל דמי נזק בגין תביעה הרי שסכום המענק המיוחד, אם הוא משולם ינוכה מסכום התביעה. שלא כדברי כב' השופטת דנון, אינני רואה בקיומו של סעיף זה במסמך משום התרתה של התביעה. כב' השופטת דנון נסמכת בין היתר על ע"א 434/60המוסד לביטוח לאומי נ' דורון פד"י ט"ז עמ' 13, אלא שהלכה זו עם כל הכבוד אינה יכולה להביא לשינוי עמדתי ביחס לפרשנות המסמך בפרט עתה לאור הלכת "אפרופים". כב' השופט כהן סבר בענין הנ"ל כי השטר נוסח בטופס מוכן מראש ונועד למקרים רבים ושונים ודין הוא ששטר שכזה יתפרש בקפדנות כנגד המשיבה שניסחה אותו. נראה לי בכל הכבוד שגישה זו אינה הולמת את נסיבות המקרה שבפני, שבו הובהרה מטרתו ותכליתו של ההסכם כפי שהובן ע"י הצדדים. עצם קיום הפיסקה בגוף השטר לא נועדה לשנות את המוסכם. עד כמה שכב' השופטת דנון התכוונה לכלול בפסק-דינה את כל המצבים בלא אבחנה - אינני יכול להסכים עימה. אינני מכיר כאמור את שאר עובדותיו ונסיבותיו של פרשת אסרף, אך ספק בליבי אם בית המשפט שם היה מגיע לאותה מסקנה אילו שוכנע למשל שענין התביעה בגין נזק גוף הועלתה במו"מ וכי היה מוסכם על הצדדים שתשלום המענק המיוחד נועד לכסות גם תביעה זו. לא הייתי נתפס בקוצו של יוד, בביטוי לשוני זה או אחר כדי להגיע למסקנה שכתב השחרור בא לסלק גם תביעות נזקי גוף שארעו לתובע במהלך עבודתו. יש לזכור כי העקרון הכללי שנקבע ברישא לכתב השחרור הוא שהתשלום בוצע לסילוק סופי ומלא ומוחלט של כל הכספים המגיעים לתובע מאת צים מכל סיבה שהיא. .10התובע ניסה כאמור לתקוף את ההסכם כמעט בכל טענה אפשרית, החל מטענות בדבר טעות, הטעיה, עושק וכפיה. מבחינה עובדתית לא היה כל יסוד לאף לא אחת מטענות אלה. רחוק המצב העובדתי במאוד מן המינימום הנדרש בדין לגבי כל אחת מעילות אלה; אין בדעתי להרחיב בענינים אלה ובאופן כללי מקובלות עלי תשובותיו של ב"כ הנתבעת. אוסיף רק כמה מלים. לענין טענת הביטול, הרי שלפי סעיף 14(א) לחוק החוזים נדרשת ידיעת הצד השני בפועל או בכח, על יסודות הטעות. תנאי לביטול החוזה בעילה זו הוא כי עולה מתוך הראיות ידיעת הצד השני ראה ע"א 440/75 זנדבוק נ' דנציגר פד"י ל' (2) .280אין בראיות שהובאו בפני דבר וחצי דבר שיכול להצביע על כך. אין גם יסוד להנחה בדבר ידיעה בכח. הנתבעת ידעה על כוונתו של התובע לתבוע נזקי גוף אולם לאור פירושו האפשרי של הסכם הוויתור לא ניתן ליחס לנתבעת את הידיעה שחתימת התובע אינה כוללת את הוויתור על תביעתו. הביטול לפי סעיף 14(ב) הוא בשקול דעת בית המשפט בלבד. הטענה היא למעשה לטעות משותפת, שכן יסוד מיסודותיו של הסעיף הוא העדר הידיעה של הצד השני. איני מוצא גם יסוד לשיקול שיכול להביא לבטלות החוזה במקרה זה גם אילו התקימו התנאים. הסכמים הם סופיים ויש לקיימם. יש גם לשקול שיקולים של מדיניות בדבר סופיותן של פשרות והסדרים, כפי שהיה במקרה דנן. יש לשאוף ככל שניתן לקיים יציבות וודאות בהסכמים מסוג זה בהסדר שמהווה פשרה בין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים - שיביא לסוף פסוק בסכסוך ביניהם. התובע זכה לתשלום כספי גדול, תוך ידיעה שהנתבעת תשוחרר מתביעותיו. איני רוצה לומר שהסכמים מסוג זה חסינים מפני ביטול עקב פגמים, אולם נימוקים כאלה צריכים להיות כבדי משקל וכאלה אינם במקרה הנדון. כיוצא בזה איני רואה שהנתבעת גרמה לטעות אצל התובע. לאור מסקנתי דלעיל, התובע לא רק שלא הוטעה, אלא הוא זה שנהג עם הנתבעת שלא בתום לב. יתכן ועל התובע לחפש את הפתרונות לקושיות שהוא מעלה במשפט זה דוקא במסגרת היחסים שבינו לבין אלה שניהלו עבורו את המו"מ. עמדתה של הנתבעת היתה כהלכה לחלוטין ואין לי כל ספק כי דבריו של אייל אמינים ומשקפים היטב את העובדות לאשורן ואני מעדיפם על פני גירסת אביטן. טענת העושק והכפיה אף הן חסרות בסיס. התובע חתם מרצונו הטוב והחופשי. איש לא כפה עליו דבר. עם הסכמת הנתבעת לשלם לו את המענק המיוחד בשיעור של %150, בתנאי שיוותר גם על תביעות נזקי הגוף שטען להן, הועבר הענין למר אביטן נציגו הבלעדי של התובע במו"מ. גם אם אקבל את עמדת ב"כ התובע כי אביטן לא היה מוסמך לערוך קיבול להצעתה של צים, שכן היה רק נציג מו"מ ואיני רואה כך את הדבר, הרי שאביטן אמור היה להעביר לתובע את עדמת צים. חרף דבריו של אביטן, כיום, אפשר להניח שאביטן העביר לתובע דברים כהוויתם, קרי, כפי שאייל תיארם. אביטן לא יכול היה לומר לתובע שחתימתו על שטר הקבלה אין פירושה וויתור על תביעות נזקי הגוף. אם אמר לו כאלה דברים היה זה בניגוד למוסכם עם צים. בכל מקרה, העובדה היא שגם אחרי קבלת עמדת צים באמצעות אביטן חלף זמן בטרם שהתובע חתם. עברו כשבועיים, והתובע עדיין התלבט. מדוע עליו להתלבט? אם אביטן הורה לו שניתן לח תום ואין הדבר חוסם את התביעה - לא היתה כל סיבה להיסוס - והיה עליו לחתום ומיד. זה רק מחזק את מסקנתי שאביטן העביר את עמדת צים כהוויתה. איני נדרש להכנס לנבכי נפשו של התובע, אך הרושם שנוצר הוא שאיש לא השפיע עליו, הוא חתם מרצונו הטוב תוך עשיית חישוב קר. יקח הוא בשלב זה את אשר ניתן לו למכביר, ולאחר מכן יחזור ויתבע את נזקיו. בעשותו כך נהג התובע שלא בתום לב. השיקולים היו שיקולים משל עצמו ואין להחלטתו דבר עם עושק או כפיה. לא היתה כפיה כלכלית כפי שנטען. לא הופעל עליו כל לחץ. לתובע היתה ברירה לקבל את המגיע לו על פי הדין כולל פיצויי פרישה, ולא לקבל את המענק, ולאחר מכן להגיש תביעה על נזקי הגוף שנגרמו לו. נטילת המענק המיוחד בודאי אינה בגדר עושק וכפיה מצידה של צים. אין צריך לחזור על פרטי העובדות. אוסיף רק שהתנאי המרכזי ליצירת "העושק" בדבר היות תנאי החוזה גרועים באופן ובמידה בלתי סבירה מן המקובל - אינם מתקיימים במקרה זה מדעיקרם. ההפך הוא הנכון. אעיר בדרך אגב שספק בליבי אם התובע היה זוכה בתביעת הפיצויים בגין ליקויי שמיעה הנטענים, בסכומים העולים על הסכום שקיבל כמענק מיוחד בהסם. הנתונים המונחים בפני דוקא מצביעים על כך שהתובע רחוק מלהגיע לסכום הנזק המתקרב לשיעורו של המענק. .11הרצון של התובע לדבוק בכתב הקבלה בלבד, ולהתעלם מהנסיבות החיצוניות שקדמו לעריכתו הוא שיוצר את הרושם שהתובע מבקש להתפס למילה פלונית גם אם אינה משקפת את המציאות ואת האמת. התעלמות התובע מהמו"מ ומהסכם שקדם לחתימת המסמך אינה מוסיפה אמינות לגירסתו. ובכלל, תמוהה בפני הסתמכותו של התובע דוקא על אלבז. מדוע צריך היה התובע לתלות באלבז את החלטתו לחתום. וכי לא היה זה אביטן שניהל עבורו את המו"מ על דעתו ובהסכמתו והאם לא ברור כי אביטן צריך להיות, בעיניו לפחות, מהימן יותר וקפדן יותר בזכויותיו של התובע? סיפורו של התובע להטיל על אלבז את מלאכת "ההרגעה" לפני החתימה הוא נסיון כושל שלא הניח את דעתי. כך גם איני מקבל את טיעונו של התובע כאילו ואלבז אמר לו שאם לא יחתום תמנע ממנו משכורת. זוהי טענה קשה וחסרת יסוד ואין בה כל הגיון. בענין זה כמו בענינים אחרים שלגביהם העיד התובע, דבריו אינם משכנעים ואינם אמינים עלי. התובע ניסה להציג עצמו כאדם פשוט חסר הבנה, המולך ע"י כל דיכפין והנוהג בתמימות, אולם לא כך התרשמתי. אומנם חסר השכלה הוא אך נראה נבון מספיק כדי להבין את המתרחש. .12מסקנתי היא כי התובע מנוע מלתבוע את הנתבעת לאור חתימתו על ת/ 3- כתב הקבלה והשחרור, ולאור קבלת המענק המיוחד. .13לאור האמור לעיל התביעה נדחית בזה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 000, 6ש"ח בתוספת מע"מ, ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין עד התשלום בפועל.נזקי גוףמסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות