קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיצת רגל עם מלגזה: 1. בתאריך 26.8.88 נהג התובע במלגזה השייכת לנתבעת מס' 1- תעמל מזרע - שותפות מוגבלת מקיבוץ מזרע (להלן - תעמל) ועסק בהעמסת גרוטאות ברזל של מצברים משומשים על משאית. נתבעת מס' 2- בטוח חקלאי, אגודה שתופית הדדית - היתה המבטחת של המלגזה (להלן - המבטחת). בעת שנהג התובע במלגזה לאחור ארעה תאונה שבה נמחצה רגלו השמאלית בין המלגזה ובין ארגז גדול שעמד במקום (להלן - התאונה). התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לבטוח לאומי שקבע לתובע נכות בשעור %14.5. 2. הנתבעות כפרו בחבותן, הן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפיצויים) והן לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - פקודת הנזיקין). ב"כ התובע תמים דעים עם ב"כ הנתבעות כי השאלה המרכזית העומדת לדיון, במסגרת שאלת חבות הנתבעות על פי חוק הפיצויים, היא השאלה: האם בעת התאונה נהג התובע במלגזה בהיתר, או ברשות מאת תעמל, או ממשהו מטעמה. התובע משיב על שאלה זו בחיוב והנתבעות בשלילה. 3. מטעם התובע העידו רק התובע ואחיו (זאת למרות שעו"ד קינן - ב"כ התובע הצהיר לפרטיכל שמטעם התובע יעידו התובע ועוד כששה עדים, פרט לתובע) (ראה ע' 16). מטעם ההגנה העידו ששה עדים. התובע ואחיו העידו שביום התאונה, וגם לפני כן התיר אורי דגן (עובדה של תעמל) לתובע לנהוג במלגזה. לעומתם, עדי ההגנה הכחישו נמרצות טענה זו. יש להדגיש כי לצורך הכרעת התביעה בתיק זה אפשר, למעשה, להסתפק במתן תשובה לשאלה האם ביום התאונה התיר דגן, הנ"ל (להלן - דגן), לתובע לנהוג במלגזה. ברם, מכיון שיש חשיבות לשאלה באם לפני התאונה התיר דגן, (או משהו אחר מעובדי תעמל), לתובע ולאביו, או לאחיו, לנהוג במלגזה, אתיחס במהלך נתוח העדויות גם לשאלה זו. עדות התובע .4א. בחקירתו הראשית אמר התובע שביום התאונה הוא שאל את דגן אם הוא יכול לקחת את המלגזה והלה השיב, "לך תקח את המלגזה הנמצאת בסוף המפעל" (ע' 7שורות 12-11). בהמשך עדותו (באותו עמוד) ספר התובע שתמיד כשבקשו את המלגזה, דגן נתן להם. בתשובה לשאלה נוספת, בחקירה ראשית, הוא משיב: "לשאלתך האם מנהלי המפעל אסרו עלי להשתמש במלגזה אני משיב: אף פעם לא אסרו עלי להשתמש במלגזה. במשך שש שנים שעבדתי במפעל תעמל תמיד עבדתי על המלגזה. תמיד עודדו אותי ונתנו לי את המלגזה ברשות". (ע' 8 שורות 20-17). בתחילת חקירתו הנגדית אומר התובע: "אני זוכר בודאות שאורי דגן אסר עלינו להשתמש במלגזה אחרי התאונה. זה לא יכול להיות שזה היה לפני התאונה (ע' 19 שורות 30-28). מוזר, כיצד זה לפתע מודה התובע (בנגוד למה שהעיד בחקירה ראשית) שדגן אסר עליו להשתמש במלגזה אך טען שזה היה, כביכול, אחרי התאונה. בהמשך חקירתו הנגדית אומר התובע: זה שאני זוכר טוב מאוד שתמיד לפני התאונה וגם ביום התאונה , כשהיינו באים להשתמש במלגזה, אורי דגן היה נותן לנו ללא בעיות ולאחר התאונה הוא אסר עלינו". (ע' 20 שורות 9-6). אך, משום מה, מיד לאחר מכן חוזר התובע ומעיד: "אני אף פעם לא שמעתי את אורי דגן אוסר עלינו להשתמש במלגזה" (שורות 13- 12 בע' 20). משנלחץ התובע בשאלות נוספות בנקודה זו, הוא משיב: "את מה שאמרתי שאני זוכר בודאות, שאורי דגן אסר עלינו להשתמש במלגזה רק לאחר התאונה, אני אמרתי על סמך מה שאמרו לי ומה שאחי ספר לי ". (ע' 20 שם). דא עקא, דבריו אלו של התובע נסתרו ע"י האח שחזר ואמר בעדותו שאף פעם לא אסרו עליהם לנהוג במלגזה, לא לפני התאונה ולא אחריה (ראה ע' 33). האח גם הכחיש את דברי התובע, שכביכול, דגן אסר עליהם לנהוג במלגזה לאחר התאונה וזאת, לדבריו, אפילו אם התובע העיד כך (ראה ע' 35-34). בסוף חקירתו הנגדית מודה התובע ואומר את הדברים הבאים: יכול להיות שאורי דגן פעמים רבות אסר עלי ועל אחי להתשמש במלגזה ואז לא היינו משתמשים. זה היה לפני התאונה (ע' 27 שורות 13-12). תמוה ומוזר כיצד זה אותו אורי דגן שפעמים רבות לפני התאונה אסר על התובע ואחיו לנהוג במלגזה, הרשה לו לנהוג בה ביום התאונה. משום מה, התובע לא נשאל על כך מאומה בחקירה חוזרת. למעשה הוא לא נחקר כלל בחקירה חוזרת, למרות שהחקירה הנגדית הארוכה העלתה סתירות לא מעטות בעדותו של התובע. ב. למרבה הצער, לא רק סתירות נתגלו בעדותו של התובע אלא גם שקרים וגוזמאות. להלן מספר דוגמאות: (1) כשנשאל התובע, בחקירה ראשית, אודות התאונה הוא מעיד שבתאונה נכרתה כף רגלו השמאלית, נתקה לגמרי והיתה תלויה על חתיכת עור (ע' 8למטה). אך משנתבקש להראות את רגלו השמאלית הסתבר שכף הרגל כלל לא נכרתה ורק אצבע אחת נכרתה. תירוציו של ב"כ התובע, בסכומיו בכתב, שדברי התובע, בדבר כריתת כף רגלו השמאלית, נבעו מהיותו אדם פשוט שלשונו עלגת, אינם מקובלים עלי. התובע הותיר עלי רושם של בחור אינטיליגנטי היודע יפה מאוד לבטא את עצמו. לתובע יש תעודת בגרות (ראה נ/ 29 תשובה 39) לאחר שסיים בית ספר תיכון. הוא גם שירת בצבא שירות מלא בגולני ובסיירת עורב. (ראה ע' 6). הוא גם נשוי להנדסאית בנין (ע' 10 שורות 27-26). (2) כשנשאל התובע, בחקירתו הנגדית, מדוע לא הצהיר בעת חדוש רשיון הנהיגה שלו על שנוי במצב בריאותו בעקבות התאונה, השיב שהוא חדש את הרשיון בשנת 87 (היינו לפני התאונה) למשך 5שנים (ע' 21). ברם, בהמשך חקירתו התברר שהתובע חדש את רשיונו דווקא בשנת 89, היינו, לאחר התאונה והחדוש היה למשך שנתיים בלבד והתובע לא טרח להצהיר על כל שינוי, או הגבלות במצב בריאותו (ראה ת/ 1וכן ע' 21שורות 20-8). (3) בעדותו הציג עצמו התובע כבעל נכות קשה שאינו מסוגל לאסוף גרוטאות בידיים, אינו נוהג על מלגזה וכשהוא מתלווה לאביו ואחיו בעבודה אין זה כדי לעזור ולמעשה הוא מהווה עליהם נטל. ברם, מהראיות עולה שהתובע נמצא לבוש בגדי עבודה (ע' 15 ונ/6) עובד על מלגזה (נ/3, נ/4, נ/5) ומפעיל מנוף (נ/ 19 בע' 7) וכן מטפס על משאית וקופץ מגג המשאית מגובה של כ- 2.50מ', וכי לא היה שום הבדל בעבודות שבצע התובע לעומת העבודות שבצעו אחיו ואביו. ראה עדויות החוקרים אסטרוגנו ואסל המהימנות עלי (ע' 58- 55 וע' 73-71). (4) בחקירתו הראשית ספר התובע שהוא סיים את שירותו הצבאי ללא שום בעיות. (ע' 6). בחקירתו הנגדית התברר שהיה במשך שרותו הצבאי 3פעמים בכלא (ראה ע' 30שורה 11 וכן נ/10, נ/11, ו-נ/12). (5) החוקר ידידיה יצחק העיד שביום 27/2/89 (כחצי שנה לאחר התאונה - א' א') הוא חקר את התובע ואף הקליט אותו (התמליל נ/22) ובחקירתו אמר לו התובע כי אינו זוכר ממי קבל רשות לנהוג במלגזה ביום התאונה (ראה ע' 61וכן נ/ 2- הקלטת ו-נ/ 22- תמליל בע' 2 שורה אחרונה ובע' 3שורה ראשונה). התובע לא הכחיש את דברי החוקר ידידיה אלא אשר אותם (ראה ע' 26 שורות 31-29) ולמרות זאת אמר בעדותו בבית המשפט, שנמסרה כשנתיים לאחר מכן, שדגן נתן לו רשות, ביום התאונה, לנהוג במלגזה. משנתבקש התובע ליתן לכך הסבר טען שלאחר "מחשבה מעמיקה" הוא נזכר שדגן נתן לו הרשות (ע' 24). כמו כן הוסיף התובע שדבריו לחוקר ידידיה נמסרו בהיותו תחת השפעת כדורים ולכן "לא ידעתי מה נעשה עם עצמי". דבריו והסבריו אלו של התובע אינם רציניים. התמליל משתרע על פני 32עמודים ומתוכן הדברים לא נראה כלל שהתובע לא ידע מה נעשה עם עצמו. גם החוקר ידידיה העיד שהתובע היה עירני מאוד וכל הזמן נכנס לדבריו כדי להעמיד דברים על דיוקם. (ראה ע' 61 שורה 22). הטענה שלאחר "מחשבה מעמיקה" הוא נזכר שדגן הרשה לו לנהוג במלגזה, אין בה כדי לסבר את האוזן. (6) דגן - שהוא העד המרכזי מטעם התביעה - הכחיש באופן נמרץ שאי פעם הרשה לתובע, או לאחיו, לנהוג במלגזה. לדבריו, הוא אסר עליהם באופן מפורש, לא פעם, לנהוג במלגזה וכשראה אחד מהם נוהג במלגזה, העיר להם במילים בוטות, צעק עליהם ואף זרק אותם (ראה ע' 47-46). עדותו של דגן בנקודה זו נתמכה ע"י העד ולטר (להלן - ולטר) וכן ע"י העד יהודה בן עזרא, שאף העיד שנכח ושמע מספר פעמים כשדגן אסר על הקריידנים לנהוג במלגזה (ראה ע' 40 ו- 24). לעדויותיהם של דגן, ולטר ובן עזרא אתיחס בהרחבת יתר כשאדון בעדותו של האח. כאן המקום להעיר ולהדגיש שמהראיות שהובאו לפני עולה שהמלגזה שבה נהג התובע, עובר לתאונה, היא מלגזה מיוחדת ובלתי רגילה. במלגזה זו הנהג אינו יושב עם פניו קדימה, כמו בכל רכב רגיל, אלא פניו פונים לצד שמאל של המלגזה וישיבתו ופניו הם בזוית של 90מעלות לכוון הנסיעה. השיניים במלגזה יכולות לנוע קדימה ואחורה וכשמסובבים, בנסיעה לאחור, את ההגנה ימינה המלגזה נוסעת שמאלה, בנגוד לרכב רגיל (ראה ת/ 2תמונות בע' 3- 1ו-נ/ 1שתי תמונות עליונות). מטבע הדברים שכל השנויים הללו יש בהם כדי להקשות על הנהיגה במלגזה זו ומכאן ההקפדה המובנת של עובדי תעמל שלא להרשות לנהוג במלגזה אלא לעובדי תעמל בלבד שעברו השתלמות מיוחדת. גם התובע עצמו הודה בעדותו שמדובר במלגזה מיוחדת "אין כמעט מלגזות כאלה" (ע' 8 שורה 12). כמו כן הודה התובע שהמלגזה מסוכנת יותר ומחייבת זהירות וכי יש בודדים כאלה. (ראה ע' 21שורות 28- 27). התובע גם הודה שהוא לא עבר שום קורס נהיגה על המלגזה וכי עבר מבחן במשרד העבודה על מלגזה רגילה. כשנשאל אם יש לו אשור על כך השיב: היה לי אשור ממשרד העבודה ואיבדתי אותו " (ע' 21). סביר להניח, איפוא, שכשמדובר במלגזה מיוחדת כזו, שגרסתו של דגן, הנתמכת ע"י עדי הגנה אחרים, ובחלקה אפילו ע"י התובע עצמו, היא הגיונית ומהימנה יותר מגרסת התובע ומגרסת אחיו, שאליה עוד אתיחס להלן. עדות האח .5א. האח - מרדכי קריידן - טען בעדותו שאף פעם לפני התאונה איש לא אסר עליו, או על התובע לנהוג במלגזה. "אף פעם אורי דגן לא אסר עלי להשתמש במלגזה ..... דגן אף פעם לא אסר גם על חנן להשתמש במלגזה" (ראה ע' 33 שורות 30-28). "אף פעם לפני התאונה לא קרה שמשהו אסר עלי לעבוד במלגזה במזרע" (ראה ע' 34שורות 9- 8). דבריו אלו עומדים בסתירה ברורה, לא רק לעדותו של דגן ובן עזרא אלא, גם לעדותו של אחיו - התובע - שהודה כנ"ל שדגן אסר עליו ועל אחיו פעמים רבות, עוד לפני התאונה להשתמש ולנהוג במלגזה (ראה ע' 27שורות 13-12). עוד ספר האח בעדותו שולטר ראה אותו מאות פעמים נוהג במלגזה ולא העיר לו על כך (ע' 34). דבריו אלו של האח הוכחשו באופן נמרץ ע"י ולטר שהעיד שאף פעם לא ראה, אף אחד ממשפחת קריידן נוהג במלגזה וכי בשום אופן אסור להם להשתמש במלגזה. העד ולטר - שהעיד שהוא בן 77ועובד כ- 40שנה בתעמל ומכיר את משפחת קריידן מזה כ- 30שנה -, הותיר עלי רושם מהימן. העד ולטר חזר על דבריו גם בחקירתו הנגדית (ראה ע' 40). ודבריו לא נסתרו. ב. האח טען עוד בעדותו שדגן הרשה לו ולאחיו, פעמים רבות לפני התאונה וגם ביום התאונה, לנהוג במלגזה אך דגן הפריך בעדותו את דבריו אלו. דגן העיד שמעולם לא התיר לתובע ולאחיו לנהוג במלגזה. משנשאל האח אם יש לו הסבר מדוע דגן טוען אחרת השיב שאין לו הסבר וכי דגן הוא חבר שלהם עד היום. איזו סיבה, איפוא, יש לדגן ולולטר הזקן לספר גרסה שונה לחלוטין מגרסת התובע ואחיו? האח טען עוד בעדותו שמאז 1978הוא היה מגיע לקבוץ מזרע בתדירות של פעם, או פעמיים בחודש וברוב הפעמים הוא, אחיו, או אביו השתמשו במלגזה. חשבון פשוט מעלה שמדובר בכ- 10שנים ולפי חשוב, (של פעם אחת לחודש), יוצא שמשפחת קריידן השתמשה במלגזה לפחות 120פעם עד לארוע התאונה. כיצד זה לא יכול התובע להביא אפילו עד אחד מן הקיבוץ, או המפעל תעמל, שיתמוך בעדותו ובעדות אחיו שהם השתמשו פעמים כה רבות במלגזה. עדי ההגנה דגן, ולטר ובן עזרא הכחישו כאמור באופן חד משמעי ונחרץ את גרסת התובע ואחיו בדבר הרשות שנתנה להם, כביכול, לנהוג במלגזה. אם נכונה הטענה של האח שגם אבי התובע השתמש פעמים רבות במלגזה, מה מנע מן התובע להביא את אביו לעדות בנקודה זו. טענת ב"כ התובע בסכומיו שהאב לא הוזמן להעיד כי לא היה נוכח ביום התאונה היא מתממת. ב"כ התובע מצהיר בסכומיו כי סיבה נוספת לאי הבאת האב לעדות קשורה בכך שיש לאב קשיי דבור והעברית שבפיו לקויה ומשובשת. מוזר, ממתי זה עו"ד מצהיר הצהרות בסכומיו וממתי בית המשפט צריך להתרשם מהצהרות כגון אלה. התובע יכול היה להעיד את אביו ובית המשפט היה מתרשם כפי שמתרשם מכל עד אחר שמעיד מעל דוכן העדים. "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חשש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ראה ע.א. 465/88 הבנק לממון וסחר בע"י נ. מתתיהו ואח’, פ"ד מה (4) 651בע' - 659 658 והאסמכתאות המובאות שם). אי הבאת האב להעיד בענין הרשות שנתנה, כביכול, במשך תקופה ארוכה מאוד לפני התאונה, להשתמש במלגזה, אומרת דרשני. במיוחד אמורים הדברים לאור דברי ב"כ התובע שהצהיר, כאמור לעיל, לפרטיכל שמטעם התובע יעידו עוד ששה עדים, פרט לתובע (ראה ע' 16). ג. הגדיל לעשות האח כשלא הסכים להודות בעדותו שהנהיגה במלגזה שונה מכל מלגזה אחרת בשל היותה מיוחדת כנ"ל, וטען שאין שום בעיה מיוחדת לנהוג במלגזה (ע' 36שורה 10). דבריו אלו עומדים בסתירה לעדותם של דגן, ולטר ובן עזרא וכן לעדותו של התובע עצמו, כפי שהוזכרו כבר לעיל. מעצם היותה של המלגזה מיוחדת ומסוכנת יותר, כפי שהודה התובע עצמו בעדותו (ע' 21), הדעת נותנת שגרסתו של דגן - שאסר על התובע ובני משפחתו לנהוג במלגזה - הגיונית ומובנת ועדיפה על גרסת התובע שהיתה הפכפכת ובלתי הגיונית שהרי מדוע זה יצטרך דגן להסתכן במתן רשות לאדם בלתי מיומן לנהוג במלגזה בעייתית כזו. סכומו של דבר, האח הותיר עלי רושם בלתי מהימן. עדי ההגנה .6א. כפי שכבר ציינתי לעיל, עדי ההגנה דגן, ולטר ובן עזרא סתרו בעדויותיהם את טענות התובע והאח ואת גרסתם שהם נהגו במלגזה שנים רבות עוד לפני התאונה. אחזור כאן בקצרה על דבריהם של עדים אלו במהלך המשפט. דגן העיד שהוא נוהג במלגזה שנים רבות וכי רק עובדי תעמל נוהגים במלגזה. לדבריו, אפילו חבר קבוץ שבא כעובד חדש לתעמל ויש לו רשיון נהיגה לטרקטור, רשאי לנהוג במלגזה רק לאחר שעבר השתלמות מיוחדת. לדבריו, למשפחת קריידן היה אסור לנהוג במלגזה. הוא מעולם לא הרשה לאף אחד מהם לנהוג במלגזה, גם לא ביום התאונה (ע' 47- 46וכן ע' 49שורות 5-4). עוד עולה מעדותו של דגן שבפעמים שראה אחד ממשפחת קריידן נוהג במלגזה, הוא צעק עליו, הורידו מהמלגזה ואסר עליו ועל בני משפחתו באופן מפורש לנהוג במלגזה. עדותו בנקודה זו נתמכת ע"י העד בן עזרא שנכח לדבריו מספר פעמים כשדגן אסר על משפחת קריידן לנהוג במלגזה (ע' 42). בעדותו אמר דגן שביום התאונה הוא הורה לתובע ואחיו לחכות מחוץ למפעל עד שהוא יחזור מעריכת סיכום החשבון וכי הוא עצמו היה אמור לנהוג במלגזה. אך לפני שהספיק לחזור מהחשבונות שמע דפיקות וצעקות חזקות של האח שאמר: "הוא נפצע. הלכה לו הרגל. בואו תעזרו לי. איזה מטומטם. אמרתי לו לא לנהוג במלגזה" (ע' 47שורות 28-27). גם בן עזרא אמר בעדותו שכשהתובע נפגע אחיו צעק: "אמרתי לו לא לנהוג במלגזה" (ראה ע' 42). על דבריו אלו הוא גם חזר בחקירתו הנגדית (ע' 44). ב. העד בן עזרא, שהוא כיום מ"פ הנדסה בצ.ה.ל. ועזב את הקיבוץ, העיד שעבד במשך שנים בתעמל. לדבריו, מדובר במלגזה מיוחדת ונהגו במלגזה רק מי שהורשו והוסמכו לכך. משפחת קריידן לא היו מורשים לנהוג במלגזה והוא במו אוזניו שמע, לא פעם, את דגן אוסר על משפחת קריידן לנהוג במלגזה. (ע' 42-41). עוד אמר עד זה בחקירתו שאף פעם לא ראה מישהו ממשפחת קריידן נוהג במלגזה (ע' 43שורות 11-9). דבריו אלו עומדים בנגוד גמור לגרסת התובע ואחיו שבמשך שנים רבות נהגו במלגזה. ג. גם ולטר העיד שלא יעלה על הדעת שמשפחת קריידן ינהגו במלגזה וכי אף פעם לא ראה משהו ממשפחה זו נוהג במלגזה. גם דבריו אלו של ולטר עומדים בנגוד גמור לדברי האח שספר בעדותו שולטר ראה אותו מאות פעמים נוהג במלגזה. ולטר העיד שהוא עובד בתעמל כ- 40שנה ומכיר את אבי התובע ואחיו כ- 30שנה. עד זה הוסיף שאפילו חברי משק שאינם עובדי תעמל אינם מורשים לנהוג במלגזה וכי מעולם הוא לא ראה אף אחד ממשפחת קריידן נוהג במלגזה (ע' 40- 39). (ד) לסכום, עדויותיהם של דגן, בן עזרא וולטר מהימנות עלי ואני מעדיפם על פני עדויות התובע ואחיו. אפילו אם ניתן היה להעלות טענה על מידת האוביקטיביות והמהימנות של דגן, שהוא כביכול "נגוע" בענין, הרי שעדותו של בן עזרא, שכאמור איננו כיום חבר קיבוץ, היא עדות של עד אוביקטיבי שאין לו נגיעה כלשהי לתביעה, כזו היא גם עדותו של ולטר הזקן. עדויות אלו התומכות בעדותו של דגן ועומדות בסתירה גמורה לעדויות התובע ואחיו, הותירו עלי רושם מהימן מאוד ואין לי כל סיבה לפקפק בעדותם. טענותיו של ב"כ התובע בסכומיו שאין ליתן אמון בעדותם של דגן ובן עזרא בשל הסתירות שנמצאו בדבריהם אינן מקובלות עלי. דגן העיד שביום התאונה היה אבי התובע נוכח ועל פי אשור שהומצא הוכח שהיה בחו"ל. כמו כן נמצאה סתירה בדבריהם של דגן ובן עזרא ככל שהדבר קשור לשאלה מי הזעיק את האחות לאחר קרות התאונה. סתירות אלו הן סתירות בדברים שוליים שאין בהן כדי לפגום במאומה בשאלה העיקרית היינו, האם התובע הורשה לנהוג במלגזה ביום התאונה. דווקא סתירות בדברים שוליים אלו יש בהן כדי להצביע על כך שעדים אלו העידו עדות אמת ולא טרחו לתאם הגרסאות. עדותו של דגן, על נוכחות האב ביום התאונה, נובעת כנראה מעצם העובדה שהוא עובד שנים רבות בתעמל ופעמים רבות מאוד היה רואה במפעל את האב, האח והתובע ולפיכך נדמה היה לו שגם ביום התאונה האב נכח במקום. ה. לא למותר יהא להוסיף שבחקירתו הנגדית אמר עד ההגנה - החוקר ידידיה יצחק - את הדברים הבאים: "זה לא נכון שקבלתי מאורי דגן יותר מגרסה אחת. קבלתי ממנו עדות אחת ובזה נגמר הענין ולא חזרתי אליו. אורי דגן אמר לי שהוא לא הרשה למשפחת קריידן להשתמש במלגזה ובכל פעם שהוא ראה אותם הוא אסר עליהם זאת וצעק עליהם והורה להם לרדת מהמלגזה" (ע' 62שורות 24-19). דבריו אלו מהוים תימוכין לעדותו של דגן. "זה לא נכון שהתובע אמר לי שהוא קבל רשות מאורי דגן להשתמש במלגזה וזה לא מתבטא בשום מקום, לא בתמליל ולא בהקלטה" (ע' 67 שורות 19-18). שאלה בלתי הוגנת זו מן הראוי היה שלא תשאל. כזכור, התובע עצמו אמר בעדותו, כששאלו אותו אם הוא זוכר מי נתן לו את המלגזה באותו יום ענה, שהוא יודע שהרשו לו לנהוג במלגזה אך הוא איננו זוכר מי. (ראה ע' 26שורות 31- 29). ו. עד זה נשאל בחקירתו הנגדית, ע"י ב"כ התובע, גם לגבי עוזי שמש (אותו עוזי שמש שב"כ התובע התרעם בסכומיו על כך שלא הובא לעדות מטעם הנתבעות, כדי שיעיד שהרשו לתובע לנהוג במלגזה - על כך עוד אעמוד בנפרד להלן כשאדון בהיבט המשפטי) וזו תשובתו: "שמש אמר לי שלא היה לו מגע ישיר עם קריידן והמגע היה עם אורי דגן ולפי ידיעתו לא יעלה על הדעת שאדם זה יעלה על המלגזה ללא רשות" (ע' 63שורות 5- 4). ובתשובה לשאלה חוזרת בנקודה זו הוא השיב: "עוזי שמש אמר לי את דבריו שלא יעלה על הדעת שהתובע יעלה על המלגזה ללא רשות, בהקשר לזה שלא היתה לתובע רשות להשתמש במלגזה ולאף אדם, שהוא לא מהעובדים של המפעל, אסור לו לעלות על המלגזה". גם דבריו אלו, שהועלו בחקירה ביוזמת ב"כ התובע, תומכים בדבריהם של שאר עדי ההגנה הנ"ל. 7. לאור כל האמור לעיל, באשר להיבט העובדתי, אני קובע שדגן לא הרשה לתובע לנהוג במלגזה ביום התאונה. יתרה מזו, מהראיות שהובאו בפני אני קובע שמעולם לא התיר אף אחד מעובדי תעמל (ודגן כמובן בכללם) לתובע, לאחיו, או לאביו להשתמש במלגזה וכי ביום התאונה, התובע לקח את המלגזה, ללא רשות, ונהג בה אף על פי שידע שיש אסור מפורש שינהג בה והאסור הובהר לו, לא פעם בעבר. ההיבט המשפטי 8. ב"כ התובע טוען בסכומיו שבכל מקרה יש לנתבעות אחריות כלפי התובע לפי חוק הפיצויים ועליהן לפצותו על הנזקים שנגרמו כתוצאה מן התאונה. ואלה הן טענותיו: א. מכיון שמדובר בנוהג המלגזה הרי שזכותו לפצויים כלפי המבטחת היא מכח הבטוח האישי בהתאם להוראות סעיף 3 לפקודת בטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל - 1970(להלן - הפקודה ) ולא לפי חוק הפיצויים. כך נקבע, לדבריו, בפסקי דין רבים וכן בע.א. 91/82 גולדמן נ. הסנה, פד' לח (3) 505 (ראה ע' 2 לסכומי התובע). ראשית, יש להעיר שפסק הדין גולדמן שונה באופן מהותי מהמקרה שלפנינו. שם התביעה היא תביעת תלויים והיתה מחלוקת לגבי השאלה מי נהג בעת ארוע התאונה, ואילו במקרה שלפנינו התביעה היא של הנוהג עצמו שנהג ללא רשות והוא מבחינת חוטא. השופט ד. לוין שכתב במשפט גולדמן את פסק הדין, מטעם הרוב, אומר: "את התשובה לשאלה, אם היה במקרה פלוני כסוי בטוחי ואם לאו, אין לבקש דווקא בפקודת הבטוח, אלא יש להוסיף ולבחון קיומו של כסוי זה בפוליסת הבטוח , שהוצאה ע"י המבטחת" (ראה ע' 516 מול האות ג'). להבדיל מהמקרה של גולדמן הרי במקרה שלפנינו לא הובאו כל ראיות מטעם התובע לגבי הכסוי הבטוחי ולא הוצגה כל פוליסת בטוח . לפיכך, אין כלל אפשרות לבחון קיומו של כסוי שכזה. באשר להגבלת האחריות בפוליסת הבטוח אומר השופט ד. לוין: "ככלל כל פוליסת בטוח מכילה בתוכה הוראות, המגבילות את אחריותה, המהוות חלק מהגדרת הסכון המוטל על החברה, שהפרמיה נקבעה בהתחשב בהן. ההבחנה המקובלת בהקשר זה היא בין תניות בחוזה הבטוח, שהפרתן ע"י המבוטח מקימה לחברת הבטוח את התרופות הרגילות על הפרת חוזה, לבין התנאים מגבילי הסכון, שהפרתם ע"י המבוטח מביאים להעדר כסוי בטוחי (ראה פרידמן בספרו הנ"ל בע' 90- 89). המקרה הנדון הוא של תנאי מגביל אחריות, לפיו הפוליסה אינה מכסה נהיגתו של אדם חסר רשיון נהיגה. הגבלת האחריות נעשתה כך, שבסעיף 1 לפוליסה נקבע הכסוי ל"נוהג" על "כל חבות.. ." ובנספח נקבע מי נחשב ל"נוהג" והוצאו כל חסרי הרשיון מהגדרה זו". (ראה ע' 520 מול ג'- ד'). ובהמשך מוסיף השופט לוין: "מסקנתי, שהתנאי בדבר שלילת זכות הפצויים מחב' הבטוח בהעדר רשיון הוא תנאי תקף (ע' 520 מול ו'). בהתיחסו לשילוב שבין סעיף 7 לחוק הפצויים להגבלת האחריות בפוליסת הבטוח אומר השופט לוין: "סעיף 7 בא להוסיף על ההגבלות שבפוליסת הבטוח ולמנוע מצב בו מי שגרם לתאונה במתכוון, או שנסע ללא רשיון למשל, יהא מכוסה בכסוי בטוחי. מאידך גיסא, סעיף 7לא מתכוון להתערב ביחסים החוזיים ולהגביל את חופש ההתנאה של חב' הבטוח. התוצאה היא, שבמקום שאין בפוליסת הבטוח הגבלה כנ"ל, נשללת הזכאות של הנפגע לפי סעיף 7(א)(3), אך זכאות התלויים בעינה עומדת, בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק. מאידך גיסא, מקום שהזכאות של הנפגע נשללת לפי חוזה הבטוח עצמו, אין זכאות גם לתלויים, כבכל מקרה אחר של הגבלת האחריות בפוליסת הבטוח. מסקנה זו מתבססת על מגמתו של סעיף 7, מיקומו בחוק והמדיניות הרצויה. מבחינת מגמת הסעיף, כבר ציינו,שסעיף זה מגמתו אמנם עונשית, ומכאן שלילת הזכות מהנפגע, אך אין הסעיף מבקש להעניש את התלויים בנפגע שנפטר " (ע' 521 מול האותיות ה- ז ). ובמקום אחר בפסק הדין כותב השופט ד. לוין: "מטרתו הסוציאלית של חוק הפצויים, לפצות כל נפגע", נמצאת מגודרת, בין השאר, ע"י סעיף .7 גדר זו נוצרה על בסיס העקרון, "שלא ימצא החוטא נשכר" (ראה דברי השופט ח' כהן על סעיף 7בע.א. 422/78 סלמון נ. תאגיד לפי חוק הפיצויים, פ"ד לג(2) 701, בע' 705-704) ובמגמה עונשית מובהקת נשללת זכות הפצויים במקרים המנויים בסעיף זה. (על מגמתו העונשית של הסעיף ראה ספרו של פרופ' י. אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תשל"ט) בע' 63)". (ראה שם בפסק הדין בע' 519מול האות ג' ). מפסקי הדין גולדמן עולה , איפוא, שסעיף 7 לחוק הפצויים שולל בכל מקרה את הפצויים מהנפגע שהוא עצמו היה הנוהג ועבר על החוק כשנסע, למשל ללא רשיון, ע"מ שלא ימצא חוטא נשכר. עיון בפסק דין גולדמן מעלה שאם המנוח היה נשאר בחיים זכאותו לפצויים היתה נשללת, הן לפי חוק הפצויים והן לפי פוליסת הבטוח. התלויים במקרה זה זכו בתביעתם, לא מכח פוליסת הבטוח אלא, בשל כך שבערכאה ראשונה נקבע - והדבר אושר בבית המשפט העליון - שהנהיגה והשמוש ברכב היו משותפים למנוח - שהיה חסר רשיון נהיגה - ולנהג האחר - בן יעקב - שהיה לו רשיון נהיגה והבטוח לגביו היה תקף (ראה ע' 524מול א'). ב. במקרה שלפנינו לא הוכיח התובע שהיה בכלל כסוי בטוחי לנהיגתו במלגזה. גם אם היה התובע מוכיח שהיה כסוי בטוחי הרי שזכותו לפיצויים, לפי חוק הפיצויים , היתה נשללת בשל העובדה שהוא נהג במלגזה ללא תעודה ורשיון ממשרד העבודה וללא רשות בנגוד לאמור בסעיף 7(2) ו-(3) לחוק הפיצויים. ג. טענות ב"כ התובע, בסכומיו, כי במקרה שלפנינו יש לנהוג עפ"י פרוש ליברלי שהרי לכאורה אין מדובר בגנב ולכן נהיגתו של התובע במלגזה אינה מנוגדת לסעיף 7(2) לחוק הפיצויים, אינן מקובלות עלי. סעיף 7(2) לחוק הפיצויים מתיחס לנהיגה תוך הפרת החוק לתקון דיני העונשין (שמוש ברכב ללא רשות) תשכ"ד - .1964חוק זה הוחלף בסעיף 401לחוק העונשין, תשל"ז - 1977ובתקון מס' 28של חוק זה, משנת תש"ן, הוחלף סעיף זה לענין כלי רכב בסעיף 413ג' לחוק העונשין, הקובע כעבירה - נהיגה, או שמוש ברכב ללא רשות מבעליו. בסעיף 413ג' לחוק העונשין נקבע לאמור: הנוהג, משתמש, או מעביר ממקום למקום, רכב ללא רשות מבעליו ונוטש אותו במקום ממנו נלקח , או בסמוך אליו, דינו - מאסר שלוש שנים. עושה כן ונוטש את הרכב בכל אחר, דינו - מאסר חמש שנים". (ההדגשות שלי - א' א'). הוראות סעיף 7(2) לחוק הפצויים וסעיף 413ג' לחוק העונשין, הן פשוטות וברורות. הן מתיחסות למי שנוהג ברכב ללא נטילת רשות מבעליו ואין זה משנה מיהו הלוקח ולאיזה צורך ואם יש בכוונתו להחזיר את הרכב לאותו מקום. הרישא של סעיף 413ג' לחוק העונשין פורשת את רשתה גם על מי שאינו גנב ואין בכוונתו לשלול את הרכב מבעליו. טול לדוגמא מקרה של בחור צעיר המבקש לבלות מחוץ לעירו בליל שבת והוא נוטל לשם כך את הרכב של שכנו הדתי (שכמובן אינו נוסע בשבת ואינו זקוק אז לרכבו), ללא רשותו ומתוך כוונה ברורה להחזיר את הרכב, עוד באותו לילה, למקום שממנו נלקח. האם לקיחה כזו איננה שמוש ברכב ללא רשות כהוראת סעיף 413ג' לחוק העונשין ? התשובה ברורה. התובע, במקרה שלפנינו, לקח את המלגזה מתוך מבנה סגור, נסע, תוך כדי פתיחת דלת המבנה, למרחק של כ- 40מטר עד למקום רכוז הפסולת ושם המשיך לנהוג בה עד לפציעתו, למרות שאסרו עליו במפורש, לא פעם, לנהוג ולהשתמש במלגזה. בהתנהגותו זו הפר התובע את הוראות סעיף 7(2) לחוק הפצויים וסעיף 413ג' לחוק העונשין, ולפיכך, נשללת ממנו הזכאות לפצויים לפי חוק הפיצויים. ד. הדוגמאות שהביא התובע, בסכומיו, (ע' 17) , לפיהן נקט בית המשפט העליון פרשנות ליברלית לפרוש המונח "נהיגה ברשות", שבהן מסרו כלי רכב לרפוד ותקון, אין בהן כדי לעזור לו. באף אחת מן הדוגמאות שהובאו לא היה מקרה שהנהיגה ברכב נאסרה במפורש כפי שנעשה במקרה שלפנינו. להיפך, מסירת כלי הרכב לתקון כללה בחובה היתר מכללא לנהוג ברכב. ה. בהתיחסו לשאלת העדר רשיון נהיגה תקף אומר דר' פנחס גולדשטיין בספרו בטוח נפגעי תאונות דרכים - פרסומי הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל-אביב, תש"ל - 1970 כך: "יש לציין כי הן בחוק והן בפקודה מדובר ברשיון לרכב הנדון, ולא לרשיון בעלמא. שאלה היא, עם זאת, על מי נטל ההוכחה בדבר קיומו של הרשיון. במקרה אחד טען מבטח, כי לא הוכח שהיה לנהג רשיון נהיגה, וזאת - מבלי שטען מלכתחילה בהגנתו להעדר הרשיון. טענת המבטח נדחתה. מכאן, שחובת הטענה בדבר היעדר הרשיון היא על המבטח, אך משהושמעה הטענה, חובה על המבוטח דווקא להוכיח קיום הרשיון. לסוגיה זו גם היבטים פליליים שאינם מעניננו כאן. למותר לציין, כי גם כאשר "בעל הפוליסה" עצמו מתיר שמוש לאדם חסר רשיון נהיגה תקף חל החריג הנדון". (ההדגשות שלי - א'א'). (ראה ע' 188והאסמכתאות המובאות שם). הנתבעות השמיעו את הטענה בדבר אי קיום רשיון כחוק בכתב ההגנה (סעיף 5(א) ו-(ב) לכתב ההגנה המתוקן) ובמהלך המשפט. משהושמעה טענה זו חובה היתה על התובע להוכיח קיום הרשיון לנהיגה על הרכב הנדון - הינו, המלגזה. התובע לא הרים את נטל ההוכחה בנקודה זו. ו. בסכומיו טען עוד ב"כ התובע כי על הנתבעות היה להוכיח שהתובע נהג ללא רשות במלגזה מכיון שיש חזקה שהתובע נוהג ברשות הבעלים. כתמיכה לטענתו זו הסתמך ב"כ התובע על הנאמר בע.א. 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2), 81בע' 86 מול האות ג' והמצוטט להלן: "יתרה מזאת ממצא זה עומד בנגוד לחזקה עובדתית המוכחת בפסיקתו של בית משפט זה, הקובעת, כי בהעדר הוכחה סותרת, הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו, או נוהג ברשותו". (ההדגשה לא במקור - א' א' ). צר לי להעיר אך אין הנדון דומה לראיה. במקרה בדיר נ. טסה זהותו של הנוהג ברכב היתה שנויה במלוקת. המשיב טסה, שבחזקתו היה הרכב, טען שאחר, שגנב את הרכב, נהג בו. הנהג נסע ללא אורות וחצה צומת תוך התעלמות מתמרור עצור . בית המשפט המחוזי קבע ממצא כעדותו של טסה מבלי לנמק. בית המשפט העליון קבע כי ממצא זה עומד בנגוד לחזקה עובדתית המוכרת בפסיקה, כי בהעדר הוכחה סותרת, הרי הנוהג ברכב הוא בעליו, או נוהג ברשותו. המקרה שלפנינו שונה בתכלית. זהותו של הנוהג במלגזה איננה שנויה כלל במחלוקת. הכל מסכימים שהתובע נהג במלגזה עובר לתאונה. השאלה, שהיתה והינה שנויה במחלוקת, היא האם התובע נהג במלגזה ברשות הבעלים. יש להדגיש כי למעשה הובאה הוכחה סותרת שהתובע נהג במלגזה ללא רשות הבעלים ולפיכך כל הטענה בדבר החזקה העובדתית הנ"ל תלויה על בלימה. ז. בסכומיו התרעם ב"כ התובע מדוע לא הביאו הנתבעות את עוזי שמש, עוזי ארבל ואחרים להעיד, שהרשו לתובע לנהוג במלגזה.זו תרעומת מוזרה, אם לנקוט לשון המעטה. חובת ההוכחה היא על התובע כי הוא "המוציא מחברו" ועליו הראיה. אף כי עוזי שמש לא הובא להעיד הרי ב"כ התובע טרח לחקור את עד ההגנה ידידיה יצחק - החוקר - ותשובתו של עד זה לא היה בה כדי לתמוך בגרסת התובע, נהפוך הוא . (ראה סעיף 6ו לעיל). ח. לאור האמור לעיל המסקנה המתבקשת היא שהתובע אינו זכאי לפיצויים מאת הנתבעות לפי חוק הפצויים. האם זכאי התובע לפצויים לפי פקודת הנזיקין? 9. בסעיף 8ב' לכתב התביעה המתוקן מבסס התובע, לחלופין, את תביעתו על פקודת הנזיקין כנגד נתבעת 1- תעמל - בלבד, וזאת משני טעמים כדלקמן: א. "הנתבעת מס' 1 הטעתה את התובע, ע"י היצג כוזב, לחשוב כי נהיגתו במלגזה הנ"ל מכוסה בבטוח חובה כדין, ועל סמך ההיצג הנ"ל ניאות התובע לנהוג במלגזה הנ"ל למרות היעדר הבטוח ונגרם לו עקב כך נזק ממון, באשר אין בידו לתבוע את נזקיו מהמבטח". ב. "עוד ולחלופין יטען התובע כי הנתבעת (הכוונה לתעמל - א' א') גרמה ברשלנותה לתאונה הנ"ל וכי בהיותה מחזיקת המפעל הנדון, לרבות כל המצוי בו ולרבות המלגזה בה נהג התובע, התרשלה בנקיטת האמצעים הסבירים לשמירת בטיחות המשתמשים בחצריה ו/או הנוהגים בחצריה ולא עשתה את שבעל מפעל סביר עושה בנסיבות הענין כדי למנוע התאונה מהמוזמנים אל חצריו". (ההדגשה לא במקור - א' א' ). 10. בסכומיו חזר בו התובע מטענת היצג השווא (ראה ע' 2לסכומיו) ולפיכך נותר לי לדון עתה בשאלת הרשלנות הנ"ל בלבד. השאלה היא, האם התאונה של התובע ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת - תעמל? במילים אחרות, האם תעמל חבה חובת זהירות לתובע וחובה זו הופרה? א. בע.א. 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113היו העובדות כדלקמן: המערער קפץ "קפיצת ראש" למימי בריכה שבבעלות המשיבה מס' 1, במקום שבו היו המים רדודים ונחבל קשה בראשו. המערער ידע שהמים רדודים, במקום שקפץ, אך לא היה ער לסכנה שבסוג הקפיצה אותה ביצע. במקום לא היו שלטים שאסרו הקפיצה למים רדודים. ביהמ"ש המחוזי דחה התביעה אך ביהמ"ש העליון בקבלו את הערעור פסק שבקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות מתעוררות 3שאלות: (1) האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? (2) האם הפר את חובת הזהירות? (3) האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? התשובה לקיום חובת הזהירות מצויה במבחן הצפיות הכולל בתוכו שני היבטים: ההיבט העקרוני ובו תשובה לשאלה אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית; וההיבט הספציפי ובו תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני בנסיבותיו של אירוע אלמוני קיימת חובת זהירות קונקרטית. אשר לצפיות הנזק נקבע שלא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. הענין של קביעת חובת זהירות מושגית תלוי בשיקולים של מדיניות משפטים השוללים לעיתים חובה זו, כדי לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה (ראה דברי כב' השופט ברק, שכתב את פסה"ד, בעמ' 123ואילך והתקדימים שהובאו גם מהפסיקה האנגלית וכן בע' 131 מול האותיות ה'-ז' ואילך). שאלה זו, אם קיימת חובת זהירות מושגית, אם לאו, נחתכת, אליבא דשופט ברק, עפ"י הבנתו של השופט את צורכי החברה ונסיונו השיפוטי, תלמודו והבנת החיים שלו. ב. במקרה שלפנינו אני סבור שלא קיימת חובת זהירות מושגית של תעמל כלפי התובע. כשם שלא יעלה על הדעת שתעמל תהא חבה חובת זהירות כלפי גנב שהיה נוהג במלגזה, לאחר גניבתה מתוך מבנה סגור, כך לא יתכן שתהא חבה חובת זהירות לתובע, ואולי אמורים הדברים מקל וחומר לגבי התובע, שידע את הסכונים הטמונים במלגזה ושנאסר עליו במפורש לנהוג בה ולמרות זאת נהג במלגזה תוך כדי בצוע עבירה, של שמוש ללא רשות, ובנגוד לאמור בסעיף 7(2) לחוק הפיצויים. נראה לי שהטעם,בחוק הפצויים, לשלילת זכויות הפצויים מנפגע, הפועל בנגוד לאמור בסעיף 7 לחוק הפצויים, "שלא ימצא חוטא נשכר" , צריך למצוא בטויו גם בשלילת זכויות הפצויים על פי פקודת הנזיקין, שאם לא תאמר כן יווצר מצב שבו חוטאים רבים,שזכותם לפצויים נשללה ע"י חוק הפצויים, יצאו נשכרים עפ"י פקודת הנזיקין ובמקרים רבים יטיל הדבר מעמסה כבדה שרבים - בעיקר אנשים בעלי רכב פרטי - לא יוכלו לעמוד בה, שהרי מטבע הדברים רוב בני אדם מבטחים את רכבם על פי פקודת בטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל - 1970 ואינם מבטחים את רכבם בבטוחים נוספים. מתן פצויים לנהג חוטא, כמו התובע במקרה שלפנינו, יגרום לכך שאנשים יצטרכו לבטח את רכבם בבטוחים נוספים והדבר יטיל מעמסה גדולה וכבדה על צבור גדול מאוד, בשל מקרים מעטים ויוצאי דופן. נראה לי שהטלת נטל כזה, על צבור כה גדול, אינו מוצדק מבחינת מדיניות שפוטית כי התוצאה מהטלת נטל כזה תהיה שהחברה בכללותה תצא נפסדת. אילו הוכיח התובע שהפוליסה מכסה את התאונה יתכן שהתוצאה בנקודה זו היתה שונה אך כאמור התובע לא הוכיח זאת כל עיקר. ג. במקרה שלפנינו גם אם אצא מתוך הנחה שקיימת חובת זהירות מושגית, של תעמל, הרי שאין די בכך כי בקיום חובת זהירות מושגית בלבד לא די. תנאי הכרחי לקיומה של אחריות בעוולת רשלנות היא קיומה של חובת זהירות קונקרטית . ד. בטרם אשיב על השאלה האם במקרה שלפנינו חבה תעמל חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע נשוב ונבחן את פסה"ד ועקנין הנ"ל בנקודה זו. בהתיחסו לשאלת חובת הזהירות הקונקרטית קובע השופט ברק שחובה זו נקבעה, כמו חובת הזהירות המושגית , על פי מבחן הצפיות, היינו, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו . תשובה שלילית על שאלה זו מסיימת את הבחינה, ומוסיף השופט ברק, בצטטו אסמכתאות, בנקודה זו, שבקביעתה של תורת הזהירות הקונקרטית יש לזכור שלא כל נזק צפוי, הוא נזק שיש לצפותו והוא מביא ציטוט מפי השופט ויתקון מע.א. 333/56סולל בונה נ. נציה, פדי יב', 619בע' 622שאמר: "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות מראש תוצאה כזאת". בהביאו דוגמאות גם מעולם הספורט קובע שופט ברק: "חיי יום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגנם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון על כן, מי שמשתתף במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים והם רגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות". (ראה פס"ד ועקנין ע' 126מול הואתיות ב' - ג'). בסכמו נקודה זו קובע השופט ברק: " אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר, רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת הזהירות הקונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". (ראה ע' 126שורה אחרונה והמשך בע' 127). (כל ההדגשות שלי - א' א'). 11. לאור המבחנים שנקבעו לגבי חובת הזהירות הקונקרטית בפס"ד ועקנין הנ"ל אני סבור שתעמל לא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע,. במקרה זה שלפנינו, ואלה נמוקי: א. אדם סביר לא צריך היה כענין שבמדיניות לצפות את התרחשותו של נזק כזה. ראה הדברים שנאמרו בסעיף 10לעיל. ב. התובע ידע שהמלגזה היא מיוחדת ומסוכנת. לתובע לא היה רשיון וגם לא אשור מטעם משרד העבודה לנהוג על המלגזה. נאסר במפורש על התובע, שלא היתה לו מיומנות לכך, לנהוג במלגזה. ג. ביום התאונה, המלגזה היתה בתוך מבנה סגור של תעמל. התובע לקח את המלגזה ללא רשות ויצא עמה דרך דלת של המבנה, נהג בה מרחק של כ 40 מטר עד לנקודת הריכוז של המצברים. באותו מקום היה ארגז גדול ( 100 70x 100x ס"מ) ובולט לעין שהכיל מצברים. התאונה ארעה כשהתובע נסע עם המלגזה לאחור ובצע נסיעה זאת תוך כדי סבוב (ראה עדות התובע בע' 23). בעת נסיעה זו שלשל התובע את רגלו החוצה מתוך המלגזה והניחה על הדופן האחורי של המלגזה (ראה עדות התובע ע' 22ו- ]ה- xמסומן באחת התמונות בת/2). ד. אדם סביר לא היה צריך לצפות שהתובע - שהוא כאמור חסר מיומנות לנהוג במלגזה ושנאסר עליו מפורשות לנהוג בה - ינהג במלגזה ללא רשות ויפקיר את רגלו על יד הוצאתה אל מחוץ למלגזה, על הדופן האחורי, ודווקא בשעה שבצע נסיעה לאחור, במלגזה מיוחדת ומסוכנת כזו. כל שנאמר בכתב התביעה (סעיף 8ב'), ביחס לרשלנות הנתבעת תעמל, הוא שהנתבעת התרשלה בנקיטת אמצעים סבירים לשמירת בטיחות המשתמשים בחצריה . לא נאמרה אף מילה שתעמל לא נקטה באמצעים סבירים לשמירת המשתמשים במלגזה. למעשה, לא הונחה כל תשתית ראיתית ע"י התובע שהמלגזה היתה במצב של פעולה, או התנעה וכי כל אדם יכול היה לנהוג בה, כפי שהדבר אירע, לדוגמא, בע.א. 704/71 אגבריה נ. המאירי, פ"ד כו (1) 743 (להלן - פס"ד אגבריה). כמו כן לא הובאה כל ראיה כי לכל אחד היתה נגישות למלגזה ויכול היה להפעילה בקלות ולהשתמש בה. למעשה, לא הובאה כל ראיה כיצד מופעלת המלגזה וכיצד הפעיל אותה התובע ביום התאונה, אם באמצעים פשוטים, או באמצעים קשים ומתוחכמים יותר, או למשל ע"י שכפול מפתח הצתה של המלגזה מבלי לקבל אשור מבעלי המלגזה. דברי ב"כ התובע, בסכומיו (ע' 26, שהמלגזה הושארה עם "מפתח הצתה", שכן היא נתנת להתנעה ע"י לחיצת כפתור בלבד, לא הוכחו במהלך המשפט ואין להם כל בסיס ראייתי. העלאת דברים אלו בסכומים בכתב אינה הופכת אותם לראיות. ה. מהראיות שהובאו עולה בעליל שאם התובע לא היה מוציא את רגלו מחוץ למלגזה, התאונה לא היתה מתרחשת (ראה דברי התובע בע' 22 שורה 7 ועדות אחיו ע' 36 שורה 18). בסכומיו מתיחס ב"כ התובע לנקודה זו ואלה דבריו: "ואכן אין אנו יכולים להתעלם מכך כי התובע, אף שלא הוזהר בדבר סכנת המלגזה ואף שלא היה ער לסכנותיה, צריך היה להשגיח שרגלו לא תשתלשל אל מחוץ למלגזה . מנגד יש להביא בחשבון כי דבר זה ארע בהיסח הדעת עקב התרכזות בביצוע העובדה ..." לפיכך, בקש ב"כ התובע להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור %10. דבריו אלו של ב"כ התובע אינם מדויקים ויש להעיר לגביהם שלוש הערות: ראשית, אין זה נכון שהתובע לא היה ער לסכנותיה של המלגזה (ראה דברי התובע עצמו בע' 8 שורה 12 וכן בע' 21 שורות - 28 17). שנית, התובע אומנם לא הוזהר על הסכנות הטמונות במלגזה אך, כאמור, ידע עליהן ואף נאסר עליו במפורש לנהוג במלגזה. שלישית, אינני יודע מנין שואב בא כוחו המלומד של התובע את הידיעה, או העובדה, שהתובע שלשל את רגלו אל מחוץ למלגזה בהיסח הדעת ועקב התרכזות בעבודה שהרי אין לכך שום תשתית ראייתית . האם דבריו אלו של ב"כ התובע יכולים לשמש תחליף לראיה, או לעדות ??? ה. התנהגותו של התובע בנטילת המלגזה ללא רשות הבעלים ועל אף אסור מפורש, נהיגתו בה על אף חוסר מיומנותו וביודעו שמדובר במלגזה מיוחדת ומסוכנת וכן הוצאת רגלו אל מחוץ למלגזה, בשעת נהיגה במלגזה, ובעיקר בנהיגה לאחור בסיבוב, כאמור לעיל, - בכל אלה יש משום התערבות גורם זר שהיה הסיבה המכרעת לנזק. גורם רצוני חדש זה, של התובע, מפסיק את השרשרת המובילה מהגורם הראשי המקורי - אם היה כזה - אל התוצאה המזיקה ואשמו של הגורם החדש - התובע שהתערב באירועים, הופך גרם נזק יחיד (ראה סעיף 64 לפקודת הנזיקין). לא נעלמה מעיני העובדה שמדובר במלגזה הנחשבת לפי הפסיקה, בשל היותה כלי רכב, לחפץ מסוכן וכי לגבי חפץ כזה מדת האחריות של הגורם הראשון חמורה יותר. ברם, "לגבי חפץ כזה דין הוא שרואים את הקשר הסבתי בן הגורם הראשון ובין תוצאת הנזק כנמשך, על אף התערבותו של הגורם החדש, אם לא ידע המתערב , הגורם החדש, עת התערב, מה סכנה נשקפת ממעשיו ואף לא חייב היה לדעת. ואילו התערבותו "הרצונית והמחושבת" של גורם חדש בעל תודעת הסכנה פוטרת את הגורם הקודם מאחריות לתאונה" . (ראה פס"ד אגברייה הנ"ל בע' 748 מול האותיות ב' - ג'). במקרה שלפנינו, התובע - שנהג ללא רשות במלגזה, למרות ידיעתו הברורה שהיא מיוחדת ומסוכנת, ובעת נהיגתו הוציא את רגלו אל מחוץ למלגזה, גם תוך כדי נסיעה לאחור ובסיבוב - התנהגות זו מהווה רשלנות גבוהה מאוד הגובלת באי איכפתיות. התובע ידע מה הסכנה הנשקפת ממעשיו, או, לפחות חייב היה לדעת איזו סכנה נשקפת ממעשיו. בפס"ד אגברייה קבל בית המשפט העליון את הערעור, וחייב את המשיבים באחריות, משום שהגורם הראשון השאיר את מפתח ההצתה תקוע בטרקטור ובכך, הפר חובת זהירות שהוטלה עליו ע"י חקוק , ואפשר לאדם לאחר להניע את הטרקטור בהיעדרו. המקרה שלפנינו אינו דומה למקרה אגבריה ועל כך עמדתי כבר לעיל בהרחבה. 12. לאור כל האמור לעיל, אני קובע שתעמל לא הפרה חובת זהירות שחבה לתובע והתאונה לא ארעה בשל רשלנותה אלא בשל רשלנותו הבלעדית והמכרעת של התובע. לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכל אחת מן הנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום והודע לתובע וב"כ הצדדים. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזה