קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת תביעה שהוגשה ללא ייצוג עורך דין: השופטת ד"ר דרורה פלפל: א. מהות העתירה זהו ערעור על החלטת הרשמת (ו. פלאוט) שמחקה את תביעתו של המערער. ב. עובדות רלבנטיות המערער הגיש, ללא עזרת עו"ד, תביעת נזיקין כנגד המדינה. עילות התביעה מורכבות ממספר ראשי נזק, שנובעים מאי החזרת עודפי פקדון. המערער הגיש ערעור בנושא אחר לבית המשפט העליון, וחויב להפקיד סכום של 5,000 ש"ח לצורך כיסוי הוצאות המשפט. משהפסיד המערער וחויב בפסה"ד ב-000, 5ש"ח הוצאות, גבתה המדינה את מלוא סכום ההפקדה שבינתיים הצמיח פירות. למרות פניות חוזרות ונשנות למדינה לא קיבל המערער פירוט לדרך חישוב היתרה, לא קיבל מענה למכתביו ואדרבא לאחר חילוט הפקדון, קיבל מכתב דרישה מפרקליט מחוז ירושלים לשלם את הנ"ל, דבר שהעלה בליבו חשד זה או אחר על שחיתות שנעשתה. עפ"י חשבונו של המערער סה"כ ההפקדה צמח לכ-000, 7ש"ח. בנסיבות אלו עתר המערער בבימ"ש קמא להחזר כספים, למתן חשבונות ומסמכים אודות דרך החישוב, וכן לפיצויים בגין עוגמת נפש. ג. קביעות בימ"ש קמא בימ"ש קמא מחק את התביעה על הסף, בנימוק "שלא יעלה על הדעת כי מי מרשויות המדינה חפץ לגזול את כספו של המשיב ולא יתכן לחייב צד בהמצאת כל המסמכים כנדרש ע"י המשיב, בגין העברת כספים שנעשו בהתאם להחלטת בית המשפט". כן גרס ביהמ"ש כי תחשיב המערער אינו נכון, מכיון שלסכום שנפסק לטובת המדינה, הוסף מע"מ,- דבר שהוא כדין. מסיבות אלו קבע ביהמ"ש כי התביעה היא טרדנית וקנטרנית, אינה מראה עילת תביעה, ומחקה על הסף. לא היתה כל התיחסות בפסה"ד של בימ"ש קמא לענין עוגמת הנפש. ד. לנושא עוגמת נפש עמדת היסוד של בימ"ש קמא, אינה מקובלת עלי. לא ניתן להתעלם מטרוניה של האזרח, כלפי רשות שלטונית ששותקת ואינה מגיבה למכתביו; וכשקיימת כבר תגובה הינה תגובה שגויה המעידה לפחות על חוסר תיאום בין אגפיה. רשות שגובה כספים מעבר לסכום שנפסק בפועל בפס"ד, וכאן הכוונה מעבר ל-000, 5ש"ח, חייבת ליידע את האזרח, על מה מסתמך חשבונה זה, ובמיוחד כשהיא מקבלת דרישות חוזרות ונשנות בענין. העובדה שכספים שהופקדו למטרת הוצאות בקופת בית המשפט הצמיחו פירות, לא מזכה את הרשות לגבות פירות אלו אוטומטית, או לעשות בהם כבתוך שלה. הפירות שייכים לאזרח, אא"כ תסביר הרשות כיצד יש לצרפם לסכום שנפסק בביהמ"ש העליון. אזרח - אפילו הוא טורדן - שכספו חולט, מעבר לסכום שנקוב בפסה"ד, מכתביו לא נענים, והוא מקבל דרישה שגויה לתשלום, זכאי להסבר ולא להתעלמות. אם אזרח כזה טוען לעוגמת נפש בגין היעדר טיפול בפניותיו ואם הוא נאלץ לפנות לערכאות רק כדי לקבל חשבון מהמדינה, כפי שכאן נעשה, בוודאי שצמחה לו עילת תביעה נזיקית בגין עוגמת נפש. יתר על-כן מטיעון ב"כ המדינה בפנינו עולה כי אכן נפלה טעות בחשבון, והמדינה נכונה להשיב סכום של 500ש"ח, ששויו כיום הוא 800ש"ח. תיאמר האמת, שגישה זו הפליאה אותי. מה פירוש המדינה מוכנה להחזיר את הסכום?! אם המדינה מודה שגבתה ביתר, היא אינה צריכה שום גושפנקא של בימ"ש וגם לא שום "עסקה משפטית", כדי להשיב כספים אלה. שיהוי לא מוסבר ולא מוצדק זה בהחזרת הכסף, מעיד על פיחות ערכים מוחלט, שבית המשפט לא יכול ליתן יד לו, ואם קרה, יש לפצות את האזרח בגינו. אשר על כן אילו דעתי היתה נשמעת, יש לאזרח עילת תביעה עפ"י הדין בראש פרק זה. לא ניתן לאמר שתביעתו הינה קנטרנית ובימ"ש קמא היה אמור להתיחס אליה. מכיון שאומדן סוג כזה של נזקים בגין עוגמת נפש, הינו בשיקול דעת ביהמ"ש, איני מוצאת לנכון להחזיר התיק למטרה זו לביהמ"ש קמא, והייתי מציעה שסכום הפיצוי בגין ראש נזק זה יועמד ע"ס 000, 1ש"ח נכון ליום פסה"ד, אותו תשלם המדינה למערער. ה. לענין חיוב במע"מ על הוצאות שנפסקו לטובת המדינה עפ"י הוראת הרשמת בבימ"ש קמא הועבר ב- 27.7.92חשבון המדינה על דרך חישוב ההוצאות שנגבו מהפקדת המערער בביהמ"ש העליון. לפי חשבון זה (בניגוד לעמדת הפרקליטות בדיון שבפנינו) לא מגיע היה למערער (ר' ס' ב'למכתב) כל החזר הנובע מהפרשי הצמדה. באותו מכתב פירט נציג היועץ המשפטי לממשלה, כי גביית המע"מ נעשתה כדין מכח תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - .1984עפ"י פרשנות ב"כ המדינה, עליה חזרה גם בפנינו, הסכום שמופיע בתקנה 512(ג) הינו סכום השווה למע"מ ולא מע"מ; דינו כחלק משכר הטרחה, ואם לא נאמר בפסה"ד בהקשר אליו מאומה, יש לצרפו אוטומטית לשכר הטרחה. לחיזוק עמדתה זו הפנתה המדינה לסעיף 9לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) תשי"ח - 1958שם נקבע כי: "לענין הוצאות משפט, דין המדינה כדין כל בעל דין, ודין המדינה כשהיא מיוצגת ע"י היועץ המשפטי לממשלה או באי-כוחו, כדין בעל דין המיוצג ע"י עורך דין". במסגרת טיעוניו בע"פ העלה המערער את השאלה האם חיוב במע"מ הינו כדין. הוא סבר שאינו כדין וזה השפיע על דרך החישוב וגביית הכספים. מדרך הטבע, כשהופנתה תשומת ליבו ע"י אחד משופטי ההרכב לתקנה העוסקת במע"מ "הסכים" שאם ביהמ"ש בדעה שיש סמכות לחייב במע"מ,- כמובן שאין לו טענה. בעקבות "התפתחות" זו נטען ע"י המדינה כטענה מקדמית כי המערער אינו יכול להעלות את הטיעון בדבר אי חוקיות גביית המע"מ. הן מכיון שלא טען זאת במפורש, והן מכיון שויתר או הסכים לכך. אין ממש בטענה מקדמית זו. ציינתי כבר בראשית דברי כי המערער לא היה מיוצג, ועל כך נאמר: "את פתח לו". הוא טען לטעויות בחישוב, וביניהן טען בע"פ לענין גביית מע"מ. גם ב"כ המדינה הבינה כך את טיעוניו וצרפה לעיקרי הטיעון מטעמה שני פסקי דין שדנו בסוגיה האם יש לחייב במע"מ סכומים שנפסקו לטובת המדינה אם לאו. (ת"א 2571/77פסה"ד של השופט טלגם ו-תיק 5150/85של השופט שמעוני). הבה אם כן ונבחן, האם יש מקום לאפשר למדינה לגבות מע"מ מכח תקנה 512(ג): אין מחלוקת שתקנות סדר הדין האזרחי חלות על המדינה. תחולה זו אינה דבר שבשגרה ואינה אוטומטית. לפי סעיף 42לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) "אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש". סביר בהחלט להניח, שזה היה לפחות אחד הטעמים לחקיקת החוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) התשי"ח-1958, שהשווה במפורש את ההוצאות (הכוללות גם את השכר) שמשתלמות למדינה להוצאות של מתדיינים פרטיים לגביהם פוסק בית המשפט. מכאן אנו למדים שבמידה וחוק ההסדר הנ"ל לא היה נחקק, היתה קיימת אפשרות לפרשנות מצמצמת, לפיה לא ניתן לפסוק לטובת המדינה, הוצאות ושכר באשר לה מחלקות משפטיות מיוחדות המייצגות אותה בדר"כ בהליכים משפטיים. נמשיך ונשאל: אם מצא המחוקק לנכון ולהסדיר במפורש את נושא השכר הנפסק למדינה, כלום אין צורך בהסדר מפורש גם לענין המע"מ? יש ליתן את הדעת שחוק מס ערך מוסף, נחקק בשנת .1967ברי וברי שהחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) התשי"ח-1958, לא "חשב" עליו. נושא המע"מ לא הוסדר עד היום. מכאן יש לאמר שבהעדר חוק מסדיר המיישם במפורש את הוראת גביית המע"מ לגבי הוצאות ושכ"ט, בהקשר למדינה אין נושא זה מוסדר ואין מדינה חוסה תחת כפניו. דא עקא שגם חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973לא מחיל עצמו על המדינה לעומת חוק החוזים האחידים תשמ"ג- 1982שבסעיף 22לו חל מפורשות על המדינה. חוק החוזים (חלק כללי) אינו "בן יחיד" במסגרת החוקים האזרחיים. האם נאמר לכן שעקרונות החוזים לא יחולו על המדינה, או שמא נעשה שימוש בחוק יסודות המשפט התש"ח- 1980ונפנה להיקש ולאנלוגיה?! נראה כי דרך אחרונה זו היא הדרך הנכונה. שגגת המחוקק בהחלת חלק ניכר מהדין האזרחי על המדינה, אינה גורמת לכך שהמדינה לא "כפופה" לעקרונות המשפט הקיימים בארץ. התוצאה לעניננו היא כי הסעיף 512(ג) חל עקרונית על המדינה. סעיף 6לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975, מטיל את המס על העוסק המורשה, ומאפשר לו לגלגל את תשלום המע"מ על הקונה או מקבל השירות. לתפיסת החוק, המוכר או נותן השירות אמורים "לשרת" את האוצר בכך שיעבירו לו בדרך זו או אחרת את המע"מ שגבו. על העקרון של גביית מע"מ אומר ד"ר אהרון נמדר בספרו; דיני מיסים (מיסים עקיפים) הוצאת חושן למשפט תשנ"ד- 1944בעמ' 31: "מס ערך מוסף כשמו כן הוא - הינו מס המוטל על הערך המוסף... תוספת הערך שתורמת יחידה משנית בפעילותה העסקית... בסופו של דבר מתבטאת תוספת זו בשכר ששילמה הפירמה וברווחים שנותרו לה לפני תשלום מיסים... בהתאם לכך מטיל החוק את המס על מכירות ושירותים הניתנים על ידי הפירמה, אך מתיר לנכות את המס ששילמה הפירמה - מס תשומות - על רכישותיה והשירותים שקיבלה". מכאן שהמחוקק יצר גם משוואה וגם מנגנון אכיפה. המשוואה היא, שמי שאמור לשלם מע"מ בתחילת "פירמידת המס" - העוסק המורשה רשאי לגלגל את החיוב במע"מ כלפי מטה דרך שרשרת צרכנים ועד לצרכן האחרון, ו"כתוצאה" מכך יהה זכאי - תמורת חשבונית הולמת - לנכות מס תשומות. מנגנון הפיקוח נעשה באמצעות המדרגה האחרונה בפירמידת המס, שאמורה לגבותו ולהעבירו "לזכות" העוסק מורשה בדרך זו או אחרת לאוצר המדינה. "גבית המס באמצעות העוסק הינה שיטה מקובלת בדין מיסים והיא מקפלת בתוכה יתרונות של יעילות בגביה ואפשרות של פיקוח על גביית המס. בצורה זו המחוקק משיג גם את היתרון שהמס נגבה עם ביצוע פעולות המכירה או מתן השירות על ידי העוסק שהינו מוכר לשלטונות המס, בהיותו רשום כעוסק מורשה, החייב בחובת דיווח על פעולותיו השונות". (שם עמ' 146שם). ולענין הוצאות משפט כותב נמדר בספרו (שם עמ' 141); "ישנם מקרים רבים שהצד הזוכה לא נושא בהוצאות מע"מ ומדוע אם כן יוחזר לו המס שלא נשא בו. לדעתנו מוטב היה לתקן את התקנה כך שתקבע שיש להחזיר לצד הזוכה הוצאות משפטיות בלבד, וממילא הדבר יכלול גם את המע"מ ששולם על ידי הצד הזוכה". המדינה הינה מלכ"ר, שברוב פעולותיו אינו משלם מע"מ. לכן היא גם לא יכולה "לגלגל" לצרכן את הוצאות "הייצור" של המוצר -המע"מ- על הצרכן, מכיון שהיא אינה נושאת בו. אם אמרנו שתפיסת היסוד של חוק מע"מ היא יצירת משוואה מאוזנת בין קונה משלם מע"מ ומוכר מנכה מס תשומות, הרי במידה ומשוואה זו לא קיימת, האפשרות לגבות מע"מ נשמטת עמה. באיזה סוג חיוב דנה תקנה 512(ג)? האם זו הוראה לגביית מע"מ, או הוראה מסדירה תוספת שכ"ט? ניסוח התקנה אכן אינו מן המוצלחים ביותר. ברור שמתקין התקנות, לא בא לקבוע חובת תשלום מע"מ עצמאית, אלא זו תזכורת בלבד שלסכומי שירותים (ויעוץ משפטי כלול בהגדרת שירות) יש להוסיף מע"מ, עפ"י הוראות החוק הרלבנטי. לא ניתן להתיחס למילים: "סכום השווה למס ערך מוסף" שמופיעות בתקנה 512(ג) כמלים המסדירות תוספת של שכר, מכיון שנושא השכר כבר מוסדר בתקנה 511, ואיזו סיבה היתה לשוב אליו ולהוסיף לו תוספות בתקנה 512(ג)? מה גם שתוספות אלו מגבילות את שיקול הדעת השיפוטי בתביעה שכ"ט ובעצם "קוצבות" את גובהו, אילו היה אכן המדובר בשכר טירחה. לאור כל האמור לעיל אני מגיעה למסקנה, שגביית המע"מ לא היתה לגיטימית, וכי על המדינה להחזיר סכום המע"מ שגבתה כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין. אני ערה לשאלה מה יהיה הדין אם את המדינה ייצג משרד חיצון שיחייב אותה במע"מ. במקרה כזה ניתן יהיה להתיחס למדינה לא כאל מלכ"ר, ליידע את בית המשפט אודות הסיטואציה, וסביר שאז תקום הזכות לחייב במע"מ. ו. הצגת מסמכים וקבלות לאחר שהוצג בפני המערער, ביוזמת בימ"ש קמא, חשבון מפורט, מייתר הדבר התיחסות נוספת לנושא של הצגת מסמכים, והייתי דוחה העתירה בראש פרק זה. לסיכום: אם דעתי היתה נשמעת, הייתי מחייבת את המדינה בהחזר המע"מ כמפורט לעיל, בסכום של 1,000 ש"ח פיצויים בגין עוגמת נפש, ובהוצאות משפט בגובה של 000,1 ש"ח נוספים. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין. השופט א. פלפל: לדעתי דין ערעור זה להתקבל מהטעם הפשוט והיחיד שהחלטת המחיקה על הסף במקרה דנן מושתתת על בקשה הנסמכת על עובדות שאינן מאומתות בדרך כלשהיא. נראה לי על כן שמן הדין לבטל החלטת המחיקה ולהחזיר הדיון לבית משפט קמא. אני מצטרף לדעתו של כב' השופט א' פלפל, סגן הנשיא. מחיקת תביעה / הליךייצוגעורך דין