קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע כתבה בעיתון: .1זוהי תביעה בגין עוולת לשון הרע שהגיש התובע בגין "כתבת פרופיל" שפורסמה בעיתון המקומי בחיפה "כל-בו". העיתון מופיע פעם בשבוע בימי שישי. הכתבה נושאת את הכותרת "נחום תקום", משתרעת על פני שני עמודים מלאים ונכתבה ע"י הכתבת נטע דרורי וילף, הנתבעת מס' .2הכתבה פורסמה בגליון מס' 1268מיום שישי י"ז בחשון תשנ"ג, 13נובמבר .1992התובע הינו דמות ציבורית ועסק בפוליטיקה הישראלית. סמוך לפני פרסום הכתבה, כשהבחירות לראשי הערים בארץ עמדו בפתח, היתה ידיעה כי התובע צפוי להודיע במסגרת חוג בשם "יוזמה" - קבוצת פעילים בסניף הליכוד בחיפה( על מועמדותו כנציג הליכוד לראשות העיריה בבחירות הקרובות. על רקע זה הוחלט בעיתון "כל-בו" לקיים כתבת פרופיל על האיש, ולשם כך נתבקשה הנתבעת מס' 2ע"י העורך הנתבע 1לקיים את הפגישה עם התובע ולהכין את הכתבה. התובע נפגע קשות מאופן הצגתו בכתבה, ועל כן גם מחה בכתב בפני העיתון ועורכו ודרש התנצלות, לה לא נענה בחיוב. הכתבה במרביתה ערוכה בדרך של ציטוט תשובותיו ותגובותיו של התובע לשאלות ולנושאים שהעלתה הנתבעת מס' 2תקרא להלן: "הנתבעת" והתובע הצביע על אותם קטעים המהווים פרסום לשון הרע נגדו. .2ואלה הם הדברים שבכתבה המהווים לדברי התובע לשון הרע: א. הכותרת לכתבה: "נחום תקום" באותיות גדולות, וכן כיתוב בכותרת הכולל גם דברים אלה: "אחרי שאמרו עליו שהוא גזען שונא אשכנזים ומחרחר ריב הוא מגייס להגנתו את אשתו האשכנזיה וטוהר מידותיו, ומשתדל להיזהר". ב. בגוף הכתבה: "כשמנחם מדבר על עתידו הפוליטי הוא נוקט לשון דיפלומטית וזהירות מירבית, כאחד שנכווה ברותחין ובצדק. אחרי שהוגדר בשעתו על ידי התקשורת כ"כוח השחור" "הגור הספרדים" ו"שונא אשכנזים", אולי מוטב לו שיזהר בדבריו. בחלק גדול מהופעותיו בתקשורת בעבר הוא הצטייר כתוקפן, גזען, מסית, עוכר אוירה רואה שחורות ומחרחר מלחמה". וקטע נוסף: "מה שהוציא לו למנחם את שמו הרע כגזען שונא אשכנזים היה הספר שהוציא ב- 83"מתחים ואפליה עדתית בישראל". .3התובע כתב ופרסם ספר בשם "מתחים ואפליה עדתית בישראל" - הספר פורסם ביוני . 1983הספר נועד לענות על מספר שאלות שנראו לתובע כמרכזיות ונוגעות לעתיד העם בישראל וביסודו הנסיון להבהיר ולהדגיש את בעיית הפערים והמתחים הבין עדתיים והחברתיים השוררים בחברתנו, ומתוך מגמה ליצור מדיניות חדשה שוויונית ונטולת אפליות כדי להצעיד את החברה הישראלית ליעדיה החשובים. התובע הדגיש את תרומתה של יהדות ארצות האיסלם לפעילות הציונית ולתהליך הקמת המדינה ואת קיפוחם ע"י מרבית המוסדות הציוניים ומנהיגי המדינה. לדבריו פותחו סטריוטיפים מזרחיים שליליים, דבר שגרם לקיפוחם של יהודי ארצות האיסלם בכל תחומי החיים, קיפוח פיסי, כלכלי וחברתי. לדעת התובע ההסטוריה שוכתבה ע"י כותבי תולדות היישוב תוך כדי קיפוחם של יוצאי עדות המזרח, התובע מתאר את סבלם של יוצאי המזרח ואת המחיר ששילמו ברכוש ובכבוד למען תקומת המדינה, דבר שנזנח ונתעלם לחלוטין מעיניהם של קברניטי המדינה. התובע בא חשבון עם מנהיגי הישוב של המדינה יוצאי ארצות מזרח אירופה אשר ראו עצמם ללא הצדקה מוכשרים יותר, יודעים יותר ונאורים יותר. התובע מתאר בספרו הנ"ל את פעילותם ותרומתם של יהודי ארצות המזרח ואת היחס לו זכו מהגורמים הציוניים תוך הסתמכות על מקורות בביליוגרפיה רבים. עם כל הכאב והביקורת הנובעת מן הספר, מסיים התובע את ספרו בנימה אופטימית בקבעו: "מדוע הגענו עד הלום ומדוע ממשיכים אנו במדיניות הרסנית זו? משום שמעולם לא נשאלה השאלה הבסיסית - האם הקיים הוא בחזקת המקסימום שהיה אפשרי להשיג בנסיבות שהיו? או שמא ניתן היה להשיג יותר? אמונתנו היא שניתן היה להבטיח הווה טוב יותר אלמלא ההתבדלות והניצול של יוצאי ארצות האיסלם בתהליך תקומת המדינה. עדיין אין השעה מאוחרת וניתן ליצור עתיד בטוח יותר לקיום עמנו אם נדע לנצלה כראוי". .4בעקבות פרסום הספר עוררו דבריו של התובע ויכוחים ופולמוס בין כותבים ועיתונאים אשר פרסמו מאמרים שונים בעתונות. מי בתמיכה ומי כנגד התובע. בין המאמרים שפורסמו כנגד דבריו של התובע היו מאמריהם החריפים של ירון לונדון, אמנון דנקנר וא. שוויצר שפורסמו בעיתונות היומית. מאמרו של אמנון דנקנר שפורסם בעיתון הארץ ביום 29.7.83הוכתר בכותרת "כה אמר הגורו", מאמרו של א. שוויצר בעיתון הארץ מיום 4.8.83הוכתר בכותרת: "מסיפורי נחום איש המזרח". מאמרו של ירון לונדון שהוכתר בכותרת "עורו ספרדים גורו אשכנזים". מאמרים אחרים פורסמו בתמיכה לספרו של התובע. בטרם אתייחס לאחדים מהדברים שפורסמו אודות ספרו של התובע ועליהם כוונה הנתבעת בכתבה נשוא התביעה, מן הראוי לתאר בקצרה את אופן הכנת הכתבה והראיון שקיימה הנתבעת עם התובע בביתו. .5הנתבעת הינה כתבת בעתון "כל-בו" ועוסקת בעיקר בתחום כתבות פוליטיות מקומיות וארציות. באותה תקופה הוחלט בעיתון להכין כתבה על התובע בהיותו מועמד במסגרת הליכוד לקראת הבחירות הקרבות לראשות העיריה. זו היתה סיבה טובה, לדברי הנתבעת, להכיר את האיש. עד אותו שלב לא הכירה הנתבעת את התובע ולא נתקלה בשמו. הנתבעת קיימה את פגישתה עם התובע בביתו ביום ג', דהיינו ימים אחדים לפני שפורסמה הכתבה בגליון יום ו' של אותו שבוע. הנתבעת הסבירה כי הכתבה היא "כתבת פרופיל" להבדיל מכתבת "תחקיר". לדברי הנתבעת ב"כתבת תחקיר" יש צורך בד"כ בעבודת שטח גם מבחינת איסוף נתונים וחמר ארכיוני, ראיון של מספר מרואיינים ובדרך כלל "בתחקיר מדברים יותר על עובדות ולהוכיח אותן, בפרופיל מדובר על פגישה עם אדם, התרשמות ממנו, שיחה איתו ובעקבות זה כתבה שיש בה גם מן הציטוט וגם מן הצבע". במהלך הפגישה עם התובע נכח גם ראש חוג "יוזמה" בליכוד שלמה אטרי. הנתבעת הבהירה כי היא הגיעה לראיון עם התובע ללא כל ידיעות או מידע קודם בקשר אליו כלשונה "טבולה רסה". מיד לאחר תחילת הראיון החלה הנתבעת לרשום סטנוגרמה, לדבריה, אולם סטנוגרמה זו לא נשמרה על ידה ולא הוצגה. הנתבעת הכחישה בעדותה כי הקליטה את מהלך הראיון. תוך כדי ניהול השיחה גילה לה התובע את דבר פרסום ספרו. התובע הציג בפניה את הספר שגם אותו לא ראתה הנתבעת עד לאותו רגע. התובע הוסיף וסיפר לה על כך שרבות נכתב אודות הספר, לשם כך הציג בפניה קלסר שהיה עימו, ובו צילומים, כתבות, מאמרים וכתבי עת הנוגעים לספר ולדברים שנאמרו אודות הספר. הנתבעת, לדבריה עיינה ודפדפה בכתבות שנמסרו לעיונה, זאת תוך כדי ניהול הראיון תוך שהיא רושמת לעצמה רישומים. שנתבעת מספרת בעדותה כי ראתה כתבות קשות שעשו שימוש בביטויים קשים, ודבר שקיבל ביטוי מוחשי שעה שהתובע סיפר לה כי שילם מחיר יקר על מה שאמר, והוא אף השתמש בביטוי "נכויתי ברותחין". הנתבעת טענה שהבינה לליבו. משהעירה הנתבעת לתובע כי לפחות מתוך הביקורות שנכתבו עליו, הוא תואר כתוקפן, כמי שמסלף עובדות וכמי שמסית, השיב לה התובע כי הוא ער לעובדה שכך הוא מצטיייר בעיני הציבור אך הוסיף שהדבר אינו באשמתו. כך דברי הנתבעת. מהלך הראיון כולו מתחילתו ועד סופו כשעה וחצי. הנתבעת עזבה את דירת התובע כשהיא מצויידת ברישומיה בלבד, היא לא נטלה עימה העתקים מאותם מאמרים שראתה אצלו וגם לא עותק מן הספר. הנתבעת סיפרה כי אמנם חיפשה לרכוש את הספר בחנות אך ללא הצלחה לאחר שהובהר לה כי אין הוצאה נוספת של הספר ולא ניתן להשיגו. הפעם הבאה שראתה את הספר היה לאחר הגשת התביעה, כאשר בא כח הנתבעים המציא לה אותו. הנתבעת אישרה כי בדקה את המאמרים השונים באופן יותר יסודי רק לקראת המשפט וכי בשעה שהיתה בדירת התובע רק הסתכלה בחומר אך לא היתה יכולה לשייך אותו לעיתונאים מסויימים או לעיתונים פלוניים - ככל הנראה משום שלא רשמה את כל הפרטים הללו. את הספר עצמו לא קראה הנתבעת ומה שכתבה אודות הספר "זה מתוך מה שאמר התובע ומתוך מה שנכתב בכתבות על הספר". הנתבעת ממשיכה בעדותה ומסבירה שהגיעה למסקנות גם מבלי לקרוא את הספר שכן התובע הוא שסיפר לה את תכנו ועל כך שהוא בא בטענות על שיכתוב ההסטוריה ע"י האשכנזים. היא עצמה לא בדקה זאת ובתשובתה לשאלת מפורשת שנשאלה השיבה: "לשאלתך מה כתוב בספר אני עונה שאני לא יודעת..... אני אומרת שהוא העלה טענות.... הוא הציג לי את הספר ודיבר עליו.... דפדפתי בו וראיתי בו ראשי פרקים. אני בכלל לא קראתי את הספר ולא ביקרתי את הספר". .6הנתבעים סומכים את הגנתם הן על הוראות סעיף 14לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965להלן "החוק", דהיינו ההגנה כי דברי הפרסום אמת הם, והן על הוראות סעיף 15לחוק דהיינו ההגנה בדבר תום לב והם סומכים על הוראת סעיף קטן 2הימנו (העוסק במקרה שבו מוטלת על המפרסם חובה חוקית מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום( וכן גם על סעיף קטן 4העוסק בפרסום שהינו בגדר הבעת דיעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לענין ציבורי. הנתבעים סבורים כי יש להתייחס אל הנאמר בפרסום כולו ולא רק לקטעים שצוטטו ע"י התביעה כמהווים את לשון הרע ויש לראותם בקונטקסט הכולל של הדברים. הנתבעים טוענים שהקפידו עם כבודו של התובע, לא פגעו בו ונתנו לו הזדמנות מלאה לשטוח בפני הציבור את משנתו הפוליטית, דברים שבאו לביטוי בגוף הכתבה. כך למשל ניתן ביטוי לרקע ממנו הגיע התובע, לעלייתו ארצה ברגל כילד רך בשנים, מעמדו האקדמי ותוארו כד"ר לפילוסופיה, על חשיבות ספרו, על עברו הצבאי והצלחותיו, על המניעים למרוצו הפוליטי שנועד בין היתר להחזיר את הטוהר וההגיינה לחיי הפוליטיקה. הנתבעים מוסיפים כי משהגיעה הנתבעת לביתו היא היתה נקיה מדעות קדומות, היא היתה פתוחה להתרשמות בלתי אמצעית מן התובע, כאשר כל האינפורמציה שהיתה בידה סופקה לה ע"י התובע. הגנת "אמת דיברתי" שלה טוענים הנתבעים, הכיצד? הנתבעים טוענים שבשום מקום בכתבה הנדונה לא ייחסו לתובע תכונות של גזען, פלגן, תוקפן, מחרחר מלחמה וכו' - כענין שבעובדה. כל מבוקשם היה להצביע על התיאורים שבהם תואר התובע בעיני אחרים, כפי שבא לידי ביטוי ע"י אחרים בעקבות פרסום ספרו. לכן אין הנתבעים סבורים שעליהם להוכיח את צדקתם של אלה שהאשימו את התובע בעבר, אלא רק זאת, שכלפי התובע הופנו האשמות כאלה. האשמות אלה מוכחות מתוכנן של הכתבות שהוגשו כמוצגים וכן גם מעדות התובע ועדותה של הכתבת - הנתבעת - שבאן מפיו של התובע - ומהדברים שמסר לה במהלך הראיון. אשר להגנת תום הלב, על פי סעיף 15לחוק, טוענים הנתבעים כי גם באיזון הנדרש בין עקרונות חופש הביטוי לבין השמירה על חירותו ושמו הטוב של הפרט, יש להתייחס למצבים מיוחדים בהם עסקינן באנשי ציבור, ויש מקום להרחבת ההגנה על חופש הביטוי, בפרט כאשר נשוא הענין העומד לדיון הוא ביקורת על אישיות ציבורית. הדברים שנאמרו הם בגדר הבעת דעה של הכתבת והתרשמותה וזו מבוססת על אדני אמת. הראיה לכך - לדבריהם - שהתובע עצמו אינו חולק על "המחיר ששילם" בגין עיסוקו בנושא האפליה והמתחים החברתיים. על כל אלה מוסיפים הם טענות נוספות המיוחדות לכל אחד מהמקרים המנויים בסעיפים 2 15ו- 4 15עליהם הם סומכים. .7מאשר לזהותם של הנתבעים ראוי להתייחס לטענות אחדות שהעלו הנתבעים בסיכומיהם. ראשית - נטען כי הנתבע מס' 3, עיתון "כל-בו" אינו גוף משפטי, התביעה נגדו צריכה להדחות. נראה לי שהדין עם הנתבעים בענין זה. כבר מכתב ההגנה צריך היה התובע להיות ער לעובדה זו ולבקש תיקון התביעה אך הדבר לא נעשה. על התובע היה לצטט את העיתון כמשמעותו בפק' העיתונות המהווה "אמצעי תקשורת" לצורך חוק איסור לשון הרע ואת מעמדו וטיבו המשפטי של גוף זה. השם המסחרי של העיתון אין בו די. מכאן מסכים אני שדין התביעה נגד הנתבע מס' 3להמחק. שנית - נטען כי התובע לא הוכיח דבר בענין אחריותו של נתבע מס' 1מר יניר אלפיה לפרסום הכתבה - לכן דין התביעה נגדו להדחות. לטענה זו אין יסוד. הנתבע מס' 1הינו עורך העיתון "כל-בו" שבו התפרסמה הכתבה נשוא התביעה. הטענה הועלתה בכתב התביעה, ולא הוכחשה בכתב ההגנה. יתר על כן, הנתבעת גב' נטע דרורי - הודתה במהלך עדותה כי נשלחה לביצוע הכתבה ע"י עורכה מר אלפיה. לפיכך הטענות בענין זה נדחות. שלישית - נטען ע"י הנתבעים - שמאחר ולאחר פרסום הכתבה שלח התובע מכתב למערכת העיתון וביקש לפרסמו וכך נעשה, הרי שעומדת לנתבעים טענת הגנת תום הלב. כפי הנראה כוונה ב"כ הנתבעת לסעיף 17לחוק, אף שלא נאמר כך במפורש. בענין זה אין דעתי כדעת ב"כ הנתבעים, לפחות לגבי הנתבע מס' 1)העורך(, ואבהיר בענין זה בנפרד. .8לאחר שבדקתי ושקלתי את הראיות שהוצגו, לרבות תוכנן של הכתבות השונות שהתפרסמו אודות התובע, וכן לאור ספרו ותוכנו, באתי למסקנה שיש להבחין בין החלקים השונים של הקטעים המיוחסים לנתבעים כפרסום לשון הרע. אין לכולם דין אחד. אין הם מהווים מיקשה אחת, ואיני מקבל את הנחתה של ב"כ הנתבעים כאילו המידע כולו, שהגיע לידי הנתבעת מידי התובע עצמו, חייב אותה לפרסם את אשר פרסמה. יש להבחין בין התיאורים בהם תואר התובע ע"י אחרים )במאמרים שכתבו( לבין הספר שכתב. קביעותיה של הנתבעת בעניינים אלה, אף שקיים קשר כל שהוא ביניהם, חייבים להבחן בנפרד. אכן מקובל העקרון, שנקבע בפרשת הוצאת עיתון הארץ בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, ע"א 723/74 - פד"י ל"א 281 2, כי אין מקום להגביל את הנתבע בהגנתו אך ורק למילים מסויימות שהתובע הצביע עליהן בתביעתו, כמהוות את פרסום לשון הרע. יש לאפשר לנתבע לפרוס הגנתו גם לחלקים אחרים של הפרסום בכללותו וזאת כדי לאפשר לו להוכיח את הגנתו, הן הגנה לפי סעיף 14לחוק, אמת דיברתי והן ההגנה לפי סעיף 15לחוק הגנת תום הלב. כך, ובדרך זו יכול בית המשפט לבחון את הדברים לאורם הטבעי, והקשרם הנכון ולהסיק מסקנות כפי שיכול היה קורא סביר שקרא את הפרסום בכללותו. הדברים שצוטטו גם מע"פ ת"א 60/88,63, 64פרנקל נגד ישראלי פס"מ נ' 353 2מקובלים ואין עליהם מחלוקת: "לשון הרע אין בוחנים על פי הוצאת מילה אחת מן ההקשר הטבעי שלה בתוך הכתבה, ואין בודקים מילה זו כשהיא עומדת לעצמה. הבדיקה נעשית באופן כולל ולא פרטני כשהחלק הרלבנטי בכתבה צריך להקרא כחטיבה אחת שחוליותיה קשורות זו בזו ומשלימות זו את זו. כאמור לא המבחן המילוני הוא הקובע את משמעות המילה הנבדקת אלא המובן הטבעי והרגיל שלה בשפת יום יום כשהוא מתקשר לתוכן הדברים שפורסמו". בענייננו לא עומדת לדיון מילה פלונית, אך הרעיון הכולל הוא לראיית התמונה בכללותה ובפרט כאשר מדובר במאמר המהווה חלק ממכלול, יש להמנע מבירור משמעותו של כל ביטוי במנותק מתוכנם ורוחם של הדברים אשר במסגרתם פורסם. כך הוא בדברים שבספר, כך הוא בדברים שבמאמר, וכך הוא בנאום, בשיחה וכיוצ"ב. התובע העיד, ואף סיפר לנתבעת בעת השיחה ביניהם, כי קיבל מאות רבות של מכתבים ופניות תמיכה ואהדה. גם מאמרים רבים נכתבו בעקבות ספרו ובחלקם יצאו חוצץ כנגדו, ופרסמו מאמרי שיטנה. כאשר הדוגמא הבולטת והמכעיסה ביותר, מבחינת התובע, הוא מאמרו של ירון לונדון. חלק מן הכתבות הוצגו במהלך המשפט, ובא כוח הנתבעת מבקשת ללמוד מהן כי כנגד התובע הופנו האשמות שונות ביניהן טענות שהוא גזען. התובע עצמו האשים אחרים שהם נוהגים בגזענות. כך למשל כינה את דנקנר ותפיסתו כגזענית כנגד "המזרחיים", תיאור שמופיע גם בספרו - לאחר ציטוט מתוך דבריו של דנקנר בספרו "ברמן", כך גם מכנה התובע בספרו את תאורו של משה שמיר בספרו "במו ידיו פרקי אליק"( - בתיאור של "ניוון מזרחי" לעומת "חוסן מערבי" על פי תורת הגזע. גם סדרת כתבות שכתב א. גלבלום בעתון הארץ כונו ע"י התובע התבטאויות גזעניות. התובע עשה שימוש במונח גזעני - בכך אין ספק, אולם השאלה אינה מתמצית בכך כלל ועיקר. השאלה היא האם יש מקום לייחס לתובע תכונה של גזען - כפי שנאמר בכתבה נשוא התביעה. הנתבעים שואלים, האם אין זה טבעי שלאחר שהתובע מאשים אחרים בגזענות שתופנה האשמה זו דוקא כלפיו? האם אין זה הגיוני שבעקבות פרסום ספרו יתפתח פולמוס ציבורי בשאלה מיהו גזען? האין זה סביר שהתובע שכואב האשמות אלה יסבר את אוזנה של הכתבת - הנתבעת - על העוול שנעשה לו לטענתו. נראה לי שהנתבעים מנסים להסיט את הנושא מן המוקד האמיתי. השאלה אם התובע הואשם בגזענות ותואר כתוקפן ועוכר אוירה, אינה השאלה העיקרית העומדת על הפרק. אכן ניתן לקבל כעובדה שבין הפרסומים הרבים שהתפרסמו אודות התובע, דעותיו וספרו, היו שהאשימוהו בגזענות בהיותו מחרחר ריב ומלחמה וכאדם שדעותיו מסוכנות ומסיתות. כנגד סכנות אלה יצאו הכותבים והביעו את דעותיהם. דעתם היתה בעיקרה ביקורת על ספרו. אכן במאמרים אחדים כונה התובע בכינויים שונים כגון: "הכח השחור" "הגורו של הספרדים" וכיוצא באלה ביטויים קשים אחרים. הכתבת - הנתבעת לא קראה ביסודיות איזה מן המאמרים שהציג בפניה התובע במהלך הפגישה ביניהם, אולם היא קלטה פה ושם מושגים, מילים וביטויים שהופיעו בכתבות ובמאמרים ונתנה להם ביטוי כללי וגורף בכתבתה. הנתבעת, אגב הודתה שבזמן הראיון עם התובע ומאז ועד למשפט, לא קראה למעשה את הכתבות או את הספר עצמו, וגם כאשר התייחסה בכתבתה לדברים שנאמרו אודות התובע, ונכתבו אודותיו לא היתה יכולה להצביע באופן ספציפי על אימרה של פלוני או מאמר של עיתונאי אלמוני. רק לפני המשפט היתה יכולה, תוך עיון בחומר עצמו לזהות את הדברים שרשמה לעצמה בתמציתיות בזמן הפגישה עם התובע. בכל מקרה, ניתן למצוא גם במאמר שפירסם א. שוויצר בעיתון הארץ נ/ 9ביקורת קשה על תורתו של התובע. הכותב מצוטט ע"י ב"כ הנתבעים בקטע מן המאמר שבו נכתב בין היתר: "ג'יהאדים, כמו זיופי היסטוריה מתועדים או סתם קלוטים מן האויר לא יועילו; נגזר עלינו לחיות ולהתדם בצוותא, וללא קפיצות דרך. אנשים כמו הגורו מנחם נחום, כשהוא נשען על בעל "האין לי אחות" רק מפריעים שעה שהם מייסדים את בשורתם על בורות ועל יצרים שלהם לא מצאו פורקן כדרכם של אנשים מצויים... " מקטע זה במאמרו של שוויצר, מבקשים הנתבעים להסיק כי התובע נתפס ע"י שוויצר כאדם מחרחר מלחמה ומפלג. באותה צורה מבקשים הם ללמוד ממאמר שפורסם ע"י טדי פרויס בעיתון דבר נ/10, הובע חשש שהתובע יוליך למהומות ולהתמרדות של בני עדות המזרח. במאמר נכתב: "אנשים ששוחחו עם נחום הביעו את החשש, כי הוא יוליך אנשים למהומות ולהתמרדות; הוא עצמו מעודד רושם זה..." כיוצא בזה כתבות נוספות כמו זו של אמנון דנקנר בעיתון הארץ מיום 29.7.83נ/2, נאמרו דברים כמו: "הוא אומר על עצמו אילו רציתי יכולתי להלהיב אלפי אנשים בשכונות לצאת לג'יהאד נגד האשכנזים", ומכאן ביקשו ללמוד על ביטויים מילטנטים נוספים שנקשרו בשמו של התובע ויוחסו לו. הנתבעים חוזרים ומדגישים גם בהקשר לכך כי אין הם מיחסים לתובע תכונות של גזענות וכו', אלא מתארים הם מצב דברים כפי שהיה קיים והשתקף ביחסו של הציבור אליו. מסופקני אם אכן כך הוא, ואתייחס לכך להלן. גם במאמרו של ירון לונדון "עורו ספרדים גורו אשכנזים" שפורסם בעיתון "העיר" ת/ 9נאמרו דברים חריפים כנגד התובע. כך למשל נאמר: "ספרו של נחום מנחם על האפליה העדתית הוצג השבוע במסיבת עיתונאים נרגשת. אלמלא הסכנה שספר זה ידיח רבים למעשים אלימים כנגד אשכנזים, לא היינו מתעקשים לבדוק אותו, לסתור רבים מטיעוניו..." וממשיך ואומר בסיום הכתבה: "אין סגולה טובה יותר להשקטת הרגשות האשמה האשכנזית מספר רצוף שקרים כספרו של מנחם. לא הייתי מתקומם עליו ומייחד לו מדע ארוך כל כך אלמלא חששתי שיופץ, יזכה לתפוצה ניכרת וידיח למעשים אלימים ברנשים דמויי מוני יקים או שלמה צדוק. צריך למהר ולהוציא את הנפץ מן הרימון הזה בטרם ישווק". אכן "זכה" התובע ליחס תוקפני ושלילי מצידו של ירון לונדון במאמרו הנ"ל. הנתבעת טענה כי התובע הודה בפניה שהיה ער לעובדה שהוא אומנם כך הצטייר בעיני אחרים, אולם אני מטיל ספק רב בכנות דבריה אלה. התובע אומנם הודה כי סבל ושילם מחיר על מלחמתו ועיסוקו בתחום האפליה החברתית, אולם לא אמר שהוא יודע שהצטייר בעיני הציבור כגזען. נהפוך הוא, התובע הסביר היטב, וגם לנתבעת כי נלחם בגזענות ובאפליה. .9בשלושה קטעים עיקריים של הכתבה עסקינן. בכותרת, בפסקה השניה המתחילה במילים "כאחד שנכווה ברותחין. ובצדק..." ובפסקה נוספת האומרת כי "מה שהוציא לו למנחם את שמו הרע כגזען שונא אשכנזים היה הספר שהוציא ב- 83מתחים ואפליה עדתית בישראל". יש הבדל בין כל אחת מאמירות אלה. אשר לענין הכותרת והמילים "נחום תקום", מסכים אני עם הנתבעים, שאין להבינה כדבר לשון הרע שיש בו כדי לפגוע או לעלוב בתובע. יש בכותרת זו משום ביטוי לכושר השרדותו של התובע כאשר החליט לחזור לבמה הפוליטית כעשר שנים לאחר נסיונו הקודם עם מפלגת תמ"י הכתבת הסבירה את כוונת הכותרת וגם בעיני נראה כי כך הובנה וצריכה להיות מובנת בעינו של הקורא הסביר. לא כך הוא ביחס לשתי הפסקאות שבגוף הכתבה. בשני הקטעים האמורים מופיעים ביטויים כמו: גזען, תוקפן, מסית וכו', אלא שיש להבחין בהקשר זה בין שני הקטעים. הנתבעים אינם טוענים כי עצם השימוש בביטויים אלה אינו פוגע, אלא לטענתם רישומם בגוף הכתבה מיוחסים לדברים שפרסמו ע"י אחרים, וכפי שהתובע הצטייר בתקשורת בעבר, ולכן הדברים חוסים בצילה של הגנת "אמת דיברתי" בהיותם אמת ושהיה בפרסום ענין לציבור. כמו כן נתונה להם הגנת תום הלב. בפיסקה הראשונה, אומרת הנתבעת: "אחרי שהוגדר בשעתו על ידי התקשורת כ"כוח השחור" "הגורו של הספרדים" ו"שונא אשכנזים" אולי מוטב לו שיזהר בדבריו. בחלק גדול מהופעותיו בתקשורת בעבר הוא הצטייר כתוקפן, גזען, מסית, עוכר אוירה, רואה שחורות ומחרחר מלחמה".. בקטע זה אומנם מבקשת הכתבה להתייחס לדברים שפורסמו אודות התובע ולצורה שבה הוצג והצטייר בעיני התקשורת. לעומת זאת בקטע השלישי שבכתבה אין הדבר כך. בקטע זה קובעת הנתבעת כעובדה "שמה שהוציא לתובע את שמו הרע כגזען הוא הספר שכתב". בכך שונות שתי הפסקאות זו מזו. אינני מקבל את גישת ב"כ הנתבעים כי יש להבין ולקרוא את שני הקטעים הללו כאחד, כאשר שניהם סמוכים ומתייחסים לאותן כתבות שנכתבו אודות התובע. גישה זו היא מלאכותית ואינה מתיישבת עם הקשר הדברים בגוף הכתבה. לגבי הפסקה הראשונה שבה קיימת התייחסות לאופן שבו הצטייר התובע בתקשורת, השאלה היא האם עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" במובן זה שעליהם להוכיח את העובדה שהדברים נאמרו על התובע ותו לא ואין עליהם להוכיח את אמיתות תכנם של הדברים. ב"כ הנתבעים מבקשת לאמץ את הדברים שנאמרו בע"א 49/90 בנטוב נ' קוטיק פד"י ה' 593, בע"מ 603שקטע ממנו צוטט על ידה, ואוסיף כי ראוי היה לצטט גם את המשך הפסקה לאמור: "אין אף זכר בכל הרשימה הנ"ל שהאמור בה מסתמך על מקורות "ארגון ההגנה", נוסף לענין הכותרת. יש לציין שלא כתוב ברשימה שהמשיב הוכה מפני שההגנה מאמינה שהוא מסחטני אצ"ל, אשר פגעו בבעל החנות "אפריון", כשם שמותר לכתוב למשל שפלוני נאסר ע"י המשטרה המאשימה אותו הדגשה במקור בביצוע גניבה, אבל אסור להכתיר ידיעה זו בכותרת שפלוני הוא גנב. אם הכותב אינו יכול להוכיח שפלוני הוא באמת גנב. מנוסח הרשימה אפשר ללמוד כי כותב הרשימה מספר על עובדה זו כאילו מתוך ידיעה אישית וכאילו הוכח הדבר ללא ספק". הטענה אינה טענה איפוא. מה שנאמר וצוטט מפי אחרים אינו יכול לשמש הגנה מפני תביעת לשון הרע אם הדבר שצוטט מהווה כשלעצמו לשון הרע. חזרה על דבר לשון הרע אינה הופכת את הפרסום למותר עפ"י החוק, שאילו היה כן, היה הדבר מרוקן מכל תוכן את משמעותו של חוק איסור לשון הרע. הרואה עצמו נפגע מפרסום לשון הרע רשאי לתבוע את עלבונו ואת נזקו ממי שפרסם את דבר לשון הרע ואין הוא נדרש לתור אחרי המקור לידיעה או לדברי לשון הרע. מכאן אינני מקבל את הגישה כי הנתבעים יכולים לטעון "אמת דיברתי" כאשר האמת שהם מתכוונים לה היא עצם פרסום הדברים ע"י אחרים. עליהם להתכבד ולהוכיח שהפרסומים שנעשו ושצוטטו על ידם אינם לשון הרע וכי אמת הם לגופם של דברים. ברור הדבר שגם אם לא יעלה בידי הנתבעים להוכיח את ההגנה שבסעיף 14לחוק, עומדת להם הזכות לטעון להגנת תום הלב עפ"י סעיף 15 בכפוף לקיום התנאים שבסעיף 17לחוק, כאשר ההנחה היא ששתי ההגנות יכולות לדור בכפיפה אחת ראה דברי כב' השופטת דורנר בת.א. (ירושלים) 893/89קליין נ' רון בן-ישי תקדין כרך 1 91עמ' .402 תימוכין לטענה שחזרה על דברים שנאמרו בידי אחרים אינם יכולים לשמש הגנה, ניתן למצוא גם מן המשתמע בסעיף 1 19לחוק. סעיף זה קובע כי בבואו לפסוק את הפיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע בגורמים שונים ביניהם: 119"לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר והוא נקב את המקור שעליו הסתמך.. ." עולה מכאן כי גם המחוקק היה ער לכך שעצם החזרה על דברים שנאמרו שהיה בהם לשון הרע, אינה נותנת למפרסם הגנה בפני התביעה אלא יש בה בנסיבות מסויימות, וכאשר המפרסם נקב במקור שעליו הסתמך, משום גורם מקל בקביעת הפיצויים בלבד. .10עיינתי היטב בכל הכתבות שצורפו כמוצגים, וכן גם בספרו של התובע ולא מצאתי הצדקה לכך שהתובע יכונה כ-"גזען", כ-"מסית" או כ"מחרחר מלחמה". השימוש שעושה התובע בביטויים בוטים בספרו והמסקנות הקיצוניות שהוא מסיק מלימוד ההסטוריה הם ענין של טעם ותרבות. אין בדעתי לשמש כהסטוריון גם לא כמבקר ספרותי על דבריו, כתביו ומחשבותיו של התובע. גם הנתבעים לא התימרו לעשות כן אך יחד עם זאת הפריזו בשימוש בביטויים שאין להם יסוד כאשר הגדילו לעשות בכנותם את התובע כ"גזען". הדברים באים לידי ביטוי חד ומפורש יותר בפסקה השלישית של הכתבה. לא נותר ספק בלב הקורא הסביר כי לאיש יצא שם רע של גזען וכי הסיבה לכך נעוצה בספרו. באמירה זו יש משום הוצאת לשון הרע באופן מובהק. לא הוכח שיצא שמו של התובע כגזען. התמיהה גדלה שבעתיים לנוכח העובדה שהנתבעת שרשמה את המילים הללו בכתבה, כלל לא קראה את ספרו של התובע. כיצד יכולה היתה להוציא מסקנות ממסמך שלא בדקה. העובדה שבהמשך הכתבה איפשרה הנתבעת לתובע לומר את דברו ביחס לביקורת שהוטחה כלפיו אין בה כדי לתקן את העוול שנעשה לו בכתבה. נראה לי, איפוא, שלא עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" שבסעיף 14לחוק וזאת הן ביחס לקטע הראשון ככל שהוא מתייחס למילים "גזען", "מסית" ו"מחרחר מלחמה" והן ביחס לקטע השני כולו. .11האם עומדת לנתבעת הגנת "תום הלב" שבסעיף 15? את סעיף 15לחוק יש לקרוא במשולב עם הוראות סעיף 16שעניינו נטל ההוכחה וכן גם עם סעיף 17הדן בשלילת הגנת תום הלב במקרים מסויימים. הנתבעים סומכים כפי שנאמר כבר לעיל, על ההגנות שבסעיפים 2 15ו- 4, ואלה הוראות החוק הרלבנטיות: סע' 15לחוק: .15"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: .2היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. .4הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". סע' 16לחוק: .16א. "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. ב. חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: .1הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. .2הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווח אם אמת הוא אם לא. .3הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15". סע' 17לחוק: .17"א. פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה. ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות. ב. היה הפרסום בעתון המופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסמו התיקון או ההכחשה, לפי דרישת הנפגע, גם בעתון יומי." כפי שכבר הזכרתי לעיל יש להבדיל לענין הגנה זו בין מצבו של הנתבע מס' 1 העורך לבין מצבה של הנתבעת מס' 2הכתבת, וזאת לאור האמור בסעיף 17לחוק. סעיף 17אינו חל על הכתב או העיתונאי שהכין את הכתבה, אלא מתייחס לעורך העיתון למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשרות. אין תמה שהמחוקק נמנע מלהזכיר את העיתונאי כותב הכתבה בין הגורמים שסעיף 17חל עליהם, שכן לא נתונה בידיו של הכתב, בד"כ, היכולת להשפיע על פרסום של תיקון או הכחשה באותו כלי תקשורת, ענין המסור בד"כ לעורך ולגורמים אחרים. לכן גם לא היה טעם לשלול מהעיתונאי את הגנת תום הלב שבסעיף 15גם אם לא פורסם דבר ההכחשה או התיקון כדרישת הנפגע. באתי למסקנה שאין העורך יכול להנות מהגנת "תום הלב". עפ"י סעיף 17לא תעמוד הגנה זו לעורך אם הנפגע דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה והוא לא פרסם את התיקון או את ההכחשה בכותרת מתאימה בהבלטה ובדרך שבה פורסמה הכתבה עצמה שבה נכלל לשון הרע, וזאת תוך זמן סביר מקבלת הדרישה. טענת הנתבעים כי מכתבו של התובע אל הנתבע מס' 1מיום 13.11.92ת/ 14פורסם, כפי שהוא, שבוע לאחר פרסום הכתבה, אך אין בכך כדי לספק את קיום התנאים שבסעיף .17התובע אמנם ביקש בסיפא למכתבו כי ההגינות המינימלית מחייבת לפרסם את המכתב עצמו במקום בולט ולהתנצל בפני הקוראים, והמכתב אכן פורסם אך פרסומו נעשה במסגרת "מדור קוראים הכותבים למערכת" ושלא בכותרת מתאימה, במקום, במידה ובהבלטה כפי שפורסמה הכתבה עצמה. בנסיבות כאלה אין לראות את העורך כמי שיצא ידי חובתו ואין הוא ראוי לחסות בצלה של הגנת תום הלב. אשר לנתבעת כותבת המאמר, ב"כ הנתבעים מרחיב בסיכומי טענותיו לענין החובה החוקית המוסרית והחברתית המוטלת על העתונאי בקשר לפרסום אודות אנשי ציבור וכן בשאלת היות הפרסום הנדון בגדר הבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לענין ציבורי, הראוי להיות מובא בפני הציבור. גם אם יימצא שהיה בפרסום הדברים שבכתבה משום הבעת דעה על התנהגות הנתבע במסגרת תפקידו הציבורי, עדיין אין בכל אלה כדי ללמוד שהמעשה ראוי להגנה וזאת מן הטעם הברור שתנאי מוקדם לקיומה של ההגנה הוא שהפרסום נעשה בתום לב. הרישא של סעיף 15קובע את עקרון העל והוא שתהא זו הגנה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב ב"אחת הנסיבות האלה"... מכאן שתום הלב שבפרסום הוא תנאי מוקדם לתחולת ההגנה. פרסום שנעשה בנסיבות שמפורטות בסעיף 15אך לא היה בתום לב - אינו מוגן. כאשר אני בא לבחון את שאלת תום הלב לאורם של סעיפים 15ו- 16לחוק, טרם הכרעתי בשאלה אם הדברים שפורסמו הם אכן בגדר הבעת דעה כטענת הנתבעים, וכאן גם המקום להעיר שכלל איני סבור שהדברים שכתבה הנתבעת הם הבעת דעה. ההגנה בדבר הבעת דעה מחייבת את הנתבע להוכיח ולהראות שהפרסום היה אכן הבעת דעה ולא קביעת עובדה. אכן לכל הבעת דעה יש וצריך להיות גם יסוד עובדתי, אולם סוף דבר צריכה הבעת דעתו של הכותב להיות ברורה. אין הבעת דעה בלא יסוד ורקע עובדתי כל שהוא, גם המלומד גטלי בספרו slander and libelמהדורה 8סעיף 697אומר ש- commentהיא הבעת דעה על פי עובדות. קו הגבול בין עובדה לבין הבעת דעה הוא צר, ובסעיף 699של ספרו כפי שצוטט בעברית בת"א ת"א 1267/89 סבוראי נגד שפילמן, פס"מ תשנ"ה ד 416: "התביעה אם אמירה היא קביעה עובדתית או הבעת דעה - היא ענין פרשני, לאור הנסיבות הידועות למי שהאמירה מכוונת אליו, במיוחד הקשר שבו נאמרה האמירה. אם לאור הנסיבות הנ"ל אדם סביר מאותו ציבור היה מבין את הדברים כהבעת דעה על העובדות, האמירה תיחשב כ-comment". לכן, כאשר אומרת הנתבעת כי בחלק גדול של הופעותיו בתקשורת הצטייר התובע כגזען תוקפן וכו', יש בכך יותר ענין שבקביעת עובדה מאשר הבעת דעה. הכתבת מבקשת להביא בפני הקורא את העובדות שליקטה תוך עיון באותן כתבות שפורסמו בכלי התקשורת. גם מתוך עדות הנתבעת עולה כי היא ביקשה להביא את הדברים כפי שנאמרו ע"י אחרים ולא כהבעת דעה. הקטע השלישי שבכתבה, הקובע כי "שמו הרע של התובע כגזען יצא לו כתוצאה מספרו," יש בו משום קביעת עובדה. קביעה שיצא לו "שם רע", היא קביעה עובדתית. קביעה שיצא לו שם רע כגזען אף היא קביעת עובדה, אשר התבררה כבלתי נכונה. העובדה שעיתונאי פלוני או אף קבוצה של עיתונאים סבורים שאדם הוא גזען למשל, עדיין אין בה כדי להביא למסקנה שלאותו אדם יצא שם רע של גזען. כך גם האימרה "שאמרו עליו שהוא גזען" - היא יותר קביעת עובדה מאשר הבעת דעה. יש לזכור שהבעת דיעה הינה מותרת, ופעמים אף נדרשת, אך הבעת דיעה צריכה להעשות בתום לב. הגנה זו עוברת גם דרך הגנת האמת בפרסום כפי שעולה גם מהאמור בסעיף 16 לחוק. ההגנה כוללת מרכיב עובדתי, דהיינו העובדות לרבות תיאור מעשיו של התובע או התנהגותו נשוא הפרסום, ומאידך כוללת היא מרכיב של הבעת דעתו של המפרסם אשר חייבת להיות קשורה וברת זיקה למרכיב הראשון. ראה פרשת מיראלי נגד אלמוג, ע"א 334/89 פד"י מ"ג 840 3וכן פרשת הוצאת מודיעין נגד ספירו ע"א 259/89 פד"י מ"ו 48 3בע"מ .54 ברור גם שאין לערב עובדות בהבעת דעה, ובודאי יש להזהר מהכללת עובדות בלתי נכונות ומשמיצות בתוך הבעת דעה מוגנת עפ"י החוק. לא הלבוש הוא הקובע את תוכן הדברים ומהותם. יש לעשות את ההבחנה, חרף הקשיים שהזכרתי לעיל, בין הבעת דעה לבין הצגת עובדות. מלאכה זו מוטלת על בית המשפט שחייב להסיק מסקנה "על פי השכל הישר וכללי ההגיון לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה" ע"א 259/89 הנ"ל ע"מ .55נראה לי איפוא שהדברים בכתבה אינם בגדר הבעת דעתה של הנתבעת, כלל ועיקר. הנתבעת קבעה כעובדה שלתובע יצא שם רע של גזען וכו' וכי הדבר נובע מספרו. אין זו הבעת דעה ולא יכולה זו להיות הבעת דעה, גם משום שאת הספר לא קראה הנתבעת. יש עוד לזכור, כי הגנת תום הלב אינה נתונה למי שבדבריו שפורסמו עבר את מידת הסבירות הנדרשת. כך נקבע בסעיף 15לחוק. מידת הסבירות נקבעת ע"י בית המשפט לפי שיקול דעתו ועל פי ניסיון החיים הכללי, תוך שיקול ואיזון, ושמירה על ערכי יסוד גם חירות הפרט וגם חופש הביטוי. לעיתים נדמה שאנו נוטים בקלות יתרה לחרוג מגבולות המתינות והסובלנות גם בהתבטאויות בכתב. ראוי גם שנלמד להביא דברים ורעיונות לידי ביטוי שלא על דרך ההפרזה, ההגזמה הביטוי הבוטה והעקיצה אלא בנועם, בנחת ובטוב טעם. נראה לי שבכתבה נעשה שימוש בלתי סביר בביטויים רועשים וקיצוניים. גם אילו ביקשה הכתבת להביע דעתה אודות המועמד לתפקיד רשות העיריה - המתמודד במסגרת קבוצה בתוך "הליכוד" - ואם כל החשיבות הדרושה לתפקיד זה, הרי שלא היה כל צורך לנגח ולכנות את המועמד בביטויים מעליבים. אחזור עתה לענין הגנת תום הלב. על פי סעיף 16א לחוק עומדת לנתבע חזקת תום לב אם הוכיח שעשה את הפרסום באחת הנסיבות המתוארות בסעיף 15לחוק וכי הפרסום אינו חורג מעבר לתחום הסבירות בנסיבות. אולם סעיף 16ב לחוק יוצר חזקההפוכה השוללת את הגנת תום הלב. אם מה שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, או שהדבר שפורסם לא היה אמת והוא גם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא, או אם התכוון ע"י הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים לפי סעיף 15- הרי שבכל המקרים הללו עומדת חזקה שהנתבע עשה את הפרסום שלא בתום לב. ב"כ הנתבעים טוענת כי החזקה החיובית בדבר תום הלב לא נסתרה ע"י התובע. אכן מקובל הוא שהגנתו של העיתונאי בדבר הבעת דעה, כמו אדם אחר הטוען להגנה זו, אינה נשללת רק על שום שהדברים שפורסמו הם קשים, ביקורתיים, או חריפים. המבחן הוא סבירות הפרסום. יש והתבטאות בסגנון חריף ובוטה אינה ראויה ואינה מקובלת על בני אדם מתונים, אך אין בזה להפוך את ההתבטאות לבלתי סבירה. כל אדם וטעמו כל אחד וסגנונו. יש מקום לדעות שונות כמו שיש גם מקום לצורת התבטאות שונה. הוא הדין גם בביקורת על יצירה ספרותית שאינה המקרה שבפנינו. הדברים המתפרסמים צריכים לעמוד במבחן החוקיות הקבוע בחוק איסור לשון הרע, תוך מתן ביטוי הולם לצורך באיזון האינטרסים העומדים על הפרק בנסיונותיו של כל מקרה ומקרה. לא הרי השיקולים והאינטרסים העומדים לאיזון כאשר הפרסום נעשה ע"י אדם פרטי שלא בכלי תקשורת כהרי פרסום עיתונאי בכלי תקשורת, לא הרי חובתו של עיתונאי כלפי הציבור כהרי חובתו של מי שאינו עיתונאי; לא הרי פרסום אודות איש ציבור כהרי פרסום אודות מי שאינו איש ציבור. וכיוצא באלה גורמים ושיקולים השונים ממקרה למקרה. כל אלה חייבים להיות כפופים לעקרונות היסוד של השיטה המשפטית, ובענין זה מקבל אני את הערתה של ב"כ הנתבעת, בדבר השפעתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אולם חופש הביטוי אינו החופש היחידי המוגן על פי ערכי היסוד האמורים, גם חירותו האישית של הפרט חשובה לענין השמירה על שמו הטוב. ענין זה ראוי לבחינה וחקר מעמיק אך אינו נדרש במחלוקת שבפני. לנתבעת לא עומדת ההגנה בדבר תום לב. אין היא יכולה להנות מן החזקה החיובית שבסעיף 16(א) לחוק שכן הדברים שפירסמה לא היו אמת. אומנם הנתבעת טוענת שהאמינה באמיתות הפרסום. אך מאחר שלא נקטה כל אמצעים סבירים כדי לבחון ולבדוק ולהיווכח אם אמת הם אם לאו, הרי שחזקה עליה שפעלה שלא בתום לב. החזקה השוללת את תום ליבה לא נסתרה על ידה ועומדת היא לנתבעת לרועץ. והערה נוספת לענין האיזון הראוי בין זכות הפרט לשמו הטוב לבין החרות להשמיע דברי ביקורת ודעות בפומבי לרבות ובמיוחד בידי עיתונאים ביחס לאנשי ציבור. על הצורך להבדיל ולהבחין בין מקרים רגילים של פרסום דברי לעז, לבין מקרים יוצאים מן הכלל, בהם יש מקום להעדיף את האינטרס הציבורי של זכות הפרט, גם אם כרוך הדבר במידה מסוימת של אי צדק כלפי הפרט, דובר עוד בפרשת ע"א 49/90 בין טוב נגד קוטיק פד"י ה .539כבוד הנשיא אולשן מסביר מהו הטעם לעשיית ההבחנה. לדעתו הטעם נעוץ בכך שקיימת לכל אדם הזכות לשמירה על שמו הטוב. שמירה שלא יוכתם ולא יפגע. גם לציבור בכללותו אינטרס לשמירה על זכות זו. אם מישהו רוצה להנות מחופש הדיבור אך משתמש בו לרעה ופוגע בזולת - "אין זה בלתי צודק שישא באחריות כלפי האדם הנפגע ואין להתריע שיש בכך משום קיפוח חופש הדיבור של האזרח". אולם יש להזהר שבכך לא תבלם כל יוזמה לביקורת או להעברת מידע לציבור. יש מקרים שענין הציבור הוא לדעת וטוב שתשמע הביקורת. לכן הבדיל המחוקק בין מקרים רגילים של פרסום לשון הרע לבין מקרים חריגים. יש להבחין, יחד עם זאת, בין חופש לבין הפקרות, בין דברי ביקורת לבין חריצת דין וקביעת עובדות במסווה של הבעת דיעה כביכול. את האיזון בין הערכים יש לערוך ללא מגמת העדפה מראש של מי מן האינטרסים, אלא תוך יישום העקרונות לנסיבות כל מקרה ומקרה. בעית איזון הערכים באה, איפה, לידי ביטוי בהוראות החוק גופן. כך ניתן למצוא בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע התייחסות מאוזנת לענין הבעת דיעה. הוראת הסעיף מדברת על הבעת דיעה אודות התנהגותו של הנפגע בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו ודעותיו של הנפגע עד כמה שבאו לידי ביטוי באותה התנהגות. הוראה זו פורשה על ידי הרוב בפרשת ד"נ 77/9חברת החשמל לישראל בע"מ נגד הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ פד"י לב(3), 337כך שחייבת להיות בכל פירסום המבקש לחסות בצל ההגנה האמורה, הפרדה בין עובדות להבעת דיעה: "... הפרדה ברורה בין תאור העובדות ובין הבעת הדיעה על אותן העובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי נכונות ומשמיצות אל תוך הבעת הדיעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות פרט לפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש ומשציין את העובדות מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך של הבעת דיעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה". נראה בעליל שיש בדברים שפורסמו בכתבה הנדונה משום ערבוב עובדות והבעת דיעה - וזאת גם אם נקבל את טענת ב"כ הנתבעים, לפיה לא התכוונה הכתבת אלא להביע דיעה. מי שאומר שמה שהוציא לתובע שמו הרע כגזען הוא הספר שהוציא, אינו מביע דיעה, אלא קובע עובדה. אך אם כוונתו הייתה להביע דיעה הרי היא נגועה בערבוב עובדות ודיעות שלא כהלכה. הגנה תום הלב מעוררת איפוא קושי מיוחד במקרה הנדון, ולא במקרה נמנעו הנתבעים מלעורר הגנה בדבר פרסום ביקורת על יצירה ספרותית על פי סעיף 15(6) לחוק. שכן התברר שהנתבעת לא קראה את הספר עובר לכתיבת הכתבה. אסכם ואומר כי עלינו להקפיד הקפד היטב לבל יפגע גם חופש העיתונות. זכות העיתונות וחובתה לבקר ולדווח אינה מוטלת בספק גם בהעדר דבר חקיקה ישיר וברור. זכות האזרח לקבלת מידע וחופש העיתונות הם יסוד ואבן פינה לכל משטר דמוקרטי. חרות זו, יש לעשות בה שימוש זהיר לבל תביא לפגיעה בלתי מוצדקת בזכויותיהם של אחרים. לכן גם על העיתונות להקפיד על דיוק ומהמנות. דיוק בהבאת עובדות ודיוק בהצגת ומיון העובדות. דיוק ומהמנות באיסוף החומר ובבדיקתו טרם פירסומו. המטרה הראשונה היא להביא ידיעות ופרסומים בדוקים התואמים את העובדות, ואילו פרסום שיש בו משום האשמה בלתי מוצדקת ולא מבוססת כגון שפלוני הוא גזען או כיוצא באלה דברי לשון הרע, חייבת גם העיתונות להמנע ממנו. ביקורת הינה מותרת ואף הכרחית, אולם עליה להיות הוגנת, מבוססת ועניינית בגבולות הטעם הטוב. נראה שלקני המידה האלה כיוון המחוקק גם בהוראת סעיף 15לחוק. .12קשה מאוד לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי המידע נמסר לנתבעת ע"י התובע עצמו ולכן אין לשלול ממנה את הגנת תום הלב. הטיעון שהמידע נמסר ע"י התובע אין בו ולא כלום. העבודה העיתונאית חייבת להעשות בקפידה ותוך בדיקת עובדות ונתונים לפני כתיבה ופרסום הדבר בכלי התקשורת. איני מתיימר לקבוע דרכי פעולתו של עיתונאי המבקש להביא בפני הציבור דיוקנו של אדם, בין אם מדובר בתחקיר, בכתבת פרופיל או בראיון. איני סבור שיש מקום להבחנה ביניהם ככל שהדבר נוגע לשאלת פרסום לשון הרע. ולכן אין בדעתי ללכת בעקבות הנתבעת בעשיית ההבחנה בין כתבת תחקיר לבין כתבת פרופיל. כך או כך, אין הנתבעת יכולה ורשאית לקבוע עמדות, להביע דעות תוך פגיעה בשמו הטוב של אדם, כאשר לא עשתה כל מאמץ בודאי לא מאמץ סביר, לברר ולהיווכח אם אמת הדבר אם לאו. הנתבעת לא קראה את הספר שכתב התובע. הנתבעת קובעת כי הספר הוא שהוציא לו את שמו הרע. שם רע לא סתם, אלא שם רע כגזען. הנתבעת לא קראה בכובד ראש את מלוא הכתבות אף אלה שהציג התובע בפניה, בקלסר שהיה ברשותו, הנתבעת דיפדפה בהן, עיינה בהן ורשמה רישומים כלליים. הנתבעת לא ייחסה אמירות מסויימות לכתבים או לעיתונאים פלוניים, או מאמר מסויים. קביעותיה הן גורפות וכלליות, משהו סתמיות. בין מועד הפגישה עם התובע באמצע השבוע, לבין מועד פרסום הכתבה, ביום שישי של אותו השבוע, היתה לנתבעת האפשרות וההזדמנות להעמיק חקר ולבדוק את החומר לצורך הכתבה אך נראה שהדבר לא נעשה. הנתבעת טענה שביקשה לתאר את התובע כפי שהוא המצטייר בעיניה וכי זוהי מטרתה של כתבת פרופיל. אין בדעתי לבחון את ההתרשמות של הנתבעת מן התובע, שכן מה שבא לידי ביטוי בכתבה רחוק מאוד מהצגת התרשמות ובודאי שלא התרשמות המבוססת על אדני האמת. .13לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעת, בכתבה נשוא התביעה, פירסמה לשון הרע שבא לידי ביטוי בקטעים הבאים: "בחלק גדול מהופעותיו בתקשורת בעבר הוא הצטייר כתוקפן, גזען, מסית, עוכר אוירה, רואה שחורות ומחרחר מלחמה". "מה שהוציא לו למנחם את שמו הרע כגזען שונא אשכנזים היה הספר שהוציא ב- 83"מתחים ואפליה עדתית בישראל".עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה