קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירושה של פיצויים מגרמניה לניצולי שואה: .1המבקשת (הנתבעת) היא אלמנתו החוקית של המנוח, שנישאה לו כדת משה וישראל. המשיבה (התובעת) היא חברתו לחיים של המנוח בשנים שקדמו לפטירתו. המנוח נפטר בנהריה, ישראל, ביום .20.11.84הבקשה שלפניי (מטעם המבקשת בבקשה 799/92) היא, כי צו-קיום צוואת המנוח מיום 10.8.84(להלן: "צוואה") שניתן ביום 1.9.85(להלן: "הצו") לא יחול על עמוד 4 של הצוואה, או במילים אחרות, שלא יינתן תוקף חוקי למפורש בעמוד 4של הצוואה. וזה מה שנאמר בעמוד 4הנ"ל: "הנני מצווה במפורש שעל אשתי הראשונה (המבקשת) X לחלק כל סכום שיגיע אליה אחרי מותי מכל שלטונות הגרמנים (להלן התשלומים מגרמניה) ב% 50(חמישים) עם אשתי השניה" הדברים אמורים במיוחד לגבי הרנטה החודשית. הסכום במטבע זר שבכספת הדירה ברח' המגינים 12/10מיועד לכיסוי הוצאות חברת קדישא והקבורה". (הקטע בעניין הוצאות הקבורה אינו מעניין דיון זה). במקביל, הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשת בת"א 1164/92 לחייב את המבקשת לשלם למשיבה (התובעת) כל סכום שהמבקשת צריכה לשלם למשיבה בגין הוראת הצוואה שבעמוד 4הנ"ל. אין צריך לומר שהמשיבה מתנגדת לבקשה לתיקון הצו לקיום הצוואה, ואילו המבקשת חולקת על התביעה. פסק הדין שלהלן מתייחס במאוחד הן לבקשה (799/92) והן לתביעה (בת"א 1164/92) הנ"ל. .2אין חולק על כך, שהביטוי: "תשלומים מגרמניה" האמור בצוואה מתייחס לפנסיה קבועה (רנטה) שהמבקשת מקבלת משלטונות גרמניה עקב פטירתו של המנוח (להלן: "הרנטה"). השאלה הראשונה, שיש להכריע בה, היא: איזה דין יש להחיל על הרנטה, הדין הישראל או הדין הגרמני. סעיף 137לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965(להלן: "חוק הירושה"), קובע שעל הירושה (העיזבון) יחול דין מושבו של המוריש (המנוח) בשעת מותו, חוץ מהאמור בסעיפים 138עד .140 מושבו של המנוח בשעת מותו היה, כאמור, בישראל. עדיין יש לברר, האם הרנטה היא בבחינת: "נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום הימצאם בלבד", שאז חל עליה, לפי סעיף 138לחוק הירושה, דין מקום הימצאה, דהיינו: "החוק הגרמני". החוק הגרמני, שהוא עובדה הצריכה הוכחה, לא הוכח לפניי. לכן, לכאורה, יש לצאת מתוך הנחה שהדין הגרמני בסוגיה זו, של דין הירושה החל על הרנטה, הוא כדין הישראלי (לפי חזקת שיוויון הדינים: ע"א 65/88/80 [1], בעמ' 606, 607; ע"א 126/80 [2] .298מ' שאוה, "חזקת שוויון הדינים" עיוני משפט ד (תשל"ה-ל"ו) 583, 597). .3סעיף 147לחוק הירושה, הדן בתשלומים מסוג הרנטה המשתלמת למבקשת משלטונות גרמניה, קובע לאמור: "סכומים שיש לשלם עקב מותו אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". לכן נראה לי, שרנטה המשולמת לאלמנה בגין פטירת המנוח-בעלה היא בגדר עילה דומה, שאינה בכלל העיזבון, ואין לצוות עליה, או שצוואה לא תופסת לגביה (ראה גם סעיף 34לחוק הירושה). לפיכך, צודקת המבקשת בטענתה כי הוראת המנוח בצוואתו, שעל המבקשת להעביר % 50(חמישים אחוז) מהתשלומים מגרמניה (דהיינו: "הרנטה") למשיבה, אין לה נפקות חוקית, ולכן אין המבקשת חייבת לפעול על פי הוראה זו. לכן, יש גם לדחות את תביעת המשיבה לקבלת מחצית מהרנטה. .4המשיבה טוענת (בסיכומיה) בהסתמך על ע"א 119/89 [3], בעמ' 86, (להלן: פסק הדין טורנר) כי אין המבקשת רשאית ליהנות מן העיזבון אם היא מסרבת לקיים את צוואת המנוח להפריש מחצית מן הרנטה למשיבה. זאת על פי תורת הבחירה בדיני הצוואות, הלקוח מהמשפט המקובל האנגלי, לפיה: "עיקרון יסוד הוא, שאין אדם יכול ליטול על פי צוואה, אם איננו מוכן לציית להוראותיה בשלמותן. לפי כך, במקרה זה עומדת בפני הזוכה אחת משתי אפשרויות: אם רוצה הזוכה להיות פטור מהחובה שהוטלה עליו, להעביר מרכושו לאחרים, עליו למשוך ידיו מן הנכסים בהם, זכה בצוואה. לעומת זאת אם מבקש הוא לתבוע על פי הצוואה עליו להעביר אותם נכסים לזוכה האחר או לשלם את שווים..." ראה גם פ' שיפמן, "האם חלה תורת הבחירה (election) בדיני צוואות?" עיוני משפט יג (תשמ"ח-מ"ט) 93). טענה זו בכל הכבוד לא הובא כלל בכתבי טענותיה של המשיבה והועלתה לראשונה רק בסיכומים, ולכן, ולו רק מסיבה זו, אין להתחשב בה. יתירה מכך, לא עולה כלל וכלל מצוואת המנוח שבמפורש או מכללא הוא היתנה את זכאותה של המבקשת ליהנות על פי הצוואה, בתנאי שהיא תפריש מחצית מן הרנטה למשיבה. התנאה כזו הובעה מפורשות בפסק הדין טורנר [3]. בעניין טורנר קבע המנוח במפורש בצוואתו כי יורשיו יוכלו ליהנות מן העיזבון רק אם יפרישו חלקים מנכסיהם זה לזה. מכל מקום, בנדוננו גם אם תבחר או גם לו בחרה המבקשת שלא ליהנות כלל מהצוואה, גם אז לא היתה זוכה המשיבה בשום דבר מנכסי העיזבון, חוץ ממה שציווה לה המנוח מפורשות, משום שאין היא יורשת על פי דין, ומה לה כי תלין? .5אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, מקבל אני את הבקשה לקבוע שאין נפקות חוקית להוראת המנוח בצוואה שעל המבקשת להפריש % 50(חמישים אחוז) מן הרנטה, התשלומים שהיא מקבלת מגרמניה, למשיבה ואני דוחה את התביעה של המשיבה לקבל תשלומים אלה. המשיבה-התובעת תשלם למבקשת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד של המבקשת בסכום כולל של 500, 2ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. בהתחשב בכך שפסק הדין ניתן בתקופת פגרת בתי המשפט ועל מנת לא להטריח, מורה אני שהעתקים מפסק הדין יישלחו לצדדים בדואר רשום ולא יהיה צורך בשימוע באופן אחר. ירושהפיצוייםניצולי שואה