מועד ערעור דמי פגיעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד ערעור על דמי פגיעה / הארכת מועד ערעור על החלטת ביטוח לאומי: השופט אליאסוף: .1ביום 26.7.1988הגיש המערער תובענה (בכותרת "כתב ערעור") בבית-הדין האזורי לעבודה, ובה ביקש לקבוע כי האירוע אשר ארע לו ביום 10.7.1983הינו תאונת עבודה לעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1988(להלן - חוק הביטוח הלאומי). .2לתובענה צורפה, בין השאר, החלטת פקידת התביעות של המוסד לביטוח לאומי מיום 22.2.1985, בה היא מודיעה למערער כי היא דוחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה עקב האירוע שאירע לו ביום 10.7.183, וכן הנימוקים לדחיה. בהחלטה האמורה הודע במפורש למערער כי הוא רשאי לערער עליה בפני בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב תוך שישה חודשים מיום קבלתה. .3תובענת המערער הוגשה לבית-הדין האזורי בתל-אביב יפו ביום 26.7.1988, דהיינו כעבור שלוש וחצי שנים מאז ניתנה החלטת המוסד. .4בד בבד עם תובענתו הגיש המערער "בקשה להערכת מועד להגשת ערעור" (תב"ע מח/15-09), ובה פורטו הנימוקים והסיבות לאיחור בהגשת התובענה שעיקרם מצבו הרפואי, הטיפול הרפואי שקיבל, ניסיונות השיקום שעבר ומצבו הכלכלי. לבקשה צורפו תצהיר ומסמכים אחרים, והועלו בה טענות בעניין מטרת חוק הביטוח הלאומי לגבי שיקום נפגעי עבודה, ולעניין שיקול דעתו של המשיב בהעלאת טענות התיישנות בתובענות שהוגשו באיחור. .5בכתב ההגנה ביקש המשיב לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות, מאחר שהוגשה זמן רב לאחר חלוף המועד הקבוע. אשר לבקשה להארכת המועד הודיע המשיב כי הוא מתנגד לה, הן משום שבית-הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת התובענה, והן בשים לב לאיחור בהגשת התובענה, ומה גם שלא היתה מניעה להגיש את התובענה במועד החוקי. .6סית-הדין האזורי דחה את בקשת המערער להארכת מועד, וכתוצאה מתחייבת מכך, דחה את התובענה על הסף. בהחלטתו נסמך בית-הדין על תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל- 1969(להלן - התקנות), בהן נקבע כי תובענה לעניין תביעה שנדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, תוגש לבית-הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. בית-הדין ציין גם כי לא מצא בתצהירו של המערער כל ראייה לכך, שנבצר ממנו לחלוטין להגיש את תובענתו במועד שנקבע בתקנות, וכן כי לא הוכחו גם נסיבות אחרות אשר בעטיין נפסק מירוץ ההתיישנות על-פי חוק ההתישינות, התשי"ח- 1958(להלן - חוק ההתיישנות). .7מכאן עבר בית-הדין האזורי לדון בסוגיית סמכותו להאריך את המועד להגשת התובענה של המערער. בעניין זה נחה עצמו בית-הדין האזורי על-פי שני פסקי-דין של בית-הדין זה (דב"ע לו/11- 0[1]; דב"ע מא/98- 9[2]), וכאמור דחה את הבקשה ואת התובענה כאחת, ועל כך הערעור שלפנינו. .8בכתב הערעור קובל בא-כוח המערער על כי בית-הדין האזורי דן ופסק בבקשה להארכת המועד בלא ששמע את טיעונו, ומוסיף וטוען שבית-הדין היה מוסמך להאריך את המועד להגשת התובענה כמבוקש, וכי היו טעמים ראויים להארכת המועד. .9בטיעונו בפנינו התרכז בא-כוח המערער בעיקר בשאלת סמכותו של בית-הדין הדין להחליט בבקשה להארכת המועד להגשת התובענה, על-פי תקנה 105לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדרי הדין), וביקש כי נסטה מההלכה שנפסקה בבית-דין זה ב-דב"ע לו/11- 0[1]. בא-כוח המערער הסתמך על הלכה מאוחרת יותר שיצאה מבית-המשפט העליון ב-ע"א 916/79[3], וביקש כי ניישם הלכה זו בענייננו, וזאת גם לאור המטרות הסוציאלות של חוק הביטוח לאומי. עוד טען בא-כוח המערער כי יש והמוסד לביטוח לאומי מוותר על טענת ההתיישנות כאשר תובענה מוגשת באיחור. .10לעניין סמכותו של בית-הדין לעבודה להאריך את המועד להגשת תובענה נגד המשיב הפנה אותנו בא-כוח המשיב אף לפסק-הדין ב-דב"ע מח/104- 0[4], בו נסמך בית-דין זה על ההלכה ב-דב"ע לו/11- 0[1] הנ"ל, וקבע כי בהעדר סמכות בתקנות, אין בית-הדין מוסמך להאריך מועד להגשת תובענה. לטענתו, יש למשיב הזכות לטעון טענת התיישנות כטענת הגנה, לפי שיקול דעתו, בהתייחס לכל מקרה לגופו של עניין. בנושא ערעור זה חלף זמן רב מאוד ניתנה החלטת המשיב ולכן אין מקום,לטענת בא כוח המשיב, לויתור על טענת התישנות. בא-כוח המשיב אישר כי המשיב אכן מוותר לעתים על העלאת טענת ההתישנות בתובענה המוגשת נגדו באיחור, וזאת כאשר האיחור הוא קצר וקיימות נסיבות מיוחדות, כגון כשהאיחור נובע מפניית התובע לסיוע המשפטי וכיו"ב. .11נפנה תחילה להוראות החוק והתקנות הנוגעות לענייננו. סעיף 233לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "שר המשפטים, בהתייעצות עם השר (שר העבודה והרווחה י.א), רשאי לקבוע תקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק זה לפני בית-הדין לעבודה". על-פי סמכות זו נקבע בתקנה 1(ב) לתקנות כדלקמן: " .1(ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית-הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר". .12התקנה האמורה נדונה בבית-דין זה ב-דב"ע לו/11- 0[1]. בהליך האמור נשאלה השאלה האם בכלל מוסמך בית-הדין לעבודה להאריך את המועד להגשת תובענה שנקבע בתקנה 1(ב) הנ"ל. בפסק-הדין הבחין בית-הדין בין מועד להגשת תובענה, דהיינו - מועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית-הדין, לבין מועד לעשיית פעולה במהלך המשפט, דהיינו - בתובענה אשר כבר הוגשה. נקבע כי רק במקרה האחרון נתונה לבית-הדין סמכות להערכת מועד על-פי תקנה 105לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969, ואילו המקרה הראשון ניתן להאריך מועד רק אם נקבעה אפשרות כזו במפורש בתקנות אשר קבעו את המועד להגשת התובענה. מאחר שאפשרות כזו לא נקבעה, דחה בית-הדין את ערעורו של המערער באותו דיון. .13אף ב-דב"ע מא/98- 9[2], וכך ב-דב"ע מח/104- 0[4] נדונה סוגיה זו, ובית-הדין הגיע לאותה מסקנה. .14נוסיף כאן, כי זה היה המצב המשפטי אף לגבי בית-הדין לביטוח לאומי, בטרם נחקק חוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(ראה בג"צ 156/70, [5], בע' 90). .15את עיקר טענותיו בדיון שבפנינו ריכז בא-כוח המערער בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב-ע"א 916/79[3]. שם התעוררה השאלה האם מוסמך בית-המשפט המחוזי להאריך את המועד להגשת ערעור לפניו על החלטתה של ועדת ערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, וזאת על פי תקנה 488לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג- 1963(כיום תקנה 528לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בית-המשפט העליון התייחס להוראת סעיף 46(2) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957 (כיום סעיף 108(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפיו הוסמך שר המשפטים להתקין תקנות בעניין הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין אף אם נקבעו בחיקוק. המונח "חיקוק" בהקשר זה, לפי פסק-הדין, הוא כל חוק ותקנה, ולא רק תקנות סדרי הדין שהותקנו על-ידי שר המשפטים. מכאן מגיע בית-המשפט העליון למסקנה כי "בכך הביע המחוקק חד-משמעית את רצונו לאפשר הסכמתם של בתי-המשפט להאריך גם מועד הקבוע בחוק, מדיניות ליברלית, המונעת במקרים מתאימים הכשלת העיקר - בירור הסכסוך לעיצומו - בגלל עניין שהוא שולי יחסית" (שם [3], בע' 398). ובהמשך נאמר כי "עיקר העיקרים הוא, שהמשפט ייצא לאור, וכי סדרי הדין יישארו טפלים לעיקר זה כמכשיר לייעול הדיון ולא לסיכולו" (שם [3], בע' 401). לאור זאת דחה בית-המשפט העליון את טענת המערער בדבר חוסר הסמכות של בית-המשפט המחוזי להאריך את המועד להגשת ערעור בפניו. .16טוען בא-כוח המערער בפנינו כי מאחר שסעיף 43(ב) (8) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969מנוסח באופן דומה לסעיף 46(2) לחוק סתי-משפט, התשי"ז-1957, יש להחיל את ההלכה שבפסק-הדין הנ"ל אף בערעור שפנינו. .17פסק-הדין האמור התייחס לערעור בפני בית-המשפט על החלטת ועדת ערר, היינו - על החלטת רשות אשר סמכות שפיטה נתונה בידה (סעיף 1(ב)(3) לחוק יסוד: השפיטה). זכות הערעור על החלטות רשות זו, שהוענקה בחוק היא זכות מהותית: ע"א 22' 56[6], כשם שהזכות לתבוע היא זכות מהותית (ע"פ 290/63[7], בע' 577). ונשאלת השאלה האם יש הבדל - לעניין הסמכות להערכת מועדים בה עסקינן - בין זכות לערער לבין זכות לתבוע (על המיוחד לעניין סמכות הארכת מועד להגשת הערעור - ראה ב"ש 293/87[8]; בש"פ 64/87[9]. השאלה מתחדדת על רקע מהות הזכות לתבוע במערכת הבטחון הסוציאלי ובדיני העבודה. .18בעניינים שהם בתחום סמכותו של בית-הדין לעבודה, מבחין החוק בין זכות לערער או לערור בפני בית-הדין, לבין זכות להגיש תובענה לבית-הדין. הזכות לערער או לערור לבית-הדין לעבודה מתייחסת בדרך כלל להחלטה של רשות מינהלית המכריעה בסכסוך או במחלוקת שהובאו בפניה. לדוגמא: סעיפים 21(א) ו-23(א) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949; סעיף 43לחוק שירות התעסוקה התשי"ט- 1959(ראה לעומת זאת סעיף 43(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970ותקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970, בהם מדובר בערעור על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות ונציב שירות המדינה). הזכות להגיש תובענה אזרחית לבית-הדין לעבודה מקורה בעילה הנשענת על החוק, חוזה או הסכם. לגבי זכות זו, יש והחוק קובע התיישנות של הזכות עצמה, אם לא הוגשה התובענה בזמן שנקבע בחוק (לדוגמה: סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; דב"ע לב/16, 15- 2[10]. במקרים אחרים קובע החוק התיישנות של התביעה בלבד, באופן כללי (ראה חוק ההתיישנות) או באופן מיוחד, הן בנקיבת תקופת התיישנות מיוחדת (לדוגמא: סעיף 31לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951), הן בהוראה של אי-הזדקקות בית-הדין לתובענה שהוגשה לאחר תקופה מסוימת (לדוגמא: סעיף 9ז (ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951; סעיף 3(ב) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954; סעיף 14לחוק שויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988) והן בנקיבת מועד מיוחד להגשת תובענה, דוגמת העניין הנדון בפנינו. .19הצד השווה בקביעת מועדים להגשת תובענות לבית-הדין לעבודה, הוא התחשבות בתכנה של התובענה, במיוחד שבה ובמטרה אותה רצה המחוקק להשיג. ודוק: משקבע המחוקק מועד התיישנות קצר, ורצה לאפשר את הארכתו, הוא הסמיך לכך במפורש את בית-הדין לעבודה (ראה סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958המסמיך את בית-הדין להאריך את התקופה של שלושים יום לעניין התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר)*. משלא עשו כן במפורש המחוקק או מחוקק המשנה, עלינו לתת לכך את הנפקות הנדרשת. .20מהי המטרה בקביעת מועד התיישנות קצר בהגשת תובענה נגד המוסד לביטוח לאומי בעניין כגון זה שבפנינו? נביא בקשר לכך מדבריו של בית-דין זה ז-דב"ע לח/95- 0[11]: "ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככלל כשמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה - כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... * לעניין סמכות בית-משפט להאריך מועד לבקשה שהמועד לה נקבע בחוק עצמו, ראה סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-.1968 אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה" (שם [11], בע' 252). .21לשם השוואה נביא דוגמה ממערכת אחרת בה נקבעה בחוק זכות ערעור לפני בית-המשפט על החלטת רשות מינהלית. על פי-סעיף 153(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], מי שרואה עצמו מקופח על-ידי החלטת פקיד השומה רשאי לערער לפני בית-המשפט המחוזי. על-פי סעיף 158לפקודה האמורה מוסמך שר המשפטים להתקין תקנות סדרי דין בכל הנוגע להגשת ערעור כאמור, ואכן הותקנו תקנות בית-משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט-1978, בהן הוענקה במפורש סמכות להארכת מועדים (ראה תקנה 7לתקנות) או הוחלה במפורש, לגבי הערעור עצמו, הסמכות להארכת מועדים הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי (ראה תקנה 9(א) לתקנות, וכן ע"א 670/83[12]). .22העולה מכל האמור לעיל הוא כי בכל הנוגע למועדים להגשת "תובענות" לבית-הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית-הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק (דוגמת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958) או בחקיקת משנה, ובתנאים שנקבעו בהם. מאחר שהסמכה כזו לא נקבעה, דין הערעור להידחות. אין לנו אלא לחזור פעם נוספת על הצורך בשינוי המצב בעניין נושא ערעור זה, כפי שהדבר נעשה על ידי בית הדין בדב"ע מא/89- 9[2] הנ"ל, וב-דב"ע מח'/104- 0[4], הנ"ל. .23אולם כל עוד המצב הינו כפי שהינו, נשוב ונחזור על אשר נאמר בדב"ע מב/130- 0[13]: "טענת 'התיישנות' היא טענה שאפשר לטעון, אך אין חובה לטעון אותה, ומצפים מגוף ממלכתי - וכזה הוא המוסד לביטוח לאומי - שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת, שלא לטעון טענת 'התיישנות' בכל מקרה ובכל הנסיבות" (שם [13] בע' 107). המקרה שבפנינו אינו בא בגדר המקרים שבהם מוותר המשיב על העלאת טענת התיישנות, כמפורט בפסקה 10לעיל, וזאת כשל הזמן הרב שחלף מאז ניתנה החלטת המשיב (כשלוש וחצי שנים), וללא הסבר סביר. עם זאת, משעלה הנושא בפנינו, ראוי לדעתנו כי המשיב יגבש מדיניות בהנחיות כתובות בעניין העלאת טענת התיישנות על-ידי נציגיו בתובענות המוגשות לבית-הדין באיחור. .24נציין כי גם לו היתה בידינו הסמכות לה טען בא-כוח המערער - לפי תקנה 105לתקנות סדרי הדין - ספק רב אם היינו מוצאים כי קיימים טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת התובענה בנסיבות האיחור שפורטו בבקשת המערער. .25התוצאה היא כי הערעור נדחה. אין צו להוצאות.דמי פגיעהערעור