מכות בעבודה - תאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכות בעבודה - תאונת עבודה: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט נויגבורן - אב-בית-הדין: מר והב - נציג ציבור; תב"ע מו/257-0) שדחה את תביעת המערער להצהיר כי אין המוסד זכאי לנכות רבע מגמלתו מכוח סעיף 149 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). 2. עובדות המקרה לא היו למעשה שנויות במחלוקת והן, כי המערער נקלע לקטטה עם עובד אחר בעקבותיה נדחף בכיוון הקיר, נתקל בחוט הקשור לאחת העגלות ונחבל. במקום עבודתו נאמר למערער כי אם יציין את עובדת הקטטה לא יוכר מקרהו כתאונה בעבודה, לכן השמיט המערער עובדה זאת מטופס התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי, וציין בו את עובדת הנפילה בלבד. המוסד הכיר בתאונה כבתאונת עבודה. 3. לימים התעורר חשדו של המוסד, הוא חקר את המקרה ואז התגלתה האמת כולה. באותה חקירה אמר המערער לפקיד המוסד: "קרוב לוודאי שלא כתבתי שהיתה קטטה, כי המנהל עצמו אמר שזו לא תאונה בעבודה מאחר שזה קטטה, ובכדי שלא תהיינה בעיות כתבתי שלא היתה קטטה". יצוין כי הסיפה בהצהרה אינה מדויקת, המערער השמיט את עובדת הקטטה ולא ציין ממצא שלילי על אי-קיומה. הסבר נוסף למערער להשמטת עובדת הקטטה והוא: כי שעה שאושפז בעקבות נפילתו נדרש ממנו בבית-החולים אישור לאשפוז, במשרד התקשורת סירבו ליתן אישור זה על טופס המוסד אם יעמוד בגרסת הקטטה, בעוד שבקופת-חולים נאמר לו שמדובר בתאונה בעבודה ולכן אינו זכאי לטופס 17, המהווה את התחייבות הקופה לכסות את הוצאות האשפוז. 4. לאחר אותה חקירה החליט המוסד להפחית את גמלתו של המערער ברבע, מכוח סעיף 149 לחוק הביטוח הלאומי. המערער תבע את המוסד בטענה כי אין להפחית מגמלתו דבר. 5. בית-הדין האזורי מצא כי התמלאו במקדה דנן התנאים שבסעיף 149 לחוק ודחה את התביעה, ועל כך כאמור הערעור שלפנינו. 6. בפנינו טען פרקליטו המלומד של המערער כי מרשו מסר למוסד בטופס התביעה את האמת, אף כי לא את כל האמת. "חובת הגילוי" המוטלת על מבוטח המוסר את גרסתו למוסד מוצתה לטענתו, ואין המבוטח חייב לדקדק בפרטים שעה שהוא מוסר את העיקר בדבר נסיבות האירוע. טענה נוספת למערער, והיא כי למעשה נכפתה עליו מסירת הגרסה החלקית על-ידי האחראים לכך מטעם מעבידו, הן בכך שנמנעה ממנו ההפניה לבית-החולים והן מתוך רצון לטשטש את עצם עובדת הקטטה. טענה אחרונה למערער והיא כי את הדיבור "מרמה" שבסעיף 149 לחוק הביטוח הלאומי יש לפרש מן ההיבט הפלילי וכאן לא התמלאו האלמנטים הדרושים לכך. לטענתו - מרמה תיתכן רק מקום שנמסרת גרסה שאינה נכונה, אך לא כאשר הגרסה שנמסרה היא אמת, אף כי לא כל האמת. 7. בא-כוח המוסד תמך בפסק-הדין שבערעור, והדגיש את הצורך לדרוש גילוי מלא ונאות של העובדות מכל מבוטח, מה עוד שבמקרה דנן יתכן שיש למוסד זכות תביעה מכוח סעיף 150לחוק הביטוח הלאומי נגד מי שגרם לנפילתו של המערער. 8. השאלה הראשונה אליה עלינו להידרש בערעור היא מה מידת הפירוט הנדרשת בעת הגשת תביעה למוסד לתשלום דמי פגיעה. בסוגיה זו לא נצטרך להרחיק לכת. סעיף 129 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי השר יקבע בתקנות הוראות בדבר הגדת תביעה ודרכי הוכחתה. בתקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד- 1954 נקבע כי על פגיעה יש להודיע למוסד "לפי טופס שאפשר להשיגו בכל אחד מסניפי המוסד". בטופס שעליו יש להגיש את אותה תביעה נאמר במפורש: תאר בפירוט כיצד נגרמה החבלה ובמה עסקת בעת הפגיעה (אם המקום אינו מספיק נא לצרף גליון נוסף)", מכאן כי פירוט מלא נדר במפורש ואין לנו צורך לחפש אסמכתאות מתחומים אחרים, כגון: חובת תום הלב בקשר לחובת הגילוי, אף כי נתייחס לכך בהמשך. נוסיף כי יחסי המערער, כיחסי כל מבוטח אחר עם המוסד, יוצרים יחסים שבין מבטח למבוטח, אף כי בתחום הביטחון הסוציאלי עסקינן, ועל כך כבר נאמר: "מההיבט ה'ביטוחי' שביחסים עולה עיקרון ה'אמון', אם לא 'אמון יתר', בהתאם לעקרון שביסודו של כל חוזה ביטוח, לפיו חוזה הביטוח הוא חוזה uberimae fidei" (דב"ע מא/115- 0, בע' 55). 9. הסוגיה השניה אליה עלינו להידרש היא: האם "המרמה" המאוזכרת בסעיף 149לחוק היא מרמה מן ההיבט הפלילי אם לאו. בתי-המשפט ובתי-הדין חזרו ופסקו כי משמעותו של ביטוי בחוק אחד אינה בהכרח אותה משמעות שיש לתת לו בחוק אחר, וכי את המשמעות של כל דיבור יש לתת על פי מטרתו של החוק. מטרתו של סעיף 149 לחוק עולה על פניה - מתן גמלה מופחתת למי שזכאי לה, אם נקט דרכי מרמה להשגתה. אולם, כפי שנראה להלן, אם העלמת עובדה יכול שתעלה כדי מרמה על-פי חוק העונשין. 10. הסוגיה השלישית היא, האם אכן אי-ציונן של כל עובדות המקרה בטופס התביעה למוסד אף היא בגדר מרמה תחשב. אנו משיבים בחיוב לשאלה זאת ללא היסוס, וזאת מכל אחד מהטעמים כדלקמן: א) יחסי המבוטח עם המוסד דורשים אמון, כפי שנאמר לעיל. יש לזכור כי לא ביחסי "ביטוח" רגילים עסקינן, שבהם, בדרך כלל, עומד כנגד התובע, בצד המבטח, "צד שכנגד" (המזיק) השוקד על הבאת גרסה משלו, או דואג להבאת עדים אשד גרסתם שונה מזו של המבטח. המוסד לביטוח לאומי "חי" מפי המבוטחים, ותביעתם משמשת אסמכתה לתשלום, ולא בכל המקרים שולח המוסד חוקרים לאמת את גרסת תובע הגמלה. הוסף לכך את חובת "תום הלב", שהיא חובה סטטוטורית מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, החלה על "פעולות משפטיות שאינן בחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" (סעיף 61(ב) לחוק), והרי לפנינו מעגל סגור של חובת מסירת כל העובדות המהותיות; ב) לפי הדין האזרחי אין שתיקה כשלעצמה יוצרת מצג שווא, ובוודאי לא מצג שווא בתרמית. "ואולם יש ובעת ההתקשרות לא נאמרו דברים אשר בנסיבות המקרה היה מקום לומר אותם על-מנת שתתקבל תמונה מלאה ושלמה של העובדות העשויות להשפיע על אחד הצדדים לאותה ההתקשרות או על המחיר או על תנאי ההתקשרות. במקרה כזה לא תעמוד הטענה כי כל אשר נאמר הוא אמת וכי לא הוצגו דברים שבשקר יסודם. החובה הולכת הרחק מזה - וכאשר על פי הנסיבות יש לצפות שמלבד הדברים והתיאורים שנאמרו היה מקום לומר דברים שמבחינת העסקה יש להם חשיבות - כי אז יתכן והשתיקה ואי-גילוי כל הפרטים מעוותת את התמונה בכללותה והעלמת אותם פרטים על ידי שתיקה יוצרת מצג-שוא". (ע"א 494/74[2], בע' 144מפי השופט בייסקי). ואף צלטנר, בספרו דיני החוזים (בע' 500), אומר: "חצי אמת יכולה להיות גרועה משקר מלא. כשאדם מגלה טפח מן האמת, אך מכסה טפחיים, הרי עלולה התמונה הכללית להיות שונה לחלוטין מהמציאות"; ג) בחוק העונשין, התשל"ז- 1977מצויה הגדרת "מרמה" לעניין עבירות מרמה סחיטה ועושק, וזה לשונה: סעיף 414: "מרמה" - טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". על סעיף זה נאמר: "על פי הגדרת המרמה שבסעיף 414 של חוק העונשין, יכולה מרמה להיעשות גם על-ידי התנהגות ולאו דווקא על ידי מצג פוזיטיבי במלה או בכתב, ודי בהתנהגות, שממנה ניתן להסיק על קיומו של מצב דברים מסוים, וגם העלמת עובדה יכול שתעלה כדי מרמה" (ע"פ 593/81, בע' 509, מפי השופטת נתניהו). ובסוקרו את ההלכה בדיני עונשין, אומר השופט לנדוי (כתוארו אז): "הטענה אינה נכונה אף לגבי הלכות העוולה האזרחית של תרמית, כי גם שם העלמה זדונית של עובדה כמוה כהצהרה מפורשת שאותה עובדה אינה קיימת" (ע"פ 20/53, בע' 854). ובעקבותיו השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 201/79, בע' 100); ד) בענייננו היתה העלמת עובדת הקטטה מכוונת, וניתן לאמר זדונית, וזאת לאור הודאתו של המערער עצמו, על-פיה סבר, לפי מידע שקיבל מהממונים עליו, שאם, יאזכר את עובדת הקטטה, לא תוכר פגיעתו כפגיעה בעבודה. העובדה שהאחראים על מערער הניאוהו למסור גרסה שאינה מלאה אינה שוקלת לענייננו. חובת ההודעה מוטלת על הנפגע, ואין המניעים להודעה המעלימה עובדה יסודית שוקלים - השיקול הקובע הוא המעשה עצמו. 11. כבר אמר בית דין זה על סעיף 149לחוק הביטוח הלאומי: "מהסעיף הנ"ל של החוק אתה גם למד, כי צפה המחוקק מקרים, כגון זה שלפנינו, בהם ינסה אדם הזכאי לגמלה, להשיג אותה במרמה, וגילה המחוקק דעתו הברורה כי הסנקציה על נסיון זה לא תהיה שלילה מוחלטת של הגמלה אלא הפחתתה בלבד" (דב"ע לה/46- 0, בע' 81). ובמקרה אחר: "מניעת שימוש פסול בכלים למימוש זכויות צפה המחוקק בסעיף ... 149 סעיף שלא נרתע ולא יירתע בית-הדין להפעילו במקרים הנאותים" (דב"ע מד/130- 0, בע' 316). 12. לא רק מדיני החוזים ומדיני העונשין נלמד לענייננו, הביטחון הסוציאלי מעניק זכויות רבות לציבור מבוטחים רחב, ויש להקפיד על כך שנורמות ההתנהגות של המבוטחים כלפי המוסד תושתתנה על עקרונות ברורים וחד משמעיים של הגינות ותום לב. נסיון לקבל גמלה במרמה אינו חמור פחות כאשר יש למבוטח שותפים לאותו נסיון. 13. מכל האמור עולה כי דינו של הערעור להידחות. 14. שניים מחברי המותב בדעה שיש לקבל את הערעור, ואלה נימוקיהם: א) תחילה - התייחסות לפסקי-הדין של בית-דין זה שהובאו בפסק-דינו של רוב המותב: (1) בסעיף 149 "גילה המחוקק דעתו הברורה כי הסנקציה על נסיון (מרמה) לא תהיה שלילה מוחלטת של הגמלה אלא הפחתה בלבד" (דב"ע לה/46- 0). הרעיון המנחה הוא שכאשר באים להעניש מבוטח שהיה זכאי לגמלה וניסה להשיגה במרמה, יש עדיין להתחשב בכך שהחטא בוצע בתוככי חוק סוציאלי וכי מיצוי הדין יכול שיביא את החוטא עד פת לחם. (2) אין להירתע מלהפעיל את הסעיף 149 "במקרים נאותים" (דב"ע מד/130- 0[7]). השאלה היא אם המקרה דנן נמנה עם "המקרים הנאותים". (3) "מההיבט ה'ביטוחי' שביחסים (בין המוסד לבין מבוטח) עולה עיקרון ה'אמון' אם לא 'אמון יתר' בהתאם לעיקרון שביסוד של כל חוזה ביטוח..." (דב"ע מא/115- 0). באותו פסק-דין מוזכר פסק-דין קודם בו נפסק כי "ראיית היחס שבין מבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי כ'יחס חוזי' נוגדת את עצם מהותו של הביטוח הלאומי... למבוטח זכויות מכוח החוק ועל המוסד, כגוף ממלכתי, חובות וסמכויות מכוח החוק" (דב"ע לא/6- 0, בע' 115). עם זאת, ברור כי "על התובע גמלה, לנהוג בתום לב וביושר"; ב) הערכתם של שופטי הרוב בפסק-דינם היא שהמערער נהג שלא בתום לב ולא ביושר, שכן "העלמת עובדת הקטטה (היתה) מכוונת, וניתן לאמר זדונית". האמנם? ג) בטרם ייחרץ דינו של המערער לשבט או לחסד, טוב לשוב ולהתבונן בעובדות ובהשתלשלותן, והריהן: (1) ב- 2.4.1984 מצא המערער את עצמו, בעל כורחו מעורב, במהלך עבודתו, בדין ודברים שהפכו לקטטה, נפגע קשה בברכו הימנית (נגרמה נכות צמיתה של %20) ואושפז בבית-החולים "הדסה". (2) במשך יומיים נאלצת אשתו לכתת את רגליה הלוך ושוב בין משרד הדואר (גבעת שאול) בית-החולים הדסה ומרפאת קופת-חולים כדי להשיג התחייבות לכיסוי הוצאות האישפוז. לדידה של קופת-חולים מדובר היה בתאונת עבודה ואילו מנהל כוח האדם במדור המיון בדואר גרם: לא תאונה כי אם תקיפה. (ראה תצהירו של המערער, סעיפים 13-7). משחזרה אשתו, בפעם השלישית או הרביעית ללא תוצאות, תפש המערער את "הרמז" כי אין מעוניינים במשרד שמעשה הקטטה יופץ ברבים. וכן כי התאונה לא תוכר כתאונת עבודה וכתב לממונה עליו מכתב בו לא הוזכרה התקרית האלימה. מייד התקבל האישור המיוחל והניתוח בוצע (ב-4.4.1984). (3) טופס התביעה לדמי פגיעה הוגש למוסד ב-28.4.1984, כתוב כולו על-ידי עובד המשרד, שפתח את תאור התאונה (בו אין זכר לקטטה) במילה: "לדבריו", ושוב כך בעמודה שנועדה לאישור המעביד ("לדבריו..."). השאלה שבטופס, אם היו עדים למקרה, נשארה ללא תשובה, אף כי נכחו במקום 8- 7 אנשים (ראה נ/1). (4) ב- 20.12.1984 כתב המערער (כנראה לפי "הזמנה") למנהל המחוז, מכתב בו נאמר בהדגשה שלא היה כל קשר בין התאונה לבין הויכוח עם העובד חליוה וכי "אין לו (לי) שום תביעות נגד אף אחד במיון ביחס לתאונה זו ומר חליוה מימון אין לו כל שייכות לתאונה" (נ/2; ההדגשות שלי). (5) באוקטובר 1985 מסר המערער לחוקר-חוץ של המוסד תאור מלא ומפורט של המקרה; ד) המסקנה: נסיון המרמה שמייחסים למערער היה בעצם הגשת טופס התביעה לדמי פגיעה. טופס זה, שפרטיו לא מולאו על-ידו, יותר משבא "לקדם" את ענייניו של המערער, בא לשרת מטרה כל שהיא של הממונים עליו, ואלה "דאגו", בהתחסדות, לייחס ברמיזה "דקה" את השקר למערער, בהוסיפם את המילה "לדבריו"; ה) איננו סכורים שהמקרה דנן נמנה עם "המקרים הנאותים" ליישום סעיף 149 לחוק, ולפיכך לא היינו דנים את מעשהו של המערער לפי אמת מידה של בית שמאי. 15. סוף דבר, הערעור נדחס ברוב דעות. אין צו להוצאות.תאונת עבודה