ירי חיילי צה''ל לתוך דירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירי חיילי צה"ל לתוך דירה:

רקע עובדתי
.1התובעת, ילידת שנת 1973, תושבת חברון נפגעה ביום 22/3/96בראשה, לפי
טענתה, מקליע שנורה על ידי חיילי צה"ל. בעת שנפגעה, שהתה התובעת, לטענתה, במרפסת ביתה והקליע פגע תחילה בחלונות הזכוכית של המרפסת וחדר לחדר פנימי שבתוך הדירה.
התובעת עותרת לסעד של פיצויים על כל נזקיה.
.2בעת האירוע שבו נפגעה התובעת, התנהל מרדף של כוחות צה"ל אחר חוליית מחבלים, שהשתייכה לארגון המחבלים "חמאס", אשר במהלכו התמקמו המחבלים בבית (להלן - "בית המחבלים") והתפתח קרב יריות בין הצדדים. קרב זה נמשך כשלושה ימים שבמהלכו היו חילופי אש אינטנסיביים (להלן - "האירוע").
ביום הראשון של האירוע פינה צה"ל תושבים מקומיים המתגוררים בסמיכות לבית
שבו שהו המחבלים, והוכרז עוצר על חלקים מן העיר חברון.
הבית שבו התבצרו המחבלים היה במרכזו של ואדי, כשבתי השכונות שמסביבו
מצויות על צלע הר וגבוהים מבית המחבלים.
התובעת התגוררה בשכונת אבו סנינה, המשקיפה על הואדי ומצויה במרחק של מאות מטרים מבית המחבלים.
.3לפי טענת התובעת, ביום השני של קרב היריות בין חיילי צה"ל לבין
המחבלים, סמוך לשעה 30:18, שמעה התובעת יריות, היא עמדה במרפסת והסתכלה ואז נפגעה מקליע שחדר לחלון המרפסת של ביתה, ופגע בצד הימני של ראשה.
התובעת טופלה, תחילה, על-ידי רופאים צבאיים בקרבת זירת האירוע, ופונתה באמבולנס (באישור הצבא) למרכז הרפואי הדסה בעין כרם, שם אובחנה פגיעה בעדשת העין וברשתית (וראה:נ "כרטיס פינוי נפגע" על-ידי צה"ל - ת/2).
.4הקליע לא נמצא ולא הוצג ולא ניתן לקבוע מה הוא סוג הקליע שממנו נפגעה
התובעת, לפי טענתה.
מתשובות התובעת לשאלות שהפנה אליה בא-כוח הנתבעת (נ/3) עולה, כי התובעת לא ראתה חייל שירה את הכדור, לא ראתה את המקום שממנו נורה הכדור, לא ראתה אי פעם את הכדור שנורה או חלקים ממנו ואינה יודעת מה מספר החיילים שהיו בקרבת ביתה. התובעת אומרת כי מסביבת ביתה נורה אך כדור אחד וזה הכדור שפגע בה.
אין צורך במומחיות בבליסטיקה כדי לקבוע כי הפגיעה בחלון הזכוכיות של המרפסת (חור בזכוכית) הוא תוצאה של חדירת כדור דרך חלון המרפסת, הגם שלא ניתן לקבוע את מועדו ואת סוג הכדור שחדר (תמונות 10- 12בנ/4).
עם זאת, באישור הרפואי שניתן על-ידי המרכז הרפואי הדסה (ת/3), צויין כי
מדובר ב"פגיעת קליע", וכי התובעת אושפזה מיום 22.3.94ועד ליום .26.3.94
בתעודה הרפואית האמורה אף צויינה פגיעה בעין ימין - "פרופורציה בקרנית שעל
עין ימין ופגיעה בעדשת העין וברשתית... אחרי ניתוח בהדסה - העין עם צלקת
בקרנית, אישון מורחב ולא מגיב לאור ודלקת ברשתית".
.5ראוי לציין כי הנתבעת עתרה לחיוב התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות
המבקשת. ביום 3/6/97הוחלט כדלהלן:ב
"נראה לי כי יש מקום לחייב את המשיבה בערבות, אך יש להקפיד שסכום הערבות לא יקפח אותה ולא יחסום את דרכה להתדיינות. אמנם, בית המשפט העליון העמיד את סכום הערבות המייצג על סך 500, 7ש"ח (רע"א 510/97 הנ"ל), אך לנוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה שבפני, לרבות סיכויי התביעה, אני מורה למשיבה להפקיד ערובה בסך 000, 5ש"ח בתוך 30יום מהיום" (עמוד 9).
טענות התובעת
.6התובעת טוענת, כי הוכח במידת סבירות גבוהה כי הכדור שפגע בה נורה על
ידי חיילי צה"ל ששהו בקרבת ביתה, ומאחר שמביתה של התובעת אין קשר עין עם הבית
שבו התבצרו המחבלים, לא יתכן כי התובעת נפגעה מקרב היריות בין חיילי צה"ל
לבין המחבלים.
התובעת טוענת טענה חלופית, לפיה אף אם פציעתה נגרמה מירי מזירת הקרב -
הפקירה הנתבעת את בטחונה ובטחונם של דיירי הבתים הנמצאים במעגל החיצוני ביחס לבתים הסמוכים לבית המחבלים, שפונו מדייריהם, ומכל מקום, החיילים והמחבלים הם מעוולים במשותף כלפיה.
.7התובעת סבורה, כי אף ייקבע כי מקורו של הקליע שפגע בה הוא במקום
הלחימה, הרי שהנתבעת התרשלה בכך שלא פינתה את התובעת ויתר התושבים מהמקום, לא הזהירה אותם מפני סכנת הפגיעה מהירי ולא נקטה אמצעי זהירות אחרים בכדי להגן על חייהם וגופם של התושבים הנתונים בסכנה בכלל, והתובעת בפרט.
.8פציעתה של התובעת לא נגרמה בשל פעולה מלחמתית ולפיכך אין להחיל את סעיף 5לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952(להלן - "חוק הנזיקין האזרחיים") ואין להחיל את הוראת סעיף 5לפקודת הנזיקין בדבר הסתכנות מרצון, ואף אין לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו, ולחלופין אשם תורם מינימלי בלבד.
.9בנסיבות המקרה יש להעביר לנתבעת את נטל השכנוע שלא היתה רשלנות בדרכי פעולתה ועל בסיס הכלל של "נזק ראייתי" ובשל העובדה שהנתבעת נמנעה מלחקור את נסיבות פציעתה של התובעת בסמוך לאחר האירוע, הרי שיש להעביר את נטל השכנוע לנתבעת.
טענות הנתבעת
.10גירסת הנתבעת היא, כי לא הוכח שהתובעת נפגעה מירי של כוחות הצבא שהיו בקרבת ביתה, ולא הוכח מאיזה סוג קליע נפגעה התובעת. ועוד זאת:ו מביתה של התובעת ניתן לראות את הבית שבו שהו המחבלים, ומכאן שקיימת אפשרות כי התובעת נפגעה מירי המחבלים. לחיזוק טענה זו, ניתן לציין, כי הירי של כוחות הצבא בוצע מאזורים גבוהים לשטחים נמוכים, מקום הימצאם של המחבלים;
בכל מקרה, כוחות הצבא ביצעו את משימתם במיומנות גבוהה והם נקטו בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למנוע פגיעה בחיילים ובתושבים המקומיים, והתובעת לא הוכיחה כי היא נפגעה מירי של חיילי צה"ל, או עקב רשלנות מצידם.
.11הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי המבחן לקיומה של רשלנות והטלת אחריות
אינה לפי התוצאה אלא לפי המאמצים שהושקעו למניעתה, וכי בנסיבות המקרה אין
להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת, שכן לא התקיימו התנאים של סעיפים 38ו-41
לפקודת הנזיקין וכן אין מקום להחיל את הכלל בדבר נזק ראייתי.
.12לפי גירסת הנתבעת, יש לסווג את האירוע כולו כפעולת מלחמה, ולפי סעיף 5לחוק הנזיקין האזרחיים, אין הנתבעת חבה בגין הנזק שנגרם לתובעת, ומכל מקום, התנהגות התובעת מעידה על הסתכנות מרצון ואשם תורם, ובמידה ויקבע כי הנתבעת אחראית לאירוע, הרי שיש בהתנהגות זו משום רשלנות רבתי, המנתקת כל קשר סיבתי.
.13אשר לטענה התובעת לפיה נמנעה הנתבעת מהבאת ראיות, הרי שלא הוכחה כל
חובה שבדין לניהול רישום או חקירה בנסיבות המקרה. יתרה מזאת, הנתבעת העידה את העד המרכזי מטעמה, שהעיד מידיעה אישית על פעולות הלחימה והירי שבוצעו במקום.
תיאור זירת האירועים
.14סגן אלוף רם תיאר, בעדותו בבית-המשפט, את זירת האירועים, תוואי השטח
ומצבו הטופוגרפי, בלשון זו:נ
"גובה המבנה הוא שלוש וחצי קומות. זה בית גדול הבולט בכל השכונה. אני מסמן את מרכז הואדי (העד מסמן בתצלום האווירי (נ/6) את מיקומו של בית המחבלים בואדי - ע"ק) שכונת אבו סנינה היא שכונה גבוהה מאד. ממרכז הוואדי יש התרוממות גבוהה מאד של שכונת אבו סנינה, שהיא גבוהה בכ- 200מטר לפחות. לצד המזרחי יש התרוממות של שכונה נוספת, יותר מתונה, שזו עליה יותר מתונה. כל הבתים האלה נשקפים בצורה טובה ביותר לשכונת אבו סנינה בגלל התלילות, כל בית מסתכלים ורואים את השטח בצורה ברירה ומהירה (צריך להיות "ברורה ובהירה" - ע"ק) כולל את הכביש. הבית הוא בולט ביותר" (עמודים 29- 30לפרוטוקול).
סגן אלוף רם מוסיף בעדותו לענין מפלס הכבישים בשכונת אבו סנינה כדלהלן:ב
"זה שיפוע חד כלפי מטה, מכיוון מערב לכיוון מזרח. זה שיפוע מתון כלפי מזרח כלפי הוואדי ובונים את הבתים במדרון, גובה הכביש יכול להיות גובה הגג והמשך הבנייה יכול להיות גובה הגג והמשך הבנייה בהתאם לשיפוע בהתאם לעמודים התומכים. יכול להיות שגובה הגג הוא מפלס הכביש. הבתים של הכביש העליון, הבתים יהיו בגובה הגג (עמוד 33לפרוטוקול).
ועוד זאת:ו
"בחלק העליון של שכונת אבו סנינה ישבו אנשים על הטריבונות והסתכלו כלפי מטה ולא יכלו להגיע" (עמוד 36לפרוטוקול).
מדברים עולה, בבירור, כי במרכזו של הוואדי ניצב בית בן כשלוש קומות שגובהו כחמישה עשר מטרים ובו התבצרו המחבלים. שכונת אבו סנינה, בה התגוררה התובעת, מצויה ממערב לוואדי, ובנויה על צלע הר, בגובה של כמאתיים מטר מעל הוואדי.
תיאור השטח וזירת האירועים מופיע בבירור בתצלום אויר (נ/6) וכן בתמונות
שונות (נ/ 2ו- נ/4), הגם שביתה של התובעת אינו מופיע בתצ"א.
מיקום ביתה של התובעת
.15בפני בית המשפט הובאו עדויות סותרות בדבר מיקום בית התובעת ביחס לבית שבו התבצרו המחבלים. כאשר נשאלה התובעת לראשונה "האם ממרפסת ביתה רואים, כשעומדים במצב רגיל את הבית ההרוס" השיבה התובעת:נ "כן, אבל זה רחוק" (עמוד 6לפרוטוקול). עם זאת, שינתה התובעת בהמשך עדותה את עמדתה וטענה כי "הבתים שבין הבית שלנו לבית שנהרס, יש בהם כאלה שיש להם יותר מקומה אחת, שתיים שלוש ואפילו ארבע. מהמקום שאני עמדתי במרפסת, אני לא יכולתי לראות הבית שנהרס" (עמוד 7לפרוטוקול).
בעלה של התובעת העיד כי מהבית שבו התגוררו לא ניתן לראות את הבית שבו התבצרו המחבלים, משום שביתם היה במקום נמוך ואחד מן הבתים הסמוכים "חסם את הקו האווירי" שבין ביתם לבית המחבלים (עמוד 15לפרוטוקול). אולם, מהתמונות שהוצגו בבית המשפט (נ/ 2תמונות 1-4), לא זיהה בעלה של התובעת את הבית האמור. מהתמונות אפשר להתרשם כי ממרפסת ביתה של התובעת ניתן להשקיף על הואדי.
שכנה של התובעת העיד כי ביתו גבוה מבית התובעת, משום שביתה נמצא במדרון,
וכי אך מגג ביתו ניתן לראות את גג הבית בו שהו המחבלים.
מעדותו של עיסאם חטיב, החוקר שצילם את התמונות (נ/ 2ו- נ/4), עולה, כי אין בקרבת ביתה של התובעת בניינים גבוהים וכי "הבית עצמו נמצא בעליית ההר וכל הבתים במדרון למטה" (עמוד 24לפרוטוקול). העד, עיסאם חטיב הוסיף, כי התובעת אמרה לו שניתן לראות ממרפסת ביתה את מקום הארוע, והיא יכלה לצפות במתרחש (עמוד 25לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם ניתן לראות את בית התובעת ממקום ההריסות של בית המחבלים השיב עיסאם בלשון זו:ב
"במקום שיש התקרית ראיתי את בית התובעת, לא עמדתי על הריסות. לא יודע באיזה מרחק" (עמוד 26לפרוטוקול)
ולפני כן אומר העד:ו
"אני לא עליתי על הבית עצמו, כי הבית היה הרוס. לא עליתי על ההריסות... אמרתי שממקום האירוע, שם באיזור, אפשר לראות את בית התובעת".
עם זאת, בהמשך עדותו טען העד כי לא הצליח לזהות מביתה של התובעת את
ההריסות של בית המחבלים.
בסוגיה זו יש לתת את הדעת לכך שהצילומים והבדיקה מטעם החוקר נעשו לאחר הריסת בית המחבלים, בניין בן שלוש קומות, כאמור, בגובה של כ- 15מטר, כך שיתכן שלפני הריסתו של בית המחבלים היה "קשר עין" בינו לבין בית התובעת.
ועוד:נ מעדותו של סגן אלוף רם בדבר תוואי השטח עולה, כי שכונת אבו סנינה, בה התגוררה התובעת, נמצאת על צלע הר ומשקיפה על האזור בו ניצב בית המחבלים.
נוכח דברים אלה עולה כי התובעת לא הצליחה להוכיח באופן ברור וחד משמעי כי לא היה כל קשר עין בין ביתה לבין הבית שבו התבצרו המחבלים.
הכוחות שפעלו בשטח ושלבי הפעולה
.16כוחות הצבא שפעלו באזור חולקו לשני מעגלים:ב המעגל הפנימי שהשתתף בלחימה ובחילופי הירי עם המחבלים, והמעגל החיצוני שעיקר תפקידו היה לבצע פעולות אבטחה שכללו:ו מניעת התקרבות של תושבים מקומיים לכיוון המעגל הפנימי, הגשת עזרה ראשונה, טיפול רפואי, אמצעי קשר וכל האמצעים הדרושים לכוחות הלוחמים במעגל הפנימי.
בשלב הראשון של הקרב סברו כוחות הצבא כי המחבלים מסתתרים בבית שסומן בתצלום האווירי (התצא לנ/6) כמספר 1, ובהתאם לכך נערכו בשטח. אולם, תוך כדי חילופי הירי התברר כי המחבלים מתבצרים בבית סמוך, שסומן כמספר 2, לפיכך, תחת אש, חולצו חיילי הכוח ומוקמו מחדש בהתאם לנסיבות החדשות. המחבלים המתבצרים בבית עלו לקומות השניה והשלישית וירו לכיוון החיילים מכל מקום אפשרי, במצב של ירי "אוטומט" - משמע, באופן לא מבוקר.
חילופי האש בין המחבלים לחיילי צה"ל נמשכו כשלושה ימים, ובמהלכם נורתה תחמושת רבה, כשבסיומו של הקרב נהרגו המחבלים שהתבצרו בבית. ראוי לציין כי לאחר תקופה מסויימת, הרסו כוחות צה"ל את הבית שבו התבצרו המחבלים.
ראוי לציין, כי הוגשה לבית-המשפט תעודה משר הבטחון בדבר ראיות חסויות,
מטעמי בטחון המדינה, לפיה הוטל חסיון על-פי סעיף 44לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, בכל הנוגע לכינויי היחידות הצבאיות ומיקומן בעת האירוע והיום החיילים שפעלו וזהותם, וכל פרט מידע או מסמך שיש בהם כדי לחושפם, וכן חיסוי כל מידע, מסמך ושיטות פעולה של צה"ל באזור יהודה ושומרון וחבל עזה, והאמצעים שמשתמש בהם צה"ל.
מיקומם של התושבים המקומיים והתנהגותם
.17בשלב הראשון של האירוע פינו חיילי צה"ל את התושבים המקומיים המתגוררים בבתים הסמוכים לבית המחבלים. אחרי כן הוטל עוצר על מספר שכונות בחברון כדי למנוע הפרעה מצד תושבים מקומיים לפעילות הצבא, מחד גיסא, ולשם הגנה על תושבים אלה מפני פגיעה אפשרית, מאידך גיסא. עוד ראוי לציין כי באזורים אלה הוצבו כוחות צבא במעגל החיצוני, לצורך אכיפת העוצר ושמירה על המטרות שעמדו בבסיס הכרזת העוצר.
.18על התנהגותם של התושבים המקומיים אנו למדים מעדותו של סגן אלוף רם
כדלהלן:נ
"אני חייב להדגיש שהתושבים מהשכונה הזו, ולא רק מהאירוע הזה, הם באים לראות ולהפריע וצועקים וזורקים אבנים, ושכונת אבו סנינה זה כמו אמפיתאטרון, הם יושבים וצופים על השכונה, מהשכונה הזו התקרבו עד לאזור הזה, עד שכוח מג"ב עלה למעלה" (עמוד 32לפרוטוקול).
כיווני ירי ואמצעי זהירות
.19סגן אלוף רם העיד לעניין אמצעי הזהירות והאפשרות כי הירי יפגע בטווח
רחוק מהמעגל הפנימי, כדלקמן:ב
"אני מתעסק בתחום זה כל שנות שירותי וכל סוגי הירי. גם בתכנון של המבצע, וזה תכנון מרמת אלוף ועד לאחרון החיילים, בטח במעגל הפנימי, לכולם מכשירי קשר, יש תכנון קפדני של כיווני הירי של כוחותינו, אני מדגיש כי יש כאן הרבה כוחות של היחידה המבצעת במעגל הכוחות. כל כיווני הירי מכוונים לחומות מפגע, מתקף לנקודות מוגדרות, שמאחוריהם אין כוחותינו וגם לא אזרחים שפינינו אותם. כיווני הירי מתוכננים מלמעלה למטה. בשום פנים ואופן לא מלמטה כלפי מעלה. גם בגלל כוחותינו וגם כי כדור טועה יכול לרוץ לכל מקום. כיווני הירי נבדקו אישית בכל עמדה ועמדה, על ידי ועל ידי אדם נוסף, אני הוריתי לירות:ו 'מהבית הזה לפינה הזו', זה עקב ריבוי האנשים וזה שאנו בגובה אחד של השני מבחינת הגגות, ועובדה שאף אחד לא נפגע מאש כוחותינו. פגיעה מנתזים זו לא פגיעה מירי של כוחותינו. כלי נשק מג החליק, אתה מכוון חוטף צרורות מלמעלה למטה, ואותו בחור החליק עקב זה שחטף כדורים, והמג מחליף ועוד יורה מספר כדורים שפוגעים בנתזים, לא בחיילים, הנתזים פוצעים. הירי שלנו, ואני מדגיש היה בצורה מתוכננת ונבדק גם על ידי האלוף. יש אוהל חפ"ק מסודר, זה קרב של ששה ימים. הירי של המחבלים הוא ירי לא מבוקר, כשאנו יורים מלמעלה למטה, הירי של המחבלים בשלבים הראשונים היו מלמטה למעלה 360מעלות, וגם מהקומות הגבוהות של הבית, אין לי ספק כי היה קשר עין, בסופו של דבר בין המחבלים אלינו. ואנו יודעים כי פגיעות מתחת לראשים שלנו. חוטפים נתזים, הירי שלהם הוא ירי 360מעלות לא מבוקר" (עמודים 32- 33לפרוטוקול).
אשר לאפשרות של ירי על ידי אנשי המעגל החיצוני העיד סגן אלוף רם בלשון זו:נ
"כל המעגל החיצוני אסור לו וזה גם לא בוצע, לפחות לפי הדיווחים, אסור לו לבצע ירי, שום פעילות שקשורה ללחימה, אך ורק פעילות של אבטחה ומניעת התקרבות תושבים...לשום כוח אסור לבצע ירי ומהידע שלי לא בוצע ירי, זה מסכן את הכוחות שנמצאים בפנים. זה תודרך ולא בוצע בשטח, כי כל הכוחות היו עם מכשירי קשר וגם וידאנו את הדברים" (עמוד 32לפרוטוקול).
.20אשר לאופן הירי, העיד סגן אלוף רם כדלקמן:ב
"לא רצינו לפזר אש בצורה בלתי מבוקרת שתסכן את כוחותינו, שלב ראשון חושבים על החיילים בצד השני, והתרכזנו בירי לקומות הגבוהות, אך ורק בירי של אמצעים מדויקים. יורה צלף עם כוונת מיוחדת, מבחינת הוראות מיוחדות שלו, הוא יורה כאשר העדשה שלו נקיה מכל מקום אחר, אך ורק על הבית. הצלפים שפוזרו, פוזרו כך שהם יורים על חומת מפגע, בנוסף להוראות שהם יורים רק כשפני העדשה שלהם נקיה, רק היעד ולא שום דבר אחר. זה הוראות בטיחות מחמירות" (עמוד 31לפרוטוקול).
מדברים אלה עולה, בבירור, כי כוחות הצבא נקטו אמצעי זהירות מרביים, ככל שניתן לנקוט בתנאי קרב בשטח מאוכלס:ו כל עמדת ירי נבדקה על-ידי דרג צבאי בכיר שקבע את כיווני הירי בכל עמדה ועמדה, בחישובם של כיווני הירי נלקחו בחשבון, בין היתר, המגבלות של תוואי השטח והפרשי הגבהים בין העמדות השונות ובית המחבלים כאשר הירי התבצע מעמדה גבוהה ליעד נמוך ממנה, כשהירי כוון לעבר "חומת מפגע". בנוסף על כך, נקבע כי הירי יתבצע על ידי חיילי המעגל הפנימי בלבד, בעוד שעל חיילי המעגל החיצוני נאסר לבצע כל ירי, שכן ירי כאמור היה עלול לסכן את חיילי המעגל הפנימי.
מהימנות העדים
.21עדותה של התובעת והעדים מטעמה היתה רצופה סתירות, כך, למשל, העידה התובעת כי ממרפסת ביתה רואים את הבית ההרוס, אף כי הוא מרוחק מהמקום (עמוד 6לפרוטוקול). אולם, לאחר מכן שינתה התובעת את גירסתה והעידה כי בין ביתה ובין בית המחבלים ישנם מספר בניינים הגבוהים מביתה וחוסמים את האפשרות לצפות מביתה אל בית המחבלים, או חוסמים את הראייה כאמור.
התובעת מעידה כי "היה עוצר בחברון", ולענין סיבת העוצר היא אומרת,
כדלקמן:
"שאלנו והתעניינו ואמרו לנו שעוצר בשל כך שיש בחורים מהחמס שהיו בבית. רצו לתפוס אותם, אני לא יודעת מי, אני הייתי בתוך הבית שלי, ואני יודעת שהיה עוצר. כל הרחובות היו מלאים חיילים, והיה ירי, ונפצעתי". (עמ' 6לפרוטוקול, ישיבת בית המשפט מיום 24.2.99).
בהמשך עדותה אומרת התובעת כי ידעה על כך שאנשי חמאס היו בתוך הבית, אחרי הארוע. התובעת מתקנת את עדותה ואומרת בהמשך דבריה כי ידעה על קיום עוצר אך לא ידעה מה סיבתו, אף כי היא אומרת:
"אנחנו יודעים שדיברו ברדיו, היה מרדף היה ידוע לנו שיש עוצר, אך לא ידענו מה הסיבה".
התובעת גם סתרה את עצמה בכל הנוגע למיקומו של בית המחבלים ואם ניתן לראותו מביתה, או ממרפסת ביתה את בית המחבלים.
גם בעלה של התובעת לא דק פורתא בכל הנוגע לאפשרות של ראיית בית המחבלים מתוך מרפסת ביתו ועדותו לא עלתה בקנה אחד עם עדות התובעת או עם עדות החוקר מטעם הנתבעת.
בתמונות שהוצגו בבית המשפט התקשו התובעת ובעלה להצביע על אותם בניינים
המונעים את האפשרות לצפות אל בית המחבלים מביתה של התובעת.
התרשלות
.22אין כל ספק כי על כוחות הצבא הפועלים מטעם המדינה באזור יהודה, שומרון וחבל עזה, חלה חובת זהירות מושגית שלא לפגוע בגופם וברכושם של התושבים המקומיים. "המדינה, באמצעות רשויותיה וגופים ואנשים הפועלים מטעמה, מופקדת על אכיפת החוק והשלטת הסדר באזורים הנתונים לשליטתה. במסגרת חובותיה, מוטלת על כוחות הצבא, במיוחד באזורים הנתונים לשליטת הצבא - גם האחריות להגן על גופם ואף רכושם של תושבי המקום ולמנוע ככל שניתן פגיעה בהם (ת"א (ירושלים) 210/93עזבון המנוח אמין אל פואד אלעבד נאצר ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין - מחוזי 95(4), 180).
בענייננו, לא הוכח בדרגת הוודאות הדרושה כי פציעתה של התובעת נגרמה בשל ירי חיילי צה"ל. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אף אם נצא מנקודת הנחה כי הנתבעת פעלה תוך הפרת חובת הזהירות המושגית, הרי שיש לבחון האם בנסיבות העניין קמה חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת. בת"א 170/94 מוחמד אבו לחיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נאמרו על ידי בית משפט זה דברים טובים אף לענייננו:
"כוחות הצבא נתונים, והיו נתונים בעת האינתיפאדה, ביתר שאת, בסכנות שונות ומשונות, ויש צורך לבחון את התנהגות החיילים לפי מכלול הנתונים, האילוצים והסכנות שבהם היו נתונים. המבחן אינו התנהגות האדם הסביר (או החייל הסביר) בעת רגיעה, אלא יש לבחון התנהגות זו לנוכח האירועים עצמם...לא ניתן, תמיד, לבחון את התנהגות החיילים, שרואים עצמם כמי שנתונים בסכנה באמות מידה של רוגע או בחכמה שלאחר מעשה".
בע"א 751/68 חמאמה רעד נ' מדינת ישראל (פ"ד כה(1) 197, 214) קבע הנשיא
אגרנט, כדלהלן:
"מחובתנו להביא בחשבון את אווירת המתח שבו היו נתונים בשעת המעשה, ולא לקבוע את הערכתנו רק על סמך העובדות היבשות שנועדו לאחר מעשה כאשר בידינו לשקול אותן באווירה שקטה".
סגן אלוף רם העיד בענייננו, כי:
"בשלב מסוים נפתחה עלינו אש תופת, ובמזל כוח החיילים לא קיבל את הירי, אבל כמות אדירה של אש, ואני אומר זאת מניסיון, שהשלב הראשון היה לנתק מגע ולבודד את הבית הזה. זו היתה מלחמה אמיתית".
נוכח דברים אלה עולה, באופן ברור וחד-משמעי, כי הערכת התנהגות חיילי הכוח אינה יכולה להיעשות אך על-פי העובדות "היבשות", אלא תוך שימת דגש על האווירה בה היו נתונים החיילים בשעת המעשה, דהיינו בעת קרב היריות, ובמצב זה, אף אם נניח כי התובעת נפגע מירי חיילי המעגל הפנימי, הרי שלא הופרה חובת הזהירות המושגית.
.23ועוד זאת: בכל הנוגע לרשלנות הרי שהדבר ייבחן על פי המאמצים והושקעו
בנסיון למנוע את הפגיעה ולא רק על פי התוצאה, וכך מצינו בע"פ 486/88 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי (פ"ד מד(2) 353):
"אין צורך להוסיף כאן את המובן מאליו, היינו, אין להגדיר את סבירותו של המעשה על פי מה שנודע רק בעקבותיו, לאחר מכן. הסבירות נבחנת אמנם לפי אמות מידה אובייקטיביות, אך הנתונים המשמשים לצורך המבחן הם אלו שנפרשו בפני הנוגע בדבר בשעת המעשה ולא אלו שנתבררו רק לאחר מעשה, ואשר לא היו בגדר הציפייה הסבירה ולא יכלו להתברר בעת המעשה על יסוד הפעלת אמצעים סבירים" (עמוד 379לפסק הדין).
מדברים אלה ומאמצעי הזהירות שננקטו כפי שפורטו לעיל, עולה כי חיילי המעגל הפנימי היו תחת אש מסיבית של המחבלים, ועם זאת פעלו במיומנות, תוך הקפדה על נוהלי בטיחות וכללי זהירות הנדרשים. כאמור, אף אם התובעת נפגעה מירי חיילי צה"ל המוצבים במעגל הפנימי, טענה שלא זכתה לכל ביסוס עובדתי שיתמוך בה, הרי שלפי הנסיבות שפורטו, לא קמה חובת זהירות.
.24התובעת טוענת כי הירי בוצע על ידי החיילים המוצבים במעגל החיצוני,
באזור הסמוך לביתה. אף טענה זו אינה מבוססת. אם אמנם הירי בוצע על ידי חיילים אלה, שהיו בקרבת ביתה, היה על התובעת והעדים מטעמה לציין את העובדה כי נשמע קול ירי מטווח הקרוב לביתה. יתר על כן, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם אופי הלחימה בשטח והעובדה שעיקר תפקידם של חיילי המעגל החיצוני היה לבצע משימות אבטחה בלבד, ללא כל ירי, שהיה מסכן את החיילים המצויים במעגל הפנימי.
.25אשר לטענת התובעת כי הנתבעת התרשלה, בכך שלא פינתה את התובעת ואת יתר תושבי השכונה שבתיהם משקיפים על הוואדי בו מצוי בית המחבלים - דין טענה זו להידחות. כוחות הצבא נקטו אמצעי זהירות מרביים בכך שפינו את תושבי הבתים הסמוכים והטילו עוצר על שכונות הסמוכות למקום האירוע. בנסיבות האירוע לא היתה כל אפשרות לפנות אלפי תושבים מבתיהם. יתרה מזאת, שטחים נרחבים מבתי התושבים המקומיים לא פנו כלל לכיוון מקום האירוע ולא היה מקום לפנות את כולם.
היפוך נטל הראיה
.26היפוך נטל הראיה יכול להיעשות בשלושה דרכים: האחת, לפי סעיף 38לפקודת הנזיקין, השניה לפי סעיף 41לפקודת הנזיקין, והשלישית בהוכחת "נזק ראייתי".
סעיף 38לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או הממונה עליו...על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן...התרשלות שיחוב עליה".
מלשונו של סעיף זה עולה כי נדרשים שני תנאים להעברת נטל ההוכחה אל הנתבעת. האחד, שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן. כאמור, הנזק נגרם, ככל הנראה, על ידי קליע של כלי יריה, או ריקושט שמקורו בפגיעה של קליע, ואין כל ספק כי כלי יריה הינו בגדר "דבר מסוכן".
התנאי השני הוא, כי הנתבעת היא הבעלים של "הדבר המסוכן" (או האחראי לו), שגרם את הנזק. לענייננו לשם הוכחת סעיף זה יש לקבוע כי כלי היריה ממנו נורה הקליע, נמצא באחריותה של הנתבעת. בענייננו, לא הובאה ראיה חד משמעית המאששת את טענת התובעת כי היא נפגעה מנשקו של מי מחיילי צה"ל שנטלו חלק בקרב עם המחבלים.
משום כך, יש לדחות את בקשת התובעת להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 38לפקודת הנזיקין. למעלה מן הצורך אוסיף, כי הפסיקה דורשת תנאי נוסף והוא, שהדבר המסוכן שגרם את הנזק, היה נתון בידי אחר או שהיה עזוב, ולא בעת שהיה נתון בידי הממונה עליו (ע"א 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1478; ע"א 751/68 חמאמה רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 197, 208; ת"א (ירושלים) 209/93מאהר מחמד שעבאן התהת נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם); ת"א (ירושלים) 210/93עזבון המנוח אמין פואד אל עבד נאצר נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי 95(4), 180).
.27סעיף 41לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראייה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
התנאי הראשון להחלת כלל זה הוא, כי לתובעת לא היתה ידיעה או לא היתה לה כל יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק. התובעת נפגעה בראשה מקליע בעת שהיתה במרפסת ביתה באזור המרוחק מאות מטרים ממקום הארוע בתנאים אלה, אף אם ידעה התובעת כי מתנהל מרדף אחרי מחבלים - יש להחיל כלל זה על המקרה הזה.
התנאי השני הוא כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. כאמור לעיל, לא הוכח באופן וודאי שהנזק נגרם בשל ירי חיילי צה"ל. אולם, אף אם נניח כי תנאי זה התקיים הרי שיש להחיל תנאי נוסף לצורך הפעלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". התנאי השלישי הוא, כי תוצאת האירוע מצביעה לכאורה על התרשלות הנתבעת. במקרה דנא, אין לקבל את טענת התובעת לפיה אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה.
למעלה מן הצורך, אוסיף, כי אף אם נקבל את טענת התובעת ונקבע כי יש להחיל את הכלל המעביר את נטל הראיה לנתבעת, הרי שמנסיבות המקרה עולה כי הנתבעת לא התרשלה בפעולתה. תושבי הבתים הסמוכים לבית המחבלים פונו מחשש כי ייפגעו במהלך חילופי הירי, תושבי השכונות הסמוכות הושמו בעוצר, כוחות הצבא שלקחו חלק פעיל בירי על המחבלים תודרכו - כל כוח באופן אישי בעמדתו - על ידי סגן אלוף רם או על ידי אלוף הפיקוד, לגבי כיווני הירי וגבולות גזרה. ועוד: כללי הבטיחות כללו ירי מעמדה גבוהה לעמדה נמוכה לכיוון חומת מפגע. לפיכך, כאמור, בתנאים אלה יש לקבוע כי הנתבעת לא התרשלה.
.28התובעת טוענת כי בשל הימנעות הנתבעת מלחקור את האירוע או לבצע תחקיר בקשר לנסיבות פציעתה, נגרם לה נזק ראייתי, ויש בכך בכדי להעביר את נטל השכנוע לנתבעת.
בע"א 789/89 עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, (פ"ד מו(1)
715, 721) נקבע כדלהלן:
"במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות".
במקרה דנא מדובר בבדיקה בליסטית, שלא נערכה, להתאמה בין כלי הירי לקליע שפגע בתובעת. קרב היריות בין כוחות צה"ל למחבלים נמשך כשלושה ימים ובמהלכו נורתה תחמושת רבה על ידי שני הצדדים, מכלי נשק שונים, כפי שהעיד סגן אלוף רם:
"בשלב מסוים נפתחה עלינו אש תופת, ובמזל כוח החיילים לא קיבל את הירי, אבל כמות אדירה של אש. זו היתה מלחמה אמיתית" (עמוד 31לפרוטוקול).
התובעת נמנעה מלהציג את הקליע שפגע בה ואין לדעת מה גורלו של קליע זה. בתנאים אלה אין להבין את בקשת התובעת לביצוע בדיקה בליסטית. נוכח דברים אלה, יש לדחות את טענת התובעת בדבר נזק ראייתי והיפוך נטל הראיה.
אמת נכון הדבר, שאין מדובר בחקירת אירוע פלילי המבסס עבירה, כי אם בחינת פעלה של קרב וספיחיה, שגם אם אין היא חסינה מביקורת משפטית, ככל שהיא נוגעת לפגיעה באזרחים - אין מקום לשפוט את האירועים במבחן הביקורת הרגיל של חקירה פלילית. (וראה: י' גלעד: "אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק א'), משפט וממשל ב', התשנ"ה, בעמ' 351ואילך).
הימנעות מהבאת ראיה
.29התובעת טוענת כי הנתבעת נמנעה מהעדת עד מרכזי, הוא מפקד הכוחות ששהו בקרבת ביתה של התובעת, והימנעות זו חמורה במיוחד בשל כך שהעובדות הנוגעות לענין זה נמצאות בידיעתה הבלעדית של הנתבעת.
לעניין זה ראוי להביא את דבריו של השופט י' קדמי בספרו "על הראיות",
כדלקמן:
"התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחיבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך בכדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראיתי לראיה שלא הובאה" (עמוד 917).
במקרה דנן העיד מפקד הכוחות שפעלו במעגל הפנימי, כי לפי מיטב ידיעתו לא בוצע ירי בסמוך למקום מגורי התובעת. בנוסף עולה מעדותו כי הועברו ידיעות בקשר, בזמן אמת על פציעת התובעת, ומכאן ניתן להסיק כי לעד זה היתה ידיעה ממשית על ההתרחשויות במעגל הפנימי והחיצוני כאחד.
נשיאו של בית משפט זה, השופט זיילר, אומר בפסק דינו בת"א (ירושלים)
1377/96(לא פורסם) נעימה אבו אלעש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) כדלהלן:
"כפי שהעיד בפני קצין מג"ב עימד (עמוד 4ואילך) ונראה לי שגם מכוח הידיעה השיפוטית של בית המשפט, הרי תופעות הפרות סדר, הפגנות זריקות אבנים, זריקת בקבוקי תבערה ותקיפת כוחות צה"ל באמצעים אחרים, במהלך מה שכונה אינתיפאדה, היתה תופעה המונית וכללה מאות אם לא אלפי מקרים כאלו ברצועת עזה, ביו"ש וגם במקומות אחרים. אין תימה שבנסיבות אלו, לא יכלו כוחות הבטחון לבצע רישומים מלאים ומדויקים של כל האירועים שהתבטאו בדינמיות ובאינטנסיביות על כל פריטיהם והסתעפויותיהם. בנסיבות כאלו אין בעצם אי הבאתן של ראיות מלאות על ידי או מטעם המדינה, כדי להעיד על נסיון להתחמק או להסתיר ראיות. הדבר נובע מכך שלא רק שעל כוחות הבטחון שנטלו חלק בכל האירועים הללו נמנים רבים מאד, אלא גם מכך שמדובר בכוחות צבאיים או משטרתיים הנעים ממקום למקום ומאזור לאזור. בנסיבות כאלו איתור חייל או השוטר ה"קונקרטי" שהשתמש ברימון עשן או עשה פעולה ספציפית אחרת במסגרת פיזור הפגנות או מעצר חשודים, איננה תמיד אפשריים" (עמודים 1- 2לפסק הדין).
בענייננו, הדברים בולטים ביתר שאת. באירוע האמור היה עימות וקרב יריות בין חיילי צה"ל לבין מחבלים מאומנים בתורת הלחימה של גרילה, שהתבצרו, במכוון, בבית מגורים ובסביבה אזרחית מובהקת. אין זה מקרה הדומה לעמידת חיילים מול קבוצות נערים ובגירים שהשתמשו באבנים ואף בבקבוקי תבערה, כי אם במחבלים מסוכנים שנשאו כלי נשק רבים ומגוונים.
נוכח דברים אלה, ובשל העובדה שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי נפגעה מירי חיילים בקרבת ביתה, היה סגן אלוף רם העד המרכזי בפרשה, ולא היתה מוטלת על הנתבעת חובה לזמן עדים נוספים.
סעיף 5לחוק הנזיקין האזרחים
.30סעיף 5לחוק הנזיקין האזרחיים קובע כדלהלן:
"אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא ההגנה לישראל".
בע"א 311/59 מפעילי תחנות הטרקטורים בע"מ נ' חייט (פ"ד יד 1609) נקבעו
הכללים לעניין הכרה בפעולת מלחמה כדלקמן:
"לשם הכרעה בשאלה אם פעולה פלונית היא פעולה מלחמתית, עליך לבחון את הפעולה -לא את המלחמה - אם בפעולה ניכרים סימני היכר של לחימה, אם היא פעולה שנוהגים או רגילים לבצעה תוך כדי מלחמה, כי אז היא פעולה מלחמתית. ואין נפקא מינה אם מתנהלת מלחמה אם לאו" (עמוד 1613מול האות א').
ועוד:
"בכדי להסיר את האחריות מעל המדינה, חייבת הפעולה להיות פעולה מלחמתית של צבא ההגנה לישראל, כלומר פעולה צבאית שבדרך כלל אין הצבא מבצע אותה אלא בשעת מלחמה" (עמוד 1613מול האות ז').
לשון אחרת, כדי שפעולותיהם של כוחות צה"ל יחשבו "פעולה מלחמתית", לפי סעיף 5האמור, עליהן להיות חריגות ויוצאות דופן (ת"א (ירושלים) 317/93מוחמד אבו ג'אבר נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי 94(3), 6; ת"א (ירושלים) 118/94סאבר מוחמד רביעה נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כרך כ"ו(6), 73; ת"א (ירושלים) 170/94מוחמד אבו לחיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
התובעת טוענת כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרש את הוראות
סעיף 5לחוק הנזיקין האזרחיים בצמצום, ובשל העובדה שהתובעת נפגעה מירי חיילי
כוחות האבטחה שלא היו אמורים להשתתף בלחימה, הרי שיש לקבוע כי התובעת לא נפגעה בעת פעולה מלחמתית. אין לקבל טענה זו ממספר טעמים: ראשית, כאמור, התובעת לא הוכיחה כי מקורו של הקליע בירי של חיילי כוחות האבטחה. שנית, מדובר במקרה בו מחבלים התבצרו בבית ופתחו באש לעבר חיילי צה"ל שהשיבו באש לעבר מקור הירי. קרב היריות נמשך מספר ימים ובמהלכו נורתה תחמושת רבה על ידי שני הצדדים. בנסיבות אלה יש לקבוע כי מדובר בלוחמה בשטח בנוי המתבצעת על ידי הצבא אך במצבי מלחמה, דהיינו מדובר בפעולה חריגה ויוצאת דופן.
הסתכנות מרצון ואשם תורם
.31הנתבעת טוענת כי העובדה שהתובעת עמדה ליד החלון בביתה והשקיפה על
הנעשה בחוץ יש בה כדי הסתכנות מרצון.
בהתאם לדבריו של השופט ח' כהן בע"א 879/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' אברהם קורן (פ"ד לא(1) 660) לצורך קביעת הסתכנות מרצון יש להראות כי התובעת עשתה מעשה בלתי סביר וכי התובעת בחרה בחירה רצונית בסיכון ושלא היתה כל הגבלה על רצונה החופשי.
בסוגייה זו יש לקבוע כי בנסיבות העניין, שהותה של התובעת בביתה, ובעיקר
ליד חלון המרפסת בתוך ביתה, אינה מעשה בלתי סביר, ממנו ניתן להסיק על הסתכנות
מרצון.
.32השופט ד' לוין בע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ'
עוואד ואח' (פ"ד מד(1) 422, 438) הציג את שני המבחנים העיקריים אשר הוצבו
בפסיקת בית המשפט לבחינת האשם התורם, כדלהלן:
"א. האם האדם הסביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר);
ב. מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ראה האמור בע"א 449/81בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, בעמוד 75והאזכורים שם).
במקרה דנן, בהתאם למבחן האדם הסביר, כאמור, אין מקום לקבוע כי התובעת פעלה באופן בלתי סביר. אשר למבחן חלוקת האשם, הגם שלא הוכח כי הנתבעת אחראית לפגיעתה של התובעת, הרי שבנסיבות המקרה אין לקבוע כי התובעת התרשלה במעשיה היא, באופן שאשמתה המוסרית גבוהה מזו של הנתבעת ולפיכך יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר אשם תורם של התובעת.
הוראות הפתיחה באש
.33בא כוח התובעת ביקש להגיש לבית המשפט את הוראות הפתיחה באש, אולם בא כוח הנתבעת התנגד להגשתן של הוראות אלה (עמוד 21לפרוטוקול). בנסיבות המקרה בהן התנהל קרב יריות בין חיילי צה"ל למחבלים ומאחר ולא הוכח כי הקליע שפגע בתובעת מקורו בירי חיילי המעגל החיצוני, הרי שלא היה כל צורך לבחון האם
כוחות הצבא פעלו בהתאם להוראות הפתיחה באש.
עמדתי העקרונית היא, שבית המשפט רשאי, במקרים מתאימים, לבחון את התנהגות החיילים לפי הוראות הפתיחה באש, שהיו בתוקף באותה עת. לצורך כך יש להציג בפני בית-המשפט את ההוראות כדי שבית המשפט יעיין בהן ויקבע אם התנהגות החיילים היתה לפיהן או בניגוד להן. אולם, אין המקרה שבפנינו אינו נכנס לגדר הבחינה של התנהגות החיילים לפי הוראות הפתיחה באש.
גילוי מסמכים בהליך של פשרה
.34בא כוח התובעת ביקש להגיש לבית המשפט מסמכים שנעשו אגב משא ומתן
לפשרה, אולם בא כוח הנתבעת התנגד לבקשה זו בטענה של חוסר קבילות. בהחלטה מיום
24/2/97נקבע כי החלטה בנושא תתקבל בנפרד.
בסוגיה זו ראויים דבריו של השופט י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שני,
עמוד 556, כדלקמן:
"א. הדעה הרווחת בציבור היא, כי מסמך הנושא את הכותרת 'בלי לפגוע בזכויות' - או מילים בעלות משמעות דומה, כגון 'כל הזכויות שמורות' הינו מסמך חסוי ולא ניתן להגישו כראיה; כשהחיסיון הינו חיסיון מוחלט בעל אופי חפצי, לאמור: המסמך גופו חסוי, ואין נפקא מינא ברשות מי הוא נמצא.
ב. דעה זו אינה מבטאת בצורה מדויקת את הדין. הכתרתו של מסמך בכותרת האמורה, אכן מעניקה לו חיסיון מוחלט בעל אופי חפצי, לאמור - מסמך כזה אכן חסוי לגופו, ברם - חיסיון זה מוגבל בשניים: ראשית - כוחו של החיסיון מוגבל לעשיית שימוש במסמך כהודאת בעל דין בלבד, ואין הוא שולל את כוחו לשמש ראיה להצעה המחייבת הכלולה בו, בכל הקשור לקיבולה ולשכלולו של חוזה על פיה; ושנית - המדובר אך ורק במסמך שנערך ונמסר במסגרת מו"מ לפשרה".
לשון אחרת, לפי הפסיקה, הצעה שהוצעה בין הצדדים במסגרת משא ומתן לפשרה ונדחתה, לא ישמשו מסמכים אלה כהודאת בעל דין ולא תקבלו כראיה (ראה גם ע"א 172/89סלע בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311)
נוכח דברים אלה עולה כי המכתב מיום 12/5/96וכתב הקבלה שצורף אליו הינם ראיות בלתי קבילות. בין כך ובין אחרת, אין בכך בכדי לשנות את התוצאה של פסק הדין.
סיכום
.35בנסיבות המקרה, כאמור, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש כי נפגעה מירי כוחות הצבא ויש בהתנהגות הנתבעת משום התרשלות, לפיכך נדחית התובענה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 000, 5ש"ח כולל מע"מ כדין, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
הערת סיום
.36התובעת נפגעה במהלך פעולה של חיילי צה"ל בהיקף רציני, שמטרתה ללכוד
חוליית מחבלים מסוכנת. משך הלחימה של חיילי צה"ל בחוליית המחבלים וחילופי האש שהתבצעו במשך שלושה ימים מעידה על אופיה של חוליית המחבלים כשהיא מבוצרת בבית מגורים - מול כוחות צבא רבים ומגוונים.
אין ספק כי התובעת נפגעה במהלך הפעולה האמורה, וגם אם התובעת לא הצליחה להוכיח כי הפגיעה באה מירי של חיילי צה"ל ולא הוכיחה כי הנתבעת, או מי מטעמה, התרשלו וכי התרשלות זו היא שהביאה לפגיעתה ולתוצאה של פגיעה זו - היה מקום, לפנים משורת הדין, לפצות את התובעת על כאבה ועל סבלה.

משום כך, ולמרות התוצאה שאליה הגעתי, ראוי שהנתבעת תשקול ענין זה - לפנים
משורת הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התחזות במחסום צה''ל

  2. סמכות צה''ל להחרים בית

  3. פציעה מירי חייל צה''ל

  4. עתירה נגד פעולות צה''ל

  5. ביטוח פנסיה לעובדי צה''ל

  6. יריה ברגל של חיילי צה''ל

  7. פינוי אשפה מבסיסי צה''ל

  8. הרשעה בירי על חיילי צה''ל

  9. מכרז הובלת דלק עבור צה''ל

  10. ירי חיילי צה''ל לתוך דירה

  11. תאונת דרכים אזרח עובד צה''ל

  12. תביעה בגין רשלנות חיילי צה''ל

  13. סיוע ליתומי צה''ל מביטוח לאומי

  14. פיצויים על תפיסת בית על ידי צה"ל

  15. נוהל פתיחה באש צה''ל במעצר חשוד

  16. עונש על ניסיון פגיעה בחיילי צה''ל

  17. הודעה בכתב לפי תביעת רשלנות צה''ל

  18. תביעה בגין פיצוץ בניין ע''י צה''ל

  19. מחסום צה''ל ללא היתר ליד בית מגורים

  20. מוות מאש צה''ל של תושב מחנה פליטים

  21. נזקי רכוש בגין פיצוץ יזום של צה''ל

  22. תביעת פיצויים על אלימות חיילי צה''ל

  23. פיצוי על נזק שנגרם ע''י דחפור צה''ל

  24. כאבי גב של אזרח עובד צה"ל כתאונת עבודה

  25. פיצויים ממדינת ישראל על ירי חייל צה''ל

  26. דין משמעתי בגין שינוי פרטים במחשב צה''ל

  27. מוות כתוצאה מירי חילופי אש עם כוחות צה''ל

  28. התיישנות תביעת נזיקין בגין פעולות כוחות צה''ל

  29. הבטחה מנהלית להכרה בחללי צה"ל כמשרתים בשירות קבע

  30. האם פגיעה ב"עובר אורח" בפעילות צה"ל מהווה רשלנות ?

  31. פלסטינית נהרגה מירי חיילי צה''ל - תביעה נגד המדינה

  32. הכרה בתאונת עבודה במהלך ניסוי של צה"ל בביטוח לאומי ?

  33. עיכוב שחרור משירות קבע בגלל צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל

  34. פיצויים בגין נזקים עקב פגיעות מירי של כוחות צה"ל במבצע חומת מגן

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון