קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בכנס מפלגה: 1. בפני ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת חנה ינון), מיום 13.1.09 בת"א 26374/06, שעניינו דחיית תביעה לחיוב בתשלום פיצויים בגין פרסום והפצת לשון הרע. הרקע לתביעה 2. מקור תביעת הדיבה בדברים אשר הוטחו במערער על-ידי המשיב במהלך התכנסות פעילי מפלגת העבודה בבית המפלגה, בשכונת התקווה ביום 2.2.06. אביא את הדברים כלשונם: "היית צריך להיות מאחורי סורג ובריח ... ההתנהגות שלך של עולם תחתון ... כל הדברים עליך גלויים וידועים ..." (תמליל הקלטת השיחה בין המערער והמשיב, מוצג ד' בתיק המוצגים מטעם המערער) . יוער, כי על-פי התמליל, המשיב אף הטיח במערער כי הוא לומד תואר פיקטיבי (עמ' 2 לתמליל), אלא שענין זה לא נזכר בכתב התביעה, לפיכך, הוא אינו ממין המחלוקת. עוד יוער כאן, כי בכתב התביעה טען המערער, כי המשיב אמר, באותו אירוע, גם את המשפט "... אני יודע שיש חומר עליך". ברם, עיון בתמליל שהמערער עצמו הגיש לבית המשפט, מגלה שהמערער לא דייק. המשיב אמר "... אני יודע שיש לך חומר על זה, מה אתה מתבכיין? כל הדברים עליך גלויים וידועים". הבדל משמעותי, לטעמי. 3. לשמע הדברים, התריע המערער בפני המשיב כי אלה עלולים לשמש בסיס לתביעת דיבה נגדו, וזה הזמינו לעשות כן. המערער נענה לאתגר. מכאן התביעה שהתגלגלה לפתחו של בית-משפט קמא (השיחה המתוארת לעיל תכונה להלן: "האירוע"). 4. בכתב התביעה, המנוסח יותר ככתב סיכומים ולא כנדרש בתקנות 9, 71 ו- 77 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), טען המערער וחזר וטען, כי המשיב "מטיח, מפרסם ומפיץ" את דברי לשון הרע על המערער "מזה זמן רב, פעמים רבות ובהזדמנויות שונות". נוסחי הפרסומים לא צורפו ולא צוטטו, גם לא בכתב התביעה וגם לא בתצהיר העדות הראשית, וממילא לא הובאה כל ראייה הקושרת את המשיב לפרסומים "הרבים" הללו, שגם הם לא הוכחו. הלכה היא, כי "כאשר לשון הרע נאמרה בעל-פה, על התובע לציין בכתב-תביעתו את המילים המדוייקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום מסמך מהותי והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה". התובע לא עמד בכך לגבי כל הפרסומים הרבים האחרים שטען כי המשיב מפיץ עליו, ולא ציין, כפי שחייב היה, בכתב התביעה המסורבל את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע" (אורי שנהר דיני לשון הרע 420-421 (תשנ"ז-1997) (להלן: "שנהר"). למען ההגינות יש להוסיף, כי גם כתב ההגנה מסורבל ומורכב. שני הצדדים לא הקפידו על ניסוח כתבי הטענות שלהם על פי הכללים הקבועים בתקנות ובפסיקה (ראה שנהר 418-419). חבל שבית-משפט קמא לא השתמש בסמכותו לדרוש פרטים מפורטים כדי "להבהיר ולחדד את המחלוקת האמיתית, על-ידי תיחום והגדרת לשון הרע" (שנהר, 420), המיוחסת לנתבע, וכן הנזקים הנטענים על-ידי התובע. פסק-דינו של בית-משפט קמא 5. בית-משפט קמא סבר, כי הדברים אשר הוטחו במערער נועדו להשפילו, לבזותו ולביישו בעיני הבריות שהתכנסו בבית מפלגת העבודה, אף אם ייתכן שנאמרו תוך יצירת פרובוקציה מצדו של המערער, על-מנת "לדובב" את המשיב ולהביאו לידי דברי כעס וביקורת אשר יוקלטו. סבב התנצחויות זה לא היה הראשון במערכה בין השניים. קדמה לו הפצת "חוברת מידע" (אשר מחברה נותר באנונימיות, אך המערער מייחסה למשיב), ובה הועלו האשמות ותמיהות לגבי עיסוקיו, שירותו הצבאי ועברו המשפטי של המערער, וזה הוציא "חוברת מידע נגדית", בה השיב על כל ההאשמות אשר הועלו נגדו, לרבות הטענה לפיה הינו בעל עבר פלילי. המשיב הודה כי בהיותו בן 15 הוא ביצע עבירות גוף ורכוש, במסגרתן הואשם בגניבת פחית "קוקה-קולה" מאצטדיון "טדי" ובמעורבות בקטטה בין חברים. 6. בית-משפט קמא קבע, כי דברי המשיב, המצוטטים לעיל, חוסים בצלה של הגנת "אמת הפרסום" על-פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע או החוק"), לאור עברו הפלילי של המערער, כאמור בסיפא לסעיף 5 לעיל. כמו-כן סבר בית-משפט קמא, כי עצם התיישנות העבירות אינה שוללת קיומה של הגנה זו, כפי שנפסק בע"א (מחוזי ת"א) 1402/07 עיתון אנשים נגד אליעזר (בבו) קובו (לא פורסם, 16.12.07)). 7. בית-משפט קמא יצא מתוך נקודת הנחה, כי תקופת ההתיישנות אינה מובנת וידועה, בדרך כלל, למפיץ הפרסום "והוא אינו מודע לפרקי הזמן הקלנדריים "המשפטיים" של ההתיישנות או אפילו לחלותה של זו" (סעיף 33 לפסק הדין). במצב דברים זה, סבר בית-משפט קמא, כי המשיב פרסם את דבריו ב"תום לב", באשר לא היה מודע למחיקתן של העבירות. לפיכך, כאמור לעיל, קבע בית-משפט קמא, כי "משכך, לגבי דידו של הנתבע, אכן היו לתובע רישומים פליליים בעברו, אשר מן הסתם לא הבחין וידע כי הללו התיישנו או נמחקו, ומבחינתו, הרי שחלה דכאן ההגנה של "אמת הפרסום"" (סעיף 34 בפסק הדין). לאור האמור, התביעה נדחתה. המערער לא השלים עם התוצאה, מכאן הערעור שבפני. הערעור 8. בהודעת ערעור מפורטת תקף המערער את פסק הדין "לאורך כל החזית" וטען, כי הוא מוטעה מיסודו. לא מצאתי לנכון לפרט ולמנות את כל נימוקי הערעור והטענות המועלות בו. אתייחס אליהם בהמשך הדיון לגופם של אותם נימוקים, שנכון יהיה לדון בהם. 9. המשיב טען, כי יש לדחות את הערעור, מאחר ומסקנתו של בית-משפט קמא מבוססת כדבעי בחומר הראיות, נימוקיו פורטו בהרחבה ומבוססים על ממצאים עובדתיים, ובכלל זה במהימנות עדים, כך שאין מקום להתערב בקביעותיו. לאור האמור, התבקש בית-משפט זה לדחות את הערעור. דיון חוק איסור לשון הרע 10. עניינינו בקביעת גבולות חופש הביטוי, כאשר כנגדו עומדת זכותו של אדם להגנה על כבודו ושמו הטוב. מתח מתמיד שורר בין חשיבותה של הזכות לשם טוב לבין עוצמתו של חופש הביטוי (בג"ץ 6126/94 גיורא סנש נגד רשות השידור, פד"י נג(3) 817, 832). האיזון בין השתיים מוצא את ביטויו בחוק איסור לשון הרע. 11. חוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע מהי בסעיף 1 לחוק: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1)  להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2)  לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)  לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה, 'אדם' - יחיד או תאגיד; "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית". 12. הגדרת המונח "לשון הרע" בחוק הינה רחבה ומורכבת מ- 4 חלופות. הראשונה מהווה סעיף סל והאחרות ממוקדות יותר. לצידן קיימות הגנות: ההגנות המוחלטות (סעיף 13 לחוק - פרסומים מותרים, וסעיף 14 לחוק - הגנת אמת הפרסום כל עוד היה בפרסום עניין ציבורי) והגנות תום הלב של המפרסם (סעיף 15 לחוק על תתי הסעיף). "ההגנות השונות משקפות אינטרסים חברתיים שונים, ומביאות כל אחת לנקודת-איזון שונה בין ההגנה על השם הטוב לבין האינטרס הנוגד, התואמת את עוצמתם היחסית של האינטרסים המתנגשים במקרה הנתון" (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נגד נתן שרנסקי (לא פורסם, , 4.8.08) (להלן: "עניין שרנסקי"). בפסק דין זה התווה בית-משפט העליון את ארבעת השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה. דברי המשיב - לשון הרע 13. בית המשפט קבע, כאמור, כי המילים נשוא כתב התביעה, אלו המצוטטות בסעיף 2 לעיל "מיועדות להשפיל התובע, לבזותו ולביישו" (סעיף 20 לפסק הדין). מסקנה זו מקובלת עלי. יחד עם זאת, בית המשפט דן גם בפרסומים אודות המערער בחוברת "אשר הוצאה באופן אנונימי", וקבע כי גם הם "עולים כדי לשון הרע". לדעתי, לא היה מקום להיזקק לחוברת ה"אנונימית", שאף המערער הודה בתצהיר עדותו, כי אין "באמתחתו" הוכחה שהמשיב עומד מאחורי הפצתה. פרסום 14. טענת המשיב היא, כי המערער לא הוכיח שדבריו נשמעו על-ידי אחרים. התייחסותו של בית-משפט קמא לשאלת הפרסום, היתה קצרה ולאקונית, בקביעה, כי "מילים אלו ... נאמרו בבית מפלגת העבודה, בנוכחות אנשים נוספים ..." (סעיף 20 בפסק הדין). 15. לגבי פרסום בכתב, קיימת חזקה בחוק, בסעיף 2(ב)(2), לפיה אין צורך להוכיח שהפרסום הגיע בפועל לידיעתו של אדם נוסף, אלא די להוכיח, כי בנסיבות העניין הפרסום עשוי היה להגיע לידיעת אדם נוסף. במצב דברים זה, פטור התובע מהחובה להביא לבית-משפט עד שקלט את הפרסום, ודי לו להוכיח לפי מאזן הסתברויות, שמנסיבות העניין עולה שאכן היה אדם כזה. המצב שונה ביחס לפרסום בע"פ: "כך, למשל, כאשר התובע והנתבע יושבים יחדיו במסעדה, והנתבע צועק בקול את דיבתו של התובע, ברור הוא כי לשון הרע הגיעה לאוזני אנשים רבים, אך ייתכן שהתובע לא יוכל לאתר איש מהם לכשירצה להגיש תביעה נגד הנתבע אחר-כך. לפי ההלכה כיום, תביעתו של תובע כזה תיכשל, בעוד שאם היה הנתבע כותב את הדברים על שלט שאותו היה מניף באותה מסעדה היתה התביעה מצליחה" (חאלד גנאים מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע הדין המצוי והרצוי 215 (נועה מוטרו, עורכת, 2005). (המחברים סבורים שם, כי רצוי לתקן את סעיף 2(ב)(2) כך שהחזקה תתייחס לכל סוגי הפרסום, ולאו דווקא לפרסום בכתב). 16. המערער לא הביא עדים לחיזוק טענתו, כי אנשים רבים, לרבות בכירי המפלגה, שמעו את דבריו של המשיב באותו אירוע. מתמליל השיחה נראה, כי אכן היתה מישהי שהתערבה במהלך השיחה, אך אין בכך ראיה שהיא שמעה את האמירות הרלוונטיות לענייננו, אלא כמי שמעירה לשניים על מריבתם. על-אף הימנעותו של המערער מהבאת עדים, כאמור, סבורני כי נתקיים יסוד הפרסום בשמיעת הדברים על-ידי אחר. ראשית, המשיב עצמו הודה בכך במהלך חקירתו הנגדית: "ש: ... אבל אתה מאשר שמישהו שמע את זה? ת: אני מאשר, אמרתי מלכתחילה שהיה שם המאבטח של המפלגה" (אין רישום עמודים בפרוטוקול). שנית, המשיב לא הכחיש בכתב הגנתו את העובדה שנטענה בכתב התביעה (סעיף ג4 בעמ' 2), לפיה הדברים באירוע נאמרו "בנוכחות מספר אנשים רב". ההכחשה הכללית הגורפת בסעיף 1 בכתב ההגנה, אין בה די (תקנות 83, 85 בתסד"א). 17. למעלה מן הדרוש, טענת הגנה אפשרית לא נטענה על-ידי המשיב, לגבי רכיב אחר של יסוד הפרסום: סעיף 2(ב)(1) לחוק קובע, כי יסוד הפרסום מתקיים "אם לשון הרע היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע ...". המשיב לא טען - ולפיכך לא אדרש לכך - כי אמירותיו כוונו למערער בלבד, במהלך השיחה ביניהם, ואם שמע אותן אדם אחר, היה זה באקראי בלבד, שכן הדברים לא יועדו לאזני האחרים. טענה כזו, לו נטענה, היתה מחייבת כמובן גם דיון בשאלת הצפיות של המשיב לכך שאחרים ישמעו את הדברים, ואת משמעותה והשלכותיה של סוגיית הצפיות על הגדרות "הפרסום". הגנת אמת בפרסום 18. כאמור, בית המשפט קבע, כי דברי המשיב חוסים תחת הגנת אמת דיברתי. בכך שגה, לדעתי, בית-משפט קמא. א. לא ניתן לפרש את האמירה של המשיב: "היית צריך להיות מאחורי סורג ובריח... ההתנהגות שלך של עולם תחתון" כמתייחסת לרישום פלילי ישן (לדברי המשיב - מתקופת היותו קטין), בשל גניבת פחית משקה וקטטה. המבחן הפרשני הינו אובייקטיבי, "על-פי אמות-מידה מקובלות על האדם הסביר" (ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי, פיסקה 17 (4.8.08)); וראה גם ע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740 (1986)). את הפרשנות קובע בית המשפט, על-פי המבחן האובייקטיבי, ואין צורך בשמיעת עדים ביחס למשמעות הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 334, 337 (1989)). המשמעות האובייקטיבית שמעניק אדם סביר לאמירה הנ"ל היא, כי ההתנהגות העכשווית, או הקרובה לתקופה הנוכחית, של המערער, היא של עולם תחתון, היינו: התנהגות עבריינית, פלילית, המצדיקה את כליאתו העכשווית מאחורי סורג ובריח. אין להבין את הדברים כמתייחסים לרישום פלילי ישן מלפני שנים רבות. משלא הוכחה התנהגות עבריינית כזו, אין לראות בדברים משום אמת עובדתית. ב. אפילו בהנחה שדברי המשיב היו אמת, לא די בכך. סעיף 14 בחוק קובע, כי "... תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי". ענין לנו, איפוא, בהגנה בעלת שני רכיבים "מצטברים, ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה כדי להועיל לנתבע" (ע"א עיתון הארץ הנזכר לעיל, עמ' 299). בית-משפט קמא לא התייחס כלל לרכיב "הענין הציבורי". משלא קבע כי היה בפרסום ענין ציבורי - ממילא לא יכול היה לקבוע את חלותה של הגנת האמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק. בית המשפט התייחס לענין הציבורי רק בעקיפין, בדיון בטענת הגנה אחרת של המשיב,לפי סעיף 15(4) לחוק. בית המשפט קבע, שאיש מהצדדים אינו "איש ציבור". 19. לאור מסקנתי זו, איני רואה לנכון לדון במשמעות התיישנותם או מחיקתם של הרישומים הפליליים לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 - שאלה משפטית שאין בה עדיין הכרעה. 20. בסוגייה זו של אמת בפרסום, אני מבקש להעיר הערה נוספת, בענין הסברו של המערער לרישומים הפליליים. מדובר בשתי הרשעות משנת 1995, בגין גניבה ועבירת-אלימות. המערער טען, שהיה בן 15 והורשע בגניבת פחית קוקה-קולה מאיצטדיון טדי וקטטה בין חברים. הסבריו האמורים של המשיב מעוררים על פני הדברים, תהייה, בלשון המעטה. אפשר לומר בוודאות, כידיעה שיפוטית, כי בית-משפט לנוער לא מרשיע ילד קטין בן 15 בשל גניבת פחית משקה. יתר על כן, התביעה במדינת ישראל, לא תגיש כתב-אישום כזה, וספק אם המשטרה תפתח תיק ותחקור ותמליץ להעמיד לדין בעבירה של גניבת פחית משקה ששוויה 5-3 ₪. אני מתקשה אפילו לראות בעל עסק שיטרח להתלונן על כך במשטרה. ילד בן 15 גם לא יואשם ולא יורשע בשל קטטה בין חברים, אלא אם מדובר בתקיפה, לא בקטטה, ובאלימות חריגה וקשה. אכן, אין ראיות לגבי מהותן וטיבן האובייקטיביים של ההרשעות, אך הסברי המערער, כאמור לעיל, פוגעים באמינותו ובמהימנותו. הפיצוי והנזק 21. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, מאפשר לנפגע לתבוע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת-נזק. המשיב לא בחר באפשרות זו (בניגוד לנטען לפני), אלא תבע פיצוי בדרך הקונוונציונלית, בגין נזקיו, בסך 120,000 ₪, "שהועמד כך לצרכי אגרה". נזקים אלה מחייבים הוכחה, ככל נזק בגין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). 22. המערער טען בתצהיר עדותו, כי דברי המשיב חלחלו "אט אט בקרב חברי המפלגה והאורגנים המנהלים אותה" (סעיף 49); כי מזכ"ל המפלגה, ח"כ איתן כבל, התנגד למועמדותו לתפקיד יו"ר ארגון הסטודנטים, הפסיק את פעילותו ולמעשה "הגלה" אותו מן המפלגה (סעיפים 51-50); שמו הושמץ בקרב "כל חבר מפלגה חשוב, לרבות בקרב בכירי המפלגה" (סעיף 52); כי הוא "פספס" את "ההזדמנות החד-פעמית להיבחר, ... וכפועל יוצא מכך ובקשר ישיר לכך, פרשתי מלימודי באוניברסיטה" (סעיף 54 - ההדגשה במקור). 23. המערער מערב בין דברי המשיב באירוע - שהם ורק הם נושא הדיון - לבין החוברת האנונימית, שכלל לא הוגשה לבית המשפט ולא הוכחה זיקתה למשיב. כל האמור לעיל נותר בגדר אמירותיו הכלליות של המערער. איש מבין חברי המפלגה החשובים או בכיריה, לא הובא להעיד, אם דברי המשיב באירוע הגיעו לידיעתם או אם הושפעו מהם. לא הוכח קשר בין אמירותיו של המשיב באירוע לבין התנגדותו של מזכ"ל המפלגה למועמדותו של המערער כיו"ר אגודת הסטונדטים ואי-היבחרו. ובוודאי שלא ברורים הזיקה והקשר בין הפסקת לימודיו האקדמאיים של המערער לבין הדברים שאמר המשיב. למעשה, אין ראיה הקושרת בין מועד האירוע לבין האירועים חסרי התאריך והמועד המתוארים על-ידי המערער. 24. המערער לא הוכיח כי אותן התרחשויות, המתוארות על ידו, הם בגדר "נזק שעלול לבוא בארח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע" (סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין); וכן לא מסר פרטים על נזק הממון - אם נגרם לו - בכתב התביעה (סעיף 76(2) לפקודת הנזיקין). 25. המערער לא תבע פיצוי ללא הוכחת נזק, על-פי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (בניגוד לנטען לפני), אף לא לחלופין. הלכה היא, כי בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבע. אגב, גם בתביעה לפיצוי בגין נזקים שלא הוכחו, על בית המשפט להשתכנע שפרסום לשון הרע גרם לנזקים (גנאים קרמניצר ושנור, 400). 26. לפיכך, בכפוף לאמור בסוגיית "האמת בפרסום" - הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב את הוצאות הערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה מהיום עד יום התשלום בפועל. המשיב זכאי להיפרע מהערבות שהופקדה. מפלגותלשון הרע / הוצאת דיבה