קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חברה הנסחרת בבורסה - אי הגשת דוחות / כתב אישום בגין אי הגשת דוחות חברה בבורסה: מבוא: הנאשמים והאישומים: א. שלושה הם הנאשמים בכתב האישום דנן, ושלושה הם האישומים המיוחסים להם בו, על ידי התביעה. הנאשמת 1(להלן: "הנאשמת") הינה חברת "קלאב הוטלס אינטרנשיונל" בע"מ, שעיסוקה בהקמתם ובתפעולם של בתי-מלון (קלאב הוטלס), אשר זכות השימוש ביחידות הנופש שלהם נחלקת בין בעלי זכויות רבים, על בסיס של חלוקת זמן שימוש (time sharing). הנאשמים 2ו- 3הינם, והיו, בכל התקופה הרלוונטית לכתב האישום, בעלי מניות בנאשמת, חברי דירקטוריון ומנכ"לים משותפים בה. תחילה נתאגדה הנאשמת, בתאריך 1.12.86, כחברה פרטית והמשיכה לפעול ככזו עד לתאריך .15.8.88אז, יצאה לציבור, והציעה לו ניירות ערך שלה על פי תשקיף (להלן: ניירות הערך). משלב זה ואילך נכנסו הנאשמת ועמה מנהליה, למסגרת החיובים המוטלים על כל תאגיד בורסאי על פי חוק ניירות ערך, תשכ"ח- 1968(להלן: "החוק"), ביניהם החובות הדיווחיות הנובעות מסעיף 36לחוק. ב. לטענת התביעה, כפי שהיא עולה מכתב האישום, לא מילאו הנאשמים חובותיהם הדיווחיות הנ"ל, וזאת, לגבי שלושה דו"חות, שהיו מחוייבים בהגשתם בתקופה הנדונה בכתב האישום, כמפורט להלן: .1הדו"ח החצי-שנתי לתקופה המסתיימת ביום 30.6.88, אשר חוייב בהגשה עד ליום 30.8.88והוגש רק ביום 3.11.89, לאמור, כ- 13חודש לאחר המועד הקבוע בחוק. .2דו"ח שנתי לתקופה המסתיימת ביום 31.12.88, אשר חוייב בהגשה עד ליום 30.6.89והוגש רק ביום 1.8.90, אף זאת כ- 13חודש לאחר תום המועד הקבוע בחוק. .3הדו"ח החצי-שנתי לתקופה המסתיימת ב-30.6.89, שהיה מחוייב בהגשה עד ליום 30.9.89, והוגש רק ביום 20.2.91, לאמור, למעלה מ- 16חודש לאחר המועד הקובע. בגין אי-הגשת הדו"חות החצי-שנתיים, כאמור באישומים הראשון והשלישי, הואשמו שלושת הנאשמים יחדיו, בעבירה של אי-הגשת דו"ח. לפי סעיף 53(ג)(8) לחוק, ואילו בגין אי-הגשת הדו"ח השנתי במועד, כאמור באישום השני, הואשמו בעבירת אי-הגשת דו"ח מתוך כוונה להטעות משקיע סביר, לפי סעיף 53(א)(4). ג. טיעוני ההגנה: בהתייחסם לאישומים הנדונים, לא כפרו הנאשמים בעובדות המפורטות בהם, אך טענו, כי אין בעובדות הנ"ל כדי לגבש את העבירות שיוחסו להם בגינן. לטענתם, אכן לא הוגשו כל שלושת הדו"חות הנזכרים במועד, והאיחורים הנטענים אכן נתקיימו. יחד עם זאת, לא גובשו יסודות העבירות הנדונו, וזאת, בעיקרו של דבר, בהיעדר היסוד הנפשי, אשר לא הוכח על ידי התביעה, לא לגבי סעיף 53(א)(4) ולא לגבי סעיף 53(ג)(8) לחוק. בטענות אלה אדון להלן, ואתחיל בעבירה הקלה יותר, המתייחסת לאישומים הראשון והשלישי. ד. העבירה לפי סעיף 53(ג)(8) - מה טיבה? ד. .1סעיף 53(ג)(8) מורה, לאמור: "מי שעשה אחד מאלה, דינו... (8) לא קיים הוראות סעיפים...36". סעיף 36(א) קובע: "תאגיד שניירות ערך שלו הוצעו לציבור על-פי תשקיף, חייב להגיש לרשות ולרשם דו"חות..." רכיביה העובדתיים של העבירה, העולים מסעיף זה, הם שניים: .1קיומה של חובת הדיווח. .2הפרת חובה זו על ידי הנאשמים. כאמור, על התקיימותם של האלמנטים העובדתיים הנ"ל של העבירה, לא חלקו הנאשמים בענייננו, להוציא הסתייגות שהועלתה לגבי האישום הראשון בשלב המקדמי של הדיון בתיק, ושנדחתה. לעניין זה אשוב בהמשך. ד. .2המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, בענייננו, בעיקרה, בשאלת מהותו של היסוד הנפשי הצריך לאלמנטים העובדתיים, ובמילים אחרות, בשאלה, האם העבירה נושא הדיון דנא, הינה עבירה רגילה, הדורשת "מחשבה פלילית", כטענת הסניגורים המלומדים, או שמא בעבירה מוחלטת עסקינן, כפי שסברה התובעת המלומדת. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן, אין למוצאה בלשון החוק ובניסוחו. עקרונית, גם כאשר החוק שותק, ואינו מצביע על כל יסוד נפשי הצריך לגיבוש העבירה, יש להפעיל החזקה, לפיה אין קיום לעבירה ללא יסוד נפשי. יחד עם זאת, מצביעים המלומדים על דרכים לאיתורן של העבירות החריגות, שאינן דורשות הוכחתו של יסוד נפשי. הלא הן העבירות המוחלטות. האם עבירה מוחלטת, בענייננו? בדונו בנושא האחריות הקפידה, בספרו, יסודות בדיני עונשין (חלק א) 794-821, מצביע פרופ' פלר על שתי דרכים עיקריות לאיתורה של העבירה החריגה, המטילה אחריות מוחלטת: "האחת, תוך סיווג נורמטיבי מפורש של האיסורים המוחלטים הנימנים עם חריג כאמור, כעבירות של אחריות קפידה, והאחרת, תוך שיוך העבירה לסוג העבירות של אחריות קפידה עקב המשתמע מטיב החיקוק בו הן ממוקמות או ממטרתו, או אף מחומרת העונש" (שם, בעמ' 796). פרופ' פלר מצביע על העובדה שבמציאות השוררת היום, נעשה זיהויה של עבירת האחריות הקפידה, במרבית המקרים, לא על ידי המחוקק, אלא בדרך העדיפה פחות, לאמור, בדרך הפרשנות (ראה שם, בעמ' 804). בענייננו, אני מוצאת ללכת בדרך אותה היתווה השופט ברק בע"פ 696/81[1] (להלן: עניין אזולאי), ולבחון אופיה של העבירה בה עסקינן, לאור כוונת המחוקק ומטרתו, כפי שאלה עולות מניסוח החוק שלפנינו. בעניין אזולאי [1] אומר השופט ברק, בדונו בסוגיה זו: "שאלה זו אין עניינה פירוש (interpretation) לשון החוק, שכן, אין עיגון בלשון החוק ליסוד נפשי כלשהו. עניין לנו במתן משמעות (construction) להוראת החוק על רקע המטרה התחיקתית" (שם, בעמ' 578). ואומר בנושא זה השופט אגרנט, אשר דבריו מצוטטים בעניין אזולאי [1]: "הכל הוא, כי על בית המשפט לפרש, במבט ראשון, הוראת חוק הקובעת עבירה מסויימת, מתוך הגישה כי 'מחשבה פלילית' מהווה אלמנט הכרחי של אותה עבירה, אך שהנחה זו לא תחול כאשר היא נסתרת, במפורש או מכללא, על ידי ניסוח החוק - כאשר קוראים את חלקיו השונים ביחד - או על-ידי המטרה המבצבצת ממנו" (מתוך ע"פ 156/58, [2], בעמ' 659). ה. מה, אם כן, "המטרה המבצבצת" מתוך החוק עסקינן, ומהו אופייה של העבירה המתגבשת ממנה? התובעת עמדה בסיכומיה, בפירוט רב, על עיקרון הגילוי הנאות, הניצב כמטרה מרכזית בבסיסו של חוק ניירות ערך, והסניגורים, כמובן מאליו, לא חלקו עליה בעניין זה, אף כי העלו טיעונים לגבי יישומו של העיקרון האמור בענייננו. על מקומו של הגילוי הנאות בחוק, ועל הוראות הדיווח, שנועדו להבטיח מימושו, עמדתי אף אני בת"פ (ת"א) 3594/91 [7] (מדינת ישראל נ' ח.ל שירותי מימון בע"מ ואח'), אשר צורף לסיכומי התביעה, ובת"פ (ת"א) 3889/90 [8] (מדינת ישראל נ' רשף מחשבים בע"מ ואח'). איני רואה לחזור ולהרחיב בעניין זה גם כאן. די שאבהיר לענייננו, כי אין ספק שכל סעיפי החוק העוסקים בדיווח העתי והמיידי, החלים על אלה "המשחקים" בשוק ההון, נועדו, כולם, בראש ובראשונה, לספק לציבור המשקיעים מידע עדכני ושוטף על המתרחש בניירותיהם, וזאת, על מנת שיתקיים שוק יעיל, שישקף נכונה את רמות התשואה והסיכון של הניירות הנסחרים בו. ברור הוא, כמו-כן, כי רק דיווח המתבצע במועדו יש בו כדי למלא אותה פונקציה של הגילוי הנאות, שהוא לב ליבו של החוק (בעניין זה ראה דברי הנשיא שמגר בע"א 5320/90 [3] והמובאות שם). השאלה היא, איפוא, האם יש במטרה חקיקתית זו של הגילוי הנאות, כדי לשלול ההנחה, כי בעניין דנן, נדרשת מחשבה פלילית לגבי היסוד העובדתי של אי-הגשת הדו"ח במועד? דומני, שהתשובה בעניין זה היא בהכרח חיובית, וזאת מטעמים מספר, כפי שאלה יובהרו להלן: ה. .1הטעם הראשון, עניינו במיהותם של נושאי חובת הדיווח, ובנפקות עניין זה מטרת החוק דנן. עניינו של חוק ניירות ערך, במרבית המקרים, אם לא בכולם, בתאגידים שהם - מיותר להבהיר - גופים ערטילאיים, יציריו של המשפט, שאינם מסוגלים למחשבה כזו או אחרת. משום כך, כאשר המדובר על עבירת מחשבה פלילית, המיוחסת לתאגיד, מן ההכרח לאתר את זו, בקרב אותם אורגנים הפועלים בתאגיד כידו הארוכה. אין ספק, שמלאכת איתור זו אינה פשוטה, כלל ועיקר, ולעתים אף בלתי אפשרית, במיוחד, כאשר המדובר הוא בתאגידים גדולים (קונגלומרטים למיניהם), אשר היקף פעילויותיהם רחב והאורגנים הפועלים בשמם רבים. אך מובן מאליו הוא, כי אימוץ הפירוש המחייב הוכחת המחשבה הפלילית לגבי עבירות הדיווח הנדונות, היה מחייב הוכחת מודעותם בפועל, של האורגנים הנ"ל, לכל הכרוך במחדל של אי הדיווח על ידי התאגיד, ובין היתר, לעובדה שעובדים בתאגיד, או עובדים עבור התאגיד, לא עשו המוטל עליהם לצורך הבטחת אותו דיווח הנדרש מן התאגיד. אימוץ פירוש כזה עלול היה לסכל, בשל קשיי יישומו, את מימושו של עיקרון הגילוי הנאות, שהוא, כאמור, תכליתו של החוק. ה. .2לעניין מיהותם של הנושאים בחובת הדיווח, יש להדגיש, כי בענייננו המדובר הוא, בדרך כלל, על גופים ואנשים, אשר הטלת האחריות המחמירה והסטנדרטים הגבוהים עליהם, כמו מתחייבת מאליה. הדרג המנהל של התאגידים הציבוריים, שהוא, למעשה, האחראי והמוציא לפועל של חובת הדיווח, מורכב מאנשים אשר נטלו על עצמם לנהל תאגיד בורסאי, ובתור שכאלה חייבים הם להיות מסוגלים לעמוד בחובות המטילות עליהם אחריות כבדה וסטנדרטים גבוהים של ביצוע, במיוחד כאשר המדובר הוא באינטרסים של יעילות השוק וטובת ציבור המשקיעים. על גופים כאלה, טבעי הוא שהמחוקק יטיל אחריות מירבית, בה יידרשו לעמוד גם בתנאים מיוחדים ומכבידים. ה. .3ועוד, בחינתו של סעיף 53(ג)(8) מצביעה על כך, כי המדובר הוא בסעיףעל, שמטרתו לשמש אמצעי אכיפה עיקרי בכל הקשור לדיווח העתי והמיידי. סירבול הדיון המשפטי הקשור ביישומו של סעיף זה, עלול לשמש מנוף להתחמקות מעמידה בחובות האמורות. יש להוסיף עוד, כי הענישה המתחייבת מסעיף זה היא הנמוכה במידרג העונשים שנקבעו בחוק דנן. והשאלה היא, אם יש בה, בענישה זו, כשהיא לעצמה, כדי לשמש גדר כנגד הפיתוי של מניעת מידע מהציבור או דחיית פעולות, העשויות, לא פעם, להניב רווחים משמעותיים לעושיהן. בצדק עמדה התובעת כל כך, שהמחוקק גילה דעתו לגבי המשמעות של חובת הדיווח, בתקנו עניין זה שוב ושוב, ותמיד לחומרה, כפי שעשה גם לאחרונה בחוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4) (אחריות נושאי משרה), תשנ"א-.1991 בשל טעמים אלה, ובשל הנפקויות המעשיות המתבקשות מפרשנות מקילה לעניין אכיפתן של הוראות החוק דנן, כמוסבר לעיל, מתבקשת המסקנה, שאין פרשנות החוק עולה בקנה אחד עם החזקה החלה ברגיל, ולפיה יש לפרש עבירה פלילית כמחייבת מחשבה פלילית. הרשלנות כיסוד נפשי: ו. השאלה המתבקשת בשלב זה הינה, האם מסקנת האמור לעיל, בדבר היעדר הצורך במחשבה פלילית בעבירה בה עסקינן, מחייבת, אוטומטית, אימוץ עמדתה של התביעה, המצויה בקצה השני של קשת האפשרויות הפרשניות בסוגיה זו? לאור המתודה הנלמדת מפסק הדין בעניין אזולאי [1], נראה, שאין להרחיק לכת כדי כך. דומה, כי בטרם החלתה של מידת אחריות כבדה, כמו זו שמטילה העבירה המוחלטת, נקרא בית המשפט לשקול תחילה, קיומה של כל אפשרות מעשית אחרת. אומרת בעניין זה השופטת בן-עתו בע"פ (ת"א) 520/83 [9], בעמ' 96: "...היום מתייחס בית המשפט ביתר קפדנות אל נושא האחריות הקפידה כיום חשים כולם שהאחריות הקפידה היא קפידה מדיי ואינה משאירה שיקול דעת מספיק לבית המשפט למנוע אי צדק בולט". בעניין אזולאי [1], החליט השופט ברק לאמץ את דוקטרינת "אמצע הדרך" (way house-half), כפי שהועלתה על-ידי המלומד האנגלי ויליאמס (ראה בענין אזולאי [1], עמ' 586). השופט ברק פנה, לפיכך, לבחינת העבירה שהיתה לפניו, תוך התייחסות ליסוד הנפשי של רשלנות. וכך מבהיר השופט ברק את שיטתו: "השאלה, אותה יש להציב היא, אם לשם הגשמת המטרה החקיקתית...יש להטיל אחריות פלילית בכל מקרה של חוסר מודעות... או שמא ניתן להטיל אחריות פלילית, גם במקום שאין קיימת מודעות בפועל, אך מוכח, כי חוסר המודעות מקורו בכך שלא ננקטו האמצעים הסבירים שניתן היה לנקוט אותם... אכן, אין כל הגיון בהנחה, הבוחנת את המטרה החקיקתית לעניין קיומו של יסוד נפשי מסוג 'מחשבה פלילית', אם אינה ממשיכה ובוחנת את המטרה החקיקתית לעניין קיומו של יסוד נפשי מסוג 'רשלנות'... האם לא יהא זה תמוה, כי משנשללה ההנחה בדבר 'מחשבה פלילית', ניתן תוקף לאחריות קפידה בלא לבחון כלל, שמא המגמה החקיקתית מבקשת להטיל אחריות בגין רשלנות דווקא? (בעמ' 580). ז. אין ספק, שדבריו של השופט ברק יפים גם לענייננו, נראה לי, כי אף שהתנאים האופייניים לעבירה מוחלטת מתקיימים, לכאורה, בסעיף עסקינן, ואף שקיימים, לכאורה, שיקולים לטובת החלתה של האחריות המוחלטת, הכוללים בעיקר, את מהירות הדיון ואת יעילותו, כמפורט לעיל, יש מקום לקבוע, כי מגמת המחוקק בעניין דנא, לא היתה לקבוע מוחלטותה של העבירה. מסקנה זו מוצאת חיזוק. בין היתר, בסעיף 53(ה) לחוק, המאפשר לדירקטור ולמנהל של התאגיד להתגונן כנגד הרשעה בעבירה דנא, בטענה של היעדר רשלנות. זאת עוד, יש לשים אל לב כי כאשר עניין לנו בנושא הדיווח, אין המדובר על נושא טכני מובהק, כמו בעבירות תעבורה או בריאות. היסוד העובדתי המרכזי בעבירה של אי-הגשת הדו"ח במועד, אינו מתמצה בעצם פעולת הנחת הדו"ח המוכן על שולחנה של הרשות, אלא עניינו בכל אותו מכלול של הפעולה, שעל המחוייב בדיווח לנקוט אותן על מנת לעשות הגשה זו לאפשרית. בין פעולות אלה, יש למנות העסקת רואה-חשבון מוסמך, ניהול מערכת חשבונות נאותה, פיקוח וארגון החומר הנדרש, וכל כיוצא באלה פעולות שבלעדיהן לא תיתכן הכנת הדו"ח והגשתו לרשות, כדין. דומני, לפיכך, שיהיה זה נכון לקבוע, גם כאן, בדרך של פרשנות שיפוטית, כי המחוקק התכוון להטיל על התביעה להוכיח, כי ביצוע העבירה נבע מכך, שהחברה לא ידעה את אשר היה עליה לדעת, או שלא נקטה צעדים מספיקים למניעת המחדל הדיווחי, ובלשון אחר, שהמחדל נבע מרשלנותה. פועל יוצא מהאמור, כי לשם הוכחת העבירה לפי סעיף 53(ג)(8) אין, אמנם, על התביעה להוכיח קיומה של מחשבה פלילית מסוג "מודעות" או "פזיזות", מצד החברה, אך עליה לבסס קיומו של יסוד הרשלנות לגביה. ח. רשלנות זו, מהי? בשל מרכזיותו של המושג "רשלנות" בענייננו, אביא הגדרתו של פרופ' פלר למושג זה, בספרו הנ"ל, בעמ' 622: הרשלנות כיסוד נפשי בו מותנית התהוות עבירה פלילית, מתבטאת במודעות בכוח לרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה, ולו אף לאחד מהם בלבד, ובתנאי שלגבי הנותרים היה העושה מודע בפועל". "המודעות בכוח", כלשונו של פלר, הינה, לעניות דעתי, בענייננו, אותה מודעות בכוח לעובדה, שכל הפעולות הקשורות בהכנת הדו"ח ובהגשתו לרשות, כמבואר לעיל, לא ננקטו, או לכך שלא די היה בפעולות אשר כן ננקטו, כדי להבטיח העמידה בחובת הדיווח, בבוא המועד: "הרשלנות היא צורה של אשמה, משום שהעושה התנהג כפי שהתנהג, למרות המודעות בכוח לפסול שנולד מהתנהגותו, ועקב כך גם הוסיף אותה מודעות בכוח לחובה להמנע מהתנהגות זו או להתנהג אחרת" (פלר, שם, בעמ' 633). ט. האם הוכיחה התביעה בענייננו רשלנות, כמוגדר לעיל, מצד הנאשמת, במילוי חובותיה הדיווחיות? נראה שהתשובה לשאלה זו עולה מן העובדות, כפי שהן, על פניהן. אילו דובר בענייננו בדו"ח אחד שהוגש באיחור כלשהו, יכלה אולי הנאשמת לטעון כי לא היתה מודעת, אף בכוח, למצב הדברים שהתהווה, או כי לא צפתה, ולא חייבת היתה לצפות, כי מצב זה יתרחש, על אף המאמצעים הסבירים שהושקעו על ידיה, כטענתה, בהכנת הדו"חות, לצורך הגשתם במועד. לא כך, כאשר המדובר הוא על שלושה דו"חות רצופים שהוגשו, כולם, באיחורים משמעותיים, של למעלה משנה כל אחד, ואף לאחר פתיחת החקירה על ידי הרשות. החלת מבחנו של "האדם הסביר" על נסיבות אלה, יש בה כדי לאשש הטענה בדבר גיבוש העבירה מצד הנאשמת. שהרי, אין ספק, כי כל "אדם בר דעת" המודע לחובות הדיווח החלות עליו, לא היה נותן למחדל כמו זה להתמשך על פני חודשים ארוכים, מבלי שיהיה ער להתרחשותו, או מבלי שירגיש מחוייבות למונעו, או להפסיקו, בזמן סביר. די בהצבעה על נסיבות אלה בלבד, על מנת לקבוע שהנטל שהונח על התביעה, להוכחת העבירה לפי סעיף 53(ג)(8), הורם. ואולם, הדברים הולכים ומתבססים גם מתוך עיון בחומר הראיות שהונח על-ידי הנאשמים עצמם, בנסותם להפריך טיעוני התביעה בעניין מחדליהם בהגשת הדו"חות, כפי שאפרט להלן. י. טענתה המרכזית של הנאשמת, בבואה להתגונן כנגד טיעוני התביעה, היתה טענת "הגורם המתערב הזר". טענה זו, המתייחסת, ברגיל, לסוגיית העבירה המוחלטת, יפה - כך נראה - גם לעניין עבירת הרשלנות, וזאת, אף שהמדובר הוא בעבירה התנהגותית במהותה. השופט קדמי בספרו, על הדין בפלילים, בעמ' 33, אומר: "עם זאת נראה כי לעניין שלילת האחריות לעבירה בשל התערבות גורם זר, יראו גם עבירה התנהגותית כברת תוצאה, וכך פני הדברים לפחות לגבי עבירות של אחריות מוחלטת". בענייננו, כפי שהובהר לעיל, ניתן לראות במחדל של אי-הגשת הדו"ח, כמעין "תוצאה". אסורה, שנגרמה בעקבות מעשים או מחדלים של הנאשמת, שנעשו קודם לקרות ה"תוצאה" בדרך זו הופכת עבירת אי הדיווח לעבירה התנהגותית, שה"תוצאה" בצידה. נראה, איפוא, שמן הראוי הוא להתייחס אל טיעוני הסניגורים בעניין "הגורם המתערב הזר", שנטענו לצורך העבירה המוחלטת, כאילו התייחסו גם לעבירת רשלנות, ולבוחנם בהתאם. הגורם המתערב הזר יא. טענת ההגנה בעניין הגורם המתערב הזר, הינה, כי התנהגותם הבלתי צפויה של מספר גורמים, היא אשר מנעה מהנאשמת הגשת הדו"חות הנדונים במועדיהם, וכי התנהגותם של גורמים אלה, לא היתה בתחום צפיותה ואחיותה של הנאשמת. לפי טענה זו, חברו יחדיו, לא פחות משישה גורמים שונים ובלתי צפויים, אשר מנעו מן הנאשמת עמידה בחובותיה. בין אלה מנו הסניגורים המלומדים עניין הסדר נושים שנקבע לנאשמת ואשר דרש ממנה ראורגניזציה יסודית; עניין סכסוך עם "אל-על" בקשר להסכם שקשרו עם החברה ואשר חייב התחשבנויות סבוכות; עניינו של סגן החשב שנתגלה כבעל עבר פלילי; עניין שינוי ברישומי הפקדות של רוכשי המניות בבנק; עניין תפיסת מסמכי החברה על-ידי הרשות, ופשיטת המשטרה בגין הסכסוך עם "אל-על", כפי שיפורט בהמשך אומר מייד, כי אין ישועתה של הנאשמת בריבוי הגורמים המעכבים הנ"ל. גורם מתערב זר הוא גורם יחיד, אנושי, מוגדר היטב, אשר מגיח לפתע ממקור בלתי ידוע, וגורם לניתוק הקשר בין מעשי הנאשם לבין העבירה המיוחסת לו (ראה עניין גדיסי, ד"נ 11/65 [4], בעמ' 74, ראה פרשת מאור ע"פ 17/59 [5], בעמ' 1888, וראה פרופ' פלר בספרו הנ"ל, בעמ' 814, 815). דומני שככל שה"גורמים המתערבים" רבים יותר, כן פוחתות עוצמתו ומשמעותו של מרכיב זה במערך ההגנה. מכל מקום, בענייננו, נראה לי, שטיעוני ההגנה המתמקדים בעניין הגורם המתערב הזר, הם רחבים מכפי צרכם, ובחלקם אף בלתי מבוססים דיים. יתירה מזו. מסתבר, כי לפחות שניים מאותם "גורמים מתערבים" שהובאו על ידי ההגנה, לא "התערבו" בפועל במעשי הנאשמת, אלא זמן ניכר לאחר התקופה הרלוונטית להכנת הדו"חות, ואף זמן ניכר לאחר ביצוע העבירות. כך עולה מעיון בדו"ח התפיסה (ת/16), שהחומר הרלוונטי נתפס על ידי חוקרי הרשות בתאריך 22.3.89, שעה שהדו"ח החצי-שנתי למחצית 1988, היה חייב בהגשה עד לתאריך .30.9.88מה, אם כן, נפקותה של תפיסת המסמכים לגבי המחדל הכרוך באי-הגשת דו"ח זה? כן גם בעניין פשיטת המשטרה, אשר התרחשה במרץ 1990(ראה עמ' 27, 29ו- 34לפרוטוקול), בעוד מועד הגשתו של הדו"ח השלישי והאחרון, היה ב-.30.9.89 משמע, גם אירוע זה הינו חסר נפקות לעניין מחדלי הדיווח. יב. ומכאן, לגורמים האחרים, שנימנו על ידי הסניגורים, אחד לאחד: יב. .1הסדר הנושים לטענת הסניגורים, הסדר נושים שנקבע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, גרם לחברה הנאשמת מספר בעיות רב, שמנע ממנה ארגון החומר לצורך הכנת הדו"חות והגשתם. המדובר הוא על מספר רב מאוד של מצטרפים חדשים לחברה, ובמספר רב מאוד של שיקים ושטרות דחויים שנתקבלו מאלה, אשר דרשו ביצוע פעולות חשבוניות רבות וארגון החומר החדש. טיעון זה אינו מקובל עליי. אין ספק, כי הסדר הנושים הנ"ל, נקבע עוד בדצמבר 1987(עמ' 26- 32לתשקיף ת/3), כך שתנאיו ותוצאותיו האפשריים, לגבי היקף המצטרפים והפעולות שעשויות להידרש בעקבותיהם, ניתנים היו לצפיה מראש, עוד כמחצית השנה בטרם יצאה הנאשמת בתשקיף. די לי, בעניין זה, בדבריו של רואה החשבון של הנאשמת, שאמר בעדותו בבית המשפט (עמ' 49): "על היקף המימסרים ומספר המצטרפים ידעתי לפני היציאה להנפקה". משמע, לא רק צפיה מראש היתה כאן, אלא ידיעה בפועל. אין ספק, ששומה היה על הנאשמת להיערך, חודשים רבים בטרם ההנפקה, למתחייב ממנה, ועל כך ארחיב להלן. יב. .2לפרשת הסכסוך עם "אל-על" טענת ההגנה בעניין זה הינה, כי בגין סכסוך שנפל בין הנאשמים לבין חברת "אל-על", בקשר להסכם שקשרו ביניהם, נמנע מהנאשמת לגבש חשבונותיה, עקב חוסר ודאות לגבי סכומים שהיו שנויים במחלוקת בין הצדדים. הנאשמת, שעתה, לטענתה, לעצתו של רואה החשבון שלה, להימנע מהגשת דו"חות מסויגים, והעדיפה להמתין עד שתוכל להגיש דו"חות מושלמים. איני רואה בגורם זה, גורם מתערב זר, בשום מובן. חוסר ודאות לגבי כספים המצויים בזכות או בחובה, בעקבות סכסוכים כספיים, הוא חלק מחיי היום-יום של תאגיד עיסקי, ואילו היה באלה כדי להוות גורם מתערב, לא היתה מתקיימת מערכת ספרים בשום תאגיד. עיכוב הדו"חות, תוך עבירה על החוק, היא, לכל הדעות, מעשה רצוני של הנאשמת, בין שנסמכה בעניין זה על עצתו התמוהה של רואה החשבון, ובין שעשתה כן מתוך החלטתה שלה. מכל מקום, לא גורם אנושי זר כפה עליה מחדל זה. יב. .3לעניין עברו של סגן החשב לטענת הסניגורים, נדרשה הנאשמת לארגון מחדש של ענייניה לאחר שנתגלה לה שסגן החשב שהעסיקה, היה אדם בעל עבר פלילי, שיושרו ואמינותו הוטלו בספק. פיטוריו של זה והצורך בבחינה מחדש של פעולותיו, גזלו מהנאשמים זמן יקר, וגרמו לעיכובים בהגשת הדו"חות. לא מצאתי, גם בטיעון זה, כל מאומה, לענייננו, לא זו בלבד שלא הוברר לי מתי בדיוק חל מפגע זה, ומתי החל להשפיע על הגשת הדו"חות, אלא שגם הטיעון כשהוא לעצמו, אין בו, לדעתי, כדי לגבש יסודותיו של הגורם המתערב הזר. אישיותו של עובד החברה ועברו המקצועי והאישי, הם עניינים הניתנים לבדיקה ולבירורים מראש, ומצויים בידי הנאשמת לבדה. אם נכשלה הנאשמת בבחירת האדם המתאים, אין בכך כדי לפוטרה מאחריותה לתוצאות. בעניין זה אני סבורה, כי יש להבחין בין עובד, אשר נתפס בקלקלתו תוך כדי עבודתו בחברה, לבין כזה, אשר הפגמים נגלו בעברו. יב. .4עניין הרישומים בבנק גורם מעכב זה, עניינו, אליבא דסניגורים, בשינוי שיטת הרישום של הפקדותיהם של רוכשי המניות, בבנק, מרישום פרטני של ההפקדות, לרישום זיכויים מצטברים גלובליים, על פי ימי הערך. שינוי זה, שנעשה באופן חד-צדדי על ידי הבנק העיקרי עימו עבדה הנאשמת, דרש עבודת שיחזור עצומה, שעיכבה ביצוע ההתאמות הנדרשות לצורך הגשת הדו"חות. על כך העידה, בין היתר, מנהלת החשבונות של החברה, הגב' מגינה שוורצברג (עמ' 57). אף שהתרשמתי מגודל המעמסה שנפלה על הנאשמים בגין האמור, לא שוכנעתי, גם בעניין זה, שהמדובר הוא על גורם מתערב זר, כהגדרתו בפסיקה. דומני, שבארגון סביר של העסק, היה בידי הנאשמים למנוע התקלה האמורה, מראש, ובמאמץ, סביר יכלו להפסיקה באיבה. דומני, כי מה שנדרש בעניין זה מן הנאשמים היה ביצוע בדיקות שוטפות ועקביות של רישומי הבנק, פיקוח מתמיד על הרישומים השוטפים המתקבלים מן הבנק ודרישה מיידית מן הבנק לחזור לשיטת הרישום המתאימה, ברגע שהמחדל נתגלה. הנאשמים לא כך פעלו (ראה עדותה של מגינה שוורצברג, עמ' 85, 95). ועוד. נראה לי, שדווקא טענתם של הנאשמים, לפיה עניין הרישומים בבנק היווה גורם מכריע לצורך עמידתם בחובת הדיווח, היא הנותנת ששומה היה על הנאשמים לדאוג, מראש, שנושא הרישום יתבצע לפי הנחיותיהם ותוך מעקבם המתמיד. ולהיפך, אם לא היה עניין הרישום מהותי כדי הצדקת מאמץ עילאי של פיקוח ומעקב מצידם, הרי שגם לא היה זה גורם מתערב, כהגדרתו. יג. מעבר לכל הנאמר. עד כאן, עליי להבהיר, כי גם אילו מצאתי בכל הגורמים המתערבים או בחלק מהם, גיבוש של גורם, שהיה בו כדי להוות גורם מעכב, משמעותי, מסופקתני אם היה בכך כדי להסיק כי הנאשמים הכינו עצמם להתמודדות ראויה עם אלה. כפי שכבר קבעתי, לעיל, מחדלם העיקרי נבע מאי-היערכותם, במועד, להגשת הדו"חות, עובר ליציאה לבורסה, כעולה מדבריו של רואה החשבון בעניין זה: "בד"כ לא נערכנו באופן מיוחד לקראת היציאה בהנפקה. לא זוכר שקיבלתי הוראות מן המנהלים לקראת היציאה בהנפקה. אין צורך לתת הוראות בעניין זה, זה מובן מאליו" (עמ' 50). ברוח דומה עולים הדברים מדבריו של הנאשם 2: "ההחלטה לצאת לציבור נתקבלה לא בדצמבר 87' אלא בזמן הקמת החברה. שקלנו למכור את זכויות הנופש בצורה של מניות. שכרנו שירותיהם של שבעה-שמונה יועצים כיצד לתכנן את החברה. אותם יועצים הסבירו לנו בגדול שיש צורך לבחור בנציגי ציבור שחייבים להשתתף בישיבות הדירקטוריון ושנהיה כפופים לפיקוח. לכן הטלנו את משימת הפיקוח על רואה החשבון. חשבתי שהפיקוח יעשה בצורה הבאה: רואה החשבון ועורך הדין יעמדו מול הרשויות ויטפלו בכל הקשור לחברה. כל הדברים יעשו בהתאם לחוק וכך זה פעל. לא נכון שהבנתי כי יהיה עליהם לדווח לרשות אלא לעמוד בכל הפעולות החוקיות לעבודה מול הרשות. אני מעולם לא ניהלתי חברה ציבורית לכן לקחתי את ד"ר קריב-ורוה"ח. ביקשנו שכל מה שצריך יעשו. בשלב מסויים נכנסנו לעניין של הדיווחים לרשות ובכל התפתחות שקרתה בחברה. עד לקבלת חוות הדעת של אילה ורדי כל פעולה היתה באחריותם". יד. מתוך דברים אלה, כך נראה, משתקפת ועולה תמונת האירועים כפי שהתרחשו בפועל בחברה. עולה, כי הנאשמים קיבלו ערב הקמת החברה, בדצמבר 1986(עמ' 42), ייעוץ כללי ממספר יועצים. משם ואילך האצילו סמכויותיהם ושיקול דעתם לרואה החשבון ולעורך הדין, שהעסיקו. האצלה זו היתה, כפי שמסתבר, מוחלטת, ומתוך אמונה עיוורת ביכולתם של האחרונים למלא תפקיד זה. כך, בלא שנעשה כל מאמץ נראה לעין מצד הנאשמים לנסות ולהבין, ולו באופן עקרוני בלבד, את מהות החובות והפעולות אשר היה על אלה למלא. ברור הוא, כי מי שאינו מכיר ומבין את אופי הפעילות, ממילא אינו יכול לבנות מנגנון פיקוח ובקרה על תפקודו של המואצל, ומחובתו לוודא, למיזער, שיהיה בחברה מי שיקיים מנגנון פיקוח זה יחד עימו. מצב הדברים המתואר המשיך להתקיים כך, גם כשהחליטו הנאשמים לצאת לציבור. הנאשמים לא טענו ולא הוכיחו, כי קיבלו ייעוץ מקצועי בתקופה הקריטית, לאמור, בחודשים שקדמו ליציאה לציבור, וזאת, אף שבעצמם לא הבינו, לדבריהם, דבר בעניין זה. איני סבורה שהנאשמים יכולים להיאחז במינויים של רואה החשבון והיועץ המשפטי כעוזרים ויועצים. לא די בעצם היותם של אלה, בתוספת טענה סתמית להטלת אחריות והאצלת סמכויות עליהם, על מנת לפטור את החברה או את מנהליה מאחריות. בסוגיה זו ראה דבריו של הנשיא שמגר בר"ע 512/84 [6], שכך הוא אומר שם: "משהוטלה חובה על מעביד או על אדם אחר, אין הוא יכול להתנער מאחריותו על פי דין בכך שהוא מעסיק עובד שאיננו אלא זרועו הארוכה של המעביד אלא אם כן הוכח מעשה זדון... התאגידים לסוגיהם והמעבידים פועלים באמצעות עובדיהם, והאחריות שהוטלה על ידי החוק, פירושה כי הוטלה עליו אחריות גם חייב לנקוט כל צעד כדי לוודא שמי שהועסק על ידו למטרה מוגדרת, גם יקיים את החובות שהמחוקק הטיל על המעביד; והוא, כמובן, כל עוד לא קבע המחוקק הוראות אחרות בענין היקף האחריות...". לסיכום סוגיית הרשלנות: טו. כפי שפורט לעיל, הנאשמים חזרו וטענו לפניי, כי עסקו כל העת בחיפוש דרכים ובהשקעות מאמצעים, שיאפשרו להם עמידה בחובותיהם, ואין בידי לקבל טענתם זו. סקירת פעולותיהם של הנאשמים בהתמודדותם עם הקשיים שתוארו על ידיהם, מלמדת, כי מה שנעשה באופן זה, היה מעט מדיי ומאוחר מדיי. כך, כאשר דובר בהחלפתם של חשבי החברה פעמיים (ב- 22.10.90(ת/14) וב- 16.7.90(ת/13) ושל רואה החשבון ב- 14.8.90(ת/12), פעולות שהיו אמנם בבחינת צעדים נכונים שנתבקשו ממאורעות העבר, ואולם, בעיקרון, נשאו הן פני עתיד, ולא היתה בהן כל נפקות לאותם אירועים העומדים לדיון לפניי, שהיו מוקדמים להן. כך, לגבי פניית הנאשמת למומחית מבחוץ, הגב' ורדי, פנייה שנעשתה, כנראה, בנובמבר 1990(ראה דברי הנאשם 2, עמ' 27), וכך גם לגבי הכנסת מערכת המחשב לעסק שנעשתה רק בסוף 1989- תחילת 1990(שם, בעמ' 27). יתירה מזו, אף הצעדים המוקדמים ביותר, שהנאשמים החליטו לנקוט אותם, לאמור, תוספת כוח אדם למחלקת החשבונות ומעבר לעבודה במשרדו של רואה החשבון, נעשו רק בסוף 1988 ובמהלך .1989והדברים מדברים בעד עצמם. בנסיבות העניין, אין מנוס מן המסקנה, כי התנהגותה של הנאשמת, מכוח התנהגות מנהליה ובהתאם לתורת האורגנים, היתה התנהגות רשלנית, כך, שהיסוד הנפשי הצריך לעבירה הנדונה, גובש, מעבר לכל ספק. לטענה המקדמית: טז. בטרם אחתום הדיון בנקודה זו, אני מוצאת לשוב ולהתייחס, בתמצית רבה, לטענה המקדמית שהועלתה על ידי הסניגורים המלומדים, לגבי האישום הראשון, ואשר אליה חזרו והתייחסו הם, גם בסיכומיהם. לפי טענה זו לא חלה על הנאשמים חובת הגשת הדו"ח החצי-שנתי, נושא האישום הראשון, שכן חובות הדיווח חלו על הנאשמים רק החל מיום צאתה של הנאשמת בתשקיף לציבור, הוא יום 31.8.88, ובאופן פרוספקטיבי בלבד. הדו"ח הנ"ל התייחס, עם זאת, לתקופה שנסתיימה ביום 30.6.88, ומועד הגשתו השתרע ליום .30.9.88 דחיתי, בשעתו, טענה זו, מן הטעם שלא התיישבה בעיניי עם לשון סעיף(א), הדן במיהותם של התאגידים חבי הדיווח ולא במועדי הדיווח, וכן, בהסתמכי על מטרת החוק, שאינה יכולה להתממש, כאשר ציבור המשקיעים נתון בערפל דיווחי במשך תקופה ארוכה. לאמור לעיל, אני מוצאת להוסיף, בשלב זה, דבריו של הנשיא שמגר בפרשת ברנוביץ [3] (שאוזכר לעיל), בהתייחסו לסוגיה דומה: "טענת המערערת כי דרישות הרשות מטילה על החברה הציבורית חובה בעקבות פעולה משפטית אשר נעשית קודם להיכנסו לתוקף של סעיף 36(א) לחוק הינה תיאור נכון של המצב שנוצר, אך זוהי חובה חיצונית לעיסקות הערבות אשר נמשכת ואשר הכללת פרטיה בדיווח מתיישבת עם מושכלות היסוד שבבסיס חוק ניירות ערך, אלו הם כללי המשחק שעל החברה, שבחרה בכך כי ניירות הערך שלה יסחרו בבורסה, לעמוד בהם". קביעה זו יפה, ללא ספק, גם לענייננו, בשינויים המתחייבים. האישום השני: יז. מכאן לאישום השני, ולעבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק. אומר תחילה, ובטרם דיון בסעיף הנ"ל לגופו, כי לאחר שנפרשה לפניי מסכת הראיות בתיק, התקשיתי להבין מה ראתה התביעה להבחין בין האישומים, ובעוד האשימה את הנאשמים באישום הראשון והשלישי בעבירה הקלה יותר, לפי סעיף 53(ג)(8), בחרה, באישום השני, להאשימם בעבירה לפי סעיף 53(א)(4), שחומרתה בולטת. אכן, לאחר שבחנתי את החומר שהונח לפניי, באישום זה, מצאתי לזכות הנאשמים מהעבירה החמורה יותר, הכרוכה בכוונה המיוחדת, ולהרשיעם עבירה בה הורשעו בשני האישומים האחרים, ואפרט. יח. סעיף 53(א)(4) לחוק מורה, לאמור: "(א) מי שעשה אחד מאלה דינו... .4לא קיים הוראה מהוראות סעיף ...36 והכל כדי להטעות משקיע סביר. לעניין זה אם לא הוגש דו"ח תקופתי תוך חודשיים מהמועד האחרון הקבוע להגשתו... תהיה זו ראיה לכאורה כי מי שחלה עליו החובה להגיש דו"ח או הודעה כאלה נמנע מהגשתה כדי להטעות". כאמור, אין חולקין בעניין התקיימותם של רכיבי העבירה העובדתיים, קרי, קיומה של חובת הדיווח, והפרתה על ידי הנאשמים. המחלוקת בין הצדדים נסבה, גם כאן, סביב שאלת גיבושו של הרכיב הנפשי. בשונה מהוראת החוק, הקובעת את העבירה לפי סעיף 53(ג)(8) הנ"ל, שאינה מפרטת כל יסוד נפשי, כמבואר לעיל, מעמיד סעיף 53(א)(4) יסוד נפשי מפורש, הנדרש לעבירה זו, והוא, כוונה מיוחדת "להטעות משקיע סביר". ואולם, בעוד הנטל מוטל, כתוצאה מכך, על התביעה, הרי, מאידך גיסא, עומדת לה, לתביעה, החזקה הראייתית שבסיפא של הסעיף, ומקילה עימה. יט. משמעותה של חזקה זו הינה, שנטל הראיה עובר אל הנאשם, אשר בבקשו לסתור החזקה יידרש להוכיח, במידה הנדרשת להוכחת התביעה במשפט אזרחי, כי לא התכוון "להטעות". נטל זה, שהונח על כתפי הנאשמים בענייננו, אינו מן הקלים, אך מצאתי שזה, אכן, הורם על ידיהם. ויודגש: אמנם, בדוני באישומים הראשון והשלישי, לא שוכנעתי שהנאשמים נקטו אמצעים סבירים על מנת להימנע מהעבירות הנובעות מאי-הגשת הדו"חות במועדיהם, וקבעתי שיש לחלוק על יעילותן ורצינותן של הפעולות שנקטו. אין בקביעתי, כדי לחרוץ, עם זאת, דבר בשאלת הכוונה, היינו, כדי לקבוע שהנאשמים עיכבו הדו"חות לשם הטעיית הציבור. בעוד עניינה של הקביעה הראשונה הוא בהערכה אובייקטיבית של פעולות הנאשמים, עניינה של האחרת - בהערכתה הסובייקטיבית דווקא. כאמור, הגעתי למסקנה, כי אני מאמינה לנאשמים, בטענם כי משנתגלו הקשיים, השקיעו ממרצם ומכספם כדי לנסות ולזרז הגשת הדו"חות, וכי לא התכוונו להטעות בציבור. קביעתי זו התבססה, בעיקרה, על עדותה של מנהלת החשבונות של החברה הגב' מגינה שוורצברג, בה סיפרה על העבודה הרבה שנדרשה ממנה, ועל המאמצים שהשקיעה ביחד עם הנאשמים: "עבדתי גם בשבתות וגם בחגים... כשביקשתי מהחברה עוד עובדים נתנו לי...היו עוד דברים שביקשתי וקיבלתי כמו פקסימיליה, מכונת צילום...גם משרד רוה"ח עבד בשבתות" (עמ' 56, 57). לעדות זו של מנהלת החשבונות, מצטרפות גם עדויותיהם של הנאשמים עצמם ושל רואה החשבון (עמ' 20-25, עמ' 49, ת/ 12- ת/14), אשר בכולן יחדיו, יש כדי להצביע על מאמצי הנאשמים לתיקון המעוות, ואשר די בהן, לשיטתי, כדי לסתור את חזקת הכוונה "להטעות". כ. בהקשר הדברים האמור, אציין עוד, כי בצדק טענו באי-כוחם המלומדים של הנאשמים, שבחינת הוכחתה של הכוונה להטעות, מחייבת התייחסות לשאלת תוכנם של הדו"חות ומהותו של המידע הכלול בהם, שהרי כוונה זו חייבת להתייחס ל"מידע מהותי" בלבד (וראה פסק הדין בעניין ברנוביץ [3] הנ"ל). לשיטה זו, הצביעה התובעת המלומדת על כך, שבאי-הגשת הדו"חות האמורים, העלימו הנאשמים, מן המשקיע הסביר, בין היתר, את העובדה כי הפסדי החברה בתקופה הבלתי מדווחת (1988), עלו פי 50על הפסדיה בשנה הקודמת. זהו אכן נתון מהותי, לכאורה, שיש בו כדי להשפיע על שיקולי המשקיע. יחד עם זאת, לא מצאתי שיש בו, בעניננו, כדי לבסס הכוונה להטעות. מסתבר, כי באותם דו"חות שלא הוגשו, הופיעו גם נתונים, שהיו לטובת הנאשמים, ואלה, ואף הם, לא דווחו באותן נסיבות. כך, למשל, העובדה שהנאשמת שמרה, למרות הפסדיה, על שיעור יציב של הונה העצמי בסך כ- 12מיליון ש"ח, גם בשנת 1989, כעולה מת/ 5בעמ' 6ומת/ 6בעמ' .6 אם כך ואם אחרת, לא ראיתי בנתון ההפסדים, כשהוא לעצמו, ראיה קונקלוסיבית לכך, שמניעת הדו"חות מהציבור על ידי הנאשמת, נבעה מכוונתה להסתיר מידע זה מהציבור, לצורך הטעייתו. כא. אני קובעת, לפיכך, שיסוד הכוונה המיוחדת "להטעות משקיע סביר", לא גובש באישום זה. הגנת המנהלים - סעיף 53(ה): כב. בניתוח החומר עד כאן, התייחסתי אל החברה-הנאשמת, ואל מנהליה- הנאשמים, לזו ואל אלה, לסירוגין, ובלא הבחנה ביניהם. לטענת הסניגורים המלומדים, מן הראוי הוא להבחין בין החברה לבין מנהליה, שהרי, לפי לשונו של סעיף 36(א) לחוק, מוטלת חובת הדיווח, על התאגיד לבדו, ופועל יוצא מכך הוא, שהפרת חובה זו היא עבירתו של התאגיד בלבד, ולא של מנהליו. כבר הבעתי דעתי, בעניין ח.ל שירותי מימון בע"מ [7] הנ"ל, כי, בנושא בו עסקינן, הטלת החובה על התאגיד, משמעה הטלת החובה גם על האורגנים הפועלים בשמו, ודינו של זו כדינם של אלה. מכל מקום, סעיף 53(ה) לחוק, קובע ברורות אחריותם של המנהלים כנגזרת אוטומטית מאחריותו של התאגיד, להוציא אותם מקרים בהם מתגבשות ההגנות המפורטות בסעיף זה. וזו לשונו של סעיף 53(ה): "נעברה עבירה מן המפורטות בסעיף זה בידי תאגיד, אחראים לעבירה גם הדירקטורים והמנהל הכללי אם לא הוכיחו אחת מאלה: (1) שהעבירה נעברה שלא בידיעתם ולא היה עליהם לדעת עליה או שלא יכלו לדעת עליה. (2) שנקטו בכל האמצעים הסבירים למנוע את העבירה." משמע, בשתיים יוכל המנהל לחלץ עצמו מהרשעה בגין עבירת התאגיד. באחת, אם יבסס הגנתו לפי סעיף 53(ה)(1) על-ידי הוכחת אי-ידיעה, כלומר, אם יוכיח שלא היה רשלן בהתנהגותו. בשנייה, כאשר יתגונן במישור העובדתי, לפי סעיף 53(ה)(2), ויוכיח כי נקט את כל האמצעים הסבירים, עד שנותק הקשר הסיבתי בין התנהגותו לבין ביצוע העבירה. האם הוכיחו הנאשמים 2ו- 3קיומן של הגנות אלה בעניינם? חובת הידיעה - סעיף 53(ה)(1): כג. הטענה בדבר אי-ידיעת העובדות נטענה, בענייננו, לגבי הנאשם 2לבדו. לגירסת הסניגורים, לא היה נאשם זה מעורה, כלל ועיקר, בנושא דיווחיה של החברה הנאשמת, שהרי על תחום זה, הופקד הנאשם 3לבדו. אכן, במציאות העיסקית דהיום, כאשר המדובר הוא על ניהולן של חברות ציבוריות גדולות, מטבע הדברים הוא, שלא כל אחד מן הדירקטורים או המנהלים יהיה מודע, או יכול להיות מודע, לכל המתרחש בכל ענייני החברה, ויהיה אחראי לביצוע כל חובותיה. כלל זה חל גם על המודעות לקיומן של חובות הגילוי והדיווח על פי חוק. ואולם, תנאי לכך הוא, קיומה של אצילת סמכויות הפיקוח והבקרה על מערכת הדיווח, לחבר דירקטוריון, או לנושא משרה בכיר אחר, שיוודאו ביצוע חובות הדיווח האלה על ידי התאגיד. לצורך כך, חייבת להתבצע בתאגיד חלוקת תפקידים ברורה, אשר במסגרתה, בלבד, ישוחררו הדירקטורים מחלק מחובות מוגדרות, כך שלא יווצר מצב בו לא תהיה בקרב הדרג המנהל מי שמפקח על ביצוען של חובות כלשהן, שיהא אמון על תפקודה ותקינותה של המערכת המדווחת (ראה ספרו של פרופ' י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה (1989) עמ' 325- .327ראה כמו כן , dorchester finance com. Ltd(1989) שם נקבע שדירקטור אכן אינו חייב לבדוק בעצמו את חשבונות החברה, אך זאת כאשר מונה דירקטור אחר, אשר עליו ניתן לסמוך. שאם לא כן, נופלת האחריות על הדירקטורים כולם). בענייננו, לבד מטענה סתמית, לפיה הוחלט, כי הנאשם 3, ולא הנאשם 2, הוא שיישא באחריות לדיווחי הנאשמת, לא הובאה כל ראיה ממשית בדבר חלוקת סמכויות כלשהי בין האורגנים בחברה, ולא הוכח שנושא מערכת הדיווח, בכלל, נשקל. דיבורים על חלוקת אחריות גורפת ובלתי שקולה, אינם תורמים דבר ויש בהם כדי להצביע על התרשלות (ראה, י' גרוס, בספרו הנ"ל, בעמ' 325-327). לא זו אף זו, אילו דובר בענייננו, באיחורים קצרי מועד, או בדו"ח אחד או שניים שלא הוגשו במועד, הייתי שוקלת טענת אי הידיעה לגבי נאשם זה או אחר. לא כך בנסיבות שתוארו כאן. קשה מאוד להעלות על הדעת שבמשך 16חודשים רצופים לא ידע הנאשם 2על המתרחש בחברתו. והרי הנאשמים עצמם הם אשר טענו כי החברה, על כל חלקיה ומרכיביה, התגייסה לצורך הכנת הדו"חות והגשתם במועד, אם בהשקעת משאבים כספיים גדולים, אם בגיוס כוח אדם וכל כיו"ב. היכן, אם כן, היה הנאשם 2בכל העשייה הזו? ומה סבר, מטרתה של ההתגייסות האמורה? איני רואה, איפוא, בסיס של ממש לטענת הנאשם בעניין אי הידיעה, ואני דוחה אותה, כבלתי סבירה וכבלתי מהימנה. כד. לעניין הנקיטה של אמצעים סבירים - סעיף 53(ה) (2): כד. .1טענת הנאשמים, לפיה יש לראות במאמצים שהשקיעו, לצורך הגשת הדו"חות לרשות, משום נקיטה של "אמצעים סבירים", כבר נדונה לעיל, בפרקים טו-יח, שם, דנתי בשאלת ההגנה שהעמידה הנאשמת בעניין היעדר הרשלנות מצידה בכל נושא הדיווח, ודחיתי טיעוניה. הדברים שאמרתי לגבי הנאשמת, יפים גם לכאן, כאשר נושא הדיון הינו אחריותם האישית של המנהלים לפי סעיף 53(ה)(2). אוסיף, עם זאת, מספר היבטים המתייחסים לנושא הספציפי דנן. כד. .2מעיון בסעיף 53(ה)(2), עולה, כי לשונו מצמצמת מאוד את ההגנה המוענקת למנהל ולדירקטור בחברה, בהעמידו בפניהם דרישה לנקיטה של כל האמצעים הסבירים. משמעות הדבר הינה הטלת הנטל על המנהל - המבקש להחיל הגנה זו על עצמו - להוכיח, כי מיצה, במלואם, את כל האמצעים שעמדו לרשותו למניעת העבירה (ראה בעניין זה ספרו הנ"ל של פרופ' י גרוס, עמ' 579). כד. .3אספקט נוסף, שיש להאירו בעניין זה, הוא העיתוי של נקיטת האמצעים הסבירים על ידי הנאשם. כפי שכבר הובהר, כאשר בעבירות דיווח עסקינן, יש להתייחס אך ורק אל התקופה שבטרם ביצוע העבירה, לאמור, לתקופה המסתיימת במועד האחרון להגשתו של הדו"ח, הוא יום העבירה. כל שנעשה מכאן ואילך, אינו רלוונטי לעניין. כד. .4בחינת סבירותם של האמצעים, יש לומר, נגזרת אף כאן מן החלוקה הפונקציונלית הפנימית בקרב הדירקטורים בחברה. משמעות הדבר הינה, כי אכן אפשרי הוא שדירקטור מסוים, שלא הופקד על נושא הדיווח, יוכל לבסס הגנתו על ידי הוכחת "אמצעים סבירים", ברמה פחותה מזו שלה יידרש חברו, שהופקד על נושא הדיווח בחברה. כך, ובלבד שלא תהיה רשלנות בעצם הסתמכותו של האחד על האחר (ראה פרופ' גרוס, שם, עמ' 303, 325-327). בענייננו: כבר הובהר לעיל, כי לא רק שלא הובאו על ידי הנאשמים ראיות של ממש לגבי נקיטת האמצעים כולם על ידיהם לצורך מניעת העבירה, ולא רק שלא הוכחה חלוקה פונקציונלית של תפקידים בחברה, אלא שאף לא הוכח כי ננקטו אמצעים ממשיים, בטרם בוצעו העבירות נושא הדיון. המסקנה היא, איפוא, שסבירותם של האמצעים לא הוכחה על ידי הנאשמים. לא מצאתי, גם, לקבל טענת הסניגורים, בעניין הפרמטר הנוסף לבחינת סבירות האמצעים שעליו הצביעו, ואשר עניינו, כישוריו הסובייקטיבים של הדירקטור המסוים. שאלת נפקותם של הכישורים האינדיוודואליים של המנהל, על מידת האחריות שיש ליחס לו, היא שאלה נכבדה, שטרם מצאה פתרונה בפסיקה. ככלל, נראה לי, כי המקום שתופס היום המנהל בחברה, והמיומנות המקצועית הנדרשת ממנו, מחייבים החלתן של נורמות איביקטיביות מחמירות, וזאת, לפחות, ככל שהמדובר הוא על מנהליהן של חברות ציבוריות גדולות. דומני, שהמימד האישי-סובייקטיבי חייב להידחות. בנסיבות כמו אלה עסקינן, מפני שיקולים של טובת החברה והציבור בכללותו. זאת, במיוחד כאשר מובאת בחשבון העובדה, שהתפקיד הניהולי הוא תפקיד אשר נבחר על ידי האדם עצמו, ולא תפקיד שנכפה עליו. שאלה בפני עצמה היא, האם יצא המנהל ידי חובתו, לאחר שמינה מומחים בעלי ידע מקצועי ספציפי, והסמיכם לעסוק בענייני החברה ולדאוג למילוי חובותיה. לא מצאתי ששאלה זו רלוונטית לענייננו. שהרי, כבר קבעתי כי הנאשמים לא עשו בתקופה הקריטית את שנדרש מהם לעשות, על מנת להתמודד עם המצב של היעדר כישורים, כנטען על ידיהם. כה. לטענת ההגנה בעניין חובת גילוי דיפרנציאלית: בטרם אסיים, עליי לדון בטענה נוספת ונכבדה, אותה העלו הסניגורים המלומדים, ואשר התייחסה לאופיה המיוחד של החברה הנאשמת, ולחובת הדיווח המופחתת החלה עליה, בשל כך. לשיטתם של באי-כוח הנאשמים, לא התכוון המחוקק להטיל חובת דיווח, בעלת משמעות זהה, על כל תאגיד באשר הוא, אלא התכוון לעשות כן, תוך הבחנה בין תאגיד לתאגיד, על פי אופיו ועל פי סוגי הניירות המוצעים על ידיו לציבור. לפי טענה זו, מן הראוי הוא שבית המשפט, בבואו ליישם את עיקרון הגילוי הנאות, שהוא, כאמור, תכליתו של החוק, לא יעשה כן באופן אוטומטי, אלא תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות שלפניו. הנאשמת בענייננו - כך הסניגורים - לא נהגה במניותיה ככל תאגיד בורסאי רגיל, אלא סיחרה אותן בתנאים מיוחדים, כשהן נושאות זכויות במקרקעין, ונסחרות מחוץ לבורסה. אופיים המיוחד של הניירות, ובעיקר סחירותם הנמוכה, הפחיתו, לטענת הסניגורים, מחשיבותו של הדיווח העדכני והשוטף, אשר כולו לא נועד אלא לספק למשקיע הרגיל מידע מירבי, בזמן אמת, על מניות הנסחרות בבורסה. הסניגורים המלומדים ביקשוני, איפוא, להפעיל בעניין דנא שיקול דעת שיפוטי, לצורך קביעת הבחנה זו, ואולם, נראה לי, ששיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, בהתאם לעקרונות הפרשנות השיפוטית אותם מבקשים הסניגורים מבית המשפט להפעיל בעניין דנא, אינו משתרע על עניין מסוג זה. שיקול הדעת רלוונטי כאשר בית המשפט נדרש להכריע, במסגרת הפרשנות התחיקתית, במשמעותם של ביטויים השנויים במחלוקת, או כשהוא נדרש להשלים לאקונות שבחוק. בענייננו, מצא המחוקק עצמו להבחין, לעניין חובת הגילוי, בין חברות המסחרות ניירותיהן לציבור, לבין אלה שאינן עושות כן. משנקבע, שהחברה הנאשמת נופלת למסגרת חייבי הדיווח לפי סעיף 36(א), הרי שאין לבית המשפט שיקול דעת לסייג חובה זו הנובעת לגביה, לא להגדילה ולא להפחיתה. כן הדבר לגבי בחינת ההבחנה המתבקשת בנושא "האמצעים הסבירים" אותם נקטו הנאשמים, כטענתם, ואשר אמורים לשמש להם הגנה לפי סעיף 53(ה)(2). וכי ניתן לומר כי בשל חובת דיווח מופחתת כלשהי, אילו נקבעה כזו, די היה לו למנהל שינקוט פחות אמצעים, על מנת שייצא ידי חובת הזהירות הנדרשת ממנו? דומני שלא. גם אין לומר, כי אותו ציבור משקיעים, אשר אליו פנו הנאשמים לצורך שיווק מניותיהם, ראוי היה להגנה מופחתת בלבד, לעומת זו אשר לה ראוי כל ציבור אחר של רוכשי מניות. זאת, גם אם מדובר במניות בעלות איפיונים מיוחדים, כמפורט בסיכומי ההגנה. איני סבורה, לפיכך, שהנאשמים נדרשו להתנהגות זהירה פחות, באשר למילוי חובותיהם הדיווחיות, וכי הגנתם יכלה להיבנות על הוכחת אמצעים סבירים פחות מברגיל. כו. סיכומו של דבר, מצאתי לזכות הנאשמים מעבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ולהרשיעם בעבירה לפי סעיף 53(ג)(8) לחוק, בגין אי-הגשת שלושת הדו"חות, נושאי האישומים בתיק זה, במועדיהם. משפט פלילימיסיםדיני חברותשוק ההון / ניירות ערךאי הגשת דוח