קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ליקויים בתוכנת מחשב של הבנק: א. מהות התובענה התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק ביצים, היא ניהלה חשבון בסניף הנתבע לטענת התובעת, בבדיקה שערכה בשלב מאוחר, לגבי התקופה בין פברואר 1984ל- יוני 1992, התברר לה כי במשך שנים רבות פעל הנתבע בחשבונה שלא כדין בכך שהיו ליקויים בתוכנת הבנק על כל הנובע מהן; חישובי הריבית היו שגויים; הבנק התנה מתן אשראי בפתיחת תוכניות חסכון; וכן נגרמו לתובעת נזקים נוספים עקב פעולות הבנק, לרבות לאחר הגשת כתב התביעה וטרם הגשת כתב התביעה המתוקן, - מכאן התובענה ב. הפלוגתאות בין הצדדים הפלוגתאות שעלו מכתבי הטענות הן כדלקמן: - ההיו טעויות בחשבון בשל תוכנה לקויה של הבנק? - ההיו פגמים בחישוב הריבית, ומהם? - ההיתה התנית שירות: פתיחת תוכניות חסכון לצורך קבלת אשראי.? - נזקים נוספים - האם התישן חלק מהתובענה? ג. תכנת הבנק מבדיקת מומחה הנתבעת עלה כי תוכנת המחשב של הבנק היתה לקויה וגרמה לטעויות לחובת התובעת. בכנסת הוגשה שאילתא (ת/8) בענין זה בחודש אוקטובר .1991תשובה לה ניתנה בדצמבר 1991לפיה אישר סגן שר האוצר כי: "בשנת 86נתגלו ליקויים בתכנות חישובי הריבית בבנק המזרחי...עם גילוי הליקויים נדרשו הבנקים לתקן לאלתר את התוכנות..." מומחה התובעת מר ליאור חברון ומנהל התובעת מר שטרנבך, לא נחקרו בענין זה ע"י ב"כ הבנק. מומחה הבנק, מר מימון בחוה"ד שלו גרס כי התובנה אומנם שונתה עפ"י הוראת האוצר, ברם הצדיק את עמדת הבנק, לגבי חישוב הריבית וגרס כי ניתן היה לבצעו לפי תחשיב הבנק כפי שהדבר נעשה בזמנו בפועל ע"י הבנק, וזאת מכח הסכם ההתקשרות שבין הבנק לבין התובעת.. אילו סבר הבנק שעמדתו נכונה וכי לא חלו טעויות בתוכנה, מדוע לא ניסה לשכנע את המפקח על הבנקים ואת משרד האוצר, בצדקתו? העובדה שהוא קיבל את עמדת האוצר, ושינה את התוכנה, - אומרת דרשני. זאת ועוד: עפ"י המלצת המפקח על הבנקים היו צריכים להשתלם פיצויים קולקטיביים לכלל לקוחות הבנק בגין הטעויות בתוכנה. פיצויים אלה היו אמורים להיות הפחתת עמלות שונות. (עדות מר מימון מומחה הנתבע, בעמ. 59, 60) אם הבנק בדעה, שיכול היה לחייב החשבון, עפ"י התוכנה הישנה, ואין בה פגם, מדוע הסכים , ולו ברמה העקרונית, לשלם פיצוי בצורה כזו? הייתי מצפה מבנק הגון, שלא עלה בזמנו על הבריקדות כדי לקדם את פרשנותו הוא לגבי ההתקשרות עם הלקוחות בהקשר לחיובי החשבון, (וע"כ פנים הדבר לא הוכח) ואשר לא הצליח מן הסתם לשכנע את המפקח על הבנקים ואת משרד האוצר בצידקת חישוביו, ואשר אמור לפרש חוזה הניתן למספר פרשנויות בצורה שתהיה לטובת הלקוח, עקב חובת הנאמנות המיוחדת שהוא חב לו (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 47; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573;), - שלא יחזור על טיעונים מסוג זה בסיכומים.; ולא היא. ב"כ הנתבע בסיכומיו ציין, כאמור, כי דרך החישוב היתה נכונה; באשר היא נעשתה עפ"י נספח א' ל-נ/11, הוא ההסכם שביו הבנק לבין הלקוח, לפיו חויב החשבון בריבית ביום האחרון לתקופת החיוב החזרה על עמדה זו גם בעת הדיון המשפטי וגם בשלב הסיכומים, לאור מה שנשמע, נראית לי תמוהה ביותר. יש המאבד עולמו בשעה, ויש המאבד עולמו בטיעון - בשניהם "הצליח" הנתבע. טען ב"כ הנתבע בנוסף שניים: -מכיון שניתן פיצוי קולקטיבי, לא יכולה התובעת לתבוע פיצוי נוסף. -מכיון שמומחה התובעת הכליל בתחשיב שערך סכומים, שלא היה צריך להכלילם כמו: דמי ניהול, אזי תחשיבו בדבר הפסד של כ-000, 11ש"ח אינו נכון ואילו ההפסד המדויק לא הוכח. שתי הטענות אינן מקובלות עלי. כל תובע שניזוק, זכאי לתבוע את מלוא נזקיו הספציפיים, לאחר שיוכיחם כדין. אם הבנק מעונין לפצות פיצוי קולקטיבי את כלל ציבור לקוחותיו, בוודאי יש לו סיבה טובה לכך, סיבה טובה זו יכולה להיות טענת הגנה, כשהנטל מוטל על הנתבע להוכיח כי "לא כצעקתה" דהיינו שתחשיב התובעת אינו נכון, ושעליה לקזז מתחשיב זה סכומים "עודפים" שמעשירים אותה שלא כדין. או שבכלל הוקטנו העמלות בזמן מסויים. (העד מימון, מטעם הנתבע, לא יכול היה לאשר שהקטנת העמלות בוצעה בפועל). בנטל זה לא עמד הבנק. לא די להצביע על אפשרות של קיזוז דמי ניהול, אלא יש צורך לערוך את התחשיב המדויק. זאת לא נעשה (ר' נ'/ 13חו"ד המומחה מר מימון). אשר על כן אני מקבלת את טענת התובעת ומחייבת את הנתבע לשלם לה בגין טעויות בתוכנה שגרמו לחיובה שלא כדין את הסכום של 913, 11ש"ח נכון ליום .30.6.1992הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. ד. ההיו פגמים בחישוב הריבית? תמצית הטענה היא (ר' עמ. 20לסיכומי ב"כ התובעת) היא כי הנתבע חייב את חשבון התובעת בתוספת סיכון שלא לפי המוסכם וכי שינה את תוספת הסיכון בחשבון התובעת, בניגוד למוסכם, בניגוד לדין ומבלי לתת לה הודעה מתאימה; בד בבד עלתה טענה נוספת (בעמ. 8לסיכומים) והיא כי חשבון התובעת חויב בסכום העולה על סכום הריבית לו היה הבנק זכאי בגין האשראי שניתן לחברה. לענין תוספת הסיכון: הריבית אותה משלם לקוח לבנק מורכבת מהמרכיבים הבאים: -ריבית בסיסית prime rate; שהיא זהה ואחידה לכל לקוחות הבנק. -על גבי אחוז הריבית הבסיסית מתווספת ריבית שמייצגת תוספת סיכון, לריבית זו יש תקרה, שמשתנה מזמן לזמן. לא כל לקוח מחוייב בסכום התקרה, אלא החיוב הוא אינדיבידואלי, לפי ההסכם שבין הלקוח לבין הבנק. -במידה והלקוח חרג מעבר למסגרת האשראי המאושרת לחשבונו, מצטרפת לריבית הנ"ל תוספת של ריבית חריגה. גם תוספת זו הינה קבועה ללקוחות הבנק בדר"כ. השאלה הראשונה שיש ליתן עליה תשובה היא: מה היה אחוז תוספת הסיכון המוסכם בין התובעת לבין הבנק. העיד מר שטרנבך, מנהל התובעת, שנאמר לו בבנק שהוא לקוח מועדף, וכי לפי זה יערך גם חישוב תוספת הסיכון, (עמ. 28) דהיינו: אחוז הריבית של תוספת הסיכון היה אמור להיות מתחת לתקרה "הרגילה" שגובה הבנק. עפ"י העדויות שהובאו בפני ביהמ"ש, מעבר לאמירה זו, לא נקבע אחוז הריבית המדויק של תוספת הסיכון. העיד מומחה התובעת כי: "התובע לא סיפר לי שביום מסוים היה לו סיכום ..על ריבית מסויימת, מה שכן התובע אמר שלי שבאופן כללי הבטיחו לו בבנק שהוא יחוייב בשיעורי ריבית מועדפים, מופחתים. ז.א. שאם יש מקסימום, פחות. התובע לא ציין בפני כמה מופחת. הוא אמר שבסניף הוא היה לקוח גדול ומכובד והבנק "חפץ ביקרו" וכל פעם שהוא בירר, כמו כל לקוח, מה הוא מחוייב נאמר לו שהוא מחוייב בריבית מועדפת". (עמ. 9; ברוח דומה גם העיד עד הנתבע מר רז, נ/ 11סעיף 21); העובדה שמאן דהוא מסווג ע"י הבנק כ"לקוח מועדף", זו עמדת פתיחה טובה לניהול מו"מ פרטני בדבר המשמעות הכלכלית של הלקוח המועדף,. כב' השופט פינקלמן סבר כי תסריט זה אין בו, ברמה העקרונית, כדי לבסס הפרת הסכם שהוא, בהעדר גמירות דעת על גובה תוספת הסיכון. (ר' ת"א (י-ם) 725/85 קול ואח' נ' בנק הפועלים (לא פורסם, צורף וכן ת"א 940/89 ביחד עם 165/93הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ, לא פורסם, צורף); עמדתי שונה ברמה העקרונית. אמירת הבנק כי לקוח הינו "לקוח מועדף" לא נעשתה במסגרת מועדון חברותי. זו אמירה בת משמעות כלכלית, שיש לבוחנה. במידה והבנק אכן העניק לתובעת "בתחילת הדרך" העסקית ביניהם הנחה מתקרת תוספת הסיכון הוא "נתפס" על גובה ההנחה, כראיה לכך שזהוא אחוז תוספת הסיכון ההסכמית אליה הוא התכוון להלכה , ומימש בפועל בהציגו כלפי הלקוח מצג לפיו הוא לקוח מועדף הזוכה בהנחה מתקרת תוספת הסיכון. מחו"ד המומחה מר ליאור חברון (עמ 6ל-ת/1) עולה כי עפ"י מסמך שהועבר אליו מהנתבע , תוספת הסיכון בפברואר 1984היתה 0.75אחוז. מהטבלה המופיעה בדוח (שם) עולה כי האחוז בד"רכ עלה בשיעורים מגוונים. גרסתי בדר"כ מכיון שמהמשך חוה"ד של המומחה חברון עולה כי הוא כנראה שלא ציין הפחתות בתוספת הסיכון, מאחר ויצא מנקודת ההנחה - הנכונה מבחינה אנושית - כי לגבי הטבות מתחת ל0.75- אחוז, אין צורך בהסכמת הלקוח. מומחה התובעת הסכים כי בשנים 1984- 1985(עמ, 10-11) חויב חשבון התובעת בריבית נמוכה מריבית הסיכון המירבית בכ- 3אחוזים. מכאן ניתן להסיק כי הבנק, אכן יחס משמעות לאמירתו לתובעת שהיא לקוח מועדף; בהעדר סיכום פרטני בין הצדדים בדבר אחוז תוספת הסיכון, ובהיות אחוז זה תשתנה, לפי טבעו הוא פעל לפי שיקול דעתו בקביעת גובה האחוז. מהי המשמעות המשפטית של פעולות אלו? ציינו שאין מחלוקת כי תוספת הסיכון הינה ריבית הסכמית, בין לקוח לבין בנק. ריבית הסכמית פירושו חוזה בין הצדדים. חוזה טעון גמירות דעת. הלקוח - התובעת במקרה שלנו, - גילתה את דעתה שהיא סומכת על הבנק בקביעת אחוז תוספת הסיכון שתוטל עליה. מכיוון שכל הפחתה מגובה התקרה המירבית של תוספת הסיכון משמעו בעצם "מתנה" או פעולה מזכה מצד הבנק כלפי הלקוח, ומכח יחסי האמון הקיימים בין בנק ללקוח, התירה התובעת לבנק לקבוע באופן חד צדדי ולפי שיקול דעתו את גובה המתנה הבנק עשה שימוש בשיקול דעת זה ובדפי החשבון הראשוניים הופיע חיוב של % 0.75תוספת סיכון. לגבי "מתנה" או טובת הנאה זו, יש לראות את שתיקת הלקוח - התובעת - כקיבול ברוח הסעיף 7לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973בהיות הנחה זו בגדר זיכוי כספי. סצינריו משפטי זה טוב ויפה במידה ואחוז תוספת הסיכון מוקטן. אבל גישה זו אינה יפה במידה ואחוז תוספת הסיכון מוגדל. כל הטבה באחוז סיכון זה - במובן של הפחתת אחוז תוספת הסיכון - הינה "מתנה מזכה" ולגביה, כאמור לעיל קיימת חזקת קיבול. כל הרעה באחוז תוספת הסיכון - במובן של העלאת אחוז התוספת, - אינו גורם ל"קבלה מיידית". של האחוז החדש, בהיות מצב זה בגדר הצעה שאינה מזכה. לכן גם לא יכול להשתכלל חוזה חדש בדבר אחוז תוספת הסיכון. הגבוה יותר. אם פתחנו ואמרנו בתחילת דברינו, והדברים מקובלים על הצדדים כי אחוז תוספת הסיכון הינו אחוז ריבית מוסכם בין הצדדים, -היתה מוטלת על הנתבע החובה, מכח דיני החוזים, לשלוח הודעה מפורטת לתובעת,- במלים אחרות "הצעה" חדשה לשינוי הריבית - לפני ביצוע כל שינוי לרעה שהיא מבקשת לבצע באחוז תוספת הסיכון. הדגשתי הצורך במשלוח הודעה במיוחד לגבי כל שינוי לרעה, מכיון שעפ"י האמור לעיל, לגבי שינוי לטובה - כלומר הפחתה נוספת בשיעור ריבית הסיכון - תחול חזקת קיבול של "מתנה מזכה"; חזקה זו לא תחול לגבי שינויים לרעה. כל שינוי לרעה מייצג, מבחינה משפטית, הצעה חדשה. מכיון שזו אינה מזכה במשמעותה, הלקוח צריך לדעת ממנה.; מכיון שאחוז תוספת הסיכון הוא הסכמי אליבא דשני הצדדים, אזי צריך הלקוח גם לאשר אותה. לא ניתן להסיק "קיבול" משתיקת הלקוח. כדי להסיק קיבול, בנסיבות נתונות, צריך הלקוח להיות מודע לכך שקיימת כלפיו הצעה חדשה של הבנק. אם הלקוח לא מודע בכלל שקיימת הצעה חדשה - רעה יותר - מצד הבנקאי, שתיקתו - לא תפורש נגדו.. עתה יש לעבור ולדון במשמעות משלוח הודעה: הזכת שהתובעת קיבלה במהלך השנים הודעות מהודעות שונות אודות הריבית. יחד עם זאת הודעה אינה שליחת מסמך בלתי מובן, כדי לצאת פורמלית ידי משלוח ההודעה., אלא היא צריכה להיות כזו, שהתעמקות סבירה במסמך תלמד את הקורא מהו אחוז תוספת הסיכון המופיע בו. האם ניתנה הודעה על שינויים בחיובי הריבית? בהסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבע (נספח א 1ל-נ/11) נקבע: "הבנק יהיה רשאי בכל עת להעלות את שיעור הריבית בתנאי שיתן ללקות הודעה מוקדמת בכתב של 15יום. נוסח זה שונה בשנת 1984(סעיף ב לנספח ב' ל-נ/11) ואז נקבע: "הבנק יהיה רשאי בכל עת לשנות את שיעור הריבית על ידי מתן הודעה אישית מוקדמת ללקוח או על ידי פרסום מודעה בשני עתונים ובסניפי הבנק 7ימים לפני תחילת תקפו של שיעור הריבית החדש"... לחוה"ד של מר ליאור חברון מחברת שגיא (ת/1) צורף מוזר בנק ישראל מתאריך 25.12.1983מס. 42/16ובסעיף 2תת סעיף ב נאמר כי הודעות הבנקים ללקוחותיהם בדבר שיעורי הריבית צריכות לכלול את כל דרגות שעורי הריבית היחסיים, באופן שכל לקוח יוכל לזהות את השיעורים המתייחסים אליו. בסיכומיו טען ב"כ התרבעת כי אין להסתמך על המסמך המדבר על שינוי דרך ההודעה מכיון שזה צורף לתצהירו של מר רז, מטעם הנתבע, מסיבות שונות. דא עקא, טיעון זה הופיע לראשונה בסיכומים, ואילו עניני קבילות והתנגדות למסמכים מקומם בעת הגשת הראיות ולא בדיעבד בעת הסיכומים. לכן איני מוצאת לנכון להתיחס לטענה זו. הפועל היוצא הוא שהחל משנת 1984היתה בידי הנתבע האפשרות להודיע לתובעת ישירות על שיעור הריבית החדש או לפרסם בסניפים או בעתונים. מעדות התובעת עלה כי מר שטרנבך ידע מהו שיעור הריבית הכללי בו הוא מחוייב, וגם התלונן עליו בפני הבנק. "הסתכלתי על הסכום % 23או % 21לחודש זה מחוץ לשליטה. אני הסתכלתי כמה זה עלה לי כדי לדעת אם אני יכול לעמוד בכך או לא..." גם מר חברון, מומחה התובע העיד (עמ. 9) כי מר שטרנבך אמר לו שהוא נוהג לברר כמו כל לקוח את חיובי הריבית. מהחומר שהוגש לביהמ"ש (נ/4) מסתבר כי התובעת קיבלה הודעות בדבר גובה הריבית. מר שטרנבך עצמו, במידה והיה "נתקל" בעתון בהודעות כאלה על שינוי הריבית היה רושם את זה לעצמו (עמ. 32) ואילו באשר להודעות על שינויי ריבית בסניף הוא לא עקב ולא חיפש. (שם). המסקנה שאותה ניתן להסיק היא כי הנתבע כן הודיע על שינויי ריבית, באמצעים החוזיים "שהוקצו" לו ואשר הובאו לידיעת התובעת. מה שכנראה "הציק" לתובעת הוא שהיא לא היתה מסוגלת "להפריד" ולדעת במדויק מההודעה שהיא קיבלה, מהו אחוז הריבית הבסיסית ומהו אחוז תוספת הסיכון. מהראיות עלה , כי גם מומחה הבנק וגם מנהל הסניף לא היו מסוגלים לחלץ מההודעות ללקוח את שיעור תוספת הסיכון., בניגוד לסכום סה"כ הריבית שכן ניתן היה לאיתור. שמעון רז הינו מנהל סניף הבנק בחדרה. לפניו הוצגה אחת מההודעות ששלח הנתבע לתובעת והוא נשאל האם הוא יכול לאמר מהו אחוז ריבית תוספת הסיכון שהלקוח חוייב בו בחשבון (עמ. 53) או האם הוא יכול לחשב את אחוז הריבית מההודעה שנשלחה. הוא השיב: "אפשר לחשב את אחוז הריבית. אני ידעתי פעם לעשות את החישוב אני כבר 6- 7שנים לא מנהל סניף ולכן שכחתי. זו משוואה שבזמנו היא היתה די פשוטה עבורי." העיד גם רו"ח אבנר מימון, מטעם הנתבע. גם הוא נשאל אותה שאלה והשיב: "ניתן ע"י חישוב קטן לפי מספרי הריבית. לא זכורה לי השיטה המדויקת... יכול להיות שלא דייקתי בפרמטר מסוים...לא ידוע לי שהבנק הביא נוסחה זו לידיעת הלקוחות". (עמ. 59). מכאן שאין המדובר כאן בחשבון אריתמטי פשוט (ע"א 80/73 סובל נ' מלון וושינגטון בע"מ פ"ד כח(1) 165). אם מנהל הסניף ורואה החשבון, שאומנותם בכך אינם יכולים להבין מדפי החשבון את גובה אחוז תוספת הסיכון, איני סבורה שניתן לראות בדף זה משום הודעה. כדין בדבר שינויים בתוספת הסיכון. זו פיסת נייר, שלענין תוספת הסיכון כל מטרתה לצאת ידי חובת משלוח הודעה, ואין בה משום שירות ללקוח, או מתן הודעה אמיתית משלוח הודעה עמומה כזו שולל מהלקוח את הזכות לדעת, שולל מהלקוח אפשרות לנהל מו"מ, אינו עולה בקנה אחד עם חובת האמון של הבנק כלפיו, והופך את ההודעה בהקשר זה, לפיסת נייר חסרת ערך. המסקנות שניתן להסיק מהאמור לעיל הן שתיים: הבנק שלח לתובעת הודעות על גובה הריבית. מהודעות אלה ומבירורים שהתובעת ערכה בסניף הבנק וראתה בעתון, היא יכולה היתה לדעת את סה"כ הריבית בו חויב חשבונה התובעת לא היתה יכולה לדעת את גובה אחוז תוספת הסיכון, במסגרת חיובי הריבית הכלליים. הפועל היוצא הוא ,שלענין חישוב תוספת הסיכון, הבסיס לחישובי הנתבע צריך להיות הבסיס שחויב החשבון נכון לחודש פברואר 1984בגובה של 0.75אחוז כבסיס לחישובי הריבית במידה והבנק חישב במהלך תקופת הבדיקה של המומחה מר חברון, תוספת סיכון מעל לאחוז זה, יש לבטלה.; במידה והבנק חישב תוספת סיכון פחות מאחוז זה, - יש לקחתה בחשבון. בצורה כזו יש להריץ את חשבון התובעת, ואת ההפרשים יש להזרים לחשבונה, ו/או לשלמם לה, בערכיהם נכון ליום פסה"ד. הרצת החשבון תיעשה ע"י הנתבע תוך 30יום מיום שימוע פסה"ד. לב"כ התובעת תישמר הזכות לבדוק את החשבון המורץ במידה ותהיינה לו השגות, הוא יגישם תוך 60יום לבית המשפט. במקרה כזה ייקבע התיק, לדיון בנושא. נטענה גם טענת התישנות. ע"י ב"כ הנתבע. אין מקום לטענת ההתישנות בהקשר זה. תקופת ההתישנות מתחילה, מהרגע שנודעו לתובעת עובדות היסוד המהוות את עילת התובענה ובתנאי שמסיבות שלא היו תלויות בה לא היה צורך בחריצות גדולה או במאמץ מיוחד כדי לעמוד על מהותן האמיתית. (ע"א 80/73 הנ"ל) ראינו כבר כי גם מומחים בתחום לא היו מסוגלים לאמר מהו אחוז ריבית תוספת הסיכון. מכאן שהתובעת בפועל לא ידעה שנולדה לה עילת תביעה. השאלה היחידה היא האם היא נקטה באיזשהו הליך של בדיקה ובקורת, כדי לברר לעצמה מהו אחוז הריבית של תוספת הסיכון. טוען בהקשר זה ב"כ התובעת, שהוא סמך על הבנק..התובעת "התרשמה" מאחוזי הריבית המופיעים בדפי החשבון, התלוננה על כך שהאחוז גבוה, אבל מעבר לכך לא עשתה מאומה. לעומתו גורס ב"כ הנתבע כי בירור פרטני אפילו בבנק, היה גורם לנתבע לדעת את גובה האחוז. בדיקה כזו היתה פשוטה, אבל לא נעשתה. החובה למסירת מידע אמין והולם מוטלת על הבנקאי. אפילו נטיל על הלקוח חובת בדיקה של דפי החשבון, הרי כל כולה של בדיקה כזו יתמצא בקריאת הדף ובנסיון להבין את תוכנו. זאת עשתה התובעת. היא. לא הצליחה. מעיון בדפים מסתבר שאדם סביר ואפילו בנקאי שאינו עוסק בתחום, אינו מסוגל לפענח את אחוז ריבית תוספת הסיכון. אין מקום לחייב כל תובע ותובעת לקחת את דפי החשבון שלהם לבדיקה מקצועית של רואה חשבון. התובעת, עפ"י עדות מר שטרנבך שלא נסתרה, היתה שואלת מידי פעם מהו אחוז ריבית הסיכון, ומשקיבלה את התשובה המעורפלת, שהיא לקוח מועדף, לא עשתה יותר בירורים. בנקאי סביר, היה צריך ליתן לתובעת הסברים יותר חשבונאיים במקום ההסבר החצי-ספרותי שניתן לה. ברגע שנפתח הצוהר ונשאלה שאלה אודות משמעות הלקוח המועדף בהקשר לתוספת הסיכון, חובת האימון שאמור להדריך את הבנק ביחסיו עם לקוחותיו היה אמור להנביע מידע מספרי, ולא תיאורי. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי עילת התביעה בראש פרק זה נולדה לתובעת אך ורק לאחר בדיקת החשבון באמצעות מומחה מטעמה, וכתוצאה מכך התובנה בראש פרק זה לא התישנה. לענין שינוי הריבית בה חוייבה יתרת החובה שבחשבון החברה ב"כ התובעת מפנה לסעיף 12לתצהיר מר שטרנבר (ת/2). אם הבנתי נכונה את הטענה היא מתיחסת לכך שריבית החובה שונתה, מפעם לפעם, ע"י הבנק, אמנם מכח סמכותו החוזית ברם מבלי שהדבר הודע לתובע כדין. לדרך משלוח ההודעות התייחסתי כבר בראש הפרק דלעיל שדן באחוז תוספת הסיכון. לבנק היה מנגנון הודעה, שאיפשר הודעות הביתה, הודעות בעתונים ומהראיות עלה שהיו גם הודעות בסניף. - אם ההודעות שנשלחו ללקוחות הביתה לא היו ברורות, אזי עלה מהראיות כי מר שטרנבך היה בא כמעט מידי יום ביומו לבנק, והיה מתענין בגובה הריבית. אומנם הוא לא חיפש הודעות בדבר שינוי תעריפי הריבית שנתלו בסניף הבנק ברם אין בכך כדי לפגום בדרך פרסום זו. גם בפרסום בעתון היה מר שטרנבך "נתקל" לעיתים. כל הדרכים הללו הוכרו כדרכים החוזיות הלגיטימיות בין הצדדים, ומכיון שברור היה מעדותו שהוא היה ער לגובה הכללי של הריבית שנגבה ממנו, סבורתני כי הבנק יצא ידי חובתו בגין הודעה על שינויי ריבית שנעשים. ה. פתיחת תוכניות חסכון - התנית שירות בשירות .1המצב המשפטי תוכניות החסכון לגביהם נטענה הטענה של התנית שירות בשירות נפתחו בתקופה שבין פברואר 1984- פברואר 1985(נספח ג' 2למוצר ת/1). התוכניות נפתחו בחשבונות אישיים של גיא, רן ומאשה שטרנבך, ילדיו ואשתו של מר שטרנבך (נספח ג' 2למוצג ת/1). התובענה הנוכחית הוגשה בתאריך .13.1 .1993 הטענה הראשונה עמה על התובעת להתמודד היא טענת התישנות גם בהקשר זה. טען ב"כ התובעת שתיים לענין התיישנות: הטענה הראשונה - "ההלכה היא כי ההתיישנות על פי חוק ההתישנות, הינה התישנות דיונית דהיינו, התיישנות המהווה רק מחסום פרוצדורלי להגשת תביעה, בעוד שהזכות עצמה שרירה וקיימת. לבית המשפט הזכות לפרוץ מחסומים פרוצדורליים בכדי להשליט את מטרות החוק". (עמ. 36לסיכומים) הטענה השניה - המדובר בנזק מתמשך שנובע מהפרשי הריבית, ההולך מצטבר ונמשך כל עוד יש בבנק תוכניות חסכון ונוצר הפרש בינם לבין חשבונה שמחויב בגיו ההפקדות בחשבון. לכן מירוץ ההתישנות לא נפסק. לענין הטענה הראשונה: לא בכדי לא הביא ב"כ התובעת כל אסמכתא לאשש טענתו זו. זו טענה שבלשון המעטה אכנה אותה בשם מוזרה, ומעבר לזה איני נכונה להתיחס אליה כלל ועיקר. סעיף 5לחוק ההתישנות התשי"ז - 1958קובע כי: "תקופת ההתישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". היום בו נולדה עילת התובענה הוא: "היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע)... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין". (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' british bank israelפ"ד מד(2) 271). עפ"י פשוטו של הסעיף ופשוטו של פסה"ד עולה כי המועד הרלבנטי ליצירת עילת התובענה הוא יום היוצרה ולא המועד הסופי בו גובש מלוא הנזק. מועד זה היה ביום פתיחת תוכניות החסכון, ולא ביום פרעונן. לענין המענה השניה: מבלי לקבוע עמדה לגבי הטיעון שמשמעות התנאת שירות בשירות יכולה להיות עוולה מתמשכת, כך שהתגבשותה "הסופית" של העילה נוצרת ביום פדיון תוכניות החסכון, אזי יש לבדוק מבחינה עובדתית, מה קרה במשך כל תקופת החסכון, וע"ס העובדות לגבש עמדה. ב-ת.א. (חי) 582/92 אי.וו.טי. אר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם. צורף) קובע השופט ד"ר ביין כי: "אני סבור שניתך לאמר לפחות בשלב זה שהאיום בהפסקת האשראי לא היה מעוגן בנקודת זמן אחת, אלא הלך והתמשך... אם יש באיום זה משום כפיה, הרי שהיא הלכה ונתמשכה כל עוד נזקקו התובעות לאשראי. הרעיון שכפיה עשויה להיות בעלת אופי מתמשך, מוצא לו ביטוי בסעיף 20סיפא לחוק החוזים. פניה לערכאות בנסיבות המקרה לא היתה לכאורה מעשית... ניתן לאמר איפוא שהעילה המבוססת על כפיה, נולדה רק לאחר שפסקה הכפיה. לפיכך אין בשלב זה למחוק עילה זו מפאת התיישנות". .2ישום הדין לעניננו העיד מר שטרנבך בנושא תוכניות התסכון באלו המלים: "אני ידעתי שהבנק "מסדר" אותי בזה שהוא מבקש ממני לפתוח תוכניות תסכון...ידעתי שתכניות חסכון אינן כלכליות, אבל חיכיתי שהבנק הנאמן יאמר לי זאת...": (עמ. 39). "אני חושב שבזמן פתיחת התסכון לא ידעתי זאת, אבל אחרי חודש זה עלה בדעתי" (עמ. 39). "הבנק רצה שאפתח תכניות בסדר גודל גדול, אני התווכתתי ולבסוף הורדתי את הסכום של תכניות החסכון לסכום קטן יותר" (עמ. 36)..."אני ניגשתי למנהל ואמרתי לו שאני מתרעם על עצם העובדה שמבקשים ממני לפתוח תכניות חסכון... (שם) "אני לא זוכר כמה תכניות חסכון היו לי אז". (עמ. 35) "אני לא יכול לזכור כיום איזה תכניות נפתחו בכפיה". (עמ. 35). לשאלה איזה סוג תוכניות חסכון כפו עליו לפתוח תשלומים או סכום חד פעמי השיב מר שטרנבך שאינו זוכר ( עמ. 34) והאם לאחר אותו חודש שבו הוברר למר שטרנבך מנהל התובעת שהבנק מסדר אותה הוא פנה לבנק בנסיון להמלט מחוסר הכדאיות הכלכלית אליה נקלע? "אני לא יכול לפרט איזה תכנית רציתי לשבור או לפרוע אני גם לא יכול לדעת למי פניתי בקשר לכל תכנית ותכנית". (עמ. 39) בסעיף 30(ז) לתצהירו (ת/2) מעיד מר שטרנבך כי פנה למנהל הסניף מר רז וביקש ממנו לפרוע את תוכניות החסכון או חלק מהן לפני מועד פרעונן. בחקירתו הנגדית הוא אומר כי עם רז היה לו קשה לדבר ולכן פנה לטנא. כבר בשלב זה ניתן לאמר כי ישום הדין על העובדות -לעניננו- מביא לתוצאה לפיה כבר בסמוך לפתיחת תוכניות החסכון, היה מר שטרנבך מנהל התובעת מודע לכך שעשה עיסקה שאינה כדאית מבחינה כלכלית. קשה אפילו לאמר כי המדובר בהתנית שירות בשירות לאור עדותו זו, אבל אפילו יצאנו מנקודת הנחה, כזו לצורר הדיון בלבד, שכן היתה התניה שירות בשירות, אזי הוא ידע על כך בסמוך לקרות המאורע, רלא פעל במשך כל אותם השנים בין מסיבות של מניעה אישית (ישיבה בבית סוהר), נימוקים משפחתיים (הניהול חלק מהזמן היה בידי רעיתו, ממנה נפרד בשלב כלשהו) או אחרים, לממש את זכות התביעה שלו עפ"י דין. עד שחלפה לה תקופת ההתישנות. כדי להפיג את חששה של התובעת, שמא כתוצאה ממעבר הזמן "הפסידה" זכות ראויה שדמים בצידה, אומר כי ההיפך עולה מצירוף העובדות הבאות: - כבר בשנת 1981סמוך לפתיחת החשבון היו למר שטרנבך תוכניות חסכון בסכום של 000, 200ש"ח, בעוד שמסגרת האשראי לתובעת עמדה על 00, 20ש"ח. (סעיף 18 לתצהיר רז מוצג נ/11, מוצג נ/7). - גם בסוף חודש דצמבר 1995, עדיין היו למר שטרנבך תוכניות חסכון בגובה של 000, 104ש"ח וניירות ערך בסכום של 000, 68ש"ח ששימשו כבטוחה לחוב התובעת שהיה אז בגובה של 000, 168ש"ח. (סעיף 9ל-נ/ 12ועדות מר שטרנבך בעמ. 37) -באותה תקופה היו למר שטרנבך חסכונות נוספים אצל הנתבע, לגביהם לא נטען כי נפתחו תוך התנית שירות בשדרות. - לאור העובדה העולה מנספח ב ו-ג דפי חשבון לחודשים מאי 1984ואפריל 1987שהועברו מהתובעת כספים ל 7- 10תוכניות חסכון בהקשר ל4- - 9קופות גמל - וכי הרוב המכריע של הכספים שהופקדו בתוכניות החסכון בא ממקורות שאינם קשורים לתובעת. (סעיף 3.4.2לתצהיר מימון נ/13, וכן עדותו בעמ. 62, ובעמ. 64); - ב- 7מתוך 10תוכניות חסכון הסכומים שנפדו מתוכניות התסכון לא הוזרמו לחשבון החברה;. - לא הוכח קשר בין תוכניות החסכון לבין אשראי שהועמד לתובעת. העובדה שהתובעת היתה ביתרת חובה, ושזו גדלה, אין די בה בהעדר הצלבה מיידית או סמוכה כדי ליצור תלות בין פתיחת תוכנית חסכון לבין הגדלת אשראי, לכן לא מתתייבת בהכרח המסקנה, שהיתה התנית שירות בשירות. מומחה התובעת, מר חברון, (עמ. 21ניסה להראות עליה ביתרות החובה החודשיות הממוצעות של החברה בסמוך לפתיחת תוכניות החסכון, ברם השוואה זו אינה מדויקת, שהרי יש לזכור כי המדובר בתקופת אינפלציה גדולה. המסקנה העולה מכל האמור לעיל הוא, שאפילו יצאנו מהנחת עבודה כי המדובר בעילת תביעה "מתמשכת" שגובשה בעת משיכת כספי תוכניות החסכון, אזי התובעת לא הצליחה להוכיח התנית שירות בשירות, במובן זה שפתיחת תוכניות החסכון היתה תנאי לאשראי שהיא קיבלה; לא הצליחה להוכיח כפיה נמשכת או בכלל עד למועד פרעון תוכניות החסכון; לא הצליחה להוכיח לגבי איזה תוכניות חסכון היתה התנית שירות בשירות ולגבי איזה תוכניות ביקשה שייפרעו ולא הצליחה להוכיח כי מלוא כספי הפרעון נכנסו לחשבונה היא, ולא לחשבונות אחרים. כל שניסתה, התובעת להוכיח, וגם זאת ללא הצלחה, זה בנית ניתוחים חשבונאיים של המומחה שיעידו על כך שהיתה סבירות להתנאת שירות בשירות לאור שתי עובדות קיימות: העובדה שהיתה לה יתרת חובה בחשבון; והעובדה שהיו לבני משפתת שטרנבך תוכניות חסכון, שחלקן מומן ממקורות החברה.. לאור כל האמור לעיל אני דוחה ראש פרק זה של פתיחת תכנית תסכון כתנאי להגדלת האשראי, מהטעם שהתובענה בגינו התישנה, אני גם דוחה ראש הפרק הדן בפרעון תוכניות חסכון, הן מטעם זה והן מהטעם של היעדר ראיה. ו. נזקים נוספים התובעת טענה כי כתוצאה מפעולת הנתבע נגרמו לה שני סוגים של נזקים נוספים: - נזק "גלובלי" שענינו אובדן רווחים ופגיעה בצמיחה. אלה נזקים שנוצרו לפני הגשת התביעה. - יצירת מחנק אשראי - ופגיעה במוניטין,- נזקים שנוצרו לאחר הגשת התביעה. לענין פיצוי בגין אובדן רווחים ופגיעה בצמיחה: קיימת אמירה בתצהיר מר שטרנבך ,שעסק התובעת גדל ב-כ%- .250התובעת העמידה תביעתה לענין זה על סכום של 000, 150ש"ח, מבלי לבסס את הסכום או ליצור תשתית ראייתית הן לענין היקף הצמיחה, והן לענין הקשר הסיבתי בין הצמיחה לבין הנתבע. אשר על כן אני דוחה התובענה בראש פרק זה. לענין נזקים שנגרמו לאחר הגשת התביעה: גם לאחר שהתובעת הגישה את תביעתה, היא המשיכה לעבוד עם סניף הנתבע. יש מחלוקת בין הצדדים מי גרם להמשך הקשר הזה, ברם עובדה זו אינה רלבנטית לניתוח השאלה איזה נזקים, אם בכלל, נגרמו לאמר הגשת התביעה. לגירסת התובעת היא צפתה קשיים אפשריים בהמשך היחסים, ולכן סוכם בינה לבין מנהל הסניף כי במידה והנתבע יאבה לסיים את היחסים בינו לבין התובעת יודיע על כך הנתבע לא הכחיש סיכום זה. חשבון התובעת, לאחר הגשת התביעה המשיך להתנהל במתכונת של חח"ד, בחריגה של כ-000, 300ש"ח כשלקראת ה - 20לכל חודש היתה התובעת מקבלת תשלום קבוע ממועצת הלול אותו היתה מפקידה בתשבון לכיסוי החריגה. כך התנהל חשבון התובעת, בהסכמת הנתבע, במשך כ - 6חודשים. לטענת התובעת, לפתע ללא כל הודעה מוקדמת, היא נדרשה בתאריך 15.6.1993לכסות מיידית את יתרת החריגה במשבונה. (סעיף 30ל-ת/2). הנתבע לא הסכים להמתין אותם 6ימים עד שיתקבל תשלום ממועצת הלול. לטענתה, כתוצאה מכך היא נאלצה לקחת הלוואה ממקור לא בנקאי, בסכום של 000, 200ש"ח ושילמה את חובה למועצת הלול באיחור של יום אחד בגין נזקים אלה תבעה התובעת פיצוי בגובה של 000, 50ש"ח שרובו מבוסס על פגיעה במוניטין, ומבלי שניתן כל פירוט על דרך מימון ההלואה. מר שטרנבך נתקר אודות הלוואה זו גירסאותיו היו מגוונות, ואין טעם לחזור עליהן. יחד עם זאת ברורות מעדותו העובדות הבאות: שהוא שילם למועצת הלול באיחוד של יום אחד; שלא היה לו כסף לתשלום זה; שהבנק סירב באופן פתאומי להמשיך וליתן לו אשראי או להמשיך את ההסדר הרגיל שהיה בין הצדדים ושהוא השיג כספים ממקורות אחרים כדי לעמוד בהתחריבויותיו, טען ב"כ הנתבע כי כתוצאה מכל הנ"ל לא נגרם לתובע כל נזק, ועל כל פנים נזק כזה לא הוכח; ולענין המוניטין, ספק אם נגרם נזק למוניטין של אדם שישב תקופה בבית הסוהר. אין מחלוקת שבנק יכול לסרב ולתת אשראי ללקוח החורג מהמסגרת המאושרת. (ע"א 323/80 אלתית נ' בל"ל , פ"ד לז(2) 673בעמ. .684). טען ב"כ הנתבע בסיכומיו כי התובעת ביקשה לאשר לה חריגה מהמסגרת המאושרת. החריגה התבקשה לתאריך 16לחודש והוגשה ב- 10לו. היא לא אושרה. תשובת הבנק ניתנה במהירות. בסופו של דבר התשלום למועצת הלול בוצע ב- 16לחודש כך שלא היה פיגור בתשלום כפי טענת התובעת. מסעיף 12לתצהירו של מר שיננזון (נ/12) עולה כי מאז ינואר 1 993התובעת היתה מבקשת מיד פעם "לחרוג משמעותית" ממסגרת האשראי "ליומיים". מר שיננזון אישר חריגות אלה בחודשים ינואר-מאי כנגד הפקדות צפויות ממועצת הלול. הוא לא ציין בתצהירו או בעדותו מהן אותן חריגות משמעותיות ממסגרת האשראי המאושר. בחודש יוני, נשוא המחלוקת, התבקשה חריגה כפולה מהמסגרת המאושרת, לתקופה של 5ימים. גם זו נחשבה לחריגה משמעותית כדי לאשרה הופנתה בקשת התובעת להנהלת הבנק, שסרבה. לא היתה כל הכחשה בכתבי בית הדין שהתובעת שילמה למועצת הלול באיחור של יום אחד. טענה זו גם לא הועלתה במכתב הבנק (נספת 11) שצורף לתצהיר מר שטרנבך (ת/2).. וגם לא במסגרת תצהירי העדות הראשית של עדי הבנק. היא הועלתה לראשונה בסיכומים, שתשלום ב- 16לחודש, משמעו היעדר איתור. בהעדר דפי חשבון רלבנטיים (והרקע לכך מופיע בהתלטות ראשונות של ביהמ"ש בפתח המשפט) לא ניתן לעשות השוואה מתי בוצע תשלום בד"רכ למועצת הלול, וכל שניתן זה להסתפק באמירה של התובעת,שלא הוכחשה מספר פעמים שחל איחור של יום. העיד מר שטרנבך כי הוא ריצה בפועל 13חודשי מאסר שנגזרו עליו. במהלך אותה התקופה המשיכה חברתו לתפקד בנושא של שיווק ביצים, בעזרת רעיתו (דאז) ובעזרת מר שיננזון , שיעץ לרעיה לגבי חלק מעניני הכספים של התובעת. וגם בהקשר לניהול השוטף. גם הקשר עם מועצת הלול נמשך. גם הבנק היה מוכן (ואין זה רלבנטי מי פנה למי בהקשר להמשך היחסים הבנקאיים) לאחר שחרור מר שטרנבך מבית הכלא וגם לאחר הגשת התביעה על ידיו נגד הבנק, להמשיך ביחסי בנק- לקוח; מכאן ששמץ מאותו מוניטין של התובעת, עדיין עמד לה הן בקשריה עם הבנק, והן בקשריה עם מועצת הלול. העובדה שמר שטרנבך היה מוכן לקחת הלוואה מגורם חוץ-בנקאי, כדי לשמור על האמרן שנוצר ביחסי העבודה בינו לבין מועצת הלול, אימון שעלול היה להפגע מאיחור בתשלומים, - גם הוא מעיד לא רק על מוניטין ברמה זו או אחרת, אלא גם על נסיונות לשמר את הקיים. מעדות נציגי הנתבע ברור, שהתובעת קיבלה אישור לחריגות מקיפות ממסגרת האשראי המאושר, במשך תקופה של כ6- חודשים. היא לא היתה יכולה לקחת בתשבון, שפעם זו תהיה שונה; מר שטרנבך גם לא קיבל כל התרעה (בהבדל מטיפול מהיר בבקשה) שהדין יכול להיות שונה כך שיוכל לכלכל דרכיו בהתאם. כל זה מביאני למסקנה, שכדי למנוע נזק למוניטין שלו היה עליו "להשקיע" בהלוואה בסדר גודל זה או אחר. אומנם סדר הגודל לא הוכח, ברם ברור שזה נעשה, ואם למרות זאת נגרם איחור של יום אחד, יש בכך כדי לפגום ולו במידה במהימנות ובמוניטין של איש עסקים. מהימנות שתשובה לניהול עסקים בצורה תקינה. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת את נזקה של התובעת לענין זה על דרך האומדנא, בסכום של 000, 1 5ש"ח נכון ליום פסה"ד ונושא ריבית והצמדה כדין. ולענין ההוצאות: הדרך הבלתי נאותה בה נקטו שני הצדדים כאתד לענין אי הגשת תצהירי עדות ראשית, על כל הנובע ממנה וחוסר התיחסות לדבריהם הם ,פורטה בהחלטתי מתאריך .28.12.1995 אשר על כו אני קובעת כי כל אתד מהצדדים ישלם סכום של 000, 10ש"ח הוצאות לאוצר המדינה, בגין הארכת הדיונים. כל צד ישא בהוצאותיו הוא. מחשבים ואינטרנטבנק