קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מאסר על תנאי אי קיום צו הריסה: האישומים: המערער הורשע בבית משפט קמא על פי הודאתו בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). כעולה מעובדות כתב האישום, ביום 15/10/01 הורשע המערער במסגרת ת.פ. 1619/01 (בימ"ש שלום צפת) בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר בבניית מבנים הכוללים סככה בשטח של 102 מ"ר ומחסן בשטח של 22 מ"ר (להלן "המבנים") במקרקעין שפרטיהם בכתב האישום (להלן: "המקרקעין"). בגזה"ד בת.פ. 1619/01 הנ"ל הורה בימ"ש למערער להרוס את המבנים עד לא יאוחר מ - 15/10/02 אלא אם יהיו בידיו היתרים כדין. כמו כן עפ"י עובדות כתב האישום ביום 9/10/03 במסגרת תיק עמ"ק 20206/03 (בימ"ש שלום בצפת), הורשע המערער בעבירה של אי קיום צו שיפוטי זאת לאחר שהתברר כי המערער לא הרס את המבנים כפי שנקבע בגזה"ד במסגרת ת.פ. 1619/01 כמפורט לעיל. על המערער הושת בעמ"ק 20206/03, בין השאר, מאסר על תנאי למשך 3 חודשים לתקופה של שלוש שנים מיום גזה"ד ואם יעבור בתקופה הנ"ל עבירה מהסוג בה הורשע. עוד פורט בכתב האישום, כי מפקח המשיבה ערך, ביום 22/7/07 או סמוך לכך, בדיקה במקרקעין ונתגלה כי המערער לא הרס את המבנים ולא קיבל היתר למבנים הנ"ל. גזר הדין: בימ"ש קמא גזר את דינו של המערער למאסר בפועל למשך חודשיים. בנוסף הורה בימ"ש קמא על הפעלת המאסר המותנה (בן ה - 3 חודשים) אשר הושת בעמ"ק 20206/03, במצטבר. סה"כ אם כן, נגזרו על המערער 5 חודשי מאסר בפועל שהותר כי ירוצו בעבודות שרות על פי חוות דעת הממונה. כן נגזרו על המערער 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום 1/6/10 ובמידה ויעבור בתקופת התנאי עבירה של הפרת צו בימ"ש עפ"י ס' 210 לחוק. המערער גם נדון לקנס כספי בסך 15,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו לתשלום בפריסת תשלומים. טיעוני הצדדים: המערער טוען בערעורו ובטיעון בפנינו כי מן הדין לבטל את הפעלת המאסר המותנה שנקבע בגזה"ד בטענה כי מאסר מותנה זה אינו בר הפעלה זאת מאחר שתקופת התנאי חלפה. לחלופין, מופנה הערעור כנגד חומרת הענישה בגזר הדין של בימ"ש קמא כשלטענתו היה מוצדק להפעיל את המאסר המותנה בחופף למאסר שהוטל בתיק נשוא הערעור וכן לבטל את הקנס שהוטל או לכל הפחות להפחיתו. לטענת המערער המאסר המותנה שנגזר בתיק עמ"ק 20206/03 לא היה בר הפעלה שעה שאין חולק כי תקופת התנאי לגביו נסתיימה ב - 9/10/06; לטענתו, על מנת להפעיל את התנאי האמור שומה היה להראות כי העבירה הנוספת נשוא גזה"ד של בימ"ש קמא כאן, נעברה בתוך התקופה האמורה והנטל העובדתי בענין מוטל על המאשימה, לרבות על דרך ניסוח ברור של כתב האישום המציין את הדברים במפורש. הואיל ובכתב האישום דנן ובו הודה המערער, אין כל טיעון עובדתי ברור כי נעברה עבירה בתקופת התנאי, הרי לא היה מקום לקבוע הפרה כאמור. בהקשר זה מדגיש ב"כ המערער כי עפ"י עובדות כתב האישום נתגלה כי הנאשם לא הרס את המבנים רק בביקור ב - 22/7/07, בנדון לא נטען כמתחייב, עפ"י שיטת ב"כ המערער כי בתקופת התנאי המערער לא קיים את הצו נשוא התנאי. ב"כ המערער מוסיף כי המשיבה לא ביקשה את תיקון כתב האישום גם לאחר הטענות בענין שהועלו ע"י ב"כ המערער ומכל מקום, אין בסיס ללמוד על דבר ביצוע העבירה בתקופת התנאי על דרך ההיסק או ההגיון. לחלופין, טוען ב"כ המערער כי בנסיבות המקרה ושעה שבימ"ש קמא הטיל על המערער בנוסף עונש מאסר וקנס אזי היה מקום להטיל המאסרים בחופף. ב"כ המערער הבהיר כי המערער התחיל בריצוי עבודות השרות שנגזרו עליו ברם אם יתקבל ערעורו לענין עצם הפעלת המאסר על תנאי או הפעלתו במצטבר, יביא הדבר לקיצור משמעותי בתקופת עבודות השרות שהוא מרצה. המערער מפנה לכך שהמבנה הנו סככה, שלא נבנתה להפקת רווח כלכלי. כן מדגיש את השלכות המאסר והפגיעה הכלכלית הצפויה המצדיקה הטלת המאסרים בחופף ומכל מקום מצדיקה הפחתה של שיעור הקנס, לרבות על רקע עבודות השרות שהוא מרצה. המערער רואה להטיל לפתחה של המשיבה על שלא פעלה עצמאית להריסת הבניה ככל שהמערער לא הרסה, ולאורך השנים שחלפו. לטענתו עשה המערער ועושה להכשרת הבניה, כאשר בישיבת 19/1/10 הציג החלטה של הועדה המקומית לאשר בקשתו להיתר בתנאים שנקבעו בהחלטה. ב"כ המשיבה פירטה בטיעוניה כי גזר הדין מאוזן וסביר ואף נוטה לקולא, הדגישה את חומרת התנהלות המערער, התמשכות העבירות, תוך התעלמות מצווים שיפוטיים שנקבעו בגזרי הדין לחובתו. לטענת ב"כ המשיבה אין כל בסיס לטענות כי כתב האישום לא מגלה את דבר העבירות בתקופת התנאי כנטען, כשלמעשה טענות המערער מצטמצמות לדרכי ניסוח של כתבי אישום במובחן ממהות הדברים. מכל מקום, לטענתה כתב האישום מלמד בבירור כי בכל התקופה שקדמה לביקורת הפקח, בוצעה העבירה של אי קיום צו ההריסה השיפוטי ובכך הודה המערער. לענין רמת הענישה, הפנתה המשיבה להיקף הבניה וחומרת העבירה ולהיקף הבניה שבדיון כאשר המערער אף לא פעל להכשירה אלא התחיל בצעדים בענין סמוך לטיעונים לעונש בבימ"ש קמא. החלטת הועדה המקומית כיום, אינה בגדר היתר בניה, אלא כוללת תנאים למתן היתר, כשלא ברור אם התנאים יקויימו והאם היתר ינתן בסופו של יום. דיון והכרעה: לאחר בחינה, נוכחנו כי אין מקום להתערבות בגזר הדין של בית משפט קמא, כאשר גזר הדין מאוזן, תואם את חומרת העבירות ואינו חורג מרמת הענישה הראויה והסבירה בנסיבות המפורטות. בטענה כי המאסר המותנה נשוא גזה"ד בעמ"ק 20206/03, אינו בר הפעלה משחלפה תקופת התנאי, לא מצאנו ממש; בעובדות כתב האישום בהם הודה המערער, נקבע במפורש (ראה ס' 4 לעובדות כתב האישום) כי "הנאשם לא הרס את המבנים ולא קיבל היתר למבנים כדין". האמור מופנה, כאמור בעובדות כתב האישום לאותם מבנים בגינם ניתן צו הריסה בת.פ. 1619/01, שנמצא כי לא נהרסו במסגרת תיק עמ"ק 20206/03 וכי נמצאו עומדים על תילם בבדיקה שערך מפקח המאשימה בחודש 7/07. בהתאמה, הקביעה של בימ"ש קמא כי המערער המשיך והפר צו שיפוטי (המורה לו להרוס את הבניה) בתקופת התנאי שנקבעה בעמ"ק 20206/03 (ולמעשה בכל תקופת התנאי) והסתיימה ב - 9/10/06, הינה קביעה העולה בפירוש מעובדות כתב האישום ועפ"י הודאת המערער. במסגרת כתב האישום ובכלל, לא נדרשה המשיבה להוכיח כי נערכו ביקורים המתעדים אי ביצוע צו ההריסה, בתוך תקופת התנאי דווקא, ואין גם מקום להתערבות בדרך ניסוח האישום. בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07)). בהתאמה ועפ"י העובדות בהן הודה המערער כמפורט, צדק בימ"ש קמא כשקבע כי המערער הפר את התנאי שנקבע בעמ"ק 20206/03 ובתוך תקופת התנאי האמורה. מעבר לנדרש, נוסיף כי המערער לצד הודאתו, לרבות במסגרת טיעוניו לעונש לא טען כי הבניה נשוא התנאי נהרסה בתקופת התנאי ונבנתה מחדש עד למועד הביקור של הפקח ב - 7/07, כשמכל מקום עפ"י הודאתו (בסיפא של ס' 4 לעובדות כתב האישום), הודה המערער כי לא הרס את המבנים. בענייננו, אין חולק כי המערער לא קיבל בתקופת התנאי ובכלל היתר למבנים כדין. כאמור גם באשר לחומרת הענישה לא מצאנו בסיס להתערבות; ראשית הלכה היא כי רק במקרים של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה, תטה ערכאת הערעור להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, כאשר המקרה דנן לא נמנה על חריגים אלו. מכל מקום, לעבירות הבניה שביצע המערער היבטים רבים לחומרה שחייבו ענישה מחמירה כולל מאסר בפועל כפי שהוטל. בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה, מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש, זאת הן נוכח הצורך להאבק בעבירות הבניה הבלתי חוקית, שהוכרו זה מכבר כ"מכת מדינה" והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק הנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים. ראה רע"פ 11097/04 סעדאללה נ' מ"י (מיום 7/12/04) וכן רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י שאוזכרה לעיל. במקרה דנן עסקינן במערער שממרה לאורך שנים את הצווים השיפוטים שניתנו נגדו להריסת המבנים, כאשר שני גזרי הדין לחובתו בגין אותה בניה, לרבות מאסר מותנה, לא הביאו אותו להרוס את המבנים ובחלוף שנים. בהקשר זה העובדה, כי עסקינן במבנה עסקי שאינו בבחינת קורת הגג של המערער ומשפחתו, מקנה משנה תוקף למחדלים. למותר להוסיף כי המערער דנן עד היום לא הרס את המבנים וגם לא קיבל היתר בניה כדין בגינם. עסקינן בבניה רחבת היקף אשר המערער גם לא נקט צעדים להכשרת הבניה כאמור אלא עד לימים ספורים לפני מועד הדין לטיעונים לעונש בפני בימ"ש קמא. כאמור החלטת הועדה המקומית למתן היתר בתנאים אינה בגדר היתר כדין, כאשר גם לא ניתן להעריך מתי אם בכלל, ינתן ההיתר. להוסיף כי עיון בתנאים שנקבעו במסגרת אותה החלטה, מלמד כי נדרשות השלמות משמעותיות טרם שיתאפשר ההיתר, לרבות הריסה חלקית של הבניה נשוא הערעור. בנסיבות דנן ובהתאמה, לא הייתה הצדקה לחרוג מהכלל הענישתי כי יש להטיל מאסר מותנה במצטבר לכל עונש אחר, זאת בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, ראה גם י.קדמי "סדר הדין בפלילים", חלק שני, מהדורה 2009, עמ' 1704 ואזכורי הפסיקה שם. במתן ההיתר לריצוי המאסר בפועל על דרך של עבודות שרות, התחשב בימ"ש קמא במערער במידה הראויה תוך התחשבות בנסיבות האישיות שהוצגו בעניינו. גם שיעור הקנס שנקבע בזיקה לחומרת העבירות, התמשכותן והיקף הבניה שבדיון והנסיבות האחרות המוצגות, אינו חריג מרמת הענישה המקובלת. לאור מכלול המפורט, אנו מורים על דחיית הערעור. הריסת מבנהמאסר על תנאימאסרצו הריסהצווים