לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות: .1ביום פלוני פורסמה במוסף " 7ימים" של "ידיעות אחרונות", כתבה (ת/3) המשתרעת על ארבעה עמודים תחת הכותרת "הרובה של X". בשער המוסף הופיעה הכותרת: "נקמת המעברה. שלוש היריות שהרגו את מ', 1956, שחזור הרצח. הכתב" בשער הפנימי, עמ' 11, הופיעה כותרת: " xבן מעברה, רצח את מ'. הכל בגלל טרמפ. הכתב". הכתבה עצמה גוללה את הארועים שהביאו למותו של מ' ז"ל, שנמצא ירוי בטנדר שלו, בינואר 56', בדרום. בכתבה נאמר כי מ' נרצח ע"י , xשתואר כ"נער מעברות אבוד ומריר. שרצה למלא את הצפיה הכבדה של הארץ החדשה ולהיות ארץ ישראל עם בחורה ורובה". על פי הכתבה ירה x ב מ', שהסיע אותו ואת אחיו באקראי ברכבו, וזאת בשל סירובו של מ' להסיעם עד יעדם הסופי. הכתבה מעוטרת בתצלום מוגדל על פני עמוד שלם ותחתיו הכיתוב: " xבן .16רובה גדול, מנה של מרירות ותחושת כח של אדם מזויין". עוד מופיע תצלום ברוחב שני טורים של xכשזרועו על כתף נערה. כן מופיע תצלום מוגדל. כמעט על עמוד שלם גם הוא של המנוח ותחתיו הכיתוב: "מ'. בן העמק, רב מעללי גבורה, איש אדמה מהסוג שהארץ גידלה ואמצה אל חיקה באהבה". ותצלום של י', בנו של המנוח ותחתיו: "י' מ', עד בגרותו חשב כי אביו מת בידי ערבים". בעקבות כתבה זו, הגיש ,xששינה את שמו מאז לפלוני, את התביעה דנן נגד כותב הכתבה, עורך העיתון, וידיעות אחרונות בע"מ, על הוצאת לשון הרע. .2בתביעה על הוצאת לשון הרע יש: א. להוכיח כי אכן מדובר פה בפרסום לשון הרע. ב. לבחון האם לא קמה הגנה כלשהי לטובת הנתבעים. .3האם יש בכתבה משום לשון הרע? סעיף 1לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, מגדיר לשון הרע בין השאר כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעז מצידם, או כדבר שפרסומו עלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. כאן אין לי אלא לצטט בהסכמה את ב"כ התובע בסיכומיו: "לא יכול להיות ספק כלשהו שהכתבה ת/ 3בכללותה מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק. הכתבה מתארת את התובע כרוצח אשר רצח אדם רב פעלים שבא לעזור לו ולאחיו אנשי המעברה. כך נעשה התובע מטרה לשנאה בעיני הבריות. הכתבה מתארת את התובע כפרא אדם, בוגר המעברה עם כל הקונוטציה השלילית הכרוכה בכך וכמי שבגלל בורותו והתנהגותו הפרימיטיבית לא נקלט בחברה הישראלית. אדם דחוי ומאוס שאפילו התביישו להצטלם עימו. בכך נעשה התובע מטרה לבוז וללעז בעיני הבריות. הכתבה חושפת את "עברו" הרפואי של התובע כחולה נפש שאושפז בבית חולים לחולי נפש במשך חודשים ארוכים. הכתבה בכללותה יוצרת רושם כי התובע נמנה על סוג מסויים של אנשים שמוצאם והתנהגותם היו לבוז וללעג בהתנהגותם הפרימיטיבית. כל אלה אינם יכולים שלא להיות לשון הרע גם בפרשנות האובייקטיבית ביותר שיבחר ב"כ הנתבעים לפרשם". ברי לי כי הכתבה אכן מהווה פרסום לשון הרע. עתה יש לפנות לשלב השני, ולבדוק האם עומדת לנתבעים אחת ההגנות אותן מונה החוק. .4סעיף 14- הגנת אמת דיברתי: כדי לזכות בהגנה לפי סעיף 14יש להוכיח כי הדבר שפורסם היה אמת, וכן שהיה בפרסום ענין ציבורי. כן מורה סעיף 14כי הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. האם הדבר שפורסם היה אמת? אין חולק כי xאכן הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 26בפברואר 57' בהריגת מ', נדון ל- 12שנות מאסר, ונשיא המדינה הפחית עונשו ב- 7בינואר 62' לתשע שנות מאסר. עם זאת, טוען ב"כ התובע, כי הפרסום אינו אמת, מכמה סיבות. ראש לכל טוען הוא מכוח חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים התשמ"א-1981 (להלן: חוק השבים). חוק זה עוסק בכמה עניינים, וביניהם הסדר מרחיק לכת - מחיקת הרשעה (סעיף 16לחוק). משמעות מחיקת הרשעתו של אדם היא "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לענין כל דין כאילו לא הורשע" (סעיף 20לחוק). בכך מתבטא העקרון הבסיסי שביסוד החוק כפי שהובא בדברי ההסבר להצעת חוק תקנת השבים (הצ"ח תשמ"א 216), והוא, כי אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו ולעודד את שיקומו והשתלבותו המלאה בחיי החברה. הזמן שחולף מהרשעתו של אדם פועל תחילה להתיישנות ההרשעה, ואחר כך למחיקתה. תקופת חההתיישנות מוסדרת בסעיף 14לחוק השבים ותחילתה "מיום פסק הדין או ההחלטה". לענייננו חשוב סעיף 14(ב) הקובע את תקופת ההתיישנות בעבירה שעבר קטין, שכן xהיה כבן 16בשעת העבירה (הנתבעים אמנם טוענים שיש לפרש כאן את המונח "קטין" כמשמעו בחוק העונשין, סעיף 13, הקובע את גבול האחריות הפלילית בגיל שתים-עשרה, ולפי זה לא היה xקטין אותה שעה. אבל אין כל בסיס לטענה זו. שכן "קטין" בחוק העונשין, הקטין מבן שתים-עשרה אינו בר עונשין כלל. ואם חוק השבים מדבר על "עבירה שעבר קטין" והורשע בה, פשיטא שמדובר על קטין שהוא בר-עונשין, הווה אומר קטין כמשמעו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962). בעניננו חל סעיף 14(ב) (3) לחוק השבים, הקובע כי "אם הוטל מאסר למעלה מחמש שנים - תקופת ההתיישנות תהיה התקופה שהוטלה ועוד עשר שנים". לענין "התקופה שהוטלה" קובע סעיף 15(א) בחוק השבים כי "הופחת עונש או הומר על פי סמכות כדין יראו לענין תקופת ההתיישנות את העונש כפי שהופחת או הומר כעונש שהוטל בשל העבירה". וביישום לענייננו: עונשו של xהופחת ע"י נשיא המדינה משתים-עשרה שנות מאסר לתשע שנות מאסר (ת/1). חישוב ההתיישנות לפי סעיף 14(ב)(3) הוא אם כן כדלקמן: פסק הדין ניתן: 26בפברואר 57'. התקופה שהוטלה: 9שנים הוסף עוד: 10שנים + תקופת ההתיישנות: 19שנים החל מיום פסק הדין. במחיקת הרשעה דן סעיף 16(א) לחוק השבים האומר: "משעברו עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות... יראו את ההרשעה כהרשעה שנמחקה..." כדי להגיע למחיקת ההרשעה יש איפוא להוסיף, עוד עשר שנים על ההתיישנות. כלומר: 29(10+19) שנים לאחר ההרשעה, נמחקה הרשעתו של .x Xהורשע ב- 26בפברואר 57'. ולכן עשרים ותשע שנים לאחר מכן, ביום 26.2.86נמחקה הרשעתו של .x "לכאורה משום שעדיין יש לבדוק אם אין מעשהו של xנופל בגדר חריגי סעיף 17, שלגביהם לא תהיה התיישנות ואף לא מחיקה. סעיף 17(3) קובע כי לא תהיה מחיקה לגבי עבירות "שענשן מאסר עולם או מאסר עשרים שנה והוטל מאסר בפועל של עשר שנים או יותר". Xהורשע בהריגה, שעונשה 20שנות מאסר והוטל עליו מאסר בפועל של שתים-עשרה שנים. אך, כאמור, הופחת העונש לתשע שנים. ולכן השאלה היא - האם הדיבור "הוטל מאסר בפועל של עשר שנים או יותר" (סעיף 17) כוונתו לתקופת המאסר המקורית כפי שהוטלה מלכתחילה ואז אין כאן לא התיישנות ולא מחיקה, או שמא לתקופת המאסר כפי שהופחתה ע"י נשיא המדינה, ויש כאן התיישנות ואחריה מחיקה. נראה לי שפתרון שאלה זו נמצא בסעיף 15(א) לחוק השבים, שזה לשונו: "הופחת עונש או הומר על פי סמכות כדין, יראו לענין תקופת ההתיישנות את העונש כפי שהופחת או הומר כעונש שהוטל בשל העבירה". החוק מציג איפוא כאופרטיבי את העונש המופחת ולא את העונש המקורי. טוען ב"כ הנתבעים, שסעיף 15(א) חל רק "לענין תקופת ההתיישנות". ומכלל הן אתה שומע לאו, רק לענין ההתיישנות ולא לענין המחיקה. ואולם איני רואה את דבריו. שכן תקופת המחיקה נגזרת מתקופת ההתיישנות והיא מוגדרת כתקופת ההתיישנות ועוד כך וכך שנים תקופת ההתיישנות, כאמור, מביאה בחשבון רק את תקופת העונש כפי שהופחת, וכפועל יוצא תקופת המחיקה היא רק חיבור אריתמטי של תקופת ההתיישנות עם מספר שנים נוסף. העולה מכל האמור, שהרשעתו של xנמחקה עשרים ותשע שנים מיום שהורשע, הווה אומר, נמחקה ביום 26בפברואר 86'. לכך יש להוסיף שהרשעתו נמחקה גם לפי חוק מחיקת הרשעות התשמ"ב-.1982 תוצאת המחיקה היא: "מי שנמחקה הרשעתו יחשב לענין כל דין כאילו לא הורשע .. ." (סעיף 20(ב)), וכי "מידע על הרשעה שנמחקה לא יובא בחשבון לענין כל דין" (אלא בידי גוף מן המפורטים בפרטים (ב) עד (ה) שבתוספת הראשונה שאינם מעניננו). (ההדגשות, כמובן, אינן במקור). חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965(להלן: חוק לשון הרע) ואף הוא בגדר "דין", ולכן גם לענין חוק לשון הרע לא יובא בחשבון כל המידע בענין ההרשעה שנמחקה. אשר על כן מבחינת החוק, החל מ- 26בפברואר 86' מוחזק xכמי שמעולם לא הורשע בעבירת ההריגה, ועל כן פרסום שנעשה קרוב לשנתיים לאחר המחיקה המזכיר את הרשעת xבדין - אין המפרסם יכול להוכיח שאמת דיבר, מפני שבית המשפט לא יקבל כל מידע כזה כראיה. כאן, לענין מחיקת הרשעות, לא למותר יהא להביא את עמדת ההלכה היהודית, שכן על פי דברי כב' המשנה לנשיא השופט מ' אילון (בעל"א 18/84כרמי נ' פרקליט המדינה, פד"י מ"ד(1) 353): "כללם של דברים, כאשר בתי המשפט יידרשו, בבוא השעה והמקרה, לפרשנותו של החוק האמור (חוק השבים - צ' ט'), יהא עליהם להיזקק, במידה מיוחדת ומרובה, למערכת המשפט העברי בסוגיא גדולה זו". בענין כרמי מצא בית המשפט תואם רב בין ההלכה היהודית ובין חוק השבים. בזו כן בזה מתכפרת העבירה בריצוי העונש, אלא שכאשר מדובר בהורג נפש אין הוא חוזר לשררה שהיה בה (רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש, פרק ז', הלכות י"ג-י"ד; חוק השבים סעיפים 14, 16, 20(ה) והתסופת הראשונה לענין בעלי תפקידים). לכך יש להוסיף שעל פי ההלכה היהודית, איסור חמור הוא להזכיר לאדם רשעותיו הקודמות, ולומר לו: "זכור מעשיך הראשונים" (בבא מציעא, פרק ד' משנה י'). והעושה כן עובר על איסור "אונאת דברים", שנאמר (ויקרא כ"ה י"ז) "ולא תונו איש את עמיתו". ואמרו בגמרא (ב"מ נח): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך... זה בגופו וזה בממונו... זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון... כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים". וכן אמרו שם בגמרא שכל היורדים לגיהנום - חוזרים ועולים, חוץ משלושה שיורדים ואינם עולים ואחד מהם המלבין פני חבירו ברבים. וכן אמרו: "נח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (שם). ובאבות (פרק ג' משנה י"א) אמרו: "... והמלבין פני חבירו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא". וכן אמרו: "ונגשו אל המשפט... והרשיעו את הרשע... והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסף. פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כ"ה א-ג). "כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך" (רש"י שם). וכן אמרו (מכות כ"ג) "כיוון שלקה - הרי הוא כאחיך". הטענה כי הראיה על ההרשעה קבילה גם אם נמחקה. למרות כל זאת, טוענים הנתבעים, כי חוק השבים לא יחול בענייננו, שכן לפי סעיף 20(ב) שבו "ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד צבורי ע"פ דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה" (ההדגשה אינה במקור), ובמקרה דנן גילה התובע בעצמו, כבר בכתב תביעתו כי הורשע בהריגה ונדון ל- 12שנות מאסר בפועל. טענה זו אפשר היה לטעון אילו גילה xאת דבר הרשעתו לאחר שנמחקה וקודם שנתפרסמה הכתבה בידיעות אחרונות. אבל הכתבה נתפרסמה תחילה ורק בעקבותיה ולצורך התביעה כתב התובע מה שכתב בתביעתו. מכל האמור יוצא אם כן, כי לא יוכלו הנתבעים להסתופף בצל הגנת סעיף 14 ולטעון "אמת דיברתי" - שכן לא דברו אמת, כי מבחינת החוק - כאילו לא היו הדברים מעולם ולא הורשע xבהריגת מ'. מה בין הריגה לרצח אלא שלבד מזאת, אפילו נתפרסמה הכתבה לפני שההרשעה נמחקה, לא היתה עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי", מפני שהרשעתו היתה בהריגה ולא ברצח, ואילו הכתבה מציגה את , xחזור והצג, כרוצח, בין בכותרות ובין גוף הכתבה. המונחים "רצח" "רוצח" "נרצח" מופיעים בכתבה לרוב, וכן נאמר שם (עמ' 36): " xנדון ל- 12שנות מאסר על רצח". הנתבעים משיבים על כך כי אמנם בהריגה הורשע ,xולא ברצח. אלא שלדעתם הרשעתו בהריגה בלבד, בניגדו להאשמתו ברצח, היתה אך תוצאה של עסקת טיעון, שאין בה כדי לשנות את טיבו הרצחני של מעשהו. ההבדל בין הריגה לרצח הוא, לדעתם, הבדל סמנטי, והמדובר לכל היותר בפרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש, במובן סעיף 14לחוק לשון הרע. אנשים מן הישוב אינם מבחינים, לדעת הנתבעים, בין רצח והריגה (וזאת ניסו הנתבעים להוכיח אף מהתבטאויות מספר עדים במשפט), ולא היה נפקא מינה בעיני הקורא, בין השתמש הכותב במונח הריגה ובין במונח רצח. אין בידי לקבל טענה זו של ב"כ הנתבעים, ואין צורך ללמוד על כך מעדויות. ההבדל בין הריגה ובין רצח הוא תהומי, וגם אותו חלק מקהל הקוראים שאינו בקי בדקדוקים המשפטיים שבין המונחים הללו, יודע להבחין בין רצח, שהוא במחשבה תחילה ובין הריגה שאינה כן. בעיני כל אדם חמורה רציחה מהריגה, וכאשר מבקשים להבליט את חומרת התופעה של תאונות הדרכים, למשל, מכנים להם שם "רצח בדרכים". בהגזמה מכוונת ומודעת. וברוצח דבקה סטיגמה חברתית שלילית הרבה יותר מאשר בנאשם בהריגה. "אין לשים אות קין של רוצח על מצחו של אדם, אלא אם הוכח כלפיו, אישית, הרצון להרוג" (ע"פ 68/552 אילוז ואליאס נ' מ"י כג(1), 377, 390). ונראית לי נכונה גישת ב"כ התובע לפיו כאשר מדובר בהריגה, הדגש הוא על אבדן חיי ההרוג ואילו ברצח הדגש הוא לא פחות מכך על הרוצח ומעשהו הנתעב. ההבדל בין רצח והריגה אינו מאפשר, לדעתי, לראות הבדל זה כסמנטי, או כפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש - ושוב נמצא, לכן, כי אין לומר שהדבר שפורסם היה אמת. הטענה שההרשעה בהריגה באה בעקבות עסקת טיעון (בהנחה שהיא נכונה; לא הוגש לא כתב האישום המקורי ולא פרוטוקול המשפט) אינה לענייננו). כל עוד לא הורשע אדם בפועל ברצח, אין הוא ולא יהיה בגדר רוצח. עלי לציין שעוד בתחילת המשפט, כאשר הועמדו הנתבעים על כך שהתובע לא הורשע ברצח, לא חזרו בהם מן הטענה שאמת דיברו, אלא קיבלו על עצמם להוכיח - במשפט אזרחי - שכל היסודות של עבירת הרצח התקיימו כאן, ולכן, למרות שההרשעה באה על מעשה הריגה, אמת דיברו שהמעשה היה מעשה רצח. העמדתי את בא-כח הנתבעים מראש על כך שהמשימה שכביכול הוא נוטל עליו היא בלתי אפשרית, מכל בחינה שהיא. אין צריך לומר, שלא הוכח שום יסוד מיסודות של עבירת הרצח. אדרבא, העולה מן הראיות הוא שלא היה כאן רצח, אלא מעשה נער שלקה בנפשו ועל כך - להלן. מכל מקום, ייחוס מעשה רצח לתובע לאורך כל הכתבה, הוא בפירוש פרסום שלא היה אמת. והיה בפרסום ענין ציבורי גם אם כל האמור בכתבה היה אמת לאמיתה, הרי שכדי להנות מהגנת סעיף 14יש להוכיח ש"היה בפרסום ענין ציבורי". בחוק לשון הרע בא לידי ביטוי הניגוד הקיים בין מספר אינטרסים, בראש ובראשונה חופש הביטוי, כערך, וכנגדו הערך שבשמו הטוב של האדם. רבות נכתב על ערכו של חופש הביטוי. חירות הביטוי הוכרה כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל, שבאה בין השאר לאפשר ליחיד להגשים את עצמו, לסייע בחשיפת האמת ולהבטיח קיום חילופי דעות, החיוניים למשטר דמוקרטי. חופש הביטוי נתפס כ"זכות עילאית" (בג"צ 53/73, 87חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים פ"ד ז 871בע"מ 878), ואף כונה כ"צפור נפשה" של הדמוקרטיה שלנו. (ע"פ 255/68 מ"י נ' בן משה פ"ד כב(2) 427, 437). (ראה ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840, בע"מ 857). אלא שבצידו קיים ערך חשוב לא פחות - האינטרס של האדם לשמו הטוב. אינטרס שנאמר עליו כי הוא "תנאי חיוני לכל חברה שוחרת חופש". כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם (ראה ע"א 214/89 לעיל עמ' 856) וכבר נאמר כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (ב"מ נט.). האיזון בין ערך הביטוי החפשי לבין ערך השם הטוב מגולם בגוף הוראות החוק, ובכללו ההיתרים וההגנות המוענקים בו - הכוללים את סעיף 14בו עסקינן. לענין ההגנה מפני תביעה על פרסום לשון הרע, קבע המחוקק תנאי כפול: אמת בעובדות וקיום ענין ציבורי לפרסמן. כבר אמרתי לעיל שהעובדות שפורסמו בכתבה לא היו אמת, הן מפני שההרשעה נמחקה והן מפני שהמעשה היה מעשה הריגה ולא רצח. אבל התובע טוען שגם לא קיים כל עניין צבורי בפרסום כולו, לרבות אותן עובדות שהן אמת, (כמו עצם הריגתו של מ' בידי התובע). כדי לקבוע האם קיים ענין ציבורי לפרסם העובדות, יש לשקלל האינטרסים התומכים בפרסום העובדות מול האינטרסים השוללים הפרסום. מהו הענין הציבורי בפרסום? הכתבה נשוא התביעה מספרת על המפגש בין שני חלקי האוכלוסיה - ותיק מול חדש, קולט מול נקלט, ומתריעה בפני בעיות שעשויות להווצר. אין ספק שהקליטה, שאינה אך נחלת העבר, יכולה להתייעל אם נבין את מחדלי הקליטה של שנות החמישים, ונשכיל ללמוד מלקחי העבר. מבחינה זו אכן יש בכתבה משום ענין צבורי. אלא שיחד עם זאת, קיים אינטרס נוסף והוא שיקום חייו של אדם שנשא עוונו. אינטרס זה אינו רק אינטרס פרטי של אותו אדם, אלא זהו אף אינטרס כללי ציבורי. מטרתה של כל חברה לסייע לאנשים שמעדו בתוכה, לקדמם ולשלבם בחיי החברה הכלליים, ובכך לקדם את החברה כולה. על מנת לאפשר לאסיר לשעבר לפתוח דף חדש יש להמנע ככל האפשר מלהזכיר לו חטאיו, וזאת היתה אף אחת ממטרות חוק השבים, עליו הורחב לעיל. איזון האינטרסים: עתה עומדת בפנינו השאלה כיצד לאזן בין אינטרסים אלה. אכן, לעיתים אין ברירה והאיזון בין האינטרסים מחייב פשרות וויתורים, לא ניתן לזכות בקיום האינטרס האחד מבלי לפגוע במשנהו, אלא שבמקרה דנן נראה כי ההתנגשות בין האינטרסים, הלקח ההיסטורי מקליטת העולים בעבר מול שיקום האסיר - הינה מדומה, כלומר ניתן היה לעצב כתבה, בה המסר יהיה זהה למסר של הכתבה שבענייננו, מבלי לפגוע, או לפחות לפגוע הרבה פחות, בשיקומו של .xהאינטרס הציבורי בסיפור הפרשה בכללתה - אמור. אך מהו האינטרס הציבורי בפרסום פרטים מזהים על xובפרסום תמונתו באורך של עמוד שלם בעתון. כלום מטרת הכתבה לא היה מושגת בצורה לא פחות טובה, בלי חשיפת דמותו של . Xנראה כי הנתבעים עצמם מסכימים לכך שכן כתבו בעמ' 10לסיכומיהם "בתובע - פלוני, היה לכותב המאמר ענין שטחי בלבד". מוסיפים הנתבעים בעמ' 7לסיכומיהם כי התובע הוא האחראי למה שקרה, "ואין לו לתובע להלין אלא על עצמו, אם הציבור והעיתונות כנציגתו, מסרבים לשכוח את המעשה" - לזאת אין בידי להסכים. התובע אכן אחראי למותו של מ', אך המחוקק הוא שהכריע מה יהא עונשו בגין מעשה זה, ומתי יפסיק "לשלם" על מעשהו זה. נראה אם כן, כי פרסום הכתבה, בצורה בה פורסמה, כשניתן לזהות את ,xאין בה ענין ציבורי. נכון הוא כי העתונות - וכמוה כלי התקשורת בכללם - משמשים כ"שומרי" הדמוקרטיה, ואין חולק על חשיבותם. אבל כשם שהם יכולים להיות כלי קודש, יכולים הם להיות כלי משחית, ולפגוע ללא רחם. והלבנת פני אדם ברבים, ואפילו פניו של אדם ששפך דם, הרי אף היא "שפיכות דמים". ואם כלי התקשורת הם "שומרי" הדמוקרטיה, הרי בית המשפט מופקד לעשות "משמרת למשמרתם". זיהויו של xמתוך הכתבה כבר מן האמור לעיל ברור מכללא שאינני מקבל את טענת הנתבעים כי מי שלא הכיר את xבעבר לא יכול היה לזהותו בעקבות הכתבה. יש בכתבה פרטים מזהים כמו שמו הפרטי, העובדה ששם משפחתו התחלף, שם אחיו, משלח ידו, והן ובעיקר בשל פרסום תמונתו. ואפילו נתבע 1בעדותו אומר (עמ' 14לפרוטוקול מיום 28.11.90) "את פלוני לא פגשתי אף פעם לפני הכתבה, פעם ראשונה זה כשנכנסתי לחנותו כפי שמתואר בכתבה. בכתבה אני כותב שהיה קל מאוד לזהות אותו, זה באמת היה כך". וראה אף עדותו של ד' ב', שכנו של התובע מאותה שכונה, שאמר כי זיהה את xע"פ התמונה: "קראתי את הכתבה בעתון ידיעות... שאלתי את אשתי אם זה לא פלוני בתמונה. אמרה כן. אני יוצא החוצה ורואה כל השכונה מתהלכים עם העתון. "פלוני" "פלוני"..." (פרוטוקול מיום 26.9.90עמ' 1שורות 27-30). הוא הדין לבני משפחתו של .xס', בתו של התובע: "זיהיתי את אבא לפי התמונה..." (עמ' 4), וכן אשתו ובנו. יוצא אם כן, כי הנתבעים אינם יכולים לחסות בצילה של הגנת סעיף .14 .5סעיף 415(4) - הגנת תום לב הגנה נוספת בצילה מבקשים הנתבעים לחסות היא הגנת סעיף 15(4) הקובעת כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע... בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". יודגש כי הגנת תום הלב בסעיף 15(4) היא רק לענין הבעת הדעה על בסיס התנהגות הנפגע. העובדות המתארות את התנהגות הנפגע (למעט פרט לוואי), חייבות להיות נכונות (ראה ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ פ"ד לב(3) 337, 349). לפחות חלק מהעובדות החשובות שנזכרו בכתבה, שאף הן מהוות פרסום לשון הרע אינן נכונות, כאמור, ולכן לא תעמוד ההגנה לפי סעיף 15(4). אעפ"י כן אמשיך ואבדוק גם את מה שיכול להחשב בכתבה משום הבעת דעה, ואף לגבי זה סבורני שאין עומדת הגנת סעיף 15(4) (שלענינה אין הבדל בין בעל עתון ועורכו לבין כל אדם אחר. ראה ד"נ 9/77 האמור, בעמ' 351): "... שדינו של עתון כדין כל אדם... ואם לגבי סעיף 15(2) אין מעמד בכורה לעתון, אף לגבי ההגנה של הבעת דיעה בתום-לב לפי סעיף 15(4) כך". בכתבה מבקש הכותב להעביר לקורא מסר על הפער העצום ששרר בשנות החמישים בין תושבי ישראל הוותיקים, ובין העולים החדשים, שוכני המעברות, המקופחים וחסרי הכל ועל המרירות שנצטברה בהם נגד הוותיקים. מעשהו של - xשלדעת הכותב היה פרי המרירות הזאת - איננו מעניין את הכותב אלא כיתד לתלות בה את המסר האמור. Xהנער בן ה- 16, יוצא המעברה, הוא ואחיו מוסעים ב"טרמפ" על ידי המנוח בטנדר שלו, וכאשר אין המנוח מוכן להביאם עד למחוז חפצם, יורה בו xלמות מאחריו. עד כאן העובדות. וכאן באה הבעת דעתו של הכותב, שהיתה זו "התפרצות של זעם גדול, התנגשות בין ישראל הראשונה והשניה". הכותב מביע את דעתו ש- xרצח את מ' כ"נקמת מעברה". יש כאן איפוא הבעת דיעה בדבר המניע למעשהו של .x גם אם כך הדבר, עדיין צריך המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4) לעמוד בדרישה לפיה חייבת להיות בכל פרסום הפרדה ברורה בין תיאור העובדות, שחייבות כאמור להיות נכונות, ובין הבעת הדעה על אותן העובדות (ראה ד"נ 9/77 האמור, בעמ' 350). לדעתי, הקורא את הכתבה נוצר בו הרושם כי תאור זה של המניע להריגה - נקמת המעברה - בבחינת עובדה שהוכחה הוא, ועל כן אין היא יכולה לחסות בצל הגנת סעיף 15(4). (לענין ההבחנה בין עובדה והבעת דעה ראה גם ע"א 34/71 פרידמן נ' חן פ"ד כו(1) בעמ' 9-528). וספק אף אם תזכה להגנת סעיף 14, שכן מן העובדות ברור כי לא "נקמת המעברה" היא שגרמה לרצח. רגשות מרירות ונקם בלב יושבי המעברות לחוד, ומעשהו של xלחוד, ולא קרב זה אל זה. קודם כל, כאשר בא xארצה והיה כבן אחת-עשרה, לא שהה אלא כחודש ימים במעברה, ומיד עבר לקיבוץ ד' וגדל שם כחמש שנים. ומשם עבר לקיבוץ כ'. הוא לא גדל איפוא במעברה. אמנם גם בקיבוץ היה פער בין בני הקיבוץ ובין חברת הנוער אבל אין כל ראיה שפער זה עורר מרירות וזעם מצטברים ושאיפת נקם בלבו של .xאדרבא, הוא שימש כמדריך נוער ותיפקודו היה למופת. שנית, רוב הראיות מצביעות על כך שבשעת מעשה היה xמעורער בנפשו. קודם למעשה הוא הכה קשות אדם אילם או מגמגם בסוברו, ללא כל יסוד, שהוא "מסתנן". כאן הגיע המנוח מ', הציל את המוכה והסיע את xואחיו ואת המוכה למשטרה. משם המשיך להסיע את החבורה, ומשלא היה מוכן להביא את xואחיו למחוז חפצם, ירה בו xמאחריו והמשיך לירות גם אחר אותו מוכה כשנמלט מן המכונית ולפי עדות האח, י', ירה גם אחריו. סמוך לאחר מכן אושפז xבבית חולים לחולי נפש למשך כחמישה חודשים. מסכת זו מצביעה שהיה זה מעשה של נער מעורער בנפשו ולא "נקמת המעברה". הנתבעים טוענים כי העובדה שלאחר הריגתו של מ' חזר xלקיבוץ כ' כאילו לא אירע דבר, ורק לאחר יומיים נתגלה, עובדה זו מראה שהוא לא היה מעורער בנפשו בשעת מעשה. ואולם התנהגותו האמורה של - xלפני המעשה, בשעת המעשה, חזרתו לקיבוץ כאילו לא אירע דבר ואישפוזו לאחר מעשה, מהווים לכאורה רצף אחד. הוגש לי תיק החנינה של התובע שהוצא מן הגניזה, ושני הצדדים הסתמכו על מסמכים שבו. מתוך המכתבים שם עולה שד"ר רוזנר, מנהל השירות הפסיכיאטרי במשרד הבריאות, וד"ר מאיר מנהל בית החולים הממשלתי לחולי נפש בבאר-יעקב, סבורים שהתובע היה בשעת מעשה "במצב נפשי פטולוגי" או "בהיותו נתון להשפעת גל פסיכוטי קשה" ושהיה בעת מעשהו "חולה נפש". זאת לעומת דעתו של ד"ר הס מבית החולים לחולי נפש בטלביה, שיתכן שהמצב הפסיכוטי החל לאחר מעשה. נראה לי, איפוא, שמעשהו של ,xשנעשה כשהיה במצב פסיכוטי ובכל אופן בספק מצב פסיכוטי, הוא יתד רעוע מאד לתלות בו תיאוריה של "נקמת המעברה". אלא שאף אם נאמר שאכן מדובר בהבעת דעה, והיתה הפרדה כדין בין תאור העובדות והבעת הדעה, ספק בעיניי אם הדבר נעשה בתום לב בשעה שהתובע עצמו לא נתבקש להגיב ולא נשאל לפשר מעשיו, למרות שכותב הכתבה פגשו פיזית לפני שפרסם מה שפרסם. לענין זה לא למותר להביא מתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העתונות בישראל (ת/16), סעיף 3: "חובה על העתונאי לבדוק נכונות כל ידיעה במקור המהימן ביותר ... אימות ידיעה שיש בה אפשרות של פגיעה באדם או בגוף, מצריך, כרגיל, בירור עם האדם או הגוף הנוגעים בדבר". כאן ביקר הכתב, הנתבע 1, בחנותו של התובע, זיהה אותו על נקלה על פי תצלומי הנעורים שהיו בידו (ושפורסמו בכתבה), אך נמנע מלדבר עימו ומלשאול אותו אף שאלה אחת. הנתבע 1נשאל בשעת עדותו ע"י ב"כ התובע: "ש. עלה בדעתך שהוא עלול להיפגע, לא מצאת לנכון להיפגש איתו? ת. לא מצאתי לנכון לשאול את האדם מדוע ירה במ' בראש, אין לי שאלות לאדם כזה" (פרוטוקול מיום 28.11.90ע' 11שורה 20). ולהלן נשאל הנתבע 1על ידי בית המשפט (עמ' 21): "בית המשפט: אתה אומר שמגמתך היתה לציין את הקוטביות בין ארץ ישראל הישנה והחדשה, ואתה מניח שקרה מה שקרה בגלל המתח בין שתי השכבות. אתה מתאר אדם, כותב עליו, נוקב בשמו של אז, ולא הולך אליו לראות אולי היה נותן לך הסבר מה היה אז. זה בעיניי מוזר. אני מדבר מבחינה של אדם שרוצה להגיע לחקר האמת. אולי מפני שחששת שהוא יגיד לך הייתי משוגע, מעשה טירוף, ואז זה לא מתיישב עם הקו שלך בכתבה? ת. זו תפישה בעתונות. עשיתי כתבה על אריק שרון או על אדמוני מהמוסד ולא הלכתי לאנשים הללו. הדבר שהאדם עצמו יתן לי הוא הנימוקים שלו. זו צורת החקירה שלי". בית המשפט לא ילמד, כמובן, עתונאי כיצד לעשות את מלאכתו. אבל אם כתב בוחר בדרך שלכאורה אינה מתיישבת עם סעיף 3בתקנון האתיקה המקצועית ויש בה משום עצימת עיניים מפני ש"קורבן" הכתבה עשוי לומר - עול תום-הלב כבד יותר על שכמו של אותו כתב. ועוד, האם ניתן לומר כי "הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" דבר שיעמיד חזקת תום-לב לכותב הכתבה לפי סעיף 16(א), כאשר ניתן היה לפרסם הכתבה בלי תצלום של התובע ובלי לנקוב בשמו המלא ובסימנים מזהים. אילו עמד לנגד עיני הכתב רק השיקול של חשיפת הפער בין ותיקי היישוב ובין שוכני המעברה, ולא היה לנגד עיניו שום שיקול סנסציוני, שיקול של "צבע", יכול היה על נקלה להסוות את זהותו של התובע ולהמנע מפרסום תצלומיו. ציטוט סלקטיבי עניין אחר המשליך על תום-הלב הוא הציטוט הסלקטיבי שבכתבה מעתונות הימים הסמוכים למעשה. הכתב כאמור, לא פנה אל התובע עצמו לשמוע מה בפיו. הוא גם לא פנה אל אחיו של התובע, שהיה עד ראיה למעשה. הוא פנה אל עתונות הימים ההם. והנה בעתונות דאז, נזכר מצבו הנפשי של xבהקשר למעשה. כך למשל, בכתבה שהופיעה ימים ספורים לאחר שמ' קיפח את חייו, תחת הכותרת: "חידת רצח מ' נפתרה. שלושה טרמפיסטים היו במכוניתו של מדריך "בני המושבים" ואחד מהם, בן 16, חשוד ברצח". נאמר: "... אחד מהם, נער בן 16, חשוד שהוא ירה במדריך מטעם בני המושבים... הוא נבדק עתה על ידי פסיכיאטרים כדי לקבוע את מידת אחריותו למעשיו". הכתבה מסתיימת במילים: "...בודקים אותו אם הוא שפוי בדעתו". הכתבה דנן, ת/3, מסתמכת על הכתבה ההיא, ומצטטת ממנה, אבל משמיטה כל זכר למצבו הנפשי של הנער בשעת מעשהו. הוא הדין למאמר (ת/14). נאמר שם: "מקרה הרצח בדרום, מקום שם נפל הקרבן איש כפר י', מ', מעלה שאלה חמורה נוספת והיא: מתן נשק בידי נערים, מה גם נערים שמפקפקים בשיווי משקלם הנפשי והשכלי". בכתבה דנן, ת/3, מובא ומצוטט המאמר הזה, אבל בהשמטת הנושא של שיווי משקל נפשי ושכלי. באותו מאמר, ת/14, מובאים גם דברים מפי אביו של התובע, שאמר כי "הרגיש בו שינויים נפשיים יסודיים" זמן קצר לפני המעשה. כן מובאים שם דברי אחיו של התובע, המספר שבזמן הנסיעה בטנדר של מ' היה אחיו "עצבני, הוא העליב אותי וקרא לי בכל מיני שמות...", אבל בכתבה דנן, ת/3, המסתמכת על אותם דברים, אין מובא ההמשך, שלפיו ירה התובע גם אחר האח עצמו וגם אחרי ה"מסתנן" המדומה, כאשר ברחו מן הטנדר. הכתבה ת/ 3אמנם מזכירה את אישפוזו של התובע "להסתכלות". "חודשים ארוכים ישב בכלא רמלה ובבית חולי נפש בירושלים, נשפט, הודה כי ירה במ' אחר שסרב להסיעו למקום שרצה, יריה מאחור. Xנדון ל- 12שנות מאסר על רצח". הקורא מבין שהאשפוז הוא להסתכלות. מן ההרשעה ב"רצח" מבין כל אדם שהרוצח נמצא שפוי בדעתו. ההסתמכות והציטוט על עיתונות הימים ההם היא איפוא, סלקטיבית, ונמנעת באופן עקבי מלקשור את מצבו הנפשי של התובע עם מעשהו. דבר זה מובן, מפני שמצב נפשי רעוע של התובע אינו מתיישב עם התיזה של הכתבה ת/3- "נקמת המעברה". הכותב יוצר לעצמו א-פריורי תיזה, והוא נמנע - משיקוליו שלו - לפנות למקורות ראשוניים, הוא חי רק מדיווחי עיתונות, והוא בורר לו רק את העובדות הנוחות לתיזה שלו ומתעלים באופן עקבי מן האחרות, קשה לראות בזה תום-לב במובן החוק. מכל האמור לעיל נראה כי לא עומדת לנתבעים הגנה כלשהי ועל כן הם נושאים באחריותם ללשון הרע שפרסמו. ומכאן אעבור לשאלת גובה הפיצויים המגיעים לתובע. "חומרתה של עילת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת, עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר יפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעילת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עילה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עילת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם הוא איש ציבורי, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': "טוב שם משמן טוב" (ע"א 30/72 בעמ' 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79, 80/78, 82)" - (מתוך ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי פ"ד מה(2) 489, בעמ' 49304). נראה לי כי במקרה דנן צריכים הנתבעים לפצות את התובע, בסכום משמעותי ביותר. מדובר פה בפרסום פוגע על מעשיו של אדם שנעשו למעלה מ- 30שנה קודם לכן, מעשים שעשאם בהיותו קטין, וככל הנראה בהיותו חולה נפש. פרסום זה פגע במאמץ השיקום העיקש של התובע, הרס את חייו ואת חיי משפחתו, השפיל אותו בעיני אשתו וילדיו, וגרם לו לעקור ממקומו, מביתו, מחנותו ומסביבתו, וכל זאת בשעה שאת אותה מטרה שרצו להשיג בפרסום הכתבה, יכלו להשיג אף ללא זיהויו של התובע. ויודגש: כותב הכתבה לא יכול היה שלא לדעת כי כתיבתו זו עשויה לפגוע בתובע - שכן לדבריו הוא, הוא ניסה להסוות (אף כי ללא הצלחה) את זהותו של התובע, ולכן הוא מודה בשפה רפה: "יכול להיות שהאפשרות ש- xיפגע עלתה במוחי". מה גם שבסוף הכתבה ת/ 3מביא הכותב את דברי בנו של מ' בדבר החשש שמא משפחתו של התובע תיפגע. נראה כי הנתבעים אינם מבינים חומרת מעשיהם שכן בסיכומיו בא-כוחם אומר: "ובאשר לעגמת הנפש שנגרמה לתובע - אסור לשכוח שבסופו של דבר הוא במעשיו הביא על עצמו את הפרסום. אלמלא הרג לא היה בא הפרסום לעולם". לכך אין בידי להסכים. התובע, במעשיו, הביא עליו את עונשו שנקבע לו בדין. הנתבעים, בפרסומם, הביאו עליו עונש נוסף, שהמחוקק לא ציווה ולא דיבר ולא עלתה על לבו. הקלות לפי סעיף 19לחוק ב"כ הנתבעים מבקש להתחשב בסכום הפיצויים בהקלות שנקבעו בסעיף 19לחוק לשון הרע. אלא שלדעתי לא הוכח אף אחד מהתנאים להקלות. סעיף 19(1): סעיף 19(1) עוסק במקרה בו "לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך". ב"כ הנתבעים סבור כי כותב הכתבה רק חזר על שנאמר בעיתונים ואף ציין המקור עליו הסתמך. ראשית, אי אפשר לומר שהכתבה אינה אלא חזרה על מה שנכתב בשעתו בעתונות. הרי היא מורחבת ועומדת ברשות עצמה ומה שנכתב בשעתו בעתונות "בטל בשישים" בתוך הכתבה. שנית, גם ההסתמכות על העתונות דאז היא סלקטיבית, ומשמיטה באופן עקבי כל איזכור שהסיבה למעשה נעוצה בהפרעה נפשית. ואם בימים ההם, לפני הרשעתו של ,xקראו לכך העתונים "רצח", אין לכך כל הצדקה לחזור ולקרוא למעשה זה רצח גם על דעת הכותב ולא רק כמצטט. סעיף 19(2): סעיף 19(2) מדבר על כך שהנתבע "היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע", ומסביר ב"כ הנתבעים כי כותב הכתבה היה משוכנע כי הכתוב בעיתונות ובספרות, שעליהם נאלץ לסמוך בעשר תיקי התובע במשטרה וביהמ"ש בוערו, הינן אמת. נראה כי הכותב שנמנע מלפנות למקור ראשוני כמו התובע עצמו, ו"נאלץ" לסמוך על דיווחים עיתונאיים (שהכותב, בתוקף תפקידו, יודע שלא תמיד משקף דיווח בעתון את האמת) בחר להתעלם מחלק מהם (בכל הנוגע למצבו הנפשי של התובע). הוא גם ידע בשעת כתיבתו, שאותו חלק בדיווח העתונות המייחס לתובע מעשה רצח - איננו נכון. אך הכותב בחר לחזור על הדיווחים הבלתי נכונים בעתונות. לא לכך נועדה ההקלה בסעיף 19(2). סעיף 19(3): סעיף 19(3) מאפשר להקל בסכום הפיצויים במידה והנתבע "לא נתכוון לנפגע". אלה מקרים שהכותב אף לא ידע על מציאותו של הנפגע וממילא גם לא נתכוון לו. הוא כותב על "יוסף בן שמעון" ונמצאו שני יוסף בן שמעון, והשני, שלא נתכוון לו הכותב, נפגע. מה שאין כן כאן שהכותב נתכוון ל- xוכתב על .xסעיף 19(4): סעיף 19(4) מדבר על מקרה בו הנתבע "התנצל בשם הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו... של עותק הפרסום..." - במקרה דנן אין חולק שלא פורסמה התנצלות או תיקון, אלא שהנתבעים טוענים שעומדת לטובתם הצעתם כי התובע יכתוב את גרסתו והם יתנו לה מקום על גבי עמוד שלם בשבועון - " 7ימים", הצעה לה לא נענה התובע. הצעה כזו אינה נכנסת בגדר סעיף 19(4). המחוקק מאפשר להקל בסכום הפיצויים במידה ואכן התפרסמה התנצלות, תיקון או הכחשה, דבר שעשוי להקטין את נזקו של הנפגע. כאן הנפגע לא חפץ בפרסום חוזר של המעשה, שיעלה שוב את הפרשה על סדר היום, ויגרום לפרסומה אף בקרב אנשים, שלא הבחינו בה בפרסום הראשון. כלומר, שוב להעלות את הסנסציה ומבלי שהנתבעים יחזרו בהם מן הפרסום הראשון או יתנצלו. כל מי שיקרא את גירסת התובע יבין שהכתב והמערכת עומדים בשלהם. ברורה התנגדותו של התובע להצעה זו, ואין היא מקיימת את תנאי ההקלה במסגרת סעיף 19(4). השפעת הכתבה ת/ 3על התובע ומשפחתו כעשרים שנה דרך התובע בעירו, והתפרנס מחנותו. הכתבה ת/ 3היכתה בתובע ובמשפחתו מכה אנושה. אותה שבת שהתפרסמה הכתבה, התארחו התובע ומשפחתו אצל בנם. ילדיו זיהו אותו מן הכתבה והוכו בהלם. התובע תלש את הכתבה מן העתון והחביא אותה כדי שכלתו לא תדע. א' בנו של התובע, מספר שאביו בכה מידי פעם וניסה להסתיר זאת. במוצאי שבת חזרו לביתם. אשתו בכתה וצעקה שלא תוכל להישאר כאן. העיד התובע: "היו אנשים שבאו ודיברו איתי על כך, אמרו לי שאני מבוקש ואני על הכוונת. ילדים בבית הספר שאני גידלתי אמרו לי נכון שעשית את המקרה? כל אחד אמר לי משהו אחר והרגשתי שאני מתפוצץ ורציתי לסגור את החנות ולברוח ולא יכולתי לעמוד בזה. לא יכולתי לישון בלילות... הלכתי לבריאות הנפש כי לא יכלתי לעמוד בזה. ביקשתי טיפול וקיבלתי. כשעברתי לר' המשכתי להיות מטופל במשך שנה וחצי..." (עמ' 8). ועוד מעידה אשתו: "הוא לא ישן לילות. כמו אריה בתוך כלוב. היה מאוד עצבני. לא תיפקד בתור בעל...הבדל עצום בין האיש לפני הכתבה לבין האיש שלאחריה" (עמ' 12). מעידה בתו ס': "זיהיתי את אבא לפי התמונה בעתון... כולם היו בהלם. היו בכיות...אמא לא תיפקדה במשך הרבה זמן, לא הפסיקה לבכות, נעשתה חולה...לא דיברה עם אף אחד...היו כל מיני אנשים שדיברו איתה ואמרו לה "ראינו את בעלך..." ילדה בת גילי באה ואמרה לאמי כזה דבר... זה השפיע עלי - הייתי בהלם, לא ידעתי מה לעשות...היו לי חברים טובים שהפסיקו לדבר איתי...אחי הקטן לא רצה ללכת לבית הספר, ילדים בשכונה היו מדברים עליו. היה רוצה לשחק בשכונה והיו באים ואומרים לו דברים רעים. היה בא בוכה מהרחוב. היה אומר מה אני אעשה, הפסיק לאכול, ירד בלימודים בצורה משמעותית. ילד אחד בא וצעק לו "אבא שלך רוצח" ואז כל הילדים היו מתחילים להתנהג אליו לא יפה" (עמ' 4). "היו ילדים בבית ספרי לאחר הפרסום לא דיברו איתי ועד היום הם לא מדברים איתי בגלל הפרסום על אבא שלי" (עמ' 5). מעיד בנו הגדול של התובע, א': "לאחר מכן ההורים עזבו. התחילו לבוא תגובות פחדתי לספר לאשתי זה היה ממש אחרי החתונה לא ידעתי איך להסביר למשפחה שלה, לא רציתי שמשפחתה יחשבו שהיא נפלה בפח, בייחוד שבכתבה יש משהו על אשכנזים וספרדים והיא אשכנזיה...היו תגובות מאנשים. אתה מרגיש שמדברים מאחוריך בצבא אתה שומע כל מיני לחשושים. הייתי אז בסדיר והיו גם בני עירי ששרתו איתי בבסיס. קרה גם לאשתי ששרתה אז בצבא ומישהו בא והביא לה את העיתון, בן עירי לשעבר, ואמר לה: "זה חמיך". הרגשתי שהיתה לאנשים הרגשת סלידה או רחמים, הרגשתי ניתוק מאנשים, חלק ראו את אבא וזה לא היה קשה לזהות וחלק משמועות, אחד סיפר לשני וכן זיהו אותי כבנו של אבא, בני עירי ששרתו איתי בבסיס הכירו את אבא ומהם באה כל האינפורמציה" (עמ' 6). מעידה ד', אשת התובע: "אחרי שקראתי את הכתבה והגענו הביתה נפלה עלי אבן. הרגשתי כאילו נהרס עלי הבית. לא יכולתי לתפקד תקופה רצינית מאד בבית וכל היום בכיתי לא אכלתי ולא שתיתי אחת הילדות של השכנות נכנסה ואמרה לי: קראת בעיתון מה שכתוב על בעלך?" זה הרס אותי. אף אחת מהשכנות לא באה אלי וגם לא מהחברות. הבנתי שכולם כבר ידעו מהסיפור הזה. כמעט חודש לא יצאתי מהבית אפילו לצאת לקניות לא יכולתי הייתי שופכת את פח הזבל בשעות הבוקר המוקדמות שחס וחלילה מישהו לא יראה אותי... והילדים של השכנים היו מעליבים את הבן שלי בן - 12, היו אומרים לו: "אבא שלך רוצח" לחצתי על בעלי לעזוב את המקום, רציתי לפתוח דף..." (עמ' 11). היה לי קטע שלו יכולתי להתאבד באותו רגע הייתי עושה זאת מרוב לחץ וכאב... עליתי אליה לומר לה שתכניס את המצעים, דלתה היתה פתוחה ושמעתי איך היא ושכנה אחרת מרכלות עלי בנושא זה, הייתי רוצה שהאדמה תבלע אותי באותו רגע...דברו על הנושא של בעלי, פתאום שמעו שבעלי רוצח ודברו איך הסתיר את זה ממני" (עמ' 13). לא ייפלא שהתובע השכיר את חנותו, עקר מעירו נדד לר' ולר'. אינני מקבל את טענת הנתבעים שהוא עשה כן מחמת שמצבו הכלכלי לא שפר עליו. התובע התפרנס מחנותו שנים רבות, במצבים כלכליים משתנים, במעלות ובמורדות השנים ולא נטש את שכונתו ואת מקור פרנסתו. רק לאחר הפרסום של הכתב עמד ונטש את ביתו וחנותו וגלה מעירו ושכונתו בה חי כל השנים. אין לי כל ספק שלא מצבו הכלכלי גרם לכך אלא שהפרסום גרם לו. סכום הפיצויים בבואי לשקול את סכום הפיצויים שיפסק לתובע, אני מביא איפוא בחשבון שאין כאן, לא אמת בחלק מן העובדות, לא עניין צבורי בזיהוי התובע גם בהקשר לעובדות הנכונות, לא תום לב בהבעת הדיעות ולא שום תנאי מתנאי ההקלה לפי סעיף .19אבל יש כאן אדם, שחטא בנעוריו בהיותו כבן 16, כיפר בעונשו על חטאו ומאז חלפו שנות דור, האיש השתקם, בנה בית, בנה משפחה ובאו הנתבעים והרסו את חייו. סודו הנורא נגלה לאשתו, נגלה לילדיו, נגלה לשכניו ומכריו. הוא גלה ממקומו מביתו וממקור פרנסתו. חטא שחטא בהיותו נער מופרע בנפשו, חטא שהתיישן ונמחק, הועלה מתהום הנשייה, והכתבה מזהה אותו בשמו הפרטי, בשם משפחתו הקודם, בתצלומיו, בקרוביו ובעיסוקו - ומדביקה בו אות קין של רוצח. כמו כן אני מביא בחשבון שהפרסום נעשה בעתון מסחרי "הנפוץ ביותר במדינה" (ת/11+ת/12), בלי התנצלות ובלי שהנתבעים חזרו בהם אפילו לגבי העובדה שלא היה כאן מעשה רצח, אלא התיימרו להוכיח שאמת דיברו, שהתובע הוא רוצח. בהתחשב בכל אלה, אי אפשר שהפיצויים יהיו בסדר גודל שנפסק על לשון הרע בענינים הרבה יותר טריביאליים. שאלתי את עצמי אם בין השיקולים יש לשקול גם השפעת גובה הפיצוי על חופש העתונות. אך בענין זה כבר נפסק מפי השופטים, בע"א 552/73, רוזנבלום נ' כץ, ל(1) 589: ...הייתי אומר להיפך. בגלל התפוצה הגדולה של העתונות וכוחה הרב להזיק היא זקוקה לריסון יתר. אם ישנו ריסון עצמי מספיק - מה טוב; ולא - על בתי המשפט להביא לכך על ידי פסיקת פיצויים הולמים. במצב השורר בארץ, שיש ועתונים נתפסים לדברים שבסנסציה ואזי לא תמיד בודקים הם באמצעים וחורגים מתחום המותר לפי החוק, פסיקת פיצויים מתאימים היא אולי האמצעי הבדוק והבטוח ביותר לבלימת הנטיה הזאת. הדבר חמור פי כמה כאשר הפרסום נעשה בזדון או אפילו ללא בדיקה מוקדמת מספקת לגילוי האמת לאמיתה והעמדת דברים על מכונם" (מדברי הש' ברנזון בעמ' 596ג'-ו'). "גם דעתי היא שיש לאשר את פסק הדין של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי ואת הסכום שהוא פסק, אלא שאני רואה חובה לעצמי להסתייג מהדברים שנאמרו על ידו בפסק דינו והם, שפסיקת פיצויים בסכום גבוה מאוד עלולה לגרום לתוצאה בלתי רצויה של "דיכוי חופש העתונות". בכל הכבוד, לדעתי, אין בין גובה הפיצויים ובין דיכוי חופש העתונות ולא כלום". (מדברי הש' עציוני, שם, 597, ב'-ד'). "כאמור בין נתונים אלה אין, לדעתי, להתחשב בטענה שפסיקת סכום גבוה במקרה של פרסום דברים בעתונות שיש בהם משום עוולה של לשון הרע, תפגע בחופש העתונות. ואם אמנם הנתונים שעליהם הצבעת מקודם מחייבים הטלת סכום גבוה, יש להטילו ללא כל היסוס ואין במקרה כזה להבדיל בין אדם פרטי, שמוציא ברבים לשון הרע ולא בתום לב, ובין עתון שפרסום בו בגלל התפוצה הגדולה יותר יש בו משום גרימת נזק הרבה יותר גדול" (שם עמ' 599). אין בהם תקדים כה חמור וכה הרסני. ואם סכומים בסדר גודל כזה נפסקים היום לא אחת על נזקי גוף, אינני רואה מדוע לא ייפסקו - במקרה מתאים - גם על נזק רוחני ונפשי. ואם שמו של אדם הוא הנכס היקר ביותר שיש לו והוא חשוב לו יותר מחייו, אינני רואה מדוע לא ייפסקו לתובע פיצויים בסדר גודל מתאים. אני מחליט לחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע סך 500אלף ש"ח (נכון ליום פסק הדין) ועוד % 20מסכום זה כשכ"ט עו"ד, בצרוף מע"מ, צמוד מהיום, מלבד אגרות והוצאות משפט, צמוד מיום הוצאתם. ב"כ התובע ביקש כמו כן נזק מיוחד, אבל מאחר שנזק כזה לא נתבע בכתב התביעה לא איפשרתי הוכחת נזקים כאלה.לשון הרע / הוצאת דיבה